אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן קצד
א
כתב הרשב"א שבירושלמי משמע שאפילו נעל ונתכוין לשמור הצבי כל שנתכוין לשמור ביתו אף שעל ידי כך ניצוד הצבי בתוכו מותר. ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד. והר"ן צווח על זה ככרוכיא וזה לשונו ודבריו תמוהים בעיני הרבה האיך אפשר שאפי' במתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי מותר. וכי מפני שצריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת. ולא עוד אלא שאפילו אינו מתכוין לשמור הצבי. כל שידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהי' הצבי ניצוד בתוכו אסור דהוי פסיק רישי':
ב
וזה לי ימים כתבתי ליישב דעת הרשב"א באינו מתכוין לצוד הצבי אף דהוי פסיק רישי'. דלכאורה הוי גרמא כיון שאינו עושה מעשה בגוף הצבי. וכבר כתב הרא"ש ז"ל בהדקי' באנדרונא. דדוקא בהכניסו לחדר וסגר הדלת עליו חייב. אבל אם נכנס מאליו וסגר עליו הדלת פטור, ופסק כן בשלחן ערוך. ואם כן הכא נמי למה יתחייב בנעילת הדלת. הא כתיב לא תעשה כל מלאכה הא גרמא שרי, ועל כורחין לחלק כדמחלק ר' אשי בבא קמא (דף ס'.) בזורה ורוח מסייעתו אף דבנזקין כהאי גוונא הוי גרמא בשבת חייב משום דניחא לי' בהכי דמלאכת מחשבת אסרה תורה ולהכי איכוין. והכא נמי כיון שנתכוין לצוד הצבי. מה שאין כן כשלא נתכוין הוי גרמא. ופסיק רישי' לא מהני לחשוב גרמא במעשה. וראי' מדברי אבן העוזר סימן שכ"ח במעמיד בהמתו על המחובר אף דבנזקין כהאי גוונא מזיק ממש וקל וחומר בשבת. אלא משום דעיקר מחשבתו לא הי' לקצירה אלא שתאכל ואף דפסיק רישי' הוא. לא מהני להחשיבו כמתכוין:
ג
ואפילו נתכוין גם לשמור הצבי. יש לומר שמותר כמו הכניסה לרבקה שתינק ותדוש דפטור. ופרש"י דאהכנסה לא מחייבינן לי' דיכול לומר לטובה נתכוונתי שתינק ואמחשבה גרידתא שנתכוין אף שתדוש לא מחייב דהוי גרמא. הרי דכיון שלא דש בה בידים רק בגרמת הכנסתו. כל שאין מוכח מהכנסתו הוי מחשבה בעלמא גרמא. כמו כן סבירא לי' לרשב"א בנעל בפני' דהיכי דעשה בשביל הצבי לבד הוי מעשה אבל כשנעל גם לצורך ביתו הוי רק מחשבה ופטור:
ד
ובסוף דבריי דחיתי הראי' מהכניסה לרבקה דבריי הי' דבנתכוין גם לצבי אסור אבל בנתכוין לשמור ביתו לבד אף שידע שיש שם צבי מותר. כל זה העליתי מכמה שנים:
ה
וכעת אני רואה שהראי' מהרא"ש אינה ראי' כלל. שהרא"ש כתב דכי היכי דפרץ גדר בפני בהמה ויצאתה ונאבדה פטור כמו כן בנעל ומתה ברעב. והיינו שהרא"ש מדמי מה שנתבטל ממלאכתו אחר כך למתה הבהמה אחר כך ברעב. על כן מדמי ליצאתה ונאבדה שפטור אאבידה שאחר כך. כמו כן פטור על מה שנתבטל אחר כך. ועוד דהדקי' באנדרונא הוי כמו מצמצם בנזקין דחייב שכבשו שלא יוכל לצאת, מבית לעשות מלאכתו. ובצמצם כתבו התוספות בסנהדרין (דף ט"ז.) דלא מחייב אלא בשהיזק מזומן מיד. אבל לא בסוף החמה לבא אף דהוי כעין חציו. הכא נמי לא מחייב בנעל שלא עשה מעשה בגופו אף דמכחו לא יוכל לצאת והוי כמו חציו. וכל זה בנזקין. אבל בשבת שצידתו מיד. שפיר יש לומר דחשוב מעשה נעילת הדלת ויתחייב:
ו
ומכל מקום יש לומר שהרשב"א סבירא לי' דנעילת דלת לא חשיב מעשה בצבי. ולפי זה יש לומר אפילו במתכוין גם לצבי מותר. דהנה קשה לדעת הרשב"א מסוגיא דמשילין (דף ל"ו.) דמקשה לר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. מהא דתנן פורסין מחצלת על גבי דבורים בשבת בחמה מפני חמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד. ומשני דאיכא דבש. ומקשה תינח בימות החמה דאיכא דבש. בימות הגשמים דליכא דבש מאי איכא למימר. ומשני לא נצרכא אלא לאותן שתי חלות. הרי מבואר דאף שמכסה לצורך הדבש במתכוין גם לצוד אסור. עוד מבואר שם דאפילו מתכוין רק בחמה מפני החמה רק שבודאי יצודו אסור משום פסיק רישי'. וכן כתבו התוספות והרשב"א שם ועיין שם במהרש"א. והרי המכסה פי הכוורת כמו נועל הבית ואסור אפילו בפסיק רישי':
ז
וצריך לומר כיון שהכוורת בטל אל הדבורים וטפל אליו [כמו מוציא חי בכלי פטור על הכלי] חשיב הכוורת כמו הדבורים עצמם וכאלו עשה מעשה בדבורים. ואף דאיכא דבש. הלא השתי חלות גם כן לצורך הדבורים. והרי הדבורים עיקר יותר מהחלות. והרי קיימא לן בבסיס לדבר האסור ולמותר דאזלינן בתר החשוב ואם כן נעשה הכוורת בסיס אל הדבורים. ואפילו בימות החמה דאיכא דבש. גם כן יש לומר שהדבורים חשובים יותר. ואם כן ניחא דברי הרשב"א אפילו במתכוין גם לשמור הצבי. דסבירא לי' להרשב"א דלעולם אפילו במתכוין הוי גרמא, רק במתכוין בנעילת הדלת לשמור הצבי לבד. הרי עשה הדלת בסיס אל הצבי והוי כאלו עשה מעשה בצבי. אבל אם העיקר לשמור חפציו שוב פטור משום גרמא:
ח
איברא דקשה לי על מה שחילקתי דבכוורת כיון שבטל אל הדבורים כשעשה מעשה בכוורת כאלו עשה מעשה בדבורים, מהא דאמרינן בפרק החובל לענין בושת דרק לי' באפי' חייב. ואם רקק בבגדו הוי כביישו בדברים ופטור. וכתב הרא"ש דכתיב והחזיקה במבושיו אינו חייב אלא על בושת גופו עיין שם. והא בגדיו טפלים ובטלים אל גופו כדאיתא בשבת (דף קמ"ב.) המוציא אדם וכליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו פטור פרש"י דבגדיו בטלי לגבי'. אלמא דהיכי דבעינן שיעשה מעשה בגופו לא מהני בעשה בדבר הבטל לגופו. ואם כן מוכח מההוא דכוורת דאף דאין עושה מעשה בגוף דבר הניצוד חייב אפילו בפסיק רישי':
ט
מיהו יש לומר דבגדו לאו כגופו דמי לגמרי ופטור משום בושת. דלא מצינו בתורה רק והחזיקה במבושיו גופו ממש. ובשבת עיקר המלאכה מבואר במשנה הצד צבי לבית ונעל בפניו. הרי גמר המלאכה שלא בגופו [ועיין לקמן בתולדות צידה]. ומסתמא כן הי' במשכן. ומכל מקום אינו חייב אלא בעשה מעשה בדבר הבטל לגופו. וכהאי גוונא כתבו התוס' בגידולי קרקע דבעלי חיים גידולי קרקע הן ולגבי גידולי קרקע ממש לא חשיב בעלי חיים גידולי קרקע. והכא נמי יש לומר דתרי גווני גופו הן. מיהו לפי זה צריך לומר דאדם שישב על הפתח נמי בטל אל הצבי. דאם לא כן אדם שישב על הפתח ומלאהו למה יתחייב וזה דוחק. ולפנינו יתבאר בארוכה ודו"ק: