אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן קפט
מלאכת צד. בו נבאר מה המה הדברים שחייבים עליהם משום צידה גם נבאר באיזה אופן יקרא נצוד עד שחייב עליו משום צידה והצדו אחר כך פטור. או קרוי נצוד קצת. שיהי' אסור מדרבנן והצדו אחר כך חייב. או אינו קרוי נצוד כלל שאפילו איסור מדרבנן אין בו. ופשיטא שהצדו אחר כך חייב. גם נבאר באיזה אופן חשיב צד בידים שחייב על צידתו. ובאיזה אופן חשיב רק גורם ופטור אבל אסור. ובאיזה אופן מותר לכתחילה:
ביאור הדברים שחייבים עליהם משום צידה. א) הצד דבר שמינו פרה ורבה אף שאין בו גידין ועצמות חייב משום צידה. [והני מילי שמינו ניצוד כמו שיתבאר לפנינו] כן איתא ריש פרק שמונה שרצים ועיין בחידושי הרמב"ן שם. והשורץ מן העפר ואין מינו פרה ורבה תלוי במחלוקת הרמב"ן עם הרמב"ם. דלדעת הרמב"ן פטור ומותר. לכן מותר לצוד הפרעוש ולהורגה. ולהרמב"ם ההורגה חייב. והצדה פטור [אבל אסור] משום שאין במינו ניצוד. דהשורץ מן העפר כמי שבא מזכר ונקבה. ודוקא הנולד מן העיפושים כגון תולעים שבאוכלים מותר להורגם:
ב
דגים דעת מהרש"ל ביש"ש פרק אין צדין דאין חייבין על צידתן משום צד. דלא הוה דומיא דמשכן. וחיוב צידתן משום שמבדילו מחיותו והוי קוצר. והקשו עליו מצד חלזון ופוצעו דפרק כלל גדול דאין חייב אפציעה משום דישה דאין דישה אלא בגידולי קרקע. ואם כן לדעת מהרש"ל אצידה נמי יפטור. דכל שכן דאין קצירה אלא בגידולי קרקע. מיהו הא יש ליישב דאשכחן במשכן צידת חלזון. דלמהרש"ל לא הי' בו מלאכת צידה רק קצירה ואם כן אשכחן קצירה שלא בגידולי קרקע במשכן:
ג
אך הרמב"ן והרשב"א כתבו להדיא דאין קצירה שלא בגידולי קרקע. וכן כתב הרמב"ם להדיא דחייב אצידת דגים משום צד. העתקתי דברי היש"ש כמו שהעתיקו המגן אברהם סימן תצ"ז. שוב עיינתי ביש"ש עצמו, וראיתי שלא כתב כלל דאינו חייב משום צד. רק כתב דאפילו צד מביבר קטן חייב משום קוצר. ואין הכי נמי דלמה דקיימא לן אין דישה אלא בגידולי קרקע אינו חייב משום קוצר. ומכל מקום איסור דרבנן יש בו. ואפילו ביום טוב אסור. ולא דמי ליוני הרדסיאות דמותר לצודן ביום טוב הואיל בשבת פטור. דשאני התם דאיסור צידה ביום טוב לצורך אוכל נפש משום דהוי דבר חדש לגמרי שלא בא ברשותו. על כן אסור צידה קצירה לצורך אוכל נפש. אבל בחשיב ניצוד מן התורה מערב יום טוב ולא הוי דבר חדש לגמרי מותר לצורך אוכל נפש. אבל בשאר מלאכה דרבנן כגון קצירה שלא בגידולי קרקע ודאי אסור ביום טוב ודו"ק:
ד
דין דבר שאין במינו ניצוד פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע וקיימא לן כר' יהושע דפוטר. פרש"י ריש פרק שמונה שרצים דפטור שאר שקצים ורמשים שלא לצורך משום שאין במינו ניצוד והוה מלאכה שאינה צריכה לגופה ור' שמעון הוא. ובתוספות הקשו עליו דאין במינו ניצוד אפילו לצורך פטור. ובתוס' רי"ד גם כן דעתו כרש"י דפטור אין במינו ניצוד דוקא שלא לצורך. ובהא דחייב בשמונה שרצים פירשו התוס' דסחמייהו לצורך אבל בצד בפירוש שלא לצורך פטור. והתוס' רי"ד לפי שיטתו דאין במינו ניצוד אין פטורו אלא שלא לצורך. על כן פירש על כרחו דבמינו ניצוד אפילו שלא לצורך חייב ולא חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא אם כן אין צורך לכל העולם. כגון מוציא מת לקוברו אבל הצד דבר שבמינו ניצוד רק הוא אין צריך לו חשיב צריכה לגופה. ולשיטתו צריך לומר דנחש ועקרב חשיבי אין במינם ניצודים. ומכל מקום לרפואה חייב ואם שלא ישכנו פטור משום שאינה צריכה לגופה. שאם חשובים במינם ניצודים אפילו שלא לצורך הי' חייב:
ה
אך את זה ראיתי בתוספתא פרק י"ג דשבת ובירושלמי דפרקין הצד זבובים ויתושים ר' יהודה פוטר. ובגמרא מפורש דרבנן דפוטרים ביתושים משום שאין במינו ניצוד. הרי דר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה פוטר באין במינו ניצוד. על כרחך דאין במינו ניצוד מילתא אחריתא הוא וכשיטת התוס'. וכן דעת הרמב"ם דדבר שאין במינו ניצוד פטור אף דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. וכן דעת כל הפוסקים. וכן משמע בביצה (דף ל"ו:) בהא דפורסין מחצלת ובלבד שלא יתכוין לצוד. דמוקי לה כר' יהודה. ואימא ובלבד שלא יעשנה מצודה פשיטא מהו דתימא במינו ניצוד אסור שאין במינו ניצוד מותר קמשמע לן. והיינו דנהי דפטור. מכל מקום לכתחילה אסור. ואי טעמא דאין במינו ניצוד משום דאין צריך לגופה. אם כן לר' יהודה פשיטא דחייב. ומה קמשמע לן. אלא ודאי פטור אין במינו ניצוד מילתא אחריתא הוא:
ו
וצריך להתבונן בטעמא דמילתא. דאין לומר משום שאין דרך לצודן הוי מלאכה כלאחר יד ופטור. דאם כן פרעושין ויתושין שדרך לצודן כדי שלא יזיקו מאי טעמא יפטור למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. מאי שנא מהורג פרעוש דחייב למאן דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה אף שאין דרך להורגה לצורך גופה:
ז
ונראה לי דהיינו טעמא דדבר שאין במינו ניצוד פטור. דשניא מלאכת צידה משאר מלאכות. שיש בהן שינוי בדבר שנעשה בו המלאכה. ואפי' הוצאה מרשות לרשות נשתנה במה שהוא ברשות אחר. אבל צידה אין שום שינוי בגוף החי' רק אצל האדם שנעשה ברשותו. ועל כן דבר שבמינו ניצוד לצורך גופו חשיב ברשותו שיש לו דבר מה. אבל דבר שאין במינו ניצוד משום שאין בהם תועלת כלל אין לו כלום אף לאחר שניצוד כגון הצד זבובים שאין בהם צורך. נמצא שלא חשיב ברשותו רק שמציל עצמו שלא יזיקו לו על כן הוא צדן. אבל לא נחשב שיש לו דבר מה. על כן לא חשיב מלאכה כלל. וכי סבירא לי' לר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. היכי דהמלאכה הוי מלאכה אף בלא הצורך והצורך רק כי היכי דליהוי מלאכת מחשבת. הוי מלאכת מחשבת אף בצורך שאינו מגופה. אבל בצידה דבלא התועלת לא הוי מלאכה כלל אינו מועיל התועלת שלא יזיקו וכנ"ל ודו"ק. אבל בצד נחש שלא ישכנו מבואר בש"ס דלר' יהודה חייב. שהרי הנחש במינו ניצוד דיש בו תועלת בגופו. רק שהוא אינו צדו לגופו. ומכל מקום הוי מלאכה דחשיב שיש לו דבר מה דאי בעי משתמש בו לגופו או מוכרו למי שצריך לו לגופו על כן חייב לר' יהודה אף שכוונתו שלא ישכנו:
ח
והנה הרמב"ם פרק יוד מהלכות שבת הלכה כ"ה זה לשונו רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן אף על פי שאינן ממיתין הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת. והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה כופה כלי עליהן או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו עד כאן לשונו:
ט
והנה הרמב"ם פסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. ואף על פי כן פסק הצד נחש שלא ישכנו פטור ומותר. ותמוה. וכתב הרב המגיד שם בהלכה י"ז משום שאינו צד כדרכו. וכמו שכתב הרמב"ם כיצד הוא עושה כופה עליו כלי כו'. והנה מלבד שטעם זה קלוש מאוד. עוד קשה דא"כ מה הוכיח הש"ס סוף פרק האורג דצד נחש שלא ישכנו פטור ומותר. מדתנן כופין קערה על העקרב שלא תשוך. הלא התם הוי כלאחר יד שלא כדרכו. אבל הצד כדרכו אימא שאסור:
י
והנה בהא דמבואר בהש"ס הצד נחש שלא ישכנו לר' יהודה חייב. וכן המפיס מורסא להוציא ליחה לר' יהודה חייב. דחה הרמב"ם מהלכתא וכמו שכתב הרב המגיד שם. רק בצד נחש וצריך להבין הסברא:
יא
והנראה לי בזה דהנה ריש שמונה שרצים. שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן חייב ושאר שקצים ורמשים הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור. ובגמרא שלא לצורך פטור מאן תנא ר"ש הוא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. וקשה לי דהא פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון הוא בצורך שאינו מגופה אי חשיב צורך ומלאכת מחשבת או לא, כגון המוציא מת לר' יהודה כיון דהוי צורך להרחיק טומאה חייב. ועל כן מבואר בש"ס (דף צ"ד:) פלוגתא דר' נחמן ור' ששת עיין שם. ומכל מקום בעינן צורך מה. והכא תני שלא לצורך. ומה שייכות לפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון:
יב
אך התירוץ בזה על פי מה שכתב הר"ן דלהכי לא מפליג בשמונה שרצים בין לצורך לשלא לצורך. דשמונה שרצים אין דרכן להזיק וכל צידתן לצורך. אבל שאר שקצים לפעמים אדם צודן שלא לצורך כדי שלא יזיקו עד כאן. ומכל מקום מוכח דהאי שלא לצורך היינו שלא לצורך גופן, אבל מכל מקום צריך שלא יזיקו. דאם לא כן לפלוג נמי בשמונה שרצים. ושפיר תלי לה בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון:
יג
והנה ראוי לבאר המוציא חפץ בשבת שראוי לעשות בו צורך מה. רק שהוא אינו מוציאו לצורך כלל רק כמתעסק בעלמא אם חייב לר' שמעון:
יד
ולכאורה יש ראי' ממה שכתבו התוס' (דף ק"ו.) דהמוציא מרא לחפור בו בו מת פטור, ואי אמרת דכיון שהחפץ יש בו צורך אף שהוא אין צריך עכשיו לשום דבר חייב. למה יגרע מה שהוציאו לחפור לקבור מת גם כן. בשלמא מוציא מת אין ראוי לשום דבר. וכן יש להוכיח משאר שקצים במשנה שלא לצורך פטור. אף שביארנו דעל כורחין האי שלא לצורך היינו שלא יזיקו. מכל מקום אי שלא לצורך כלל חייב למה יגרע במה שמתכוין גם כן שלא יזיקו. ועל כורחין שלא לצורך כלל נמי פטור. ואף שבמינן נצודין לצורך גופן מכל מקום כיון שהוא אין צודן לצורך גופן פטור ומוכח ספק הנ"ל:
טו
אך לפי מה שכתבו בחידושי הר"ן שבת [הנדפס בשם חי' הריטב"א בטעות] בהא דמחייב ר' אבהו אליבא דר' שמעון מקלקל בחבורה אף דמלאכה שאינה צריכה לגופה אף בחבורה פטור לר' שמעון דכיון שצריך לדבר שאינו מגופו הרי נתבטל המלאכה לאותו צורך ונעשית טפילה לו ופטור עיין שם באריכות. לפי זה שפיר יש לומר דשלא לצורך כלל חייב כיון שראוי החפץ לעשות בו צרכיו מלאכת מחשבת. כשנתכוין לצורך שאינו מגופו מיגרע גרע כדברי הר"ן הנ"ל.) טז) ואחר כל הנ"ל יתבארו דברי הרמב"ם. דהנה בהא דסבירא לי' לר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה שמתבטל גוף המלאכה לאותו צורך שאינו מגופו [וגרוע עוד ממקלקל]. לא מצינו שיפלוג ר' יהודה. רק שר' יהודה סובר שעל תיקון שאינו מגופו נמי חייב. ור' שמעון שפוטר על תיקון שאינו מגופו על כורחין סובר דאפילו במקום שמקלקל חייב. בצריך לתיקון שאינו מגופו גרע. כיון שמתבטל לאותו תיקון. ועל כן בצידה דבאין במינו ניצוד פטור דבאין תועלת בגוף הניצוד פטור אף לר' יהודה דלא הוי מלאכה. ממילא אפילו בדבר שבמינו ניצוד. כיון שכוונתו לצורכו שלא יזיקו הרי נתבטל אותו תועלת לצורך שלא יזיקו. והוי כצד דבר שאין במינו ניצוד שאין בו תועלת:
יז
ואפילו לדעת התוס' ורמב"ן דלית להו ההוא דהר"ן. וכשמחוייב מקלקל בלא צורך כלל. כל שכן באין צריך לגופה. היינו דכיון דחייב אף בלא צורך לא שייך טפילה. דדוקא כשבעי מלאכת מחשבת אז אזלינן בתר מחשבתו. אבל כשחייב אפילו אין צריך כלל. הוא הדין דאם צריך לדבר שאינו מגופו. אבל במלאכת צידה שאינה מלאכה. רק אם יש לו איזה תועלת מגופו שפיר בטל התועלת ההוא אל הכוונה שיש לו בה שחוץ לגופו. ועוד דבשלמא בשאין צריך כלל חייב. אין המעשה בעצמה מתבטלת אל דבר שאינו מעשה אלא צורך כגון שלא יזיקו. אבל בצידה דבעי תועלת וצורך. שפיר מתבטל ונטפל אל הצורך אחר שחוץ לגופו:
יח
ובזה ניחא ליישב מה שהקשה התוס' יום טוב על הרמב"ם בפי' המשניות שלא כתב דהא דשאר שקצים ורמשים שלא לצורך פטור לאו הילכתא ובהלכותיו כתב באמת דבין שמונה שרצים בין שאר שקצים ורמשים בין לצורך בין שלא לצורך חייב יט) ולי לא קשה מידי דעל כורחין מתניתין שלא לצורך במתכוין שלא יזיקו מדלא מפליג בשמונה שרצים כנ"ל בשם הר"ן. ובצד שלא יזיקו באמת פסק הרמב"ם דפטור דנחשים ועקרבים ורמשים שאין ממיתין אלא נושכין בכלל שאר שקצים ופוטר הרמב"ם בצד שלא יזיקו. אבל הרמב"ם בהלכותיו דכתב בין שלא לצורך אף אשמונה שרצים שאינם מזיקים. על כורחין הפירוש שלא לצורך כפשוטו שלא לצורך כלל. ובזה חייב באמת בין לר' שמעון ובין לר' יהודה ודו"ק:
שוב עיינתי ברמב"ם שכתב הטעם משום דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. וליתא לכל זה וצ"ע:
כ
כבר ביארנו דנחש ועקרב ושאר שקצים ורמשים חשובים במינם ניצודים ואין צריך לומר שמונה שרצים. רק צרעין ויתושים וזבובים חשובים אין במינם נצודים. חגבים והגזין דעת רש"י שחשובים במינם נצודים. והרמב"ם כתב שאין חשובים במינם נצודים. וצריך לומר שאף שראוים לאכילה אין אדם טורח לצודן. והרמב"ם לטעמי' שהסוחט משקין שיעורן כגרוגרת. אף דהמוציא שמן כדי לסוך אצבע קטנה של רגל קטן בן יומו. על כורחך משום שאין אדם טורח לסחוט פחות מכגרוגרת. ועיין בתוס' ריש פרק המוציא יין. ואפשר שאף החולקים מודים בהא דמשום שאין דרך לא הוי מלאכה כלל. מה שאין כן התם דעל כל פנים הוי מלאכת חצי שיעור ושוב חייב לגמרי כיון דאחר שסחט הוי כשיעור:
כא
ודבורים מפורש פרק משילין דאין במינם נצודים ונראה לי הטעם דאף שהם לצורך דבש, מכל מקום אין במינם ניצוד. שעל כורחו צריך להניחם לצאת בימות החמה על פני השדה למצוץ מזרעים. על כן אין דרך לצודן לצורך. והבית יוסף כתב שדבורים במינם ניצודין והכל תפסו עליו בזה:
כב
ותינוק נכרי שנפל לים לכאורה נראה פשוט דלא שייך באדם שום צידה. אלא שראיתי להתוס' במסכת מנחות (דף ס"ד.) בדיבור המתחיל להעלות דגים והעלה דגים ותינוק לא דמי להא דאמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחים. והכא נמי הואיל ופטר לי' אתינוק פטור נמי אדגים עיין שם. משמע דפטורא דתינוק משום פקוח נפש. ויש לומר דשייך בי' צידה להשיבו אל אביו וצריך עיון. ובאדם גדול שהוא איש לעצמו. פשיטא דלא שייך בי' צידה דלמי צד אותו ואינו אלא מצילו ממיתה לבד: