אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן שלא

סימן של

עוד להגאון הנ"ל בענין הנ"ל. א) במ"ש ליישב דברי התוס' חולין (ק"מ:) אמאי שנסתפקו בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר. ותמוה דאינה שלו ואינו יכול להקדישה ותירץ כבוד גאונו על פי ריטב"א סוכה דהוא שלו אלא שאינו ברשותו. ועל פי קצות החושן בשם תוס' רא"ש הובא בריב"ש שתירץ דברי רש"י פרק כל שעה דקרקע המשועבדת אינה ברשותו. והקשו בתוס' דאם כן קדושת הגוף דמפקיע מידי שיעבוד איך יכול להקדיש. ותי' הרא"ש שהרי הא דאינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו מאיש כי יקדיש את ביתו קודש ילפינן ודוקא דומיא דקדושת בית שהוא קדושת דמים. אבל קדושת הגוף גם מה שאינו ברשותו יכול להקדיש. אך הקשה כבוד תורתו לעצמו מהא דשור הנסקל שהקדישו בעליו לאחר שנגמר דינו אינו קדוש. ואף דקדושת הגוף הוא. דדוחק לאוקמי בבעל מום דוקא:

ב

ונראה לי ליישב דהנה בתמורה (כ"ח:) הרובע והנרבע כו' הרי הם כקדשים שקדם מום עובר להקדישן ואחר כך הקדישן. ואינו מובן הדמיון דאין טעם רובע ונרבע כטעם מום עובר כלל. ולא תלוי זה בזה, והי' להש"ס לומר הדין בפני עצמו ירעו עד שיסתאבו:

ג

ונראה לי לפרש על פי הסוגיא שם (י"ט:) המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ומקשה בש"ס למה לי תסתאב תימכר כיון דלא חזיא היינו מומא. אמר רב יהודה אמר רב היינו טעמא. דאמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתה לה נמי קדושת הגוף. ולפי זה יש לומר דהמקדיש רובע ונרבע שדינם ירעו עד שיסתאבו נמי מהאי טעמא הוא. והנה יש לעיין בהאי מיגו דלאחר שירד להם קדושת הגוף לא יהי' ראוי לפדיון כיון שתמימים הם. ולא יהי' קדושת דמים רק קדושת הגוף ולגופה הא לא חזי ולא מצינו מיגו כזה. אך יש לומר דאף אחר שירד להם קדושת הגוף שם קדושת דמים עליהם גם כן לכשיוממו. והשתא הדמיון של מום עובר מובן היטב. דכי היכי דמום עובר חל עליו קדושת הגוף משום שראוי לאחר זמן. הכי נמי רובע ונרבע אף לאחר שירד עליהם קדושת הגוף חל עליהם קדושת דמים גם כן. דראוין לדמים לאחר שיוממו. וכיון שחל עליהם קדושת דמים. חל עליהם נמי קדושת הגוף. וכיון דהדין שוה וגם בטעם יש דמיון קצת. על כן תלה זה בזה:

ד

הן אמת דקשיא לי לפי מה שכתבתי דהיכי דלאחר שירד להם קדושת הגוף אין עליהם קדושת דמים לא אמרינן מיגו מהא דכריתות (כ"ז:) מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל. ונדחה ידחה כו' שמע מינה קדושת דמים מדחה והקשה רש"י והא אין פדיון לעוף ותי' רש"י הני מילי היכי דחזי להקריב בשעת הפרשה. אבל זה לא חלה עליו קדושת מזבח מעולם. עד כאן. ולכאורה נראה דהא ודאי שקדוש קדושת הגוף. דאם לא כן למה ידחה יפדנו ויחזור ויקדישנו. ועל כורחין דחל על הקן קדושת הגוף. וכיון שחל קדושת הגוף שוב אין פדיון לעוף. רק שתחילת קדושתו קדושת דמים. דמה דנחתא לה קדושת הגוף משום מיגו הוא כמו במפריש נקבה לאשם כנ"ל. ועל תחילת קדושתו קאמר הש"ס קדושת דמים מדחה. וקאמר רש"י דנפדנו כיון דתחילת קדושתו לדמים כמו המקדיש עוף מחוסר אבר דנפדה כמו המקדיש עצים ואבנים. אבל לבתר דנחתא לה קדושת הגוף. שוב אין לו פדיון. ואם כן לפי מה שכתבתי דהיכי דלבתר דנחתא לה קדושת הגוף שוב אין לו קדושת דמים לא אמרי' מיגו. אם כן אין לו קדושת הגוף כלל ויפדנו כשהוא תם. וכמו המקדיש בעל מום קבוע וילדה דהולד נפדה כשהוא תם וכדאיתא פ"ב דבכורות. אך באמת לשון רש"י משמע דיש לו פדיון באמת אף שחל קדושת הגוף:

ה

ונראה הטעם דהנה בפרק י"ב דמנחות (דף ק':) המנחות והנסכים שנטמאו משקדשו בכלי אין להם פדיון העופות שנטמאו אין להם פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה כו' ובגמרא שם סלקא דעתך אמינא מנחות שנטמאו יש להם פדיון הואיל ובעל מום אקרי טמא טמא נמי כבעל מום דמי קמשמע לן דמכלי שרת לא אשכחן דמפריק. וקשה דאם כן עופות שנעשו מחוסר אבר יהי' להם פדיון. ואף דלאו בהמה נינהו מכל מקום הרי מנחות הא דאין להם שי הוא רק משום דקדשו בכלי ואם כן עופות שלא קדשו בכלי יהי' להם פדיון. ולכאורה הי' מקום לומר כיון דאין מום פוסל בעוף רק מחוסר אבר ולא אשכחן בקרא דאקרי טמא. ותדע דהא מחוסר אבר בפנים נמי פוסל כדאשכחן בבכורות (ל"ט.) ומכל מקום לא הוי מום לפדות על ידו מיהו רש"י ז"ל כתב שם במחוסר אבר בפנים דלאו מומא הוא כולה האי לפדות על ידו. מבואר דקצת מום הוה. וא"כ יש לומר דמחוסר אבר בעוף גם כן משום מום הוא ואקרי טמא:

ו

אך הרמב"ם פ"ו מהלכות ביאת מקדש הלכה יו"ד מחוסר אבר בפנים באדם כשר. ואי קצת מום הוא. הלא באדם פסול מום טפי מבבהמה כמפורש בכל פרק מומין אלו וברמב"ם שם פ"ח משמע דסבירא לי' מחוסר אבר לאו משום מום הוא. ואם כן מחוסר אבר דפסול בעוף נמי לאו משום מום הוא. ובזה יתיישב היטב לשון הש"ס מעילה (י"ב.) הואיל ואין מום פוסל בעופות אין לעופות פדיון, ובתוס' שם לאו דוקא דאפי' מחוסר אבר דפוסל בעופות אין לו פדיון. ולהנ"ל דוקא ודוקא הואיל ואין מום פוסל אף מחוסר אבר אין לו פדיון דפסול מחוסר אבר לאו משום מום היא ולא אקרי טמא:

ז

אך יש להעיר בזה מסוגיא דמנחות (ט:) זאת אומרת חסרון כבעל מום דמי. והא דמכשיר הרמב"ם מחוסר אבר באדם, היינו משום דבאדם לא כתיב קרא לפסול ומבהמה לא נוכל ללמוד דמה לבהמה שכן פוסל בה יוצא דופן וטריפה ואותו ואת בנו ובאדם כשרין כדתנן בסוף פרק ז' דבכורות. אבל במקום שפוסל בו מחוסר אבר משום מום, דחסרון כבעל מום דמי כנ"ל ואקרי טמא. וכן לשון הש"ס בכריתות (כ"ז:) הפריש עוף ונסתאב כו' שאין פדיון לעוף. אלמא מחוסר אבר דעוף נמי אקרי טמא ולמה לא יהי' לו פדיון:

ח

אשר על כן נראה משום דעוף אינו טעון כלי שרת. ודוקא בהמה דצריך כלי שרת אין קדושתו גמורה עד שיתקדש בכלי שרת אבל עוף כיון דאין צריך כלי שרת כמי שנתקדש בכלי שרת דמי:

ט

ולפי זה יש לומר במטמא מקדש עשיר שהפריש קן כיון דהקן עדיין אינו ראוי להקרבה עד שיעני. ודכוותה אם הי' מביא מנחת עני בכלי שרת לא הי' מתקדש דאין כלי שרת מתקדשין אלא בזמנו. וזה עדיין לא הגיע זמן הקרבתו עד שיעני. וכ"ש הכא. וכיון דמחוסר מעשה עניות דאפי' הי' מגיע לכלי שרת לא הי' קדוש. לא עדיף עוד שאין צריך כלי שרת ממנחה שהגיעה לכלי שרת. ואין קדושת העוף מחוסר זמן גמורה יותר מבהמה דכשהוממה יש לה פדיון. הכי נמי העוף מחוסר זמן שנעשה מחוסר אבר:

י

ואין להקשות דהא אין כלי שרת מקדשין אלא בפנים כדתנן זבחים (פ"ח:) וכולן אין מקדשין אלא בקודש ופרש"י בעזרה. ואם כן עוף שלא הוכנס לעזרה ונסתאב יפדה. דלא קשה מידי דמה דאינו מתקדש אלא בעזרה. לאו משום דאין דבר מתקדש אלא בעזרה. שהרי השוחט את התודה ולחמה בירושלים קיימא לן כר"י דמתקדש הלחם אף שאין הלחם בעזרה. ומה דאין כלי שרת מקדשין אלא בעזרה משום גריעותא דכלי שרת הוא שאין הכלי בעזרה. וכמו שכתבו התוס' ריש פרק איזהו מקומן דצריך שיהי' הכלי בפנים לאפוקי אם רוב הכלי מבחוץ והדם מקלח למיעוטו שבפנים. ועל כן שפיר העוף שאינו טעון כלי מתקדש קדושה גמורה בחוץ. אבל שלא בזמנו שאין ריעותא בכלי רק בדבר המתקדש שאינו יכול להתקדש קדושה גמורה שלא בזמנו. הוא הדין עוף שאינו מתקדש קדושה גמורה שלא בזמנו. מיהו במעילה (י"ב) משמע קצת דאפילו עוף מחוסר זמן אין לו פדיון וצריך עיון:

יא

נחזור לענינינו דרובע ונרבע ונוגח דחייל עליהם קדושת הגוף משום מיגו דחייל עליהם קדושת דמים. ואם כן שור הנסקל דעל כורחך הוא נוגח או רובע ונרבע. דלא חייל קדושת הגוף רק משום דחייל קדושת דמים. והכא אי אפשר לחול קדושת דמים דאין לו דמים דאיסורי הנאה הוא. ועוד דלהקדישו קדושת דמים אינו יכול דאינו ברשותו:

יב

אך כל זה לפי דברי קצות החושן שחידש דקדושת הגוף מהני בדבר שאינו ברשותו. ושמח שכן מצא בתוספי הרא"ש הובא בריב"ש. אך באמת קורא אני על הקצות החושן ולשמחה מה זו עושה. והמעיין בריב"ש יראה שאין שום קישור לדבריו [וטעות דמוכח נפל בדפוס] שתחילה כתב בשם תוספי הרא"ש החילוק שכתבו התוס' בגיטין דמשועבדת חשוב ברשותו של לוה ועל כן חייל קדושת הגוף. וכיון שחייל שוב לא פקע. וקדושת דמים נמי חל אלא שבעל חוב בגבי' מפקיע ההקדש כמו פדיון שמפקיע קדושת דמים ואחר כך כתב בשם הרא"ש שלפי פי' זה נסתלקה קושיית התוס' על רש"י למה חילק בין קדושת מזבח לקדושת דמים דכי יקדיש את ביתו קדושת דמים. והבין בקצות החושן שכוונת הרא"ש ליישב דברי רש"י פסחים דמשועבדת חשוב אינו ברשותו של לוה וקשה למה קדושת הגוף חייל. ותירץ הרא"ש דכי יקדיש את ביתו קודש קדושת דמים הוא. ואם כן מה זה שכתב שלפי פי' זה נסתלקה כו' והרי שני פירושים הם ורחוקים זה מזה בתכלית הריחוק. דפירוש הראשון דחשיב ברשותו אלא דבקדושת דמים בעל חוב בגבייתו מסלק ההקדש. פירוש הב' דאינו ברשותו ואף על פי כן קדושת הגוף חייל יעוין בספר תוספי הרא"ש גופי' שם בפרק החולץ שהביא הריב"ש והנה כתב פירוש התוס' בגיטין בשם רש"י. ולבסוף כתב שלפי פירוש זה נסתלקה קושיית רבינו תם על רש"י שחילק בין קדושת הגוף לקדושת דמים אי כביתו דמי וברשותו חשבינן לי' לחפץ המשועבד אפי' קדושת דמים תחול ולפי מה שכתבתי הטעם אינו כלום עד כאן לשונו. ומה שכתב בדפוס הריב"ש דכי יקדיש את ביתו קדושת דמים הוא ליתא כלל בתוספי הרא"ש והוא טעות הדפוס בריב"ש. ומעולם לא עלה על דעת הרא"ש וריב"ש ליישב פרש"י פסחים. ולא דיברו בו כלל. ומאד נפלאתי על הקצות החושן איך לא הרגיש בטעות הדפוס:

יג

גם מה שכתב בקצות החושן שם לדמות לדברי הבית יוסף בסי' רל"ד ביו"ד דקונם משום דקדושת הגוף הוא חל אפי' בדבר שלא בא לעולם. וכן כתב בשם הר"ן פ"ה דכתובות ובכסף משנה פרק י"ב מהלכות נדרים. הנה מה שכתב בשם הר"ן. להד"ם. גם בכסף משנה לא כתב כן אלא כיון דמדינא חייל מהשתא בכלל דבר שבא לעולם חשיב. רק הבית יוסף כתב כן ובכסף משנה שחיבר באחרונה חזר בו וכתב טעם אחר. והדין עמו שחזר בו. שהרי בסוגיא דקדושין (ס"ב) וברמב"ם פ"ה מהלכות תרומות הלכה ט' דתרומה לא חייל על דבר שלא בא לעולם אף דקדושת הגוף הוא. גם קדושי אשה קדושת הגוף חשובה בנדרים (כ"ט.). וכן בריש קידושין מדמי קידושין לעולה לענין שיפשטו קידושין בכולה ואף על פי כן לא חיילי קידושין בדבר שלא בא לעולם:

יד

וגוף הסברא דלא ילפי' קדושת הגוף מקדושת דמים לענין דבר שאינו ברשותו. גם כן לא נראה כיון דבבבא קמא (ס"ט.) יליף מיני' קנין חילול והפקר ולמה לא נילף מינה גם כן קדשי מזבח. וסברא זו אין לה מקום כי אם לשיטת הרשב"א שבועות (ל"ג) דללישנא בתרא דנהרדעי יכול להקנות דבר שאינו ברשותו וגזירת הכתוב הוא בהקדש, לפי זה יש לומר גזירת הכתוב בקדושת דמים דוקא:

טו

אך לפי זה אי אפשר לומר איסורי הנאה חשיב שלו אלא שאינו ברשותו. דאם כן חמץ לאחר שש למה אינו יכול לבטל, וממה נפשך תירוץ כבוד גאונו על התוס' חולין אי אפשר להולמו:

ולדעתי נראה לפרש דבריהם לפי מה שכתב בשיטה מקובצת לענין ממון שאין יכול להוציאה בדיינים דכשהוא אצל הקונה יכול להוציאו בדיינים מהני הקנאתו והכי נמי להקדיש עצמו היתר הוא שכשר להקרבה. ובאמת שקשה לי לשיטה זו בדבר שאינו ברשותו שאינו יכול להקדיש. הא מידי דהקדש כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אפי' נגנב כדאיתא ריש שילוח הקן ובירושלמי שקלים. ואולי יש לחלק בין הי' הקדש קודם שנגנב או אחר כך:

ידידו הדוש"ת באה"ר הק' אברהם.

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה