אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן רכח
א
כתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם. וביבמות (דף ו':) בעי למילף דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת מדתני דבי ר' ישמעאל. לא תבערו אש בכל מושבותיכם מה תלמוד לומר [אי לר' יוסי ללאו אי לר' עקיבא לחלק ואמר רבא תנא מושבות קשיא לי' מושבות מה תלמוד לומר. מכדי שבת חובת הגוף וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ מושבות דכתב רחמנא בשבת למה לי] משום ר' ישמעאל אמר תלמוד אחד לפי שנאמר וכי יהי' באיש חטא משפט מות והומת. שומע אני בין בחול בין בשבת. ומה אני מקיים מחללי' מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין. או אינו אלא אפילו מיתת ב"ד. ומה אני מקיים והומת בחול ולא בשבת. או אינו אלא אפילו בשבת תלמוד לומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם. ולהלן הוא אומר והי' אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם. דמה מושבות האמורים להלן בבית דין אף מושבות האמורים כאן בבית דין. ואמר רחמנא לא תבערו. מאי לאו ר' נתן הוא דאמר לחלק יצאת. וטעמא דאמר רחמנא לא תבערו הא לאו הכי דחי. לא ר' יוסי. ותיהוי נמי ר' יוסי אימר דאמר ר' יוסי הבערה גרידתא. הבערה דבית דין בישול פתילה הוא. מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנין. אמר רב שימי בר אשי האי תנא לאו משום דאתי עשה ודחי לא תעשה. אלא משום דמייתי לי' מקל וחומר. והכי קאמר מה אני מקיים מחללי' מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין. אבל מיתת בית דין דחיא שבת מקל וחומר. מה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות. שבת שנידחת מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה. ומה או אינו דקאמר הכי קאמר קבורת מת מצוה תוכיח שדוחה את העבודה ואינו דוחה שבת. הדר אמר קבורת מת מצוה גופה תדחה שבת מקל וחומר. ומה עבודה שדוחה שבת קבורת מת מצוה דוחה אותה. מולאתותו. שבת שנדחה מפני עבודה אינו דין שתהי' קבורת מת מצוה דוחה אותה. תלמוד לומר לא תבערו ולמה דסליק אדעתי' מעיקרא דאתי עשה ודחי לא תעשה מאי או אינו דקאמר. הכי קאמר אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי את לא תעשה. לא תעשה גרידתא. לא תעשה שיש בו כרת מי שמעת לי' דדחי. הדר אמר אטו עשה דוחה לא תעשה לאו לא תעשה חמור מיני' וקאתי עשה ודחי לא תעשה. מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא תלמוד לומר לא תבערו. עד כאן סוגיות הגמרא:
ב
ובתוס' בדיבור המתחיל טעמא דכתב רחמנא הא לאו הכי דחי וזה לשונם בסמוך מוכח דלא בעי למימר השתא מדאיצטריך לא תבערו לאסור מכלל דבעלמא דחי דמפרש דאי לאו לא תבערו הוה אמינא דלידחי כמו בכלאים בציצית דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא ואיצטריך לא תבערו לגופי' [ביאור דבריהם דאין פירוש הגמרא דבאמת אי לאו קרא דלא תבערו לא הי' מיתת בית דין דוחה שבת וכתיב קרא ללמד דבעלמא דחי. אלא דאיצטריך לא תבערו לגופי' דאי לאו קרא הוה אמינא דאתי עשה ודחי לא תעשה ואף דאית בי' כרת מה לי חומרא רבה כו' והש"ס מוכיח כיון דמוכח מברייתא דאי לאו קרא הוה אמינא דדחי ממילא בעלמא היכי דליכא קרא דחי] ואם תאמר כיון דלגופי' איצטריך אדרבא נילף מהכא דלא דחי דלא אמרינן מה לי חומרא רבה כו' והוא תמוה למעיין שם בסוגיא דלעיל מינה ותירצו שני תירוצים דחוקים למעיין:
ג
ולפי עניות דעתי נראה ליישב דהנה הבעל המאור שבת (דף ק"ו.) כתב דמיתת ב"ד חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה. שאין כוונתו בהבערה אלא לדחותה ולבער אותה מן הכלל. כדכתיב ובערת הרע מקרבך. כמוציא זית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ. וקשה לי דהא בחולין (דף ק"מ.) בטהורות דכתיב בצפורי מצורע דמוקי רבינא למעט עוף שהרג את הנפש. ומקשה היכי דמי אי דגמר דינא בר קטלא הוא. אלא קודם גמר דין. ומקשה אי לשילוח הא בעי לאתווי לבי דינא ולקיומי בי' ובערת הרע מקרבך. אלא לשחיטה. ופרש"י שם דאי משום ובערת הרע. הרי מבוער מן העולם הוא. הרי דמשום ובערת אין נפקא מינה באיזו מיתה ימיתנו. ומה שעושה בו אותו מיתה שנתחייב לאו משום ובערת הרע הוא. ואם כן מלאכה זו צריכה לגופה גם כן:
ד
ונראה ליישב דהנה הרמב"ם פרק כ"ד מהלכות שבת הלכה זיי"ן אין עונשין בשבת. אף על פי שהעונש מצות עשה אינו דוחה שבת. כיצד הרי שנתחייב בבית דין מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת. שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. זו אזהרה לב"ד שלא ישרפו את המחוייב שרפה. והוא הדין לשאר עונשין. ובמנין המצוות מנה מצוה בפני עצמה שלא לענוש בשבת:
ה
ובספר החינוך פרשת ויקהל זה לשונו. מצוה קי"ד שלא יעשה הדיין דינים בשבת. כלומר שמי שנתחייב מיתה בב"ד לא ימיתוהו בשבת וכו' ובגמרא דבני מערבא בכל מושבותיכם. מכאן לבית דין שלא יהי' דנים בשבת. משרשי המצוה שרצה השי"ת לכבד יום הזה שימצאו בו מנוחה הכל. גם החוטאים והחייבים. משל למלך כו' ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים שהם בעלי המשפט. וחייבין להזהר לבל יעשו דין בשבת. ואם עברו וצוו לשרוף ברי' בשבת. עברו על לאו זה ואין לוקין אם לא עשו בו מעשה. ואם עשו בו מעשה כגון ששרפוהו הם בידיהם אם יש עדים והתראה נסקלים עד כאן לשונו:
ו
והנה מבואר מדבריהם דהעונש לבד בלי המלאכה לאו בפני עצמו בשבת. ועל כן אפי' במלקות ואפילו לא עשו ב"ד מעשה רק שצוו. עוברים בלאו זה ועל זה נמנה במנין לא תעשה בפני עצמו. וכיון שהעונש בשבת בעצמותו לא תעשה אי אפשר שיהי' מצוה. דהוי שני הפכים בנושא אחד. ואין זה דומה לכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה הבאים ביחד שאי אפשר לקיים שניהם. דבין דוחה בין אינו דוחה. מכל מקום אם עבר ועשה קיים מצוה. דזה כשהמצוה מצד אחד. והעבירה מצד אחר. כגון כלאים בציצית. שהמצוה מצד שהוא ציצית ואפילו אינו כלאים כגון בבגד צמר. והעבירה מצד שהוא כלאים ואפילו אינו ציצית. וכן בפאת ראשו וזקנו דמצורע. דהמצוה לגלח שער המצורע אפילו אינו פאת ראשו וזקנו. והעבירה מצד שהוא פאת ראשו וזקנו אפילו אינו מצורע. וכן במלאכת המשכן שהעבירה המלאכה בשבת אפילו אינו משכן. והמצוה אפילו לא יהי' איסור מלאכה כגון שנים שעשאו. וכן כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה. אבל בזה שהעונש גופי' בשבת לא תעשה. אי אפשר שיהי' העונש מצוה כלל דהוי שני הפכים כנ"ל:
ז
ואין לומר שהמצוה העונש אפילו אינו שבת והעבירה מצד שבת. דליתא. שאין שם העבירה העונש בשבת. רק שבשבת העונש אסור ושם עבירה העונש לבד. וכיון שבשבת העונש עבירה. אי אפשר שבשבת יהי' העונש מצוה:
ח
וראי' שאין שם העבירה העונש בשבת אלא שבשבת נאסר העונש. מהא דכתב הרמב"ן דכלים שבלעו חמץ קודם הפסח לא מיקרי התירא בלע. דכשהגיע פסח הרי החמץ כחתיכת נבילה ושמו עליו אף קודם הפסח. דאף קודם הפסח חמץ שמו עליו. והרי בלע חמץ. וחמץ עכשיו בפסח אסור ואיסורא בלע. והיינו משום דשם האיסור אינו חמץ בפסח. דאם כן הי' התירא בלע. דבשעה שבלע לא הי' חמץ בפסח. רק שם האיסור חמץ לבד. שבפסח נאסר חמץ. וכיון ששם האיסור חמץ לבד ושם זה הי' עליו בשעה שבלע. והכא נמי אין שם האיסור העונש בשבת. אלא שבשבת נאסר העונש. וכיון שבשבת העונש נאסר אי אפשר שיהי' בשבת העונש מצוה. והרי מצוות העונש זמן גרמא שאין מצוה זו נוהגת בשבת:
ט
אלא שלכאורה נסתר זה מהא דאיתא בסנהדרין דף ל"ה.) שהקשה ריש לקיש לר' יוחנן תהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מקל וחומר מעבודה שדוחה שבת וקבורת מת מצוה דוחה אותה. ושני לי' ר' יוחנן רציחה תוכיח. שדוחה את העבודה ואינו דוחה שבת. ולפי מה שכתבתי הא בשבת אין נוהגת מצוות רציחה כלל ומה ראי':
י
אמנם בירורן של דברים. דבחייבי מיתות יש שתי ענינים. האחד לבער הרע מתוך הכלל כדכתיב ובערת הרע מקרבך וזה אפילו אינו עושה מיתה האמורה בו כדקיימא לן פרק שילוח הקן דף ק"מ. דאפילו שחט לעוף שהרג. הרי הרע מכל מקום מבוער. הב' לענוש החוטא. ומה שאסרה התורה לענוש בשבת הוא שבשבת ימצאו מנוחה. אף החוטאים והחייבים כנ"ל בשם החינוך. אבל המצוה לנקות הכלל ישראל לבער הרע מתוכו. ודאי מצוה גם בשבת. ועל כן שפיר אמר הש"ס רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינו דוחה שבת. דמה שרציחה דוחה העבודה דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות. היינו מצוות ובערת הרע מקרבך. דאילו מצוות העונש הלא נוכל לקיים המצוה לאחר העבודה. ואיך ידחה את העבודה שהוא מצוה עוברת. אלא מצוות ובערת הרע שיהי' הכלל ישראל מנוקה מרע. כמו המוציא טומאה מבית [כדמיון בעל המאור הנ"ל] וכל שעה שהרע בתוך הכלל הוא ביטול מצות עשה. שאם יומת עתה הרי הרע מבוער עכשיו וגם לאחר זמן. ואם יומת אחר כך לא יהי' הרע מבוער רק אחר זמן. נמצא שמה שהרע אינו מבוער עכשיו הוא גם כן מצוה עוברת כמו כשאינו משלח טמאים מן המקדש. ועיין שלהי עירובין שלא להשהות הטומאה. אבל מצוות העונש לא יקויים רק שעה אחת. אין נפקא מינה אם עכשיו או לאחר זמן. ועל כורחין דמצוות ובערת הרע הוא דוחה את העבודה ואינו דוחה שבת. דמצוות ובערת יש גם בשבת. ואם כן שפיר קאמר בעל המאור דמיתת בית דין בשבת הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. שהוא רק לבער הרע מהכלל. דאילו מצוות עונש אינו נוהגת בשבת כלל כמו המניח תפילין בשבת:
יא
ובזה יתיישב קושיית התוספות הנ"ל, דנגמור ממיתת בית דין שאינו דוחה שבת דבעלמא נמי לא דחי. דליתא. דאף שימיתנו בשבת ויקיים עשה דובערת הרע. הא לעומת זה יבטל מצוות העונש. דבשבת אינו מצוה כלל. ואם ימתין עד למחר יקיים מצוות העונש ואינו מרויח מצוה במה שממיתו בשבת שיצא שכרו בהפסדו, ואיך ידחה הלא תעשה. ודוקא אי לא הוה כתיב קרא דלא תבערו דהוה אמינא דגם מצוות העונש יש בשבת הי' דוחה. אבל השתא שגילתה תורה שעונש בעצמותו נאסר. ומינה שאין מצוות העונש נוהגת בשבת וכנ"ל:
יב
אבל בסנהדרין שפיר קאמר הש"ס רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינו דוחה שבת. דבזה אין לתרץ ולומר דמשום הכי אינו דוחה שבת משום שמבטל מצוות עונש. דליתא דעשה בעלמא ודאי אינו דוחה עבודה החמורה דלא נופל עבודה משאר עשה. ועוד דקרבן ציבור מצוה של כל ישראל רק במצוות ובערת הוא שדוחה וכנ"ל דקרא דעם מזבחי תקחנו למות משום מצוות ובערת הוא ולא משום מצוות העונש כנ"ל באריכות, וטעמא רבה איכא דמצוות ובערת גם כן מצוות הכלל לנקות הכלל מרע. וכיון שכן אין לומר דמשום הכי אינו דוחה משום דמבטל מצות עשה דעונש. דעונש הוא כמצות עשה דעלמא. ואנן לא אמרינן דכל מצות עשה ידחה את השבת כדי שתאמר דבשביל מצות עשה אחרת אינו דוחה אלא מצוות ובערת הרע דוקא וכנ"ל:
יג
אבל ביבמות דמשום אתי עשה דחי לא תעשה אתינן עלה. אין חילוק בין מצות עשה למצות עשה. (ותדע דבעי למילף דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת מבנין בית המקדש דהוא עשה דכלל זה ורצה ללמוד מזה לעשה דעלמא] אם כן שפיר נאמר דעל כן אינו דוחה משום דמבטל בזה מצוות העונש:
יד
ואין להקשות כיון דמצוות העונש אינו נוהגת בשבת. ומצוות ובערת הרע נוהגת בשבת. אין לדחות מצוה דיום משום מצוה דלמחר. וראי' לזה הא דאמר בסוכה (דף כ"ה) דאנשים שהי' טמאים לנפש אדם. טמאי מת מצוה [היינו קרוביהן ולא מת מצוה ממש כפירש"י שם] הי' שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח. והי' מותרין לטמא לקרוביהן. אף שעל ידי זה יבטלו פסחיהן לאחר זמן. אינו דומה דהתם מצוות פסח חובת זמן הבא, אבל חובת העונש הוא חובת הנידון שכבר נגמר דינו להריגה ודו"ק. ובסוף סימן זה אות כ"ו נתבאר ראי' לכל זה ועוד נתבאר לקמן אות כ"ד לדעת הרמב"ם דקו' הש"ס ממה נפשך אי לית לי' דרב אשי אם כן מקלקל בחבורה חייב. קשה דמיתת בית דין גופה מלאכה עיין שם:
טו
ולפי דברי הרמב"ם הנ"ל דעונש בשבת לאו בפני עצמו בלעדי המלאכה. ניחא לפרש סוגיית הגמרא שבת (דף ק"ו.) מאי טעמא דר' שמעון דאמר מקלקל בחבורה ובהבערה חייב. מדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן מכלל דמקלקל בהבערה חייב. ומדאיצטריך קרא למישרי מילה. מכלל דמקלקל בחבורה חייב. ור' יהודה כדרב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי. מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סממנים:
טז
ובתוספות דיבור המתחיל מה לי לבשל פתילה. אין לפרש כמו שבישול סמנים מתקנם להיות יותר חשובים. כך בישול פתילה מתקנה להיות יותר חשובה. דאם כן שאר מיתת בית דין דלא דחי שבת מנלן. ועוד שריפת בת כהן גופי' מנ"ל דלא דחינן היכי דתיקן הפתילה מאתמול. ואומר ר"י דהכי פי' מה לי בישול סמנים לצורך צביעה דחשיב תיקון הכא נמי בישול פתילה לצורך שריפה, ומהכא נפקא לן שפיר דשאר חייבי מיתות ב"ד חשיב תיקון משום מצוה. דאי לאו שריפה עצמה חשיבא תיקון משום בישול פתילה לא הי' אסורה אף על פי שמתקנת בכך, דכיון דאינו אלא משום שריפה לא מחייב. וכן מוציא מרא לחפור בו. לקבור בו את המת לר' שמעון כמו מוציא כיס לקבל בו זיבה בפרק קמא עד כאן לשונם:
יז
והנה במה שחידשו התוספות בשם ר"י דמוציא מרא לחפור בו לקבור בו את המת פטור לר' שמעון חולק על זה בעל ספר יראים. כיון דהפטור הוא רק משום אינה צריכה לגופה. והתינח המוציא מת דאינה צריכה לגוף המת. אבל מוציא מרא הרי צריך לגוף המרא. והראי' ממוציא כיס דחאה בעל הספר יראים משום דסגי לי' אי הוה יתיב בחד דוכתא. וכן כתבו התוס' בשם ר"י בעצמם לעיל (דף צ"ד.) וצריך עיון גדול ליישב דברי ר"י שלא יסתרו זה את זה:
יח
ומכל מקום אין משיטת בעל ספר יראים קושיא נגד פי' התוספות. דיש לומר דוקא היכ' דהפטור משום דאינה צריכה לגופה. הרי בהוצאת הכלי צריך לגוף הכלי. אבל במקום שהפטור משום שאינו מתוקן היכי שתכלית כוונתו אינו לתקן לא הוי מתקן, דכיון שאינו מבעיר הפתילה אלא לשרוף בו, אם כן מה תיקון עשה. שהרי סוף פתילה זו לילך לאיבוד וליקבר עם הנהרג ועל כורחין התיקון הוא מצוות מיתת בית דין בעצמו:
יט
אך קשה לי על התוספות הא דתנן המוציא חצי שיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפילה לו, ותיפוק לי' כיון שתכלית כוונתו על חצי שיעור. חשיב הכלי עצמו כמו החצי שיעור. ולמה לי טעמא דטפילה לו. ואפילו הוציא כלי לבד לצורך החצי שיעור דלאו טפילה לו יפטור. ועוד סוף כלל גדול המוציא כמלא פי פרה לגמל חייב אף דכפי כוונתו לגמל הוי חצי שיעור:
כ
ואפשר סברת התוספות דשאני התם דלפי כוונתו על כל פנים חצי שיעור הוה. דומה לכותב שם משמעון דחייב מדכתיב מאחת אפילו מקצת מאחת. הואיל והוא מלאכה במקום אחר אם צריך לכתוב שם. הכא נמי חייב על הכלי אף שדינו כמו חצי שיעור הואיל והוצאת הכלי מלאכה במקום אחר אם צריך לכלי לכשיעור. וכן במוציא כמלא פי פרה הואיל והוא מלאכה בפני עצמו אם צריך לפרה. חייב. אף שלפי מחשבתו חצי שיעור הוא. משא"כ היכי דלפי מחשבתו לא תיקון כלל:
כא
ומכל מקום לשון הגמרא אינו מתיישב כלל לפי פי' התוספות. ורש"י כתב להדיא להיפוך שפירש שאינו מקלקל האבר בבישולו אלא מתקן וצורף. ולפירוש התוספות אין נפקא מינה אם הפתילה מקולקלת או לא. דמכל מקום גוף מצוות שריפת בית דין הוי תיקון. וכן הוכיח התרומת הדשן סימן רס"ה מפרש"י:
כב
ומה שהקשו התוס' דאם כן שאר מיתת בית דין וכן שריפת ב"ד גופי' היכי דתיקן הפתילה מאתמול מנא לן דלא דחי. לפי דברי הרמב"ם ניחא בפשיטות. דגוף העונש לא תעשה אף דמקלקל ואיסור מלאכה אזל לה. מכל מקום גוף העונש לא תעשה. וראיית הגמרא רק מדכתיב לא תבערו. ואי מקלקל הוא והאיסור משום העונש. אזיל איסור הבערה. אבל מה שאין ממיתין בשבת מילתא אחריתא הוא משום העונש בעצמותו שאסור בשבת. שאסור בשבת:
כג
ובהכי ניחא ליישב קו' התוספות יבמות (דף ו':) בהא דדחי הש"ס דלא תעשה שיש בו כרח אינו דוחה. והא דאיצטריך קרא דלא תבערו לומר שאינו דוחה כר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאתה. והקשו התוס' דגוף המיתת ב"ד הוא מלאכה הנטילת נשמה שחייבין עלי' כרת. ולהנ"ל ניחא דמיחה מקלקל הוא ואין חיוב אלא בהבערה משום תיקון פתילה:
כד
ובזה ניחא עוד הא דמקשה בפשיטות האמר רב אשי מה לי בישול פתילה מה לי בישול סמנין. ומאי קושיא. הא רב אשי אמר הכי בשבת (דף ק"ו.) אליבא דר' יהודה. ואימא דר' ישמעאל כר"ש דלמד מהבערת בת כהן דמקלקל חייב. ולפי מה שכתבתי ניחא דהגמרא מקשה ממה נפשך דאי כר' שמעון דלית לי' סברא דרב אשי מה לי לתקן מילה כו' מה לי לתקן פתילה כו' הא מוכח דמקלקל בחבורה חייב. ואם כן גוף המיתת בית דין מלאכה שיש בה חיוב כרת. ועל כורחין כר' יהודה סבירא לי' וכשינויא דרב אשי. ואם כן הוי בישול ואתי שפיר כל הסוגיא ברווחא לדעת הרמב"ם:
כה
ובספר המצוות לא תעשה שכ"ב זה לשונו הזהירנו מעונש הגדרים על החוטא. ולהעביר הדנין עליהם ביום השבת, והוא אומרו לא תבערו מי שנתחייב שריפה והוא הדין לשאר מיתות. ולשון מכילתא לא תבערו אש שריפה בכלל הי', ולמה יצאתה. ללמד, מה שריפה מיוחדת שהיא אחד ממיתות ב"ד ואינו דוחה את השבת אף כל חייבי מיתות לא ידחו את השבת. נראה שראיית הרמב"ם שהוא לאו בפני עצמו [לא לשלול הדיחוי לבד ונשאר איסור מלאכה] משאר מיתות ב"ד שהם מקלקל וליכא איסור מלאכה. דרמב"ם לטעמי' מקלקל בחבורה ובהבערה פטור עיין שם פרק א' הלכה י"ז ודו"ק:
כו
ולפי מה שנתבאר דלרמב"ם אין בשאר מיתות ב"ד רק איסור לאו יקשה ניתי עשה וידחה לא תעשה, או נגמור מכאן דבעלמא לא דחי. ומה חזית דילפת מכלאים בציצית דדחי נילף מכאן דלא דחי. מוכרח לומר כמו שכתבתי משום דמצוות עונש ליתי' בשבת. ואף שמקיים מצוות ובערת. לעומת זה בטל מצוות העונש וכנ"ל:
כ"ז. ובטור יורה דעה הלכות מילה כתב בשם ה"ר אליעזר הלוי דאם יש אחר שיודע למול. וחל המילה בשבת. לא ימול אביו. דגבי אביו הוי פסיק רישי' שמתכוין לתקן את בנו. וכתב בתרומת הדשן סימן רס"ה דסברת ה"ר אליעזר הוא על פי פירש"י דתיקון המצוה לא חשיב תיקון. אלא משום שנעשה ישראל גמור כמו ממעט ענבי הדס בחג. ומנהג העולם הוא על פי פי' התוס'. ועוד מנהג העולם למאן דאמר מקלקל בחבורה חייב. ולדידי' אין נפקא מינה בין אב בין אחר עי"ש:
כח
ולולי דמסתפינא הוה אמינא דראוי לחוש לדברי ה"ר אליעזר. דלדעת הרמב"ם שהראב"ד והרמב"ן בספר המצוות לא חולק עליו וכן הרמ"ק. אזדא לה ראיית התוס'. והסוגיא מתפרש כפשטו כפרש"י. ומה שכתב דהלכה כר' שמעון. הנה ר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאתה ולא אמר דיצאתה לחייב המקלקל. מכלל דלא סבירא לי' כר' שמעון והוי ר' שמעון לגבייהו יחיד במקום רבים. ועוד קיימא לן. בעירובין ר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה. וכל שכן דר' יהודה ור' יוסי סבירא להו דלא כוותי':