אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן קכו
לר' מרדכי ניסן נ"י. א) על מה שהעליתי בס"ק י"ד דלדידן דקיימא לן כר"י בר"י, וקיימא לן אין דישה אלא בגידולי קרקע גם לש אינו רק בגידולי קרקע. הקשה מעלתו הרי הרמב"ם פוסק אין דישה אלא בגידולי קרקע ופוסק כר"י בר"י. ולמה כתב המגבל עפר הרי זה תולדת לש. הא עפר אינו גידולי קרקע. ואי משום שבמשכן הי' סמנין שאין צומחין גם כן רק הם חלק מקרקע כעין אבנים שאין צומחין רק הם חלק מקרקע. אם כן יהי' אב מלאכה כיון שבמשכן הי' לישה בעפר כעין שכתבתי דאם איתא שכתישת עפר הי' במשכן לצורך כלי חרס והי' מגבלין אותו אם כן המגבל את העפר יהי' אב:
ב
הנה קושיא זו אינו עלי רק על הרמב"ם שכתב המגבל עפר תולדה. למה. הלא לישת סמנין גם כן גיבול. ואי משום שזה סמנין וזה עפר. לישה בפת גם כן יהי' תולדה. ואם עפר אינו גוש קרקע יפטור לגמרי. אך ביאור דבריו דסמנין לצבוע בגדים נהנה מגוף הצבע שנעשה מראה על הבגד ונהנה מהמראה. וכן קמח שלש ועושה ממנו פת אוכל הקמח שנעשה פת. אבל המגבל עפר או טיט לטוח בו תנור או לעשות כלי חרס לבשל אינו נהנה מעפר וטיט. רק ממה שאופה בתוך התנור ומבשל בתוך הכלי חרס וכיון שאינו דומה לגמרי הוה תולדה. ועל כן אף אם הי' הסמנין גוש קרקע יש חילוק זה בינו בין המגבל עפר או טיט שאינו סמנין. רק זה הוכחתי שאם איתא שבמשכן הי' כותשין עפר לגבלו ולעשות ממנו כלי חרס. אם כן המגבל עפר לטוח בו או טיט לעשות כלי חרס יהי' אב כיון שבמשכן הי' גם כן גיבול כזה שלא ליהנות מגופו: