אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן קכז
שנית להנ"ל. א) אשר הקשה מעלתו על מה שכתבתי לעיל ממה שכתב רמב"ם המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל ומשום מבשל היינו אב כמ"ש במלאכת אופה סק"ט אות ו'. והרי אינו נהנה מגוף הכלי רק מהמתבשל ואינו דומה לבישול סמנים עד כאן דבריו. אנכי לא כתבתי דמשום. לעולם הוה אב. דמלא כל מסכת שבת משום בדבר שהוא תולדה. ואזכיר אחת המגבן כתב הרמב"ם פרק ז' שחייב משום בונה ובפרק י' הלכה י"ג המגבן תולדת בונה. ואדרבה משום מורה יותר על תולדה. רק כתבתי שאין משמעו תולדה "לבד" יעוין שם שגם אב בכלל משום. ובסוף כתבתי על כן לא כתב דהיא תולדה וכתב סתם חייב משום מבשל "ואפשר" דהוה אב יעוין שם. לא כתבתי בהחלט שאב הוא. רק אפשר. והיינו דודאי יש כלי חרס שנהנה מגופו עיין שבת (דף פ"ד) מדרס כלי חרס וברמב"ם פרק א' מהלכות כלים הלכה ח' כסא של חרס. והנה נהנה מגופו והוי אב. על כן לא כתב הרמב"ם תולדת מבשל דהא בכלי שנהנה מגופו כגון כסא וכיוצא הוי אב. על כן כתב משום. שהוא לשון כולל אב ותולדה ואם הוא כסא וכיוצא הוי אב ואם הוא כלי לבשל בו הוא תולדה:
ב
ובכלי לשתות בו צריך עיון אם יחשב נהנה מגופו שבשעה ששותה המים הוא שותה בכלי. ובמסכת מעילה שתה בכוס מעל. הנה דחשיב נהנה מכוס. או יש לומר מכל מקום אינו דומה לסמנין שבמשכן דעיקר הנאה מהמים. והכלי מחזיק המים. ויש לומר דתלוי בספק שכתבתי לעיל בעפר לכסוי אם יחשב מגופו. דבשעה שמכסה מכסה בעפר. או כיון שהמצוה נעשית בדם לא חשיב מגופו. מכל מקום לשון משום כולל הכל:
ג
ובלש עפר כתבתי שפיר דכיון ששיעורו הוא כדי לעשות פי כור של צורפי זהב ואינו נהנה מגופו רק שמצרף בו הזהב זה הוה תולדה בהחלט. ואפי' לש הרבה לעשות כסא. מכל מקום משגיבל כדי לעשות פי כור נתחייב כמו המוציא דבר ששיעורו כמלא פי פרה שיעור מיעוט והוא הוציא השיעור מיעוט לגמל חייב. וכיון שנתחייב משום שיש בו כדי לעשות ממנו פי כור תולדה הוא: