אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן קפז
מלאכת תופר. א) כתבו התוס' (דף ע"ג.) צריך עיון מאי שנא בכל הני בתופר ואורג וכותב וכו' דתני שיעורא טפי מאינך. ובספר מגן אבות תירץ דבר נחמד דאשמעינן בהני דפחות משיעור אינו מלאכה כלל. ועיין רשב"ם בבא בתרא (דף נ"ה:) דחצי שיעור לא הוי מלאכת מחשבת, ובכל הני דמתניתין לא הוה מלאכה כלל. ונפקא מינה דבכל חצי שיעור אסור מן התורה כמו שכתב רש"י (דף ע"ד) ובהני דבפחות אינו מלאכה אפילו איסור ליכא:
ב
אמנם נראה דהתוס' לא הי' יכולין לתרץ כן לפי שיטתם בשבועות (דף כ"ח.) בשבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל ראשונה שנשבע עלי' במזיד ואחר כך את התנאי בשוגג חייב קרבן. ואם כן הכותב אות אחת שחרית ואות אחת בין הערבים דפטרי רבנן בסוף פרק הבונה משום דיש ידיעה לחצי שיעור. הא אפילו הי' לו ידיעה בשעה שכתב אות ראשון חייב מחמת שגגה דאות שני לבד. דמחמת אות שני נעשה מלאכה למפרע. וכתיבת אות ראשון היתר גמור הי' אם לא יכתוב השני ודומה לשגג בתנאי:
ג
ואין לומר דבשעה שנודע לו שכתב אות ראשון הי' דעתו לכתוב גם אות שני באיסור. דהשתא שפיר חשיב ידיעה. שהרי חושב לכתוב גם אות שני ויהי' אות ראשון מלאכה. ולא דמי להזיד באיסור ושגג בתנאי דגם בשעת האיסור חשיב שוגג כיון שדעתו הי' אז שלא לאכול התנאי והי' סבר שהיתר הוא. אבל הכא נהי דבשעה שכתב אות ראשון שוגג הי'. מכל מקום הידיעה חולק השגגה. דבשעה שנודע לו חישב לכתוב גם אות שני ונסתלק שגגה ראשונה. דאם כן לא הוי שב מידיעתו. וגם מסתמא לא הי' דעתו שיגמור בשעה שנודע לו. דלאו ברשיעי עסקינן. אלא ודאי גם אות אחת הוי מלאכה אלא דהוי חצי שיעור:
ד
ואין לומר עוד דכיון דבשעה שכתב אות ראשון חושב לכתוב גם האות שני. ושגג שלא ידע שהוא שבת. ואחר כך כשנודע לו שהוא שבת, הרי נודע לו מה שהי' שכוח ממנו תחילה. ואף שגם עכשיו לא ידע שהוא איסור. שהרי חישב שלא יכתוב אות שני. מכל מקום כל מה שהי' שכוח תחילה נודע, ודומה לבעיא דר' זירא שבת (דף ע"א) קצר חצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר חצי גרוגרת בשגגת מלאכות וזדון שבת חלוקים הם לחטאות ולא מיצטרפו. ופירשו התוס' פרק קמא דשבועות משום דנודע לו מה שהי' שכוח. דהתינח לר' זירא. אבל אביי ורבא דפליגי עלי' התם מאי איכא למימר:
ה
מיהו לפי מה שכתב בחידושי הר"ן שבת [המיוחס לריטב"א בטעות] ליישב שיטת רש"י ריש פרק כלל גדול שפירש ומים שבנתיים הויין ידיעה לחלק. שאי אפשר שלא שמע בנתיים שהיום שבת אלא שלא נזכר בנמלאכות. והקשו בתוס' מהא דקצר בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר בזדון שבת ושגגת מלאכות לאביי דאין חלוקין לחטאות. ותירץ הר"ן דשאני התם שאילו הי' יודע אז כמו עתה הי' עושה. שאם הי' אז מזיד בשבת ושוגג במלאכה הי' עושה. אבל בזה שיודע עתה השבת ושזה מלאכה ואם הי' יודע כן לא הי' עושה עד כאן דברי הר"ן:
ו
והכא נמי כיון דאות אחת אינו מלאכה כלל, אם כן אינו חייב אלא אם כן בשעה שכתב אות ראשון הי' דעתו לכתוב גם השני. כי היכי דלא מחייב בהוצאה אלא אם כן עוקר על מנת להניח. ואם כן כשנודע לו לאחר שכתב אות אחת ששבת הי' נהי שעכשיו אין דעתו לכתוב אות שני. מכל מקום אלו הי' יודע תחילה שהוא שבת לא הי' עושה מה שעשה. ואם פי' כותב לא הי' כותב על מנת לכתוב אות שני. וכלתה שגגה ראשונה שאם הי' יודע מה שיודע עתה לא הי' עושה מה שעשה, ואם הי' כותב שלא על מנת לכתוב אות שני באמת לא הי' איסור כלל אף שכתב אות שני לבסוף. וכל שכן לשיטת רש"י בשבועות (דף כ"ח.) דשגגה בשעת אכילת איסור בעינן דמעיקרא לא קשה מידי. אך התוס' לפי שיטתם בשבועות ולפי שיטתם ריש פרק כלל גדול שהשיגו על רש"י ולא סבירא להו כסברת הר"ן לא הי' יכולים לתרץ כן אך לשיטת רש"י שפיר נוכל לומר כן דבכל הני אפילו איסור חצי שיעור ליכא:
ז
ונראה לי הוכחה לזה מירושלמי סוף פרק הבונה טעמא דרבן גמליאל דאין ידיעה לחצי מלאכה ודכוותה אין זדון לחצי זית אכל חצי זית בזדון וחצי בשגגה מהו שיצטרפו. וקשה למה נדו מכתיבה דאיירי בי' רבן גמליאל לזית. אך להנ"ל דאות אחת לאו מלאכה כלל. ממילא אינו חייב בשתי אותיות אלא אם כן כתב אות ראשון על מנת לכתוב אות שני. דומיא דהוצאה דאינו חייב אלא בעוקר על מנת להניח. ואם כן אם כתב אות ראשון על מנת לכתוב אות שני בזדון לאו שב מידיעתו הוא ופשוט דפטור:
ח
ועיין בטורי זהב סימן ש"מ שחידש דכתב שתי חצאי אותיות בדף אחד ושתי חצאי אותיות בדף שני וכשיקרב הדפין יהי' שתי אותיות שלימות חשוב כותב שתי אותיות וחייב. ודומה לכתב אות אחת בדף זה ואות שני בדף אחר דחייב משום דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי יעוין שם. ואי אות אחת מלאכה היא אלא דלא הוי תיקון גמור וכשאר חצי שיעור בשבת. אם כן אינו דומה להתם דהתם מהני מה שיכול לקרבם דהוי תיקון על ידי קירוב. אבל בשני חצאי אותיות הא לאו מלאכה הוא כלל. אלא ודאי גם אות לא הוי מלאכה כלל ואף על פי כן מהני מה שיכול לקרבם. הוא הדין בחצאי אותיות דמהני טעם זה ודו"ק: