אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן שטז
הלכות פסח בדין בדיקה וביטול.
א
בש"ס פסחים (דף ז':) מדאורייתא בביטול בעלמא סגי. הקשה מהרש"ל ז"ל בביאור הסמ"ג עשין ל"ט למה צוותה תורה לבער חמץ הלא די בביטול. ותירץ דהיכא דאיתא בעין אינו יוצא מצות ביעור בביטול אף על פי שמיד אחר ביטול יצא ידי עונש בל יראה ובל ימצא מכל מקום עשה של תשביתו לא קיים עד כאן לשונו. וצריך עיון דאם כן יקשה למה יהי' קטנים נאמנים. ונראה דהנה צריך להבין קושיית מהרש"ל שהרי העשה דתשביתו הוא לאחר חצות ואז לא מהני ביטול. ואולם קושייתו הוא לדעת הסמ"ג לאוין ע"ו דפסק כר"ש דלפני זמנו מותר בהנאה מדין תורה. ומן התורה יכול אז לבטלו. ועל זה תירץ מהרש"ל דלאחר איסורו שכבר חל העשה דתשביתו אין השבתה מתקיימת בהפקר. אבל היכי שביטל כדינו קודם שחל עליו העשה כיון שהוא הפקר לא חל עליו העשה דיליף שאור שאור מגזירה שוה מה שאור דראי' שלך אי אתה רואה אף שאור דהשבתה שלך אתה מחויב להשבית. ודוקא לאחר שנתחייב בתשביתו ואין השבתה אלא שריפה או מפרר כו' אינו מקיים בביטול:
ב
מיהו בתוספות ריש כל שעה כתבו דלר' יוסי הגלילי אין שורפין חמץ ויכול למוכרו לנכרי. הנה דמקיים העשה במכירה לנכרי. ויש לחלק דשאני מוכרו לנכרי שמוציאו מרשותו ומתקיים תשביתו מבתיכם. דמרשותו הוא מושבת לגמרי שאינו כלל ברשותו ובהוצאה מביתו לבד לבית נכרי לא סגי דכל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא וכמו שכתב הרא"ש כיון שהשאיל כו' אבל במוכרו לנכרי הוי השבתה לגמרי במה שמושבת לגמרי מביתו. אבל הפקר דעדיין בביתו לא נתקיים העשה כנ"ל:
ג
ובזה ניחא ליישב מימרא דאביי בסמוך תרי קראי כתיבי כו' הא כיצד לרבות י"ד לביעור כו' ותוכן דברי אביי לפי' התוספות דמייתורא דקרא ילפינן לרבות י"ד. אך דיש לומר גם ליל י"ד לזה משני ביום כתיב. ואכתי יש לומר בי"ד שחרית. לזה משני אך חלק. אבל לרבות י"ד לביעור לא צריך לאך חלק. רק מדתרי קראי כתיבי. אך לקמן מייתי דר' יוסי יליף מאך חלק לרבות י"ד לביעור, וקשה דלרבות י"ד לביעור אין צריך לאך חלק כנ"ל. ואם ר' יוסי לא רצה ללמוד מדתרי קראי כתיבי למה שינה אביי מדר' יוסי שהי' תנא. וביותר קשה פר"ח דהא דאביי בדר' יוסי הגלילי שייכא. ואם כן אמאי שינה את דבריו:
ד
אך לפי מה שכתבתי ר"י [הגלילי כן כתב ר"ח וכן הוא במכילתא] לא הי' יכול ללמוד מייתורא דקרא דתשביתו למה לי. דהא איצטריך לשלא יוכל לבטל עוד משהגיע ט"ו דאלו משום בל יראה הי' יכול לבטל דלר' יוסי הגלילי אפילו ביום טוב מועיל ביטול דשלו הוא כיון שמותר בהנאה. על כן צריך קרא דתשביתו שיהי' מחויב לבערו דוקא. וכדברי מהרש"ל הנ"ל דבביטול לא מקיים תשביתו. על כן הוצרך להוכיח מאך חלק דאי אפשר ביום טוב שכבר עבר בבל יראה עד חצות. אבל אביי לפרש דברי ר"מ ור"י אתא שהם אומרים שורפין חמץ דחמץ בפסח אסור בהנאה כהלכתא וביטול ביום טוב לא מהני אף להפקיע מאיסור בל יראה ותשביתו למה לי. שמע מינה לרבות י"ד לביעור:
ה
אך עדיין קשה גם לאביי. דהנה בשאגת ארי' סימן פ"ג הקשה להגאונים דסבירא להו חמץ ברשות נכרי אינו עובר דכתיב בתיכם. גבולך. וכן הרמב"ן בפי' התורה. אם כן למה לי מפרר וזורה לרוח, הלא במוציאו לרשות הרבים סגי. וכן מפיל לים למה לי הא ים אינו ברשותו. ובמוציא מרשותו הא סגי בלא ים. ועל כן תירץ דמשהגיע הזמן וחל עשה דתשביתו אינו מקיים העשה עד שמבערו מן העולם יעוין שם. ואם כן אכתי קשה הא אצטריך תשביתו שלא יועיל הוצאה מרשותו:
ו
איברא דכד מעיינין אי אפשר לומר שהתוספות [שהם פירשו דמייתורא מפיק לה אביי] סבירא להו כשאגת ארי' הנ"ל. שהרי כבר כתבנו שהתוספות פרק כל שעה סבירא להו. דלר' יוסי הגלילי אין צריך לשרוף החמץ וסגי במוכרו לנכרי, וכתבנו דלא דמי למהרש"ל הנ"ל דמכירה לנכרי הלא מוציאו מביתו וקרינא בי' תשביתו מבתיכם דבביתו אין חמץ עוד. רק בלא מכר הוא כפקדון וכל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא. וכן אפילו מניחו ברשות הרבים חשיב כמו בביתו דהא ברשותו להקדיש. אבל במוכרו לנכרי ונותנו לו [אבל אם לא נותנו לו הוא כפקדון אצל ישראל וכל היכא דאיתא ברשות נכרי איתא] הרי מוציאו מרשותו וקרינא בי' תשביתו מבתיכם דבביתו אין עוד חמץ כלל. ואם כן אי אמרת דסבירא להו כהגאונים. וגם לאחר איסורו מהני הוצאה מרשותו להציל מאיסור בל יראה. אם כן תסגי נמי לקיום עשה דתשביתו שמוציאו מביתו. ובביתו אין עוד חמץ. ולהגאונים בהוצאה לבד קרינא שאינו בביתו וברשותו. ואם כן קשה קושיית השאגת ארי' למה לי מפרר וזורה לרוח. אלא ודאי או דס"ל דלא כהגאונים. או דסבירא להו כמו שכתב הרב ז"ל מלאדי בשלחן ערוך שלו דלאחר איסורו תו לא מהני הוצאה מרשותו. כיון דכבר אינו ברשותו משום איסור הנאה ועשאן כאילו ברשותו. מה יתן ומה יוסיף הוצאה מרשותו. הלא בלא זה אינו ברשותו ועשאן כאלו ברשותו. ואם כן אתי שפיר הוכחת אביי מיתורא:
ז
ובמה שכתבנו נבאר שיטת רש"י התמוה דיליף מרומיא. דאי אמרת תשביתו ביום טוב הרי שהה שעה אחת. ותמוה דמדמקשה ואימא לרבות וכו'. מוכח דמייתורא הביא ראי':
ח
אך להנ"ל יתיישב בטוב טעם שגם רש"י מודה דמיתורא יליף. אך דלפרש"י לשיטתו דפירש גבי מזוזה חובת הדר אבל בדיקת חמץ דרבנן דאלו משום בל יראה בביטול סגי לי'. מבואר מדבריו דמשום בל יראה נמי חובת הדר הוא. והיינו דעובר על של ישראל חבירו. כמבואר ברש"י במשנה דכיצד מפרישין יעוין שם. וכן כתב בפני יהושע. והמשכיר אינו עובר כיון שאינו ברשותו כשיטת הגאונים. הרי דכהגאונים סבירא להו:
ט
וגם אי אפשר לומר דסבירא להו כסברת הרב מלאדי הנ"ל. דהנה קשה לשיטת הרב הנ"ל למה צריך להא דלא מהני ביטול לאחר איסורו משום דלאו ברשותי' דלבטלי'. תיפוק לי' דכבר אינו שלו מכח איסור הנאה. ואם כן מה יוסיף במה שמפקיר לי'. אך הרב הנ"ל כתב בקונטרס אחרון דחמץ מיקרי שלו רק שאינו ברשותו. ואם כן הי' הביטול לעשות אינו שלו. ועל זה משני דלאו ברשותו דלבטלי' ולא מהני ביטול שלו. ועדיין שלו כמו שהי'. אבל לא מצינו למימר משום דמה יוסיף הביטול. דהא הביטול מוסיף לשויי אינו שלו. אך רש"י פירש להדיא דחמץ אינו שלו. וכן מוכרח לדעת הר"ן שפירש דביטול מהני משום דבלאו הכי אינו ברשותו. ואי מכל מקום הוא שלו. איך יועיל להחשב הפקר. ודברי הרב ז"ל נכונים לשיטת התוספות דביטול הוא הפקר גמור. אך לשיטת רש"י והר"ן אי אפשר לומר כפי' הרב:
י
ואם כן כיון דרש"י סבירא לי' כהגאונים וס"ל דלא כפירוש הרב. אם כן מהני הוצאה מרשות לאחר זמן איסור להנצל מבל יראה. ולענין עשה דתשביתו על כרחין אינו מועיל מדבעי זורה לרוח או מטיל לים ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דצריך תשביתו כדי שלא יועיל הוצאה מרשותו. על כן שיכל רש"י ז"ל את ידיו ופירש הרי שהה שעה אחת. ואי אפשר לפרש תשביתו שיעשה המעשה השבתה דאם כן שהה שעה אחת ועל כרחין נפרש שבט"ו יהי' מושבת. ואם כן שוב יהי' מיותר קרא דתשביתו דכיון שישביתו מערב יום טוב הא באמת סגי הוצאה מרשות. שבבוא הזמן לא יהי' בביתו ולא יחול עשה דתשביתו והוכחת הש"ס ממה נפשך ואתי שפיר תוספות לשיטתייהו ורש"י לשיטתו:
יא
אך קשה לפי זה דר' עקיבא דהוכיח תשביתו מערב יום טוב דאי ביום טוב מצינו להבערה שהוא אב מלאכה. הלא נוכל לומר שביום טוב יהי' מושבת. ואם תאמר שזה אי אפשר לומר דאם כן קרא דתשביתו מיותר כנ"ל. ולא צריך להוכחה רק כדי שלא נאמר שיעשה המעשה ביום טוב וצריך קרא שלא יהי' די בהוצאה מרשות. ליתא דלזה לא צריך להוכחה דהבערה אב מלאכה. תיפוק לי' ששהה שעה אחת לשיטת רש"י:
יב
ונראה ליישב דהנה תוספות יום טוב דאורייתא ויליף לה ר' עקיבא ראש השנה (דף ט':) משנת השביעית דכתיב בחריש ובקציר תשבות ואתא לתוספת, ומינה יליף לשבתות וימים טובים עיין שם בתוספות דיבור המתחיל ור' עקיבא. והנה הדבר ברור דלאיסור חמץ בפסח וחיוב סוכה בחג ליכא תוספת דאין תוספת רק בשביתה כדילפינן מתשבות דכתיב בשביעית לר' עקיבא או מתשבתו שבתכם דכתיב גבי יום הכיפורים לר' ישמעאל. ואם כן חיוב תשביתו אי לא הוה צריך מערב יום טוב הי' צריך רק שיהי' מושבת ביום טוב עצמו. ואינו מחויב לעשות מעשה השבתה רק סמוך ליום טוב עצמו. ואז כבר נאסר במלאכה משום תוספת:
יג
ובזה יתיישב הא דשמע מינה הבערה לחלק יצאת. ואינו מובן. וכמה פירושים נאמרו בזה. ועיין בתוספות ופי' ר"ת. ולפי דרכינו יובן דלמאן דאמר ללאו יצאת כיון דבשבת דמלאכה בכרת ומיתת בית דין. הבערה בלאו. ממילא ביום טוב דמלאכה בלאו. הבערה ביום טוב הוא איסור בעלמא ועוד פחות [כעין חצי שיעור וחלב טמא או כעין אמותו לאחר מיתה לקצת פוסקים דהוא בארור בעלמא] מלאו. וליכא למיגמר משביעית לתוספת. דתוספת שביעית ילפינן מחריש וקציר תשבות שהם לאו. ואף תוספות כתבו מועד קטן (דף ג'.) דיבור המתחיל שהרי דלר' עקיבא לוקה על חרישה ושבותים באמת מותר בתוספת עיין רמב"ם פרק ג' מהלכות שמטה ויובל הלכה ט'. ומותר בתוספת יום טוב לר' עקיבא דיליף משביעית אי הוה סבר ללאו יצאת ומוכח דסבר לחלק יצאת:
יד
ועוד נראה לי טעם דלמאן דאמר ללאו יצאת ליכא תוספת משום דתוספת הוא עשה לבד. והכי איתא סוף פרק הישן. ואם כן אינו נוהג רק במלאכה שיש בה עשה דשביתה. אבל אי ללאו יצאת אין בה עשה כמו שכתב הרשב"א יבמות (דף ו') בשם מורו ז"ל בלאו דמחמר דאין בו עשה דאין תשבות אלא ממלאכה. ואף החולקין במחמר. היינו דמכל מקום עושה מלאכה בצירוף הבהמה. מה שאין כן בהבערה אינה מלאכה כלל למאן דאמר ללאו יצאת ליכא עשה. ואם כן אין איסור בתוספת. כיון דבתוספת אין לאו רק עשה דתשביתו. וכיון דבהבערה אפילו ביום טוב עצמו ליכא עשה. כל שכן בתוספת. וכיון דלאו ליכא בתוספת אין בהבערה איסור תוספת כלל. ואם כן יש לפרש שביום טוב יהי' מושבת ועד סמוך ליום טוב באמת מותר להשהותו ויבערנו בתוספת ודו"ק:
טו
ובזה יתיישב עוד מה שהקשו לרש"י דסבירא לי' לאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר. אם כן מה הוכיח ר' עקיבא הא שפיר יש לפרש ביום טוב. ואז השבתתו בכל דבר. אך לפי מה שכתבתי אתי שפיר דביום טוב עצמו אי אפשר דאם כן שהה בו שעה אחת. רק סמוך ליום טוב שעדיין לא חל איסור חמץ. ואם כן הוא בשריפה ואי אפשר משום תוספת:
טז
ובזה יתיישב עוד קושיית התוספות דלמה יאסר הלא יכול ליהנות בגחלתו. ולפי מה שכתבתי ניחא. דהנה הא דגחלתו מותר. היינו דוקא בערלה וכלאי הכרם שהם מהנשרפין אבל נקברין הא אפילו אפרן אסור. וכן כתב שם הרא"ש ז"ל. והנה טעם נשרפין אפרן מותר הוא משום דנעשה מצוותם. וכן כתבו תוספות שלהי תמורה. ואי תשביתו ביום טוב אין כאן מצוה סמוך ליום טוב מחמת הזמן ששורף בו רק מחמת יום טוב. ואיסור לאו יש באכילתו והנאתו לדעת רוב הפוסקים כר' יהודה בלפני זמנו. ואם כן אי אפשר העשה דשריפה דנימא דנעשה מצותו שיתיר איסור ההנאה שבחמץ לפני זמנו כיון שבאותו זמן אין עשה בתשביתו כלל. וההשבתה סמוך ליום טוב הוא מצוות יום טוב לבד. דו"ק והבן וקושיית התוספות הוא לשיטתם דלית להו הא השהה בו שעה אחת וחלקו על רש"י ופירשו דהש"ס רק מייתורא פריך:
יז
קשה לי לדעת התוספות דרק מיתורא יליף אביי הא איצטריך עשה דתשביתו שלא יועיל אם יחלקנו לכזית חמץ ויניחנו בשני מקומות דאין מצטרפין דבית אינו מצטרף ושוב לא יעבור. ומחמת העשה דתשביתו מחויב לבער דוקא. וקל וחומר ממה שכתב מהרש"ל דאינו מקיים העשה דתשביתו בביטול. כל שכן בזה שאינו ביעור כלל רק שנעשה פחות פחות מכזית:
יח
ואפשר לומר כי היכי דגרדומין כשרין כגון בציצית כיון דחל עליהם חובת ציצית נפטר הבגד אף אחר כך שלא נשתייר רק כל שהו פוטר כשם שפטר מתחילה. וכן גרדומי אזוב פרש"י פרק קמא דסוכה שכבר הזה בו ונפסק ונשתייר כל שהו דכשר להזות בו. כיון שכבר הוזה בו כשהוא שלם. הכי נמי באיסורין כשכבר עבר עליו בבל יראה כשהי' כזית. עובר עליו אחר כך אף כשאין בו כזית. ואף להציל מבל יראה אינו מועיל ביום טוב. ושוב מיותר קרא דתשביתו. אך הוא חידוש דין לא מצאתיו בשום מקום.