אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן רמג
א
כבר ביארנו בסימן ר"מ אות ל"ה. בין שני חצאי מרובע דמעביר ד' אמות בתוך ג' לר' חלקי' חייב ולא אמרינן יעשה כמי שהונחה על כל אמה ויפטור והלכתא מתקיימת למעלה מג'. אלא דהלכתא דין ד' אמות כמו דין מרשות היחיד לרשות הרבים כמו שכתב הרמב"ם. וכשם שמוציא לעולם חייב כן המעביר ד' אמות אפילו בתוך ג' חייב. ומוכח דאפילו בתוך ג' לא אמרינן יעשה כמי שהונחה על כל אמה ויפטור והוכחנו כן מתוס' ורשב"א:
ב
והנה יש להביא עוד ראי' לזה לפי מה שכתבו התוספות עירובין (דף צ"ח:) לר' יהודה דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה אלא אם כן רוצה שתנוח שם. ולפי מה דסלקא אדעתין דמיירי באומר כל מקום שתרצה תנוח אבל אם אינו רוצה שתנוח שם לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה יעוין שם. ויש לעיין לרע"ק דמחייב בזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע משום דקלוטה כמי שהונחה. אם דוקא באומר כל מקום שתרצה תנוח הוא דאית לי' קלוטה כו' אבל אם אינו רוצה שתנוח שם לא אמרי' קלוטה וכר' יהודה סבירא לי', או נימא מדאמר סתמא ולא מפליג לעולם אית לי' קלוטה. ודוקא לר' יהודה מוכרח לומר כן מכח ר' יהודה דעירובין:
ג
אך לפי דברי הרשב"א פרק הזורק בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע באינו אומר כל מקום שתרצה תנוח גם משום מוציא פטור דלא אתעבידא מחשבתו. אם כן על כורחין ר' עקיבא דמחייב. באומר כל מקום שתרצה תנוח או שרוצה שינוח ברשות הרבים. ואם כן מהיכי תיתי לעשות מחלוקת בין ר' יהודה לר' עקיבא בחנם:
ד
הן אמת דבתוספות עירובין (דף צ"ח) סוף עמוד א' מוכח דסבירא להו להתוס' דר' עקיבא לעולם אית לי' קלוטה. ונראה דסברת התוספות לפי המסקנא דלא מחייב ר' יהודה אלא אחת ופליגי ר"י ורבנן באומר עד דנפקא לרשות הרבים תנוח. אמרינן דלית לי' לר' יהודה קלוטה אלא בכהאי גוונא ואפילו באומר כל מקום שתרצה תנוח לית לי' לר' יהודה קלוטה. וכן מבואר למדקדק בדברי התוספות עירובין שם. ואם כן ר' עקיבא דאין לנו הוכחה דמיירי באמר עד דנפקא לרשות הרבים תנוח. ויוכל להיות דאמר כל מקום שתרצה תנוח. ובכהאי גוונא הא לית לי' לר' יהודה קלועה, וכיון שעל כורחין ר' עקיבא לית לי' דר' יהודה שוב אמרינן דר' עקיבא אית לי' לעולם קלוטה אפילו אין רצונו שתנוח שם. כיון דלא מצינו שום תנא מחלק בין אומר כל מקום שתרצה תנוח או אין רצונו שתנוח שם:
ה
אך המעיין ברשב"א שבת (דף צ"ז:) יראה דגם לפי המסקנא אית לי' לר' יהודה קלועה באומר כל מקום שתרצה תנוח. וכיון דר' עקיבא על כורחין מיירי באומר כל מקום שתרצה תנוח על כל פנים כנ"ל. מהיכי תיתי לעשות מחלוקת בין ר' עקיבא לר' יהודה. ובודאי לדעת הרשב"א לית לי' לר' עקיבא קלוטה באינו רוצה שתנוח שם. ואם כן מה הוקשה לרשב"א על ר' עקיבא מזורק ד' אמות ברשות הרבים. הא משכחת לה באין רצונו שינוח בתוך ד' אמות. וצריך לומר משום דקושטא דמילתא סבירא לי' לרשב"א דכל שחייב משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים חייב נמי בד' אמות ברשות הרבים. ועל כן כי היכי דבהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים חייב אפילו אמר כל מקום שתרצה תנוח. דאף דנחשב כמונח ברשות היחיד. אכתי איכא עקירה משם לרשות הרבים. הוא הדין דבד' אמות ברשות הרבים חייב גם בזה. וכמו בתוך ג' לר' חלקי' כנ"ל. על כן תירץ הרשב"א דהלכתא גמירי:
ו
ובזה נראה ליישב דברי הגמרא ודילמא הנחה לא בעי עקירה בעי. ואינו מובן לפרש"י דקלוטה כמי שהונחה בארץ ואיכא מקום ארבעה כמבואר באריכות אות א'. ומשני הש"ס הא מני ר' עקיבא הוא ולעולם איכא מקום ארבעה. אם כן מה נפקא מינה בין הנחה לעקירה ועיין לעיל סי' ר"מ אות י"א וי"ב ולפי מה שכתבתי יש לומר דהנה למאן דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא וד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה. ונתבאר סי' רמ"א דגמרינן מוציא ממעביר. אלא דמהלכתא ילפינן לחלק בין חיובא לפטורא. דלפטורא לא אמרינן יעוין שם באורך. ועל זה הקשה הש"ס הא יש לומר דגלי הלכתא דלגבי עקירה לא נימא קלוטה ואין חילוק בין חיובא לפטורא. והא דחייב בזורק ד' אמות ברשות הרבים באין רצונו שתנוח בתוך ד אמות. ואי דהלכתא שיהי' דין ד' אמות ברשות הרבים כדין מרשות היחיד לרשות הרבים ובמרשות היחיד לרשות הרבים חייב אפילו אומר כל מקום שתרצה תנוח דסוף סוף איכא עקירה. ליתא דבאמת גם במרשות היחיד לרשות הרבים אין חיוב באומר כל מקום שתרצה תנוח דכמי שהונחה בנתים ברשות היחיד ובטלה עקירה ראשונה. ומשום עקירה ממקום שהונחה אין לחייבו. דלגבי עקירה הא לא אמרינן קלוטה. ועל כורחך אף שאין טעם לחלק בין הנחה לעקירה. הלא גם כן אין טעם לחלק בין חיובא לפטורא. ואם תחלק בין הנחה לעקירה. לא תצטרך לחלק בין חיובא לפטורא. ואם כן פריך הש"ס מאי חזית שלא לחלק בין הנחה לעקירה ולחלק בין חיובא לפטורא. דילמא להיפוך דבין חיובא לפטורא אין חילוק. ומוכח מהלכתא דבעקירה לא אמרינן קלוטה כו' ובין במרשות היחיד לרשות הרבים בין בד' אמות ברשות הרבים אין חיוב אלא באין רצונו שתנוח בתוך ד'. והוא עצה עמוקה. ומשני הא מני רבי הוא דמחייב בזיו כל שהוא ולאו משום קלוטה כו' ואזיל קו' הנ"ל. ולבסוף מקשה על תירוץ הא מני אחרים הוא. ודילמא הנחה לא בעי עקירה בעי כפי' התוספות. ז) והשתא ניחא הא דמשני ר' זירא אחרים הוא. הא נדו מדר' עקיבא משום הקושיא ודילמא הנחה לא בעי. וקושיא זו היא גם על התירוץ הא מני אחרים הוא גם כן. ולפי מה שכתבתי ניחא דקושיית הש"ס על תירוץ ר' עקיבא ודילמא הנחה כו' כפירוש הנ"ל ליתא על תירוצא דר' זירא, ועל ר' זירא מקשה הש"ס קושיא (חדשה ודו"ק: