אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן שכט
בשולי המכתב להרב הגאון וכו' מו"ה שניאור זלמן שליט"א אבד"ק לובלין:
א
אשר הקשה כבוד תורתו על הירושלמי פסחים פרק ב' הלכה ה' לא יראה לך אפילו לגבוה כשהקדישו אחר ביעורו. אמר ר' בון כו' תיפתר בקדשים שחייב באחריותן כר' שמעון. והקשה כבודו שהרי בחמץ לכולי עלמא כממון דמי. ולזה הי' אפשר לומר לדעת הכסף משנה דבהטמנה אינו עובר רק בבל ימצא. ולא בבל יראה. וכן דעת ספרים אחרים בגליון רש"י פרק כל שעה. ומדברי הרמב"ם בספר המצוות נראה דגם באחריות אינו עובר רק בבל ימצא. ואם כן התנא דאמר לא יראה. על כורחך כר"ש:
ב
אך נראה לפי עניות דעתי לפרש דברי ר' בון באופן אחר. כי שם בירושלמי גם בהפקר אמרו כן. והוא פלא מה ענין קדשים שחייב באחריותן להפקר. ובעל קרבן עדה מחקו מגירסא. אשר על כן נראה לי. דהנה קשה על הירושלמי דאמר לך אפילו לגבוה. שהקדישו לאחר ביעורו. ופירש הפני משה דכיון שחל חיוב ביעור לא פקע בהקדש [דלא כפי' הקרבן עדה משום דלא חל ההקדש. דאם כן מה אפי' לגבוה] וקשה דהא אחר הביעור לא חל ההקדש:
ג
וצריך לומר כעין שכתב בשיטה מקובצת בבא בתרא פרק חזקה בהא דלסלקי בי תרי ולדייני. דאף בממון שאינו יכול להוציאו בדיינין אפילו במקרקעי אינו קדוש. והוא הדין דאינו מכור. מכל מקום כיון דעל ידי סילוק יה' עדים ויהי' יכול להוציאו בדיינים שפיר מהני הסילוק. והכא נמי הלא גורם לממון הוא על אחר הפסח. אלא לא הוי גורם לממון דאסור להשהותו. אך כשמקדישו דיכול להשהותו. הוי גורם לממון וחל ההקדש. ואף דלפי האמת דכשהקדישו לאחר זמן ביעורו. עובר בבל יראה ולא חל ההקדש. מכל מקום אתי שפיר הא דלא יראה אפילו לגבוה שהקדישו לאחר ביעורו. דאם הי' הדין דמותר לגבוה הי' חל ההקדש והי' מותר:
ד
אך דהא קיימא לן גורם לממון לאו כממון דמי. ואכתי קשה מה אפילו לגבוה. הא לא חל ההקדש. על כן אמר ר' בון ליישב תיפתר בקדשים שחייב באחריותן כר' שמעון. כלומר דהא סבירא ליה בקדשים שחייב באחריותן כר' שמעון. ור' בון בא ליישב מאמר הקודם. ועל כן גם בהפקר אמר כן ליישב איך חל ההפקר. ותירץ דחשיב שהפקיר ממון דיכולין לזכות אחר הפסח. ואף דעתה אין יכולין לזכות. סבירא ליה בקדשים שחייב באחריותן דגורם לממון כממון דמי וחשיב שהפקיר ממון. ואף שהוא דוחק קצת בלשון. מכל מקום טוב לדחוק בלשון מלמחוק לגמרי:
ידידו עוז הדוש"ת באה"ר הק' אברהם.