אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן שנד

סימן שנג

לרב אחד א) ע"ד אחד שכתב למוכר יינות לשלוח לו יין על חג הפסח ושלח לו יין מוכשר על חג הפסח. אך הכלים הי' מיינות שאין מוכרים על חה"פ. היינו שנותנים בתוכם שפריט כנודע. ולא נודע אם הי' בשגגה. או בפשיעות המוכר. או בפשיעות הפועלים. והמוכר מוחזק לאיש כשר. והוא בעצמו כתב לו זה אחר זמן רב. יש בזה חשש איסור למהדרין מן המהדרין לא:

ב

תשובה. הנה הדבר פשוט דלפי המדומע יש הרבה פעמים ששים ביין המוכשר עחה"פ נגד חלק השפריט שיש ביין הנבלע בכלים ואין לחוש לומר בזה חנ"נ אפי' לדעת הרמב"ן דחמץ שמו עליו כמ"ש המג"א סי' תמ"ז ס"ק ל"ח. ועוד דפסק הרמ"א יו"ד סי' צ"ב דבשאר איסורין לא אמרי' חנ"נ בלח בלח במקום הפסד מרובה. וט"ז בשם רש"ל דבלח בלח שאינו דרך בישול לא אמרי' חתיכה נעשית נבילה אפי' בלא הפסד מרובה יע"ש. ועוד כמה פוסקים דאין צריך ס' רק נגד קליפת הכלי. ואם כן יש ששים ביין כשר אפי' נגד כל יין הנבלע. וכיון שנתבטל קודם הפסח שוב אינו חוזר וניעור. ולא מבעיא למה שכתב הרמ"א סימן תמ"ז סעיף ד' שנוהגין כסברא הראשונה שכתב המחבר דלח בלח אינו חוזר וניעור. וכן הלכה פסוקה ברמ"א סימן תמ"ג סעיף ג' וכן המנהג פשוט בכל ישראל. אלא אפילו ליש חולקין שכתב המחבר. היינו בגוף חמץ שנתערב. אבל לא בטעם בעלמא כמו שכתב המגן אברהם שם סק"ז. וכל שכן בטעם הנפלט מכלי דהוי נותן טעם בר נותן טעם דאינו חוזר וניעור ג) וכל זה אם נעשה הדבר בשגגה. אבל אם הי' במזיד דמבואר בסימן קכ"ב דאסור להשתמש בכלי איסור אף שיש ששים. משום דהוה מבטל איסור לכתחילה. ובחמץ קודם הפסח דעת הר"ן בתשו' והטורי זהב סימן תרכ"ו סק"ב ובסימן תמ"ז סק"ה וס"ק י"ח דלית בי' משום מבטל איסור. אך מדברי הטור סימן תנ"ג שכתב שאם לא ביררו החטין מדגן שצמח אין בכך כלום ולא חשיב מבטל איסור כיון שאין כוונתו לבטל. ופשוט דמיירי קודם הפסח. דבפסח אינו בטל. הרי דסבירא ליה לטור דגם קודם הפסח אסור לבטל. מכל מקום יש לומר דקודם שלשים יום גם הטור מודה דמותר לבטל. כנ"ל להלכה ולא למעשה:

ד

וכל זה לכתחילה. אבל בדיעבד נראה פשוט דאף אם תמצא לומר דהי' אסור לכתחילה מכל מקום בדיעבד אין לאסור להקונה. דהנה הבית יוסף כתב בסימן צ"ט ביורה דעה שני טעמים בדין שאסור למי שנתבטל בשבילו. הא' דקנסינן למבטל. הב' שאם נתיר למי שנתבטל בשבילו. שמא יאמר לגוי או לעבד שיבטל בשבילו. והנה הרש"ל והטורי זהב ופ"ת מתירים כל שלא ידע מי שנתבטל בשבילו. אך הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל הוכיח מתשו' ריב"ש דאין חילוק וכנ"ל. דלא מבעיא לטעם ראשון דקנסי' למבטל שלא יעשה רצונו דאין חילוק. ואפילו לטעם שני. דומה להא דתנן במס' מכשירין ובשבת בגוי שנעשה מלאכה בשביל ישראל דאסור לישראל ליהנות ממנה. ואף שלא ידע ישראל כלל בשעה שעשה הגוי המלאכה. ושם גם כן הט ם שמא יאמר לו כמו שכתבו התוספות בפרק אין צדין:

ה

אך במה שכתב הפ"ת דבמידי דלא ניחא לי' למי שנתבטל בשבילו. הדבר פשוט להתיר ואין אדם בעולם שיאסר בזה. נראה שזה ברור לטעם שני שבבית יוסף שמא יאמר לו. וכן בנידון דידן בודאי לא ניחא לי' לקונה שישלח לו בכלים האלו שאם לא הי' שולח בכלים אלו הי' שולח בכלים כשרים. ויותר ממה שהקונה חפץ לקנות המוכר חפץ למכור ולא שייך לחוש שמא יאמר לו. אך לטעם ראשון שבבית יוסף שקונסין למבטל גם בזה יש לאסור. מכל מקום בנידון דידן אם הי' בפשיעת הפועלים אין הפועל יכול לאסור דבר שאינו שלו. וכמו שכתב בנודע ביהודה לענין חמץ שגזל ועבר עליו הפסח דמותר לאחר הפסח. דלנגזל אין לקנוס. ומשום קנס הגזלן אין אוסרין חמץ של נגזל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובחי' רמב"ן כתב דאסור דקונסין לנגזל אף שהי' אנוס. מכל מקום משום קנס הגזלן אין לאסור לנגזל. ואם כן יש כמה וכמה ספיקות. שמא מותר לבטל כדעת הר"ן והטורי זהב. ואפשר דקודם שלשים גם הטור מודה. ואם תמצא לומר אסור שמא כטעם שני שבבית יוסף. ואם תמצא לומר כטעם ראשון. שמא בשגגה. ואם תמצא לומר בפשיעה. שמא בפשיעת הפועלים. וכיון דמשום קנס המבטל אתינן עלה אין המבטל יכול לאסור דבר שאינו שלו. ובפרט שהבעל הבית מוחזק בכשרות והוא בעצמו הודיעו. בודאי אין לחוש שבפשיעתו נעשה במזיד. הרי ספיקות להתיר במידי דרבנן. לזאת אין לחוש כלל אפילו למהדרין מן המהדרין:

ו

אבל אין להתיר ולומר משום דאינו נהנה מבליעת השפריט שבתוך היין הנבלע בכלי. ובכהאי גוונא לא קנסו. דליתא. שהרי הרשב"א בתורת הבית הארוך (דף קכ"ט:) באומר לגוי שיבשל לו בכליו אסור דכיון דאמר לו כמאן דבישל בידים דמי. וכביטול הגיעול לכתחילה דמי. ואפילו בדיעבד אסור למי שעשה כן ולמי שנעשה בשבילו עד כאן לשונו. הרי דאפילו בישול בכלים שאינן בני יומן כיון שלכתחילה אסור. גם בדיעבד קנסו משום מבטל איסור. הכי נמי בנידון דידן וכל שכן הוא:

ז)ואף שהמחבר סימן קכ"ב עבר ובישל בכלים שאינן בני יומן מותר בדיעבד. ועבר במזיד משמע. נראה לי דרשב"א לטעמי' דנותן טעם לפגם ההיתר משום ביטול דהא הבליעה אינו נפסל מאכילת גר. ומה שצריך לגזירה דאטו בת יומא ולא אסרו בפשיטות משום מבטל איסור לכתחילה. היינו משום דאי אפשר לאכלו אלא בפגמו שוב אין שם איסור עליו. וכן תי' במשמרת הבית. אבל לאחר שגזרו חכמים שאסור להשתמש בכלי שאינו בן יומו שוב שם איסור עליו שהרי אסור להשתמש בו. ויש בו משום מבטל איסור. וכן לשון הרשב"א שהעתקנו וכמאן דבשל וביטל כו'. אבל המחבר לטעמי' שכתב דין הרשב"א בסימן ק"ג בשם וי"א. ובכל מקום דיעה ראשונה עיקר דלאו משום ביטול. ועל כן פסק באורח חיים נותן טעם לפגם מותר בפסח דלא כרשב"א בתשו' דאסור. והיינו דרשב"א לטעמי' דמטעם ביטול וחמץ בפסח במשהו. ולדידן קיימא לן דלאו משום ביטול. ול"מ לחכמים שקנסו רק במבטל. על כן התיר המחבר בסימן קכ"ב בעבר ונשתמש בכלי שאינו בן יומו. וכל זה באינן בני יומן. אבל בעבר ונשתמש בבן יומו. שיש ששים כנגדו. היינו דינו של רשב"א בתה"א דאסור אפילו בדיעבד. ואין חילוק בזה:

הק' אברהם.

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה