אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן של
ב"ה אור ליום ב' בין עשור לחג הסוכות תרמ"ז לפ"ק. שלום וישע רב וכ"ט לכבוד הרב הגאון המובהק המפורסם. מאוד נעלה. נהירין לי' שבילי' דכולא תלמודא כשבילי' דמאתי' כק"ש משבחים ומפארים מו"ה שניאור זלמן שליט"א אבד"ק לובלין:
יקרת מכתבו מיום ח' תשרי היום הגיעני פתחתיו לקרות בו הרואה אומר ברקאי. וראיתי שהרבה לירות חיצי השגותיו על פירושי בירושלמי וכאשר בניתי בטענותיו ואמצא אותם בלתי מגיעים אל המטרה. אמרתי לא אמנע מלהשיב. אולי יתברר האמת מתוך התשובות ברצוא ושוב ומני ומני' יתקלס עלאה:
א
באות א' הקשה דאם כן למה לי' לר' בון לאוקמי' כר' שמעון בקדשים שחייב באחריותן. טפי הוה לי' לאוקמי' כר' שמעון דחמץ לפני זמנו מותר בהנאה וחל ההקדש. ומכל מקום כיון שחל חיוב השבתה מחצות מחויב לבערו:
ב
לדידי אין זה קושיא. דהא בברייתא לא יראה לך אפילו לגבוה. ולאו דבל יראה אינו חל עד שתחשך [ואף דהאחרונים רצו לומר בדעת רש"י דחל מחצות. המעיין ברש"י פסחים (דף ס"ג.) דיבור המתחיל חייב שכתב מחייב בלא תשחט בהדי לאו דבל יראה. ולא כתב דברים אלו בתחילת המשנה השוחט פסח על החמץ. מכלל דקודם פסח אינו עובר בבל יראה על כן כתב דברים אלו על במועד דוקא. ואף שדעת הנודע ביהודה דלהרמב"ם עובר מחצות. הלא כתב הנודע ביהודה דתליא במחלוקת ר' יהודה ור"ש דלר' יהודה כשם שעובר בלאו דלא תאכל מחצות. כמו כן עובר בבל יראה מגזירה שוה דשאור שאור. והא השתא אליבא דר' שמעון קיימינן דמותר לפני זמנו ואם כן אינו בבל יראה] והרי הקדישו מקודם:
ג
והנה כבוד גאונו רצה ליישב בעצמו משום דמודה באיסור שהוא אסור מדרבנן. ופי' הרמב"ן במלחמות שהוא אסור בהנאה דרבנן. אם כן לא חל ההקדש. אך חזר והקשה מתוספות בבא קמא (דף ע"ב:) שנסתפקו באיסור הנאה דרבנן אם נחשב אינו ברשותו לגמרי. תמיהני דהתוספות לא כתבו רק בחולין שנשחטו בעזרה דאם קידש בו אשה מקודשת והיינו משום דעיקרו דרבנן. כמבואר זה בתוס' קידושין (דף נ"ת.) אבל לא בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן. וגם באכילה ובשהיי' אסור מדאורייתא והנאה דרבנן:
ד
ומה שכתב כבוד תורתו עוד דהוה מצי לאוקמי' כר' יוסי הגלילי דחמץ בפסח מותר בהנאה. הא ודאי לאו קושיא לאוקמי דלא כהלכתא. אבל דבר הגורם לממון יש פוסקים כממון דמי והרמב"ן בדינא דגרמי שפסק לאו כממון דמי ראייתו מסוגיא דפסחים האוכל חמץ של הקדש במועד דלר' אשי דהוא בתרא לכולי עלמא לאו כממון דמי עיין שם. ממילא לר' יוחנן דאמר דמאן דאמר לא מעל כר' נחוניא בן הקנה דחייבי כריתות פטורין מתשלומין. מוכח דסבירא ליה לכולי עלמא דגורם לממון כממון דמי. וכן פרש"י שם. ואם כן ר' יוחנן שחיבר הירושלמי סבירא לי' כר' שמעון בדבר הגורם לממון:
ה
ובמה שחידש המקור חיים דלר' יוסי הגלילי אסור למוכרו. ובדברי התוספות ריש כל שעה מבואר שמותר למוכרו לנכרי. יש לומר דאתחילת שש קאי יעוין שם. וכן הוא בשיטה כתיבת יד תחת ידי מהרשב"א בעל התוספות ואין כאן מקומו:
ו
באות ב' כתב כבוד תורתו דמה שכתבתי בשם השיטה מקובצת בהא דלסלקי בי' תרי מינייהו ולדייני דקשה והא ממון שאין יכול להוציאו בדיינין אף במקרקעי אינו קדוש. ותירץ בשיטה מקובצת משום שעל ידי סילוק נעשה ממון שיכול להוציאו בדיינין וכתב על זה כבודו דליתא בשיטה מקובצת רק דברי קצות החושן הם. וכתב כבודו להשיג על הקצות החושן. נוראות נפלאתי שהרי הם דברי עליות הר"י שהובא בשיטה מקובצת שם וזה לשונו בדיבור המתחיל דכתב לי' דין ודברים. ואף על גב דכל שאינו יכול להוציאו בדיינין אפילו במקרקעי אינו קדוש והוא הדין שאינו יכול לקנותו. הכא עם ההקנאה יכול הקונה להוציאו בדיינין דהא אית עלי' סהדי בתר הכי כנ"ל עליות הר"י ז"ל עד כאן לשונו בשיטה מקובצת:
ז
מה שכתב ליישב קושיית הקצות החושן על פי השיטה מקובצת בבא קמא בדבר שאינו ברשותו אם בא אחר כך לרשותו קדוש למפרע. אם כן מהשתא אינו נוגע שאם יבוא לידו הרי הוא נקנה לשותפו. הם דברים נכונים ושפתים ישק. [אך מה שכתב עוד דבסילוק אף אם לא נסבור כרא"ש סילוק עדיף. תמוה דמפורש שם דבעי "קנו מידו"]. האומנם דקצת קשה לי על השיטה מקובצת בבא קמא הנ"ל. דאם כן מאי מקשה ר' יוחנן על ריש לקיש דאמר חיובי' לפני יאוש הוא. אבל לאחר יאוש שלו הוא טובח. ממתני' דגנב והקדיש ואחר כך טבח אינו משלם ארבעה וחמשה. אימת אילימא לפני יאוש מי קדוש אלא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש וכו' ומשני ר"ל שהקדישו בעלים ביד גנב. ומקשה ומי קדוש והא אינו ברשותו. ומאי קושיא והא לאחר שהקדישו שוב הבעלים מתייאשים שאם יוציאנו יהי' להקדש ולריש לקיש יאוש קני. [אמר המגיה לא זכיתי להבין הקושיא אולי נשמט בשגגת הסופר איזה מילין ואולי הקושיא הוא על תירוצו של ר"ל שהקדישו הבעלים ביד הגנב. והא לאחר שהקדישו הבעלים שוב מתיאשין ממנו שאם יוציאנו יהי' להקדש. ואם כן אכתי נימא טעמא דהקדישו הבעלים דהוה לי' הקדש ויאוש. הא יאוש גרידא מחייב. דאי לאו הכי לאשמעינן יאוש גרידא. וכל שכן הקדיש. אלא ודאי דהקדש הוא הגורם לפטור ויאוש גרידא מחייב ואכתי קשה לריש לקיש]. ויש ליישב דאינו מתיאש כדי שיוציאנו מידו ויביא קרבן דלהביא קרבן הוא מתכוין:
ח
ומכל מקום דברי השיטה מקובצת אלו אינם מוסכמין. ומדברי הרמב"ן בשמעתתא דהרשאה מבואר שאם בא לחזור חוזר. ולנידון דידן אין נפקא מינה כל כך כי מאחר שהרבינו יונה כתב כן להדיא אין בודקין מן המזבח ולמעלה:
ט
אך מה שרצה כבוד גאונו לחלק בין ההוא דבבא בתרא לנידון דידן. דהתם בשעה שבא להעיד לשותפו יש לומר דחשיב בזה ממון שיכול להוציאו בדיינין ובא בבת אחת רשותו והקנאתו. מה שאין כן הכא בחמץ בפסח שאינו ברשותו ולא יבא עוד לרשותו לעולם. רק דאם יהי' חל ההקדש יוכל לשהותו עד אחר הפסח והוי גורם לממון של הקדש. אבל לא יהי' לו לעולם שום זכי' בו ולא יהי' שום גורם לממון אליו בין שיחול כעת ההקדש או לא יחול. ואם כן סוף סוף על מה יחול כעת ההקדש על דבר שאינו ברשותו ולא יהי' לו בו שום זכי' לעולם מצד עצמו עד כאן לשונו דמר. העתקתי כל לשונו כי גוף החילוק אינני יכול להולמו כלל. דגם בהא דבבא בתרא אצל העד המסלק עצמו הוא ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין. דהוא לעולם אינו יכול להוציאו בדיינין רק השותף הקונה יכול להוציאו. וכן מבואר בלשון השיטה מקובצת שהעתקתי דמשום דהקונה יכול להוציאו בדיינין מהני ההקנאה. והפריז כבוד תורתו על מדותיו במחילת כבודו הרמה במה שכתב לא דמי כלל להך דשמעתין ואין ענין ודמיון זה לזה. כי אינני רואה שום חילוק ביניהם. אולי יש לו לכבוד גאונו עוד איזה כוונה בזה. ימחול להודיעני. אות ג' יען אינו לענינינו לא אעיין בו כעת ביומי דכלה:
י
באות ד' השגה ראשונה דאינו גורם לממון לבעלים כי אם להקדש. הלא על זה הבאתי דברי השיטה מקובצת דמה שהלוקח יכול להוציאו בדיינין וכו' והוא הדין בנידון דידן דלהקדש גורם לממון לר' שמעון ואינני יודע כלל מה הוא משיג בזה:
יא
ומה שכתב עוד דר' שמעון לא אמר אלא היכי דנגנב ולא היכי דעדיין בעין. וחילי' דידי' מדברי רש"י פסחים (דף ה'.) הנה בטורי זהב סימן ת"מ מבואר להדיא דלר' שמעון השתא דגלי קרא אמרינן בכל מקום כממון דמי. שהרי כתב דלרבנן קאי בבתיכם על החידוש שחידשה תורה בחמץ דכממון דמי. מה שאין כן לר' שמעון הדין בכל מקום כממון דמי. ממילא ממון גמור וגורם לממון שוין. ואם דלר' שמעון בכל מקום היכי דאיתא בעיני' לאו כממון דמי וחידוש שחידשה תורה בחמץ איתא. נימא דבתיכם קאי על החידוש ובקצות החושן שהביא כבוד גאונו בעצמו הביא שני ראיות ברורות שאין להשיב עליהם דבכל מקום אפילו איתי' בעינא כממון דמי לר' שמעון. רק מדברי רש"י פסחים למד ההיפוך. והרי מדברי הטורי זהב הנ"ל מבואר שאין ראי' מרש"י. ואני יש לי עוד פירוש אחר בגמרא הנ"ל לפי גירסות החדשים שנדפסו מחדש. ואין כאן מקומו. אך אף למאי דסלקא דעתי' דהיכי דאיתי' בעינא לאו כממון דמי לר' שמעון. אינו ענין לכאן. דהתם כל זמן דאיתי' בעינא לאו גורם לממון כלל. רק הברחת ארי בעלמא. מה שאין כן בנידון דידן שהוא גורם לממון על לאחר הפסח:
יב
מה שכתב דכשם שאינו יכול למכור קדשים שחייב באחריותן כמו כן בנידון דידן. הא ודאי אינו דומה דבקצות החושן מדמה למוכר פקדון של חבירו דאינו כלום. מה שאין כן דהחסרון רק משום דאיסורי הנאה לאו ממונא. וכיון דהוי גורם לממון על לאחר הפסח יכול להקדישה:
יג
מה שתמה על הפני יהושע בהא דגזל קרבן דחברי' שהקשו התוספות הא אפילו מכר לו לא מהני דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום. ותי' הפני יהושע בקדשים שחייב באחריותן. והקשה כבודו מהא דבבא בתרא (דף ע"ז:) דגנב קדשים שחייב באחריותן לר' שמעון ומכר פטור. לדידי אין ענין דכיון דכתיב קרבנו ולא הגזול והגזלן אינו יכול לפטור עצמו בהם לאו גורם לממון הוא לגזלן. ולא דמי לשאר גניבה דאי בעי אכיל לי' באיסור. אבל זה אינו יכול לפטור עצמו בהם [וכל היכי דאיתי' בי' גזא דרחמנא איתי'] ואינו יכול למוכרם. אבל הבעלים יכולין למכור קדשים שחייב באחריותן לר' שמעון לענין שהלוקח יפטור עצמו בהם ממה שנתחייב. ומכל מקום אין ענין לנידון דידן:
יד
מה שכתב עוד דבהא דהאוכל חמץ של הקדש במועד דחשיב גורם לממון משום לאחר הפסח. קשה דגם לרבנן ממון גמור הוא דלאחר הפסח יהי' בעצמו ממון גמור. ודומה להא דפרק קמא דבכורות (דף י"א.) גבי פטר חמור דחשיב ממון. משום דלאחר פדיון יהי' מותר בהנאה אף על פי שאין לו עכשיו יש לו לאחר זמן. הנה לא מבעיא לדעת הרא"ש שם דעכשיו יכול למוכרו להלוקח יפדנו וכן פסק הרמ"א. דאין ראי' משם כלל. אך אף למה שכתב הבית יוסף שדעת הרמב"ם אינו כן אין מדמין בידו לאלתר ללאחר זמן. דהא כל שבידו לא הוי דחוי ומחוסר זמן הוי דחוי כדאיתא פרק קמא דזבחים:
טו
מה שהקשה על תי' הב' דהשתא דגלי קרא דלא ימצא אמרינן דקרא דלא יראה דכתיב בי' לך מיעט רק היכי דלא קיבל עליו אחריות. מי לא ידע שנוכל לומר כן. אך כבר כתבתי שמדברי הרמב"ם בפי' המשניות ובספר המצוות לא משמע כן:
טז
ויען כי אין חידוש במכתבי זה רק ישוב דברי הראשונים. ולא יהי' מכתבי כסוכה ישנה שלא חידש בה דבר אכתוב מעט חידוש. דאף בלא דברי השיטה מקובצת נוכל לומר דחשיב גורם לממון גם לבעלים. שהרי הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ומן התורה אפילו לכתחילה. וכתבו תוס' דוקא בעלים יכולין לחלל בפחות משוי' ולא אחר. ובטורי אבן הביא ראיות לזה. וקשה כל הקדש יחשב ממון לבעלים מטעם זה כמו פטר חמור קודם שיפדנו. וצריך לומר דשאני פטר חמור דשלו הוא אלא שאסור מה שאין כן הקדש דממון גבוה. ולר' שמעון דסבירא לי' גורם לממון כממון דמי צריך לומר כעין מה שכתבו בתוספות על הקושיא דהואיל ואי בעי מתשיל עלי' דחשבי' רחמנא של גבוה דכתיב קודש לד'. הכי נמי בזה. ודוקא קדשים שחייב באחריותן דחיוב אחריות הוא דבר מבחוץ. ונהי דהקדש בעצמותו חשיב של גבוה מצד אחריות נחשב שלו. אבל קדשים בעלמא לאו שלו הם מדכתיב קודש לה'. אבל קודם שהקדישו שפיר הוי גורם לממון, דאי בעי מקדיש ומשהי לאחה"פ ופודהו בפרוטה יז) ואל תתמה על זה דלאחר שהקדישו לא יחשב שלו וקודם שהקדישו יחשב שלו משום דאי בעי מקדיש לי'. דכהאי גוונא מצינו בפרק ג' דעירובין דף למ"ד:) תרומה נמי אפשר דמחשיל עלי'. אי מתשיל עלה הדרא לטיבלא ופריך ולפרוש עלה ממקום אחר. והקשו בתוס' אם כן אמאי אין מערבין בטבל. ותי' דטבל גמור הואיל ואינו ראוי לשום אדם לא מהני מה שראוי לתקן יע"ש הרי דאף דבטבל גמור לא מהני הא דבידו להפריש. מכל מקום בתרומה מהני משום דאי בעי מחשיל והדרא לטיבלא ומפריש. הכא נמי אף דבהקדש לא מהני הא דבידו לפדותו מכל מקום בחמץ בפסח חולין חשוב שלו משום אי בעי מקדיש ומשהי ופדהו:
ידידו הדוש"ת באה"ר הק' אברהם.