אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן רמה
א
ראוי לבאר אם החיוב רק על עקירה והנחה או החיוב גם כן עד שעת הוצאה מרשות לרשות. וספק זה איתי' גם כן במעביר ד' אמות ברשות הרבים אם החיוב רק על עקירה והנחה או על העברת הד' אמות גם כן:
ב
והנה הא פשיטא לי דלאחר שיצא החפץ מרשות היחיד לרשות הרבים. שוב אין החיוב רק על שעת הנחה, ופשיטותא דידי מהא דריש פרק המצניע הוציא כגרוגרת וצמקה וחזרה ותפחה מהו יש דיחוי אצל שבת או אין דיחוי אצל שבת תיקו. ועל כורחין דבשעה שצמקה לא עמד עם החפץ. דאם כן הרי הונחה ועל כרחין שהלך עם החפץ. ואם כן הרי מקצת מלאכה בחצי שיעור. אלא ודאי לאחר שהוציא שוב אין חיוב עד שעת הנחה. והטעם משום דלאחר שהוציאו בכל מקום שהניחו חייב ואין ההילוך עוד עם החפץ פועל במלאכה כלום. על כן אין חיוב עוד לאחר שהוציאו עד שינוח:
ג
אך מבעיא לי מי אמרינן דעל כל פנים החיוב עד שעת הוצאה מרשות. או דילמא אין חיוב רק על העקירה והנחה וכן במעביר כנ"ל:
ד
ויש להביא ראי' מהא דכריתות (דף י"ג:) יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם אחד ר' מאיר אומר אף אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב ולפי מה שכתבו התוספות (דף צ"ד.) וכן בספר יראים בהא דלא יצא הזב בכיסו ואם הוציא הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, דהכי נמי סגי לי' אי הוה יתיב בחד דוכתא. והכי נמי באכילה. וכי היכי דבזב כיון שאין הליכתו לצורך הכיס רק שצריך לילך הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. הכי נמי באוכל אם הוצאתו לרשות הרבים לצורך המאכל שהי' יכול לאכול במקומו כמו שיכול לאכול דרך הילוכו. ור' מאיר הא סבירא לי' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול הלכה ב' ועל כרחין לומר כיון דמכל מקום הי' צריך לעקור החפץ ממקומו כדי לאוכלו. וגם צריך להנחה שהרי כתבו התוספות דבליעת המאכל היא הנחתו. והרי צריך לבלוע המאכל. וכשהלך לרשות הרבים שוב צריך לבלוע ברשות הרבים. אף דגוף הוצאה הוא ההילוך לרשות הרבים אינו לצורך המאכל חייב. ומוכח דאין החיוב רק על עקירה והנחה ולא על עצם הוצאה [וכן משמע קצת מהא דהמעביר מתחילת ד' לסוף אעפ"י שהעבירו דרך עליו חייב למעלה מעשרה חייב. מיהו ראי' זו יש לדחות דענין העברה ד' אמות ברשות היחיד דכל ד' אמות כאילו הוא רשות אחר. ומה שהוא פועל עד שיבא ברחוק ד' אמות היא המלאכה, אף אם הוציאו דרך למעלה מעשרה]:
ה
איברא דקשה לפי זה בהא דכתב הרמב"ם פרק י' מהלכות שבת הלכה ז' במי שהחשיך בדרך ואין עמו נכרי מניחו על החמור כשהיא מהלכת ובשעה שתרצה לעמוד הוא נוטלו ממנה כדי שלא תעשה הבהמה עקירה והנחה. וכן כתב הראב"ן (דף ס"ח.) דנוטלו ממנה כשהיא מהלכת יעוין שם. וקשה דאם כן האדם עושה העקירה בשעה שמניחו עלי' והנחה בשעה שנוטלו ממנה. ואם אין החיוב על ההעברה רק על העקירה והנחה, הא איכא חיוב חטאת גבי':
ו
אך לא קשה מידי לפי מה שבארתי במקום אחר שדעת הרמב"ם וראב"ן באגוז בכלי וכלי צף על גבי מים. דלא בעינן הנחה על גבי מקום נייח. ואם כן כשמניח על גבי בהמה כשהיא מהלכת הוי הנחה לדידי' ולבהמה לא הוי עקירה עקירת גופה מעל גבי קרקע. דעל גבי קרקע לא הי' הנחה מעולם:
ז
ובגמרא שלנו מניחו עלי' כשהיא מהלכת וכשהיא עומדת נוטלו ממנה ולא בשתרצה לעמוד. וכן בשלחן ערוך כלשון הגמרא והשמיט לשון הרמב"ם בשתרצה לעמוד, והיינו משום שדעת רוב הפוסקים דלא חשיב הנחה אלא אם כן נח במקום נייח. ומכל מקום תימה שבבית יוסף לא נזכר כלל מדברי רמב"ם והנה יש קצת ראי' מדהשמיט השלחן ערוך דעת הרמב"ם מכלל דהחיוב רק על עקירה והנחה ודו"ק:
ח
ולפי זה יש ליישב דברי הגמרא כתובות (דף ל"א) דמקשה על ר' אבין דאמר הזורק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו חייב שעקירה צורך הנחה, ואיכא תרי לישני. לחד לישנא משום דאי אפשר בלא עקירה. ולחד לישנא משום דאי בעי לאהדורי לא מצי מיהדר. ומקשה הגמרא על ר' אבין מדתניא הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור (סקילה] וכתבו בתוספות דפריך ללישנא דאי אפשר להנחה בלא עקירה ואף על גב דאפשר בגרירה. כך לי עקירה זו כמו עקירה אחרת. דמכל מקום על שעת עקירה בא החיוב, אבל ללישנא דאי בעי לאהדורי לא מצי מיהדר לא פריך מידי. והיינו משום דאמר שם מאי בינייהו בין הני לישני. איכא בינייהו המעביר חפץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו. ללישנא דאי בעי לאהדורי לא מצי מיהדר יעוין שם היטב:
ט
ולפי מה שכתבתי דבמעביר אין החיוב על עצם העברה רק על עקירה והנחה. יש לומר דהכא דהחיוב ממון על שעת עקירה לעולם עקירה צורך הנחה. דעל שעת עקירה אתה באת לחייבו מיתה וממון. רק בקרע שיראין בהליכתו דשעת עקירת שיראין אינה שעת עקירה והנחה. הוא דחייב במצי מיהדר, ודוקא בלא מצי מיהדר דחיוב קריעת שיראין גם כן על שעת זריקה דהיינו עקירה דאחר כך אנוס הוא. וכן פירש"י וסופו לקרוע לו שיראין. אבל בהגונב כיס לעולם החיוב על שעת הגבהה דהיינו עקירה. וכיון שלמדנו ר' אבין דאפילו לא נגמר חיוב מיתה בשעה שנתחייב ממון קם לי' בדרבה מיני' הכי נמי נימא קם לי' בדרבה מיני':
י
ועל כן משמע לי מדברי התוספות שכתבו דללישנא דאי בעי לאהדורי לא פריך דסבירא להו להתוס' דחיוב הוא על כל ההעברה. והוא הדין בהוצאה עד שתצא לרשות הרבים. אלא דמהא דיש אוכל אכילה אחת לשיטת התוספות וספר יראים משמע להיפוך. ודין זה צריך תלמוד. ועיין עוד מה שכתבתי בזה בחי' ריש פרק המצניע בבעיא דזרק כזית תרומה לבית טמא מהו: