אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן רמד

סימן רמג

בדין זה עוקר וזה מניח ושנים שעשו מלאכה בבת אחת:

א

הנה בריש שבת יליף הש"ס דזה עוקר וזה מניח פטור מקרא דבעשותה יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין. ויש לעיין דהא קרא דבעשותה] לאו בשבת כתיב אלא בכל חיובי חטאות. [ובשחוטי חוץ דיליף ריש האיש מקדש שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורין ולא יליף מבעשותה כתב הריטב"א שם דסלקא אדעתין דנילף מהעלאה דגלי קרא דשנים שאחזו באבר והעלוהו חייבין]. והנה אמרינן בחולין (דף כ"ט:) שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרם בפנים למאן דאמר אין לשחיטה אלא לבסוף כשר. ולמאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף פסול וחייב משום שחוטי חוץ עיין שם. ומשמע דפשוט למאן דאמר אין לשחיטה אלא בסוף שחט מיעוט סימנים בפנים וגמרם בחוץ חייב. ועוד דהוי כאילו שחט כולו בחוץ. דהא תחילת שחיטה בחוץ לא מעלה ולא מוריד. שהרי אם גמר בפנים כשר. ועל כרחין אין חיובו רק על גמר שחיטה. ואם כן אם תחילת שחיטה בפנים נמי חייב:

ב

ומעתה נחזי אנן במלאכת שבת אם ישנה למלאכה מתחילה ועד סוף או אין למלאכה אלא בסוף. אם תאמר אין למלאכה אלא בסוף, יהי' הדין אם עקר בחול והניח בשבת חייב כמו התחיל בפנים וגמר בחוץ. ומפורש בגמרא (דף ג':) בהיתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ מבעוד יום דאי שדי לי' בשבת לא אתי לידי חיוב חטאת. ופרש"י כדין זה עוקר וזה מניח. ואם תאמר ישנה למלאכה מתחילה ועד סוף כל שכן דקשה. דגם על התחלת המלאכה בלבד יתחייב. וזה עוקר וזה מניח יתחייבו שניהם. כמו למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מתחייב על מיעוט סימנים בחוץ:

ג

ויותר תימה כנ"ל דבשבת זה עוקר וזה מניח קיל משנים שעשאו מלאכה בבת אחת. דזה עוקר וזה מניח פטור במשנה בריש שבת בלי מחלוקת. והוא הדין עקר בחול והניח בשבת. ושנים שעשאו בבת אחת פליגי תנאי בהמצניע. ואילו בשחוטי חוץ נהפוך הוא שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורין. ועל מקצת שחיטה חייב למאן דאמר אין לשחיטה אלא לבסוף על מקצתו שבסוף. ולמאן דאמר ישנה מתחילה ועד סוף גם על מקצת שבתחילה. ותמי' זו גם כן ממה נפשך אם אין למלאכה אלא לבסוף תמוה מפטור המניח ואם נאמר ישנה למלאכה מתחילה ועד סוף יהי' תמוה גם מפטור העוקר ד) והנראה לי בזה דהנה באיבעיא דאילפא דהוציא עיבור את ידו בין סימן לסימן מהו שיצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהר מידי נבילה. ורבא השיב קל וחומר הוא וכו'. ורבא הא סובר אין לשחיטה אלא לבסוף. משמע דבעיא דאילפא אף למאן דאמר אין לשחיטה אלא לבסוף. ועל כורחין לומר דבהגיע סוף שחיטה שני הסימנים מחירם. וכן מוכח (בדף ל"ו) בהא דאמר בנתקנח הדם בין סימן לסימן למאן דאמר אין לשחיטה אלא בסוף לא מכשיר. ואם דם סימן ראשון יש על הדלעת אחר שחיטת סימן שני מכשיר. על כורחין דבסוף נחשב כל המעשה שחיטה. ובמקום אחר בארנו הדברים באר היטב. [תמצאנו באבני נזר חלק יו"ד הלכות ס"ח]:

ה

ולפי זה על כורחין לומר דלמאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. היינו לומר דתחילת שחיטה מקליש קליש איסור אבר מן החי ובסוף שחיטה נגמר ההיתר. ועל כן קרינא בי' יחיד שעשאה ובזבחים (דף ק"י.) אמרינן בקומץ ולבונה שהקריבו אחד מהם בחוץ חייב. משום דקומץ בלבד מקלש קליש חשיב הקטרה בפנים. הכא נמי כיון דתחילת שחיטה מקלש קליש חשיב שחיטה וקרינא בי' יחיד. דהא תיכף ששחט תחילת שחיטה. נעשה העבירה בלי סיוע אחר או גמר שחיטתו בפנים, ולמאן דאמר אין לשחיטה אלא לבסוף חייב בשחט מיעוט סימנים בפנים וגמרם בחוץ משום דבשחוטי חוץ אין הדבר תלוי אם השוחט בחוץ או בפנים. שהרי אם עומד בחוץ ושחט בפנים כשר. והוא הדין להיפוך אם עמד בפנים ובהמה בחוץ חייב כרת. וכן מפורש בתוס' סנהדרין (דף מ"ב:) בדיבור המתחיל שכן אדם דהכל תלוי בבהמה הנשחטת יעוין שם. ועל כן אף אם האדם שחט בפנים כיון דלא נחשב שחיטה בבהמה עד שגמר שחיטה. אז נעשה הכל מעשה שחיטה. נמצא שכל המעשה שחיטה נעשה בחוץ. והרי הוא בעצמו עשה כל המעשה. ומה ששחט מקצת סימנים בפנים אינו מועיל כלום. כיון שנעשה שחיטה בחוץ. והרי בשחוטי חוץ בתר בהמה הנשחטת אזלינן כנ"ל:

ו

אבל בשבת לא נחשב מלאכה עד שגמרה נחשב הכל מלאכה. כמו זה עוקר וזה מניח. ודאי נחשב גם העקירה מלאכה. שהרי המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם להוציאם פטור דהעקירה היתה בלא מחשבה ולא קרינא בי' מלאכת מחשבת. הרי דגם העקירה מלאכה. אך זה לאחר הנחה אז נעשה הכל מלאכה כמו למאן דאמר אין לשחיטה אלא לבסוף כנ"ל ועל כן לא מבעיא שפטור העוקר דבשעת העקירה לא עביד מידי עד שבא אחר וגמר. וכן פטור המניח דמבלעדי העוקר לא עשה כלום, אך אפילו עקר בערב שבת והניח בשבת שנעשה הכל מלאכה בשבת הלא אם עשה בערב שבת שיעשה מלאכה בשבת מותר לכתחילה. ואם כן אף שנעשה העקירה מלאכה בשבת, מכל מקום הלא האדם פעל העקירה מערב שבת ופטור:

ז

ולפי זה למאן דאמר אין לשחיטה אלא לבסוף. אם בא אחד ושחט מיעוט סימנים בפנים או בחוץ ובא שני וגמר שניהם פטורים. ואם עקר בשבת והניח בחול. יש לומר דגרע מזה עוקר וזה מניח. ואפילו שבות ליכא. כיון שלא נעשה העקירה מלאכה עד שהניח בחול. ואם כן לא נעשה מלאכה כלל בשבת. וכבר בארנו במקום אחר שכשם שבשבת אין חיוב אלא אם כן תחילתו וסופו בשגגה. כמו כן אין חיוב אלא אם כן תחילתו וסופו בשבת:

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה