אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן שכג

סימן שכב

ב"ה א' שמיני סת"ר לפ"ק. לכבוד הרב הגאון שיחי' מקונצק. א) על דבר אשר הוקשה לו בחמץ שקיבל עליו אחריות דחייב לבער למה יהי' רשאי לעבור בקום ועשה על איסור גזל עכו"ם ואף שמשלם לו מכל מקום גזלו גוף החמץ. ואין לומר בזה עשה דוחה לא תעשה. דבמקור חיים כתב דבחמץ שקיבל עליו אחריות ליכא עשה דתשביתו עד כאן דבריו:

ב

הנה הדבר פשוט וברור דבחמץ שקיבל עליו אחריות יש בו עשה דתשביתו. שהרי בתשביתו לא כתיב לך ומהראוי שאפילו בשל אחרים לגמרי יעבור. רק דילפינן מלך דכתיב גבי ראי' בגזירה שוה דשאור שאור וכיון דבקיבל עליו אחריות עובר בבל יראה דהא בש"ס מוקי דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים בשלא קיבל עליו אחריות. מבואר דבקיבל עליו אחריות עובר בבל יראה. כל שכן שעובר בעשה דתשביתו. ואפילו למשמעות רמב"ם בספר המצוות דבקיבל עליו אחריות אינו עובר רק בבל ימצא. מכל מקום מה חזית דילפת משאור דכתיב גבי ראי' תיליף משאור דכתיב גבי מציאה. וכל היכי דאיכא למילף לקולא ולחומרא לחומרא ילפינן:

ג

האומנם כי יש לומר לדעת רש"י ותוספות דבל יראה הוי ניתק לעשה. יחשב חומרא מה שאין בו עשה דתשביתו ולא יהי' הלאו ניתק לעשה. אבל הא דעובר בעשה דתשביתו לא יחשב חומרא. דבלאו הכי מחויב לבער משום הלא תעשה. אך לא מסתבר דהא איכא בעשה שמחויב לבער בערב פסח מחצות ולמעלה וכיון דאיכא חומרא בגופי' אינו בדין שנניח חומרא דבגופו ונתפוש חומרא דאי עביד:

ד)ועוד דממה נפשך לשיטת רש"י ותוספות הא פשט הסוגיא דבקיבל עליו אחריות עובר גם בבל יראה. ולמשמעות רמב"ם בספר המצוות דאינו עובר בקיבל עליו אחריות רק בלא ימצא. הא לא הביא בחיבורו דבל יראה ניתק לעשה. אדרבא כתב בפשטות דבעשה מעשה לוקה. ואחרונים הקשו עליו מסוגיא דפ' מי שהי' שממנה הוכיחו התוספות דהוי ניתק לעשה. אך לא נתגלה בימיהם פר"ח על פסחים דמפרש סוגיא הנ"ל דבל יראה אינו לוקה לפי שאין בו מעשה. ופשוט דרמב"ם מפרש כפי' ר"ת. ואף דבחמצו לוקה. מכל מקום הלאו בעצמו הוא השהיי' ואין בו מלקות. וגם המשנה למלך כתב שדעת רמב"ם בל יראה לא הוי ניתק לעשה כל זה ברור בעיני:

ה

עתה עיינתי במקור חיים. שהביא כבוד תורתו. בסימן תל"א הביא דברי שא"ר שכתב כמו שכתבתי כיון דבגופי' לא כתב לך רק דילפינן מגזירה שוה דשאור שאור נילף משם לקיבל עליו אחריות דעובר. והשיג עליו המקור חיים. דהא דאינו עובר בחמץ של נכרי ילפינן מקרא דבבתיכם. דבמכילתא מבבתיכם יצא חמצו של נכרי שברשותו ואינו יכול לבערו. והוא הדין דילפינן מבבתיכם דכתיב גבי עשה דתשביתו:

ו

ואני תמה זה החכם מה סבירא ליה אם קיבל עליו אחריות שייך האי טעמא. אם כן למה עובר בבל יראה בקיבל עליו אחריות. ואם קיבל עליו אחריות חשיב יכול לבערו אף שיצטרך לשלם לו. אם כן מהאי טעמא יתחייב גם בעשה דתשביתו. ועוד בר מן דין הא כתב ריטב"א סוכה (דף י"ג.) דבגזירה שוה דגמירי אינה אלא במלות סתם ולא בפרשיות ידועות ואם כן אף אם תמצא לומר דמקרא דבתיכם יליף. מכל מקום למה לא נילף שאור שאור לגזירה שוה שיעבור בעשה דתשביתו. דאי אפשר לומר דשאור דכתיב גבי תשביתו לא גמירי לגזירה שוה. דהא לא גמירי אלא למלות סתם. ועוד עיקר דבריו תמוהין הרבה שהביא בשם המכילתא דיצא זה שברשותו ואינו יכול לבערו על חמץ של נכרי קאי. וליתא דהא על חמץ שנפלה עליו מפולת קאי. אבל חמץ של עכו"ם מגזירה שוה דלך לך יליף. וכן מפורש ברמב"ן בפי' התורה. ותמהני איך העלים עיין מדברי רמב"ן במקומו. ואם כן דברי השאגת ארי' ברורים כשמש:

ז

עוד שם כתב לדחות ראיית השאגת ארי' דאם איתא דקיבל עליו אחריות אינו עובר בעשה דתשביתו הוה לי' לאו כולל יותר מעשה ולמה יחשב ניתק לעשה. וכתב המקור חיים דאף על גב דאינו מצות עשה דתשביתו. מכל מקום אם ביערו תיקן העשה דלא חמור מחמץ דידי'. והביא ראי' דאם כן נשים שהותירו קדשים ילקו כיון שאין מחוייבין בעשה דבאש תשרופו. ואינו שום דמיון. דהתם הנותר בעצמו יש עליו חיוב שריפה רק שהאשה אינה מצווה. מכל מקום בשריפתה נתקיים המצוה בנותר שנשרף. למה הדבר דומה לקטן שאכל קדשי קדשים דלא נתבטל העשה דואכלו אותם אשר כיפר בהם. דמכל מקום הקדשי קדשים נאכלו. והכא נמי הנותר נשרף. אבל חמץ שקיבל עליו אחריות אם תמצא לומר שאין בו חיוב השבתה לא נתקיים שום עשה, ואיך ינתק הלאו:

ח

אך באמת ראי' זו השני' אין לה מקום לפי מה שכתבתי דרמב"ם לית לי' דבל יראה הוה ניתק לעשה. אך אין צריך בזה עוד ראי' ודברי שאגת ארי' ראשונים ברורים ופשוטים:

ט

ואשר כתב עוד דאפילו ישלם להנכרי מכל מקום גזל גוף החפץ. ליתא דהיכי דיהיב דמי אינו עובר בלא תגזול רק בלא תחמוד דכתיב בי' רעך לאפוקי נכרי. ולחד תי' בתוספות גם בלא תחמוד אינו עובר. והדברים עתיקין. כל זה אני כותב לפי הבנת כבוד תורתו:

י

אך לדעתי נראה ברור דאין איסור גזל מעכבתו מלהשביתו כמשפט. כיון שאם יחול חיוב השבתה מחמת העשה או הלא תעשה יופקע ממונו של נכרי כיון שהכל מצווין עליו לשורפו. וגרע מאנס בא כנגדו על כן חל חיוב השבתה. ונמצא כי בשעה שמבערו אינו גוזלו כלום שכבר נעשה הפקר על ידי חיוב ביעור. והיינו דחמץ מפקיע מידי שיעבוד הנכרי ועיין ר"ן נדרים (דף מ"ז) בענין הקדש מפקיע מידי שיעבוד מה שמחלק בין אסר על השוכר או אסר על אחר. דוקא על השוכר משום דנפקע שיעבודו על ידי הקונם. ממילא כשם שהקדש מפקיע מידי שיעבוד פירושו על ידי הקדש. כן חמץ מפקיע מידי שיעבוד על ידי איסור חמץ. ואף שאין הנכרי מוזהר על כרחך משום שישראל מחוייב לבער והכי נמי בנידון דידן וכמו שכתבתי:

יא

ואין להקשות אם כן שנפקע ממונו אי מיגניב או מיתביד למה יתחייב לשלם לגוי. לא קשיא דבלאו הכי אינו מדינא דרעהו כתיב אלא כעין אחריות אלים או בקנו מידו. והרי על דעת זה קנו מידו שאם יאבד בפסח ישלם. יחוג החג הקדוש בקדושה וטהרה ובשמחה וטוב לב וינצל ממשהו חמץ:

כנפשו ונפש דו"ש וש"ת הק' אברהם

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה