אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן רמו

סימן רמה

דין מלאכה שאינה צריכה לגופה. א) מכלתין (דף צ"ג) וכן כזית מן המת ומן הנבילה וכעדשה מן השרץ חייב ור' שמעון פוטר. וטעמא דתנא קמא משום דסבירא לי' מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב והוצאה חשיבה הוא שמציל עצמו מן הטומאה וכתב בתוספות יום טוב דלכאורה לפי זה אף המוציא משמשי ע"ז חייב. וכן משמע דהא האי תנא דר' שמעון הוא ניהו ר' יהודה דמשנה ו' פרק ט' דהא בר פלוגתא דר' שמעון במלאכה שאינה צריכה (לגופה ר' יהודה הוא. ומכל מקום פסקו הרמב"ם בחיבורו ובפירושו והרע"ב דאין הלכה כר' שמעון, ולעיל משנה ו' פרק ט' פסקו דאין הלכה כר' יהודה. משום דלעיל טעמא דאין כשר להצניע דאין שום צורך לאדם במשמשי ע"ז. אבל הכא יש צורך בכולו דנבילה ושרץ מצניעין אותו לכלבו או לשונרו. ומת דאסור בהנאה מצניעין אותו כדי לקוברו. מידי דהוה אמקק ספרים דלעיל. ולפיכך פסקו בהך דהכא כר' יהודה. אבל קשה דהוה לי' להלך אחר שיעור שרגיל להצניע. ולא אחר שיעור טומאתן. ואפשר דלכלבו או לשונרו הוי שיעורא רבה משיעור טומאתן ואזלינן לחומרא כדלעיל פרק ט' משנה ז' ובמת נמי אפשר על פחות מכזית אינו מצווה לקוברו. ועוד דלא שכיח פחות מכזית. ושכיח ולא שכיח אזלינן בתר שכיח לקולא. עד כאן לשון תוספות יום טוב:

ב

וכל דברים אלו תמוהים בעיני. ולדידי הדבר ברור דהמוציא משמשי ע"ז כשיעור טומאה דהיינו כזית חייב כמו במת ונבילה ושרץ. ומה שכתבו הרמב"ם והרע"ב לעיל דאין הלכה כר' יהודה. היינו משום דר' יהודה אומר המוציא משמשי ע"ז כל שהו. אף דאין בו שיעור לטומאה. משום דאחשבה קרא לאיסורא דכתיב לא ידבק בידך מאומה. על זה כתבו דאין הלכה. אבל במוציא כזית אין הכי נמי דחייב. ואף שאינו כשר להצניע מחמת עצמו כשר להצניע מחמת טומאתו להציל. תדע לך דאם לא כן המוציא נבילה ושרץ פחות מכדי שיעור לכלב ושונרא הוה לי' אין מצניעין כמוהו. ואף על פי כן חשיב מצניעין כמוהו מחמת טומאתן. הכי נמי בזה:

ג

ומה שדימה התוספות יום טוב מדבר שיש בו שיעור לזה ולא לזה וחזי לזה ולזה אזלינן לחומרא אינו דמיון כלל. דהכא הא אמרת דמשום טומאה בלבד לא תחייבנו דאינו כשר להצניע. רק משום דחזי לכלב. ואם כן שוב תיבעי שיעור לכלב, אלא ודאי דבהמוציא להציל מטומאה לעולם חייב אף דלא חזי למידי:

ד

וראי' לזה הא דשלהי עירובין (דף צ"ט.) דאמר רב יוסף השחין ורק חייב חטאת, ואף דרוק לא חזי למידי. ומי רגלים נמי אף דתנן במכלתין (דף פ"ט מי רגלים כדי לכבס. הא תני עלה בגמרא מי רגלים בן מ' יום. ועוד הא השתין בארץ במקום שכלה לגמרי ואין ראוי' לכלום. אך משום שהחיוב הוא משום שמנקה עצמו מהם כמו שכתב הרי"ף שם דהוא כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. לא משגחינן במה דלא חזי להצניע:

ו

וראיתי במשנה למלך סוף הלכות אבל הוכיח דמת גוי מותר בהנאה. מהא דכתב הרב המגיד ומכאן שדם הנדה ועצי אשרה בשום שיעור אין חייבין עליהן. ונראה דכוונתו לומר דאף שיש בהם שיעור טומאה. אפילו הכי פטור עליהם משום שאין בהם שיעור להצניע. וקשה על פסק הרמב"ם בכזית מן המת. בשלמא נבילה ושרץ חזי לכלבו ושונרו אלא מת הא לא מהני כלל דאיסורי הנאה נינהו. על כן נראה דרמב"ם מיירי במת גוי עד כאן דבריו:

ז

ולדירי הני מילי ליתנייהו. אלא דבמציל מטומאה לגמרי חייב אפילו לא חזי למידי כנ"ל. ומה שהוכיח מהרב המגיד שכתב שדם נדה ועצי אשרה בשום שיעור אין חייבין עליהן. ופירשו המשנה למלך דהיינו אף שיש בהם שיעור טומאה. אי אפשר שיהי' כן כוונת הרמב"ם. דדם נדה לא בעי שיעור ומטמא בכל שהו. רמב"ם פרק א' מהלכות הלכה ח']. ועצי אשרה לא מהני להו שיעור. שהרי אשרה הוא אילן הנעבד. וטומאה ע"ז אינה לאברים. ואם חתך אבר מעבודה זרה שוב אינו מטמא. כל שכן שאם חתך מאילן הנעבד עצים שאין בהם טומאה, אלא אין זה כוונת הרב המגיד. ומה שפטור על דם נדה. היינו באין כוונת הוצאתו להציל מטומאה כגון שנשאר דם נדה בבית. או שבלאו הכי טמא וכדומה. ותירוץ המשנה למלך במת גוי מבואר הדוחק. ובירושלמי מפורש במת ישראל מתניתין. והדבר ברור לדעתי דבמוציא להציל מטומאה או משאר דברים חייב לר' יהודה אפילו לא חזי למידי. ולא הוצרכתי לכל אריכות הנ"ל לולי שהגדולים הנ"ל כתבו להיפוך:

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה