אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן קצה
תולדות צידה. א) הנה בירושלמי הא דלא תני מושיט באבות מלאכות שכל אבות יש להן תולדות. זו אין לה תולדה עד כאן. והנה למלאכת צידה לא מצינו בבבלי ובירושלמי שום תולדה. וראיתי בספר יראים להר"א ממיץ שכתב תולדה לצד הא דתנן ישב האחד על הפתח ולא מלאהו ובא אחר ומלאהו השני חייב. והנה יש לעיין בדעתו אם נעל הפתח יחשב אב או תולדה. וברמב"ם משמע קצת דהוי תולדה מדכתב דין נעל אחר שכתב תולדה לצד. וגם בתחילת דבריו הצד חי' ועוף כו' כיצד רדף אחר צבי עד שהכניסו לחדר ונעל בפניו או שצד צפור למגדל ונעל בפניו חייב. ואם הנעילה לבד הוי אב מלאכה. אם כן ההכנסה לחדר אינו מכלל המלאכה כלל. דבלא נעילה לאו כלום. והנעילה לבד אב מלאכה. אלא ודאי דלא הוי אב אלא כעין שהי' במשכן הכנסה ונעילה יחד. ונעל לבד הוי תולדה. [ונפקא מינה בזה לענין קם לי' בדרבה מיני'. דאם הזיק בשעת הכנסה יפטור דאף הוא מכלל האיסור אם נעל אחר כך. דומיא דעקירה צורך הנחה. אבל אם אין האיסור רק הנעילה. אם כן אפשר לנעילה בלא הכנסה. כגון אם אחר הכניסו או נכנס מאליו וכמו שכתבו התוס' באלו נערות בהא דאמר שם אי בעי גחין ואכיל דהוא הדין דהוי מצי למימר דאפשר אם תחב לו חבירו]:
ב
מיהו עיקרא דמילתא לא ידענא מאי טעמא לא יהי' הנעילה לבד גם כן אב. כיון שמתחילה לא הי' סרך צידה אפילו מדרבנן כדאיתא בביצה (דף ל"ו.) דבאית בי' כוי מותר לכתחילה. וגדולה מזה משמע ברמב"ם בקולייס האספנין ומליח הישן שהדיחו בחמין שהדחתו גמר בישולו דהוי אב. אף דבישולן על ידי שנרתחו תחילה קצת על ידי המלח. מכל מקום חשיב הגמר בישול אב:
ג
ואין לומר דנעילת הדלת כיון שלא עשה מעשה בצבי והוא ניצוד מאליו. חשיב כגורם קצת והוא רק תולדה. דאם כן אפילו הכניסו לבית בידים ואחר כך נעל נמי לא יחשב אב דבעידנא שהכניסו הי' יכול לצאת וגמר הצידה על ידי גורם קצת. וכהאי גוונא בסנהדרין (דף ע"ז:) זרק בו חץ וסמנין בידו ובא אחר ופיזרן ואפילו קדם הוא עצמו ופיזרן פטור דבעידנא דשדי בי' יכול להתרפאות הוא. והכא נמי בעידנא דעשה מעשה בגופו יכול הי' לצאת וצריך עיון:
ד
ובספר יראים הנ"ל משמע דנעל אב וישב על הפתח ומלאהו תולדה. נראה לי טעם לזה משום דנעילת הדלת בטל אל הצבי וחשיב עשה מעשה בגופו קצת וכן הי' במשכן. וכשישב על הפתח ומלאהו אין האדם טפל אל הצבי. ואדרבא הצבי צורך האדם. וגדולה מזה כתב רש"י עירובין (דף צ"ה:) במוציא מים בחבית דלא בטלי חבית למים מפני שהחבית חשובה ממנה. כן פירש הראב"ד הביאו הריטב"א. וכן משמע בר"ן פרק המצניע, בענין טלטול מת על ידי ככר או תינוק דכתב הר"ן שהככר בטל לגבי המת. ואלו תינוק שיירי'. ובחידושי הרמב"ן כתב תינוק גם כן. משמע דסבירא ליה דאדם לא בטיל, וכל שכן בנידון דידן שהצבי לצורך האדם. וזה כל מלאכת צידה. אי אפשר שיתבטל האדם לגבי הצבי. וכעין שכתב רש"י פרק במה טומנין בדברים המוקצים המונחים על גבי קדירה. דאין הקדירה נעשה בסיס להם כיון שהם לכסות הקדירה. על כן אינו דומה לגמרי לאב והוי תולדה: