אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן קצז

סימן קצו

מלאכת השוחט. א) בגמרא (דף ע"ה.) שוחט משום מאי חייב פרש"י שחיטה במלאכת המשכן היכא ומאי עבידתא אי מעורות אלים מאדמים למה לי בהו שחיטה בחניקה נמי סגי עד כאן לשונו. ואינו מובן דמה לי שוחט מה לי חונק (ואין לומר דזהו באמת תירוץ הש"ס משום נטילת נשמה. דמה סלקא דעתא דמקשה]. ועוד דמהיכי תיתי שהי' במשכן חניקה טפי משחיטה. ובודאי יותר מסתבר שהי' שוחטין שאסור לנבל בהמה טהורה כמו שכתבו התוספות והפוסקים ריש חולין:

ב

ונראה לפרש דבמתניתין תני דשחיטה הוא מלאכה משמע אפילו עדיין מפרכסת נגמרה המלאכה. [ונפקא מינה שאפילו נזכר קודם מיתתה חייב חטאת. או אם לא מתה עד מוצאי שבת מכל מקום חייב אשחיטה]. ועל זה מקשה כיון דבמלאכת המשכן לא הוצרכו לשחיטה רק להמית ואפילו בחניקה סגי נמצא שהשחיטה אינה מלאכה רק המיתה. ואפילו אם תמצא לומר שהמיתו על ידי שחיטה. מכל מקום אין השחיטה מלאכה רק המיתה. והא השוחט שנים או רוב שנים הוא כחי' לכל דברי'. ועל זה משני משום נטילת נשמה. דמכל מקום בשחיטה חשיב מיפק חיותא כדאיתא בפרק ב' דחולין ובפרק א'. דשני סימנין בבהמה ואחד בעוף הוי מיפק חיותא. על כן חייב אשחיטה. ובודאי כן הדין כמו השולה דג מן הים דמשיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב. כדאמר שמואל בפרק שמונה שרצים דף ק"ז:) והוה שמואל דמשני משום נטילת נשמה לטעמי' בשולה דג מן הים. וזה פשוט בפי' הסוגיא:

ג

ויש להסתפק בלשון הש"ס משום נטילת נשמה. אם הפירוש דהוי תולדה דנטילת נשמה. ואף דתני לשחיטה אב מלאכה. אין זה ראי'. דהכי נמי תני אפי' אב מלאכה. ומפורש בירושלמי דהוא תולדה דבישול. וכן משמע קצת בש"ס דילן שביק התנא בישול סמנין דהוי במשכן ומשני סדורא דפת נקיט. והכי נמי בעור הצבי כיון דדרך לשוחטו והוי תיכף מלאכה בשעת שחיטה נקט השוחטו. אף דלפי האמת לא הוי אלא תולדה. מיהו הרמב"ם כתב בין האפי' בין השחיטה בכלל האבות. ואולי כיון שהתנא לא חש למנותם בכלל אבות גם הוא לא חש וצריך עיון:

ד

שוב ראיתי בירושלמי פלוגתא בזה. דריש לקיש בפרקין אמר חבורה אב שחיטה תולדה. ובפרק במה מדליקין פליגי בזה ר' לעזר ור' יוחנן חד כר"ל וחורנא מחליף יעוין שם. ומשמע דמאן דאמר שחיטה תולדה מודה דמיתה הוי אב (וכן נבאר איה"ש לקמן בראי' ברורה] דזה עיקר שהי' במשכן רק בשחיטה נחלקו:

ה

יש להסתפק אם לאחר ששחט בה אחר רוב שנים. גמר הוא מיתתו בשבת אם חייב. ולכאורה נראה דתלוי בפלוגתא דירושלמי הנ"ל. דמאן דאמר שחיטה אב כבר נגמרה מלאכתו. ואפילו תאמר שבמה שהמיתו לגמרי הוסיף במלאכה. יש לדמותו לבישול שלאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו עוד חיוב בישול. ולמאן דאמר שחיטה תולדה. אם כן עשה אב מלאכה במה שהמיתו לגמרי (ויש לומר עוד דאם שחט בשוגג ונזכר קודם יציאת הנפש וחזר ושכח ואחר כך המיתה לגמרי יתחייב שתים]:

ו

ולכאורה יש להביא ראי' מש"ס חולין (דף קכ"ז:) בהא דאבר המדולדל מטמא טומאת אוכלין ולא טומאת נבילות עד שיפול. קאמר מסייע לר' חייא בר אשי דאמר תאנים שצמקו באיביהן מטמא טומאת אוכלין והתולש מהם בשבת חייב חטאת. ופירשו התוס' דמייתי ראי' להא דהתולש מהן בשבת חייב חטאת. דמדלענין טומאת נבילה מחובר הוא שאינו מטמא. הוא הדין לענין שבת מחובר הוא וחייב התולש והכי נמי אני אומר בלאחר שנשחט רוב שנים. מדלענין נבילה חי הוא שאינו מטמא עד שימות. הוא הדין לענין שבת חי הוא וחייב ההורגו. וכן לפרש"י בחולין שם שהראי' כי היכי דאף על גב לענין טומאת נבילות מחובר הוא מטמא טומאת אוכלין. הכא נמי אף על גב דלענין שבת מחובר הוא מטמא טומאת אוכלין. אם איתא דאחר שנשחט רוב שנים לענין שבת מת הוא. אף דלענין טומאת נבילה חי הוא. אם כן מה ראי' מחיבור דלענין נבילה לחיבור דלענין שבת. הא חיבור דלענין שבת הוי חיבור טפי. דהא מאי דחשיב חי לענין נבילה לא חשיב חי לענין שבת. והוא הדין בחיבור דמאי שנא. אלא ודאי דשוה הוא שבת לענין להתחייב עלי' עוד כמו לענין טומאת נבילה:

ז

איברא דיש לשדות נרגא בהוכחה זו. שהרי בשבת (דף צ"ד:) צפורן שפירשה רובה וציצין שפירשו רובן התולש מהן בכלי פטור אבל אסור. והא אבר המדולדל אף שנשתייר בו כחוט השערה אינו מטמא טומאת נבילה כדאיתא במתניתין דכריתות ט"ו ואם כן נחייב נמי התולש משום שבת. ואם נחלק בין אבר המדולדל שהוא מגוף החי לצפורן שאינו מגוף החי אלא שגדל על גבי החי. וכן ציצין של עור דעור אינו מגוף החי. ודבר תורה עור אדם טהור. אם כן מאי מייתי הש"ס ראי' לתאנים שצמקו באיביהן שרק גדלים באילן ודמיין לצפורן. ועל כורחין לומר כמו שפרש"י בצפורן שפירשה רובה משום שקרובים לינתק. שוב לא הוי מלאכה. שבלאו הכי ינתק. ולענין זה אין לדמות שבת לנבילה והכי נמי דיש לומר כן במפרכסת כיון דבלאו הכי סופו למות שוב לא מיחייב עלי' משום שבת:

ח

שוב ראיתי דיש לקיים ההוכחה וההוא דצפורן שפירשה רובה לא קשיא. דיש לומר כמו שכתבתי דשאני צפורן שאינו מגוף החי. ויש ראי' לסברא זו מהא דכתב הבית יוסף יורה דעה סימן קצ"ח בפירוש ההוספתא צפורן שפירשה רובה אינה חוצצת. דהפי' שאם הי' דבר חוצץ על גבי הצפורן כיון שפירשה רובה חשובה כאלו נחתכה. ואבר ובשר המדולדלין שחוצצין. היינו אם נמצא על גביהם דבר חוצץ. הרי להדיא החילוק בין אבר המדולדל דאף שפירשה רובה כיון דגופה הוא לא חשיב כנפלה. מה שאין כן בצפורן דלאו גופה. ומה דקשיא לי עלה דאם כן מאי מייתי הש"ס ראי' לתאנים שצמקו באיביהן. יש לומר שהראי' רק דאף על פי דהוי כנפלה לענין טומאת אוכלין הוי חיבור לשבת. אבל עיקר הטעם בתאנים שצמקו משום דצמוק לא חשיב כפירשה רובה:

ט

ותדע שהרי כתבו התוס' (שם קכ"ח:) דאפילו ר' יהודה דמטהר ביחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפתה מודה בתאנים שצמקו שמטמאים טומאת אוכלין דצמקו לא הוי אפילו כמעורה. ואם כן מאי מייתי הש"ס ראי' מדאבר המדולדל אינו מטמא טומאת נבילה לצמקו. הא צמקו הוי תלוש טפי ממעורה ואינו יכול לחיות. והוא הדין מאבר המדולדל ואינו יכול להעלות ארוכה. אלא ודאי שהראי' רק דשבת לא דמי לטומאת אוכלין כי היכי דטומאת נבילה לא דמי לטומאת אוכלין:

י

ולפי מה שכתבתי נכון היטב סברת התוס' דצמקו לא הוי אפילו כמעורה. ומשום דתאנים אינם מגוף האילן. על כן כשצמקו חשובים כתלושים. מה שאין כן ביחור שהוא מנוף האילן לא חשיב היחור כתלוש ושוב גם התאנים חשובים חיבור כיון שמחוברים היטב ביחור:

יא

קיצור הדברים דשפיר יש להביא ראי' מהא דחולין לשחט בה רוב שנים דחייב על מה שגמר מיתתה לגמרי אחר כך יב) ונראה לי דאם נחר בהמה לא מיחייב עד שתמות. אבל בשחט הטמאה מיחייב לאלתר [מיהו לדעת רבינו תם דבעי תיקון בשעת הקלקול. ודוקא שוחט שתיקן מידי אבר מן החי. נמצא שבטמאה יחשב מקלקל] ומנא אמינא לה. דהנה קשה לי אהא דהשולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב. מהא דפרק בהמה המקשה (דף ע"ה.) בהא דדגים מקבלים טומאה משעה שאין יכולים לחיות. ובעי עלה נולדו בדגים סימני טרפה מהו. תיבעי למאן דאמר טרפה חי' תיבער למאן דאמר טרפה אינה חי' כיון דבדגים אין במינם שחוטה. ומבואר דבבהמה שבודאי אינה חי' הוי כמו דגים שאינם יכולים לחיות. ואם כן בהמה טרפה למה לא תקבל אוכלין. והא אפילו נחרה אין בה טומאה של כלום עד שתמות:

יג

אך ברורן של דברים דדוקא דגים דאסיפתן זהו שחיטתן. מהראוי הי' שתיכף משיצדו יקבלו טומאה וכן סבירא להו לבית שמאי אלא דלדידן מטהרים כמו בן פקועה. ומכל מקום כשאינם יכולים לחיות הוי כמו שחט בה רוב שנים ומפרכסת. שהרי אסיפה במקום שחיטה וגם אינו יכול לחיות כמו שחט רוב שנים. ועל כן מבעיא לי' להש"ס בנולדו סימני טרפה ואסיפה במקום שחיטה. אבל בהמה שלא שחטה לא מהני לה טרפות כלום שתטמא טומאת אוכלין:

יד

וכן יש להקשות אהא דהשולה דג. דאם כן כשעשה הבהמה טרפה יתחייב ומדברי התוספות חולין (דף כ"ט:) משמע דבמה שנעשית טרפה עוד לא נתחייב משום נטילת נשמה כדבעינן למימר לקמן אות כ"ו-כ"ח] והתירוץ גם כן כנ"ל דדוקא בדגים דאסיפתן זהו שחיטתן על כן משאינו יכולים לחיות חשובים ככטול נשמתן מה שאין כן בבהמה טרפה. ועל כן הוא הדין בנחרן שפטור:

טו

אבל בשחט בהמה טמאה כיון שמטמאים טומאת אוכלין הוא הדין דחייב על שחיטתו ואף דבמתניתין לא מצינו אלא בשוחט הצבי דלשיטת התוס' אינו כחי' כלל בישראל בטהורה ולאו בר העמדה והערכה הוא. מכל מקום כיון דשמואל אמר השולה דג סתם ולא קאמר דג טהור דוקא. משמע דאפי' בטמא והיינו כיון דבטהור אסיפתו זהו שחיטתו אפילו בטמא חייב משום נטילת נשמה. [וכן בדין דגים שמקבלים טומאה משאינם יכולים לחיות. ולא חילק במשנה בין טמאים לטהורים וכמו שכתבתי] ואף דבש"ס מפרש משיבש בין סנפיריו אין מזה ראי' דבטהור. דתנן בנדה דיש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת והוי דג טמא. ועיין לפנינו אות כ':

טז

הדרן לשמעתין בהא דמקשה הש"ס שוחט משום מאי מיחייב ופירשנו שהשאלה הי' במפרכסת כיון שעדיין כחי' לכל דברי'. וקשיא לי לשיטת התוס' בבא ((דף ע"ו.) ובבכורות (דף ל"ב.) דישראל בטהורה חשובה כמתה. אם כן הר המיתה ממש. ומאי קשיא ל'. וצריך לומר על פי מה שכתב המהרי"ט בהא דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה ולא אמרינן כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. משום דאפילו נאמר לא מהני לא יתוקן האיסור. ואם כן התינח לפי האמת דאפילו נאמר דלא מהני יתחייב משום נטילת נשמה כמו בטמאה וכנ"ל, אבל המקשן דהוה סבירא לי' דכיון שבחי' יפטור. אין לחייבו משום דהוי שחיטה כשרה. דשוב יקשה נימא לא מהני ויהי' כחי' ויתוקן האיסור. ואף דאחר כך כשתמות יתחייב. מכל מקום עכשיו לא יהי' איסור:

יז

ולפי מה שכתבתי נראה ליישב על דרך פלפול הא דשוחט משום מאי מיחייב שהוצרכו התוס' להוציא ממשמעות דאשוחט דעלמא קאי. ולדידי קשה דאם כן מה חידש שמואל משום נטילת נשמה הא מתניתין הוא. על כורחין דמתניתין קשיא להו לרב ושמואל ולאו אשוחט דעלמא קאי. ולפי עניות דעתי נראה ליישב דשפיר קאי אמתניתין ויתיישב גם כן קושיית האחרונים אהא דאמר רב משום צובע. הא אין צביעה באוכלין. והתוס' רי"ד דייק מזה באמת דיש צביעה באוכלין. דקיימא לן אין צביעה באוכלין קשה. ולפי מה שכתבתי יש לומר דבמתניתין תני השוחט הצבי אב מלאכה דישראל בטהורה כמתה לגמרי כדברי התוס' הנ"ל. ממיתה ממש והוא אב מלאכה. ומקשה הש"ס משום מאי מיחייב. פירוש דנימא אי עביד לא מהני ויהי' כחי' ויפטור. ומשני רב משום צובע. פירוש דאם נימא דלא מהני יחשב כנהרה דאינו מטמא טומאת אוכלין ויתחייב משום צובע. דלפי אמת דמהני שחיטתו אין צביעה באוכלין. אבל אם נאמר דלא מהני שחיטה וכנחירה דמיא ולא יחשב אוכל שפיר יתחייב משום צובע, כן לא יתוקן האיסור. דאף שמרויח שלא יתחייב משום שוחט. יפסיד כנגדו שיתחייב משום צובע. ושוב מהני והוי אב מלאכה דשוחט. ושמואל אמר משום נטילת נשמה. פירוש דשמואל סבירא לי' דאפילו נאמר דלא מהני. יהי' דינו כמו ישראל בטמאה ויטמא טומאת אוכלין ולא יתחייב משום צובע. רק משום נטילת נשמה יתחייב כמו שולה דג מן הים משיבש כסלע בין סנפיריו חייב. כיון דחשיב כמתה לטמא טומאת אוכלין. והכא נמי דכוותי':

יח

ומקשה רב משום צובע אין משום נטילת נשמה לא בתמי'. פירוש דאי אפשר לומר דמשום צובע לבד נתיישב הקושיא, דאכתי נאמר לא רק יועיל לטמא טומאת אוכלין. כמו שוחט טמאה. ויתוקן איסור שוחט כיון דכחי' לכל דברי' וגם משום צובע לא יתחייב דאין צביעה באוכלין. ועל כורחין לומר דרב נמי כשמואל סבירא לי' דכשמטמא טומאת אוכלין חייב משום נטילת נשמה. ורב נמי כתירוצא דשמואל סבירא לי'. ואם כן מאי משום צובע דוקא דקאמר. ומשני אף משום צובע. פי' דבתירוצא דנטילת נשמה לא סגי לי'. דאם כן נימא דלא מהני כלל ויהי' כנחירה. ולא יתחייב משום נטילת נשמה, על כן הוצרך גם לתירוצא דצובע. דהשתא ממה נפשך יתחייב או תולדה דצובע או תולדה דנטילת נשמה ולא יתוקן האיסור דבשבת תולדותיהן כיוצא בהן כבריש בבא קמא. על כן מהני. ושוב הוי אב מלאכה. זה כתבתי על דרך פלפול לחדד התלמידים:

יט

הנה לעיל מן אות ה' עד י"א דברנו דאם שחט בה אחר רוב שנים וגמר הוא מיתתו בשבת והעלנו שהוא חייב. אך כל זה לדעת הרמב"ם וסייעתו דישראל ששחט טהורה. מכל מקום היא כחי' לכל דברי'. אבל לדעת התוס' [בבא קמא (דף ע"ו.) בדיבור המתחיל שחיטה בכורות (דף ל"ב.) בדיבור המתחיל הא] דדוקא ישראל בטמאה נכרי בטהורה. אבל ישראל בטהורה חשובה מתה. הדבר ברור דאחר כך אין בו עוד שום חיוב ופשוט:

כ' ויש להסתפק לדעת התוס' בשחט טמאה אם חייב תיכף משום נטילת נשמה. דאפשר דוקא בטהורה דחשובה מתה לגמרי. ובסתם שוחט קאי דהיינו בטהורה וכשוחט דמתניתין בצבי חייב תיכף אף בעודה מפרכסת. אבל בטמאה לא יתחייב עד שתמות לגמרי:

כא

עוד יש להסתפק אם תמצא לומר דשחט טמאה חייב משום דחשובה מתה לטמא טומאת אוכלין על כל פנים. אכתי איכא למיבעי נחר בהמה טהורה או טמאה דקיימא לן פרק העור והרוטב דאין בה טומאה של כלום. אם חייב בשבת תיכף קודם שתמות:

כב

עוד יש להסתפק אם עשה בהמה טרפה כיון שעוד אינה יכולה לחיות. אם חייב משום נטילת נשמה. ואין לפשוט מהא דתנן פרק אלו דברים שחט קרבן פסח ונמצא טרפה חייב. אלמא דחי' חשבינן לה וחייב על שחיטתו ממילא אינו חייב על מה שעשאה טרפה. הא ליתא שכבר הוכחנו לדעת הרמב"ם דאפילו נשחט בה שנים חייב אם המיתה אחר כך. ואף על פי כן חייב השוחט תיכף בשעת שחיטה. [ובכל אלה לפשוט דפשיטא דחייב דאפילו חובל לבד הוי תולדה דנטילת נשמה. שהרי כתבו התוס' דחובל אינו חייב רק על הוצאת הדם כי הדם הוא הנפש ואינו חייב אלא אם צריך להוצאת הדם. ואם לא כן הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה]:

כג

והנה ראיתי להרמב"ם בפי' המשנה פרק קמא דחולין דשוחט בשבת במזיד שחיטתו פסולה. דמשיתחיל לעשות חבורה בצואר קודם שיתחיל לשחוט הוא מחלל שבת [כוונתו דהוי שחיטת מומר]. ואם תרצה לבאר יותר תאמר משעה שיתחיל לשחוט קצת הסימנים הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול. עד כאן לשונו:

כד

והמעיין בדבריו יראה שתחילת דבריו הם שמחלל שבת בעשיית חבורה. וחיובא דחובל סבירא לי' להרמב"ם בפי' המשניות פרק שמונה שרצים ובהלכותיו] משום מפרק. וסוף דבריו כשמבאר יותר לא הזכיר עשיית חבורה רק שמחלל בתחילת שחיטה וחייב משום שוחט. וזה הביאור יותר. דאי משום מפרק אינו מחויב אלא בשצריך לדם כמו שכתב הרמב"ם בהלכותיו. ואם כן כשאין צריך לדם תהי' שחיטתו כשרה. על כן מבאר יותר דנעשה מומר בשחיטת קצת הסימנים וחייב משום שוחט אפילו אינו צריך לדם:

כה

והנה מפורש דחייב משום שוחט משום נטילת נשמה אף בשחיטת קצת הסימנים אף דאינו אלא מעשה טרפה בעלמא. על כורחין משום דאינו חי' חשיב נטילת נשמה. ואם כן נפשטו כל הספיקות. דכל שכן בנחרה דחייב. וכל שכן דכל שכן בשחט טמאה דחייב:

כו

איברא דבהא שמחייב הרמב"ם בשחיטת קצת הסימנים מצינו התוס' חולקים בדבר שכתבו (דף כ"ט.) בדיבור המתחיל כגון וזה לשונם דאף שבסימן אחד לא מחייב משום שבת שלא תיקן כלום כז) ולכאורה ראי' להרמב"ם מהא דשבת (דף קל"ג:) במוהל שהתחיל למול בשבת ולא גמר חייב חטאת ולא אמרינן שלא תיקן כלום. ומה לי התחיל למול ולא גמר. מה לי התחיל לשחוט וגמר אחר כך:

כח

והנראה לי שדעת התוס' דבשחיטת סימן אחד חשיב חובל בעלמא דאינו חייב אלא אם כן צריך להוצאת הדם. אבל אם אינו צריך פטור. שהרי אפילו אם יגמור אחר כך לא תיקן כלום בהוצאת הדם. מה שאין כן במילה שאם יגמור אחר כך הרי תיקן בתחילת המילה. על כן חשיב מתקן מעכשיו. אם כן מוכח לפי זה דבמה שעשאה טרפה לא חשיב נטילת נשמה. ובאמת כן הוא מסברא. מנלן ללמוד מעשה טרפה משוחט. והרמב"ם שחייב במעשה טרפה. יש לו הכרח לזה לשיטתו כמו שאבאר:

כט

דהנה במכילתין (דף ק"ז:) השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב. ובפרק בהמה המקשה (דף ע"ה.) בפלוגתא דתנאי דגים מאימתי מקבלים טומאה בית שמאי אומרים משיצודו. בית הלל אומרים משימותו. ר' עקיבא אומר משעה שאין יכולים לחיות פירש"י בדר' עקיבא שיבש בו כסלע וכההוא דשבת כנ"ל. בעי ר' חסדא נולדו בה סימני טרפה מהו תיבעי למאן דאמר טרפה אינה חי' הני מילי בהמה שיש במינה שחיטה. פרש"י דאליבא דר' עקיבא מיבעיא לי'. ומכל מקום מבואר דטרפה דבהמה אינה יכולה לחיות כמו דג שיבש בו כסלע. [והא דבהמה טרפה אינה מטמא טומאת אוכלין משום שמחוסרת שחיטה. מה שאין כן דגים שאסיפתן זהו שחיטתן. ועל כן סבירא להו לבית שמאי דגים משיצודו. ולדידן דלא קיימא לן כבית שמאי. משום שחי' אינה מטמאה טומאת אוכלין. ועל כן בן פקועה נמי אינו מטמא טומאת אוכלין אף שכאלו כבר נשחט משום שהיא חי' כמבואר שם. אבל כשאינה יכולה לחיות הוי כנשחטה ועדיין מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין] ואם כן הוא הדין דבהמה שעשאה טרפה חשיב נטילת נשמה:

ל

אך יש לחלק דשאני דגים שמשעה שאין יכולים לחיות חשובים כמתים קצת שמטמאים טומאת אוכלין כר' עקיבא. על כן חשיב נטילת נשמה. והטעם כנ"ל משום שאסיפתן זהו שחיטתן. ובצירוף שאין יכולים לחיות חשובים כמתים קצת. אבל בטרפה בעלמא דלא חשיב כלל כמתה לא הוי נטילת נשמה לחייב עלי' משום שבת:

לא

אך הרמב"ם לשיטתו שפסק כבית הלל דגים משימותו. ואף על פי כן השולה דג מן הים משיבש בו כסלע חייב. אם כן מוכח דעשאה טרפה. כיון דקיימא לן טרפה אינה חי' חשיב נטילת נשמה:

לב

והתוס' יש לומר דפסקו כר' עקיבא והכי מסתבר כיון דבעיא דר' חסדא דנולדו סימני טרפה בדגים אליבא דר' עקיבא כמו שפרש"י. וגם מה דקאמר שם דג מקרטע איכא בינייהו שמפרשים התוס' בין לבית שמאי לר' עקיבא. משמע דאם לא כן לא הוי טרחו אמוראי לפרושי אליבייהו כיון שאין הלכה לא כבית שמאי ולא כר' עקיבא. אולם הרמב"ם שפסק בעיא דר' חסדא אף שפסק כבית הלל אין ראי' מבעיא דר' חסדא:

לג

אבל בזה אין דבריו מובנים כלל דמהיכי תיתי לומר דטרפה עדיף מאינה יכולה לחיות ומסתבר כפרש"י. ואם כן כיון דבעיא דר' חסדא אליבא דר' עקיבא משמע דסבירא לי' כוותי' ועיין בתשו' הר"ן סימן מ"ט שכתב דבכולא תלמודא אמרינן דכי שקלו וטרו אמוראי אליבא דחד תנא משמע דסבירא להו כוותי' עיין שם. וכל שכן הכא דבעי אליבי' ולא קאמר לר' עקיבא מאי רק סתמא. משמע אליבא דהלכתא מיבעיא לי' הגם שראיתי בים של שלמה שפירש כפרש"י ומכל מקום פוסק כבית הלל. נראה לפי עניות דעתי כמו שכתבתי] מעתה אין ראי' כלל מדגים. דשאני דגים שחשובים כמתים קצת שמטמאים טומאת אוכלין. ומסברא אין לנו לומר בטרפה חשיב נטילת נשמה מעכשיו:

לד

העולה מזה לדעת רש"י ותוס' דמסתבר כוותייהו אם עשאה טרפה שלא תוכל לחיות אין חייב משום נטילת נשמה. והוא הדין אם נחרה דאין חייב עד שתמות. רק בישראל ששחט טמאה כיון שמטמא טומאת אוכלין נלמד משולה דג מן הים דכיון שיבש בו כסלע דאין יכול לחיות חייב. והכי נמי בזה. דלא מסתבר לומר דדגים שאינם יכולים לחיות כיון שאסיפתן זהו שחיטתן חשיב כמו ישראל בטהורה דמתה לגמרי חשובה. כיון דלב"ה אפילו טומאת אוכלין לא מטמאו. מהיכי תיתי נפליג מחלוקתן. ועוד דשמואל השולה דג סתמא קאמר ולאו דוקא טהור. ואם כן לא עדיף מישראל בטמאה ואף על פי כן חייב. וכמו שכתבנו לעיל אות ט"ו:

לה

אך בנחרה נראה לי דפטור כיון שמשמע בתוס' דבעשאה טרפה לא חשיב נטילת נשמה ובדג חייב. על כורחין החילוק משום דדגים חשובים כמתים לענין טומאת אוכלין. אם כן אין ללמוד נחירה משחיטה:

לו

קיצור כל הנ"ל דישראל בטמאה ובא אחר וגמרה והמיתה לגמרי השני גם כן חייב וישראל בטהורה ובא השני וגמרה. הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים דלדעת הרמב"ם וסייעתו דכחי' לכל דברי' השני חייב. ולדעת התוס' דישראל בטהורה כמתה חשובה השני פטור. זה דין השני. ודין הראשון. השוחט בהמה טהורה ואפילו טמאה אף שמפרכסת כבר נתחייב [אם היתה טרפה להרמב"ם נראה שאינו חייב אלא כשמתה ודו"ק] אבל אם נחרה או עשאה טרפה אינו חייב אלא כשמתה [ובעשאה טרפה יש לומר דאף כשמתה בו ביום פטור דגרמא בעלמא הוא] לבד מהרמב"ם שסבר דבשעשאה טרפה נמי חייב משום נטילת נשמה:

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה