אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן רמט
א
שם (דף צ"ד.) בתוספות דיבור המתחיל ר"ש, במפיס מורסא להוציא ליחה ואינו עומד להכניס אויר ולהוציא ליחה תמיד אף על פי שנעשה פתח גמור. שהרי ראוי להכניס ולהוציא אם הי' צריך. מכל מקום לא דמי לפתחים שבמשכן שהי' עומדים להכניס ולהוציא עד כאן לשונם. ביאור דבריהם שגופה של מלאכה מה שראוי להכניס ולהוציא. והוא אין צריך לזה רק להוציא הליחה לפי שעה:
ב
וקשה לי (דבדף ק"ג.) בהא דזה הכלל כל שמלאכתו מתקיימת בשבת חייב בגמרא לאתויי מאי לאתויי חק קפיזא בקבא פרש"י ואף על פי שעתיד להוסיף. יש מקיימין כן. פירוש והוי גמר מלאכה עיין שם. ואף שדעתו להוסיף ואינו עומד להיות הקפיזא גמר ואין צריך למה שראוי להתקיים כך נמי יחשב אינה צריכה לגופה:
ג
אולם פרש"י זה אינו רק לפי שיטתו דעושה כלי חיובו משום מכה בפטיש ולא משום בונה. דחשיב כהאי גוונא בנין בכלים. ולהתוספות דמפרשי עושה כלי חייב משום בונה. על כרחין לפרש הא דמלאכתו מתקיימת לא כפרש"י שאינו עתיד להוסיף. אלא כפי' הרב המגיד פרק ט' מהלכות שבת הלכה י"ג כפשטו שיהי' דבר המתקיים לאפוקי הצובע נחושת או ברזל בששר שאתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום ובחק קפיזא בקבא כפירוש הערוך ערך חק ג' שעשה חקיקה סימן לידע האיך דוכתא דקפיזא, והכי נמי אם עשה סימן זה בדבר שאינו משקים לאו מלאכה, הוא ודווקא חק דחקיקה הוא דבר המתקיים וכן כיוצא בדבר המתקיים חייב. ולא קשה מידי להתוספות. ולרש"י שפירש יש מקיימין כן הא פירש סוף פרק האורג להוציא ליחה ואינו חושש חם יסתם מיד. ומה שיהי' פתוח אחר כך לזה אין צריך. נמצא שאין צריך אל מעשה המלאכה. ואינו דומה לחק קפיזא. שצריך לקפיזא כדי להוסיף עליו אחר כך: