אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן רנה
א
יש להבין לפי שיטת רש"י הנ"ל דלא מקרי מתעסק אלא אם כן נתכוין לדבר מותר זה ועלה בידו דבר איסור "אחר" דוקא. אם כן איך יתכן מתעסק בעריות. ומה שפירש"י אשתו ואחותה במטה נתכוין לאשתו ונשמטה אשתו ובאה אחותה במקומה. אינו מיושב כל כך. דסוף סוף בשעת ביאה הרי נתכוין לאותה אשה שבא עלי' אלא שסבור שזו אשתו. ולפי האמת היתה אחותה ושוגגת היא לשיטת רש"י הנ"ל. דלא מקרי מתעסק אלא אם עלה בידו דבר אחר:
ב
ואפשר לומר כיון דחיוב שוגג שאם הי' חוקר היטב טרם המעשה. הי' נודע לו שאסור. וזה קודם המעשה הרי נתכוין לאשתו ומתעסק הי' אז ואין לחייב על קודם. ובשעת מעשה מה הי' לו לעשות, כן צריך לומר לדעת רש"י:
ג
אבל הרמב"ם פירש מתעסק דעריות שלא נתכוין לבעילה. וכן פירש הערוך ערך עסק שלא נתכוין לביאה אלא להטיח בכותל ובא על הערוה. ולפי זה אשתו ואחותה במטה סבור לבוא על אשתו ובאה אחותה במקומה. יש לומר לא חשיב מתעסק. הואיל בשעת ביאה נתכוין לגוף זה. שלפי האמת היא אחותה. ודומה לסבור אשתו ונמצאת אחותה:
ד
והנה בהא דמקשה לשמואל דסבירא לי' בשבת נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר לא חשיב מלאכת מחשבת ומקשי הש"ס מהי' לו שני תינוקות אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת ומל של ערב שבת בשבת. ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. ואפילו ר' יהושע לא פטר אלא משום דקסבר טעה בדבר מצוה. ומשני הנח לתינוקות הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב. דפטור מקלקל משום דלא חשיב מלאכת מחשבת. כדאיתא פרק קמא דחגיגה וכיון דמקלקל חייב שמע מינה לא בעי מלאכת מחשבת. מתעסק נמי חייב. וקשה מכל מקום כיון דנתכוין לשל שבת דהוא מלאכת היתר ומפטר מקרא דבה פרט למתעסק דמפטר בכל איסורין. מה יתרץ זה בהא דמקלקל חייב:
ה
וכבר הקשה כן במגיני שלמה. וניחא לי' כיון דבעצם מלאכת איסור. אלא שהותרה משום מילה. ודוחק. דהתינח אם שבת היתה דחוי' אצל מילה. אבל בסנהדרין (דף נ"ט:) ביום השמיני ימול למשרי שבת אתיא. מבואר דשבת הותרה אצל מילה ואם כן מתעסק בהיתר הוא:
ו
אך לשיטת הרמב"ם וערוך הנ"ל יש לומר כיון דבשעת מילה הרי נתכוין לתינוק זה שמערב שבת. אם כן מתעסק באיסור הוא. אך לשמואל דפוטר משום מלאכת מחשבת מקשה שפיר. והוא על פי המבואר בשמעתתא שם דמקשה לשמואל דר' יהודה לא פטר אלא בנתכוין לתאנים וליקט ענבים. אבל ליקט תאנים אחרים אפילו ר' יהושע מחייב. ומשני באבד מלקט מלבו. חשב ללקט ענבים וסבר תאנים בעינא והלכה ידו על הענבים דר' יהודה פוטר משום מתעסק מקרא דבה. דבשעת מעשה חשב על תאנים, אבל בחושב ללקט תאנים אלו. וסבור תאנים אחרים בעינא והלכה ידו על תאנים הראשונים חייב. כיון דבתאנים ותאנים לא מיפטר רק משום מלאכת מחשבת שלא נעשה רצונו. וכיון שבאמת רצה בתאנים מלאכת מחשבת הוא. הנה דלענין מלאכת מחשבת לא אזלינן בתר מחשבתו בשעת עשי'. רק בתר מה שרצונו באמת. ועל כן הכא נמי בתינוקות כיון שבאמת לא רצה למול תינוק זה שמערב שבת זמנו אף שבשעת מעשה מחמת טעות חישב למולו לאו מלאכת מחשבת הוא. כי היכי דבנעשה מחשבתו הראשונה אף שלא נעשה מחשבתו של טעות שבשעת מעשהו חשיב מלאכת מחשבת. הכי נמי להיפוך. אף שנעשה מחשבתו של טעות של עכשיו. הואיל ולא נעשה רצונו של אמת שמתחילה. לאו מלאכת מחשבת הוא:
ז
אבל לענין מתעסק אין להקשות כלל. כיון דבזה אזלינן בתר מחשבת טעות של עכשיו. שהרי בנתכוין לתאנים וליקט ענבים. אף שמתחילה רצה בענבים רק עכשיו אבד מלקט מלבו וסבור תאנים בעינא פטור. דלענין מתעסק אזלינן בתר עכשיו. ובתינוקות שבשעת מילה רצה למול תינוק זה לאו מתעסק הוא לשיטת הרמב"ם וערוך דבעריות נתכוין לאשתו ובא על אחותה לאו מתעסק מקרי:
ח
ואפילו לדעת רש"י גם כן ניחא דשאני עריות. שבאה אחותה במקומה. מה שאין כן במילה דומה לסבור אשתו ונמצאת אחותה. ושאני התם. שברגע נשמטה אשתו ובאה אחותה במקומה. כוונתו בעת קירב אל המעשה לביאת אשתו. שבאמת היתה שם אשתו תחילה. מה שאין כן בתינוקות לא הי' סמוך למילה תינוק של שבת במקום תינוק של ערב שבת:
ט
ואין להקשות לפי זה דחשב למול של שבת חשיב מתעסק בהיתר על מה שכתבתי סימן רנ"ד באות ב' דלרבא דנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר חייב אין צריך לתירוץ הש"ס הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב. התינח אם נאמר דהא דתינוקות הואיל בעצם איסור רק מחמת מילה חשיב מתעסק באיסור. אבל לפי סברתי דכיון דשבת הותרה אצל מילה חשיב מתעסק בהיתר. אם כן דומה לנתכוין לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר דלאו מלאכת מחשבת הוא כמו נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע. דלא קשה מידי ושיבוש הוא. דודאי לרבא הא דלא חשיב מלאכת מחשבת. משום דלא נתכוין למלאכה. אבל בתינוקות דאף מילה בשבת מלאכה הוא. הא ודאי מלאכת מחשבת הוא לרבא. רק מטעם בה פרט למתעסק בהיתר יש להקשות כיון דמילה בשבת היתר הוא. אבל אי אפשר לדמותו לנתכוין לתלוש זה ונמצא מחובר אחר לענין לפוטרו משום מלאכת מחשבת. ואין קושיא רק לשמואל דסבירא לי' אפילו נתכוין למחובר זה ונמצא מחובר אחר לא חשיב מלאכת מחשבת. הואיל ולא נעשה מחשבתו. ואין להאריך בזה עוד: