אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן קצח

סימן קצז

א

בירושלמי פרק במה מדליקין חבורה. אב שלה לצורך והיא שלא לצורך [פי' דחבורה תולדה דשוחט ושוחט גופי' אינו חייב אלא כשמתקן. ואיך יתחייב בחבורה כשמקלקל] אתפלגין ר' לעזר ור' יוחנן חד אמר שחיטה עיקר חבורה תולדה וחורנא מחליף [פי' וסבירא להו כמאן דאמר חבורה עיקר]. וקשה לי דאם כן מאן דאמר מקלקל בחבורה חייב מודה בשוחט דפטור. אם כן מה הקשו התוס' והרמב"ן אהא דפטר ר' שמעון בהריגת המזיקין משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. הא אפילו מקלקל בחבורה חייב לר' שמעון. הא בשוחט פטור:

ב

על כן נראה לי להוכיח מכאן דדוקא בשוחט קאמר בירושלמי דפטור שלא לצורך והיינו כל זמן שלא מתה או שפרכסה עד מוצאי שבת אבל הרגה ודאי הוי אב וכמו שכתבתי:

ובזה יובן מחלוקת ר' לעזר ור' יוחנן דחד אמר חבורה אב שמוציא דם הוא הנפש והרי מקצת נפש זה מוציא לגמרי [וכן לשיטת תוס' רי"ד שיתבאר לפנינו] אבל שוחט שהחיוב משום סופו למות. הרי לא הוציא הנפש כעת לגמרי שעדיין נפשה בה הוה רק תולדה. ואחרינא סבירא להו להיפוך דשוחט אב שמוציא כל הנפש אף שלא הוציאה לגמרי וחבורה שלא הוציא אלא מקצת נפש תולדה:

ג

הסכמת רוב המחברים דחיוב חובל משום נטילת נשמה. וכן הוא בירושלמי להדיא בכמה מקומות. א' הנ"ל. ב' פרק כלל גדול ר' שמעון בן לוי אמר חבורה אב שחיטה תולדה. ג' שם המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום:

ד

ובתוס' פרק כלל גדול זה לשונם ונטילת הדם היינו נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש. אבל אין לפרש דנטילת נשמה היינו שמחליש אותו הדבר שחובל בו דגבי דם בתולים מה צריך לחלישות האשה ובמילה מה צריך לחלישות התינוק אלא לנטילת הדם קרי נטילת נשמה עד כאן לשונם. וקשה לי קצת לפירוש זה הא דאמר בפרק שמונה שרצים מנין לחבורה שאינה חוזרת דכתיב היהפוך וגו' ופרש"י מנין לחבורה שאינה חוזרת ולמילף דההוא דחוזרת לאו חבורה היא כגון הנך דאין להם עור שנצרר הדם חבורתו חוזרת לקדמותה או מכה קטנה שלא נצרר הדם עד כאן לשונו. ולשיטת התוס' דחובל הוא נטילת הדם. דוקא אם כן פשיטא דאי חוזרת ולא יצא הדם לאו חבורה היא:

ה

ובתוס' רי"ד פרק האורג (דף ק"ו.) וזה לשונו דחובל הוה תולדה דשוחט דכיון דחבלה לא הדרה לעולם כדהוית מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא עד כאן לשונו. נראה מדבריו דענין חובל הוא בעור שאינו חוזרת לקדמותו לעולם על כן חשיב קטלה פלגא, ועיין בפי' המשניות להרמב"ם ריש פרק שמונה שרצים וזה לשונו וכבר נתבאר במלאכת הרפואות כי העור כשיחבול לא ישוב כמות שהי' לעולם ולפיכך חייב על כל מה שיש לו עור עד כאן לשונו. ודבריו נובעים מההיא דמנין לחבורה שאינה חוזרת וכפרש"י שהעור מתקשה:

ו

איברא דיש לעיין מהא דאמרינן בפרק ר' אליעזר דמילה אמר ר' פפא האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ועברינן לי' פשיטא מדמחללין שבתא עלי' סכנה היא. והא הכא כבר הוסר עור המילה ואף על פי כן הוי חילול שבת במה שיוצא דם על ידי המציצה. וכן סוגיית הש"ס חולין (דף מ"ו:) בשאר שקצים ורמשים עד שיוצא מהם דם ובשיצא דם מיהו חייב אף שאין להם עור. והרמב"ם דחאה מהלכתא. מיהו ההוא דמציצה חשיב חבלה מוכח כההוא דחולין דאף בלא עור הוי חבלה. ואפשר דהא נמי חבורה שאינה חוזרת כיון שאותו דם לא ישוב עוד. או אפשר שגם בבשר לא ישוב עוד דם להיות כמקודם. ומכל מקום דברי הרמב"ם צריך עיון:

ז

והבעל המאור פרק האורג כתב דחובל וצריך הדם לכלבו פטור. שאין החבלה בדם אלא בבשר ומקלקל בבהמה שהחבורה בה. [פירוש דאף דר' יהודה מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה מודה הכא דמקלקל הוא כמו חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור אפילו לר' יהודה]. עוד כתב שם דמילה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דעיקר החבלה בערלה ואין תיקון אלא באיש ולר' יהודה שפיר הוי מלאכה. [ואף דמקלקל הוא בערלה חייב לר' יהודה. כאן דצריך לקלקול זה כמו קורע על מתו דחייב לר' יהודה. ולא דמי לחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דאין העפר מכח קלקול הבית]. ולכאורה דבריו סותרים זה את זה דלעיל כתב שהחבורה בבהמה והכא נמי נחשוב החבלה באיש שמתקן בו וצריכה לגופה:

ח

ונראה שדעת בעל המאור שתרי גווני חובל. האחד שנוטל מקצת בשר מהחי חייב משום דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא. שהרי המית אותו מקצת בשר שחתך [וכדברי תוס' רי"ד] הב' שלא חתך בשר רק הוציא דם דבזה לא שייך טעם הראשון. רק כמו שכתבו התוס' משום שהדם הוא הנפש חשיב נטילת נשמה. על כן בהוציא דם מבהמה חיובו משום נטילת נשמה מבהמה על כן לא הוי צריכה לגופה אלא אם כן צריך לבהמה כעין שהי' במשכן שהי' צריכים להאלים ששחטו ונטלו מהם נשמה [וזה דלא כתוס' פרק האורג (דף ק"ו) דיבור המתחיל בחובל] ובמילה אין עיקר כוונתו להוציא דם דבמל ממש סבירא לן שאין חיוב להוציא דם. הגם שמשמע בההיא דהצצתי בו ולא הי' בו דם ברית דמצוה להטיף דם ברית. מכל מקום אין חיוב ואין עיקר כוונתו לכך. על כן אינו חייב רק על שהמית הערלה:

ט

ונראה לי ראי' לבעל המאור דבמה שהבהמה חבולה לא חשיב נטילת נשמה זולת אם הוציא ממנה דם. מירושלמי דחבורה חייב אפילו שלא לצורך ושחיטה אינו חייב זולת לצורך. והרי כששחט חבל בבהמה. על כורחין דאינו חייב כשחבל בבהמה רק כשהוציא דם. ואפילו יצא דם בשחיטה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. רק כשחתך בשר מבהמה חייב משום דמה לי קטלה כולה וכו':

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה