אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן קכב
לר' מרדכי נ"י. א) מה שכתב לחלוק על הפרי מגדים שכתב דשבות דטלטול מוקצה קיל והותר לצורך חולה שאין בו סכנה. ואני סתרתי דבריו מתוס' סוכה. ומעלתו הביא גם כן סתירה לדבריו מריש פרק נוטל. יפה אמר:
ב
ובמה שכתבתי לתרץ קושייתי דעצם איסור מוקצה דנפיק מקרא דוהכינו אינו רק לאכול ולהשתמש בו. אלא דכיון דאסור בכל תשמיש דומה לאבנים שאסור לטלטלם. ומעלתו הביא ראי' מתוס' שבת (דף קנ"ו) דיבור המתחיל והאמר ר"י שכתבו דלענין טלטול מוקצה לא אמרינן מיגו דאיתקצאי מעלתו כתב שנסתפקו וליתא שכן כתבו במסקנא] אין ראי' דתוס' כתבו שם לענין דמה שהי' ראוי בין השמשות רק לטלטל הי' אסורה. בזה לא אמרינן מיגו דאיתקצאי. הטעם בזה פשוט דענין מוקצה במה שאין ראוי לאכילה ולהשתמש בו. אבל מה שראוי אינו מוקצה כלל. ואף לטלטל מותר ותדע דאי במוקצה לטלטול אזלינן בתר מה שלא הי' מוכן מערב שבת לטלטול. אם כן להיפוך במה שלא הי' ראוי להשתמש רק הי' מוכנים לטלטול כגון אבנים שהי' צריך למקומם. והי' מוכנים בין השמשות לטלטלם לצורך מקומם יהי' מותר לטלטלם. והא בורכא. ובתוס' מכלתין (דף קמ"ג.) דיבור המתחיל עצמות וקליפין. לא כפי' הקונטרס דאין ראוי לאכילת כלבים. דר' שמעון לכל הפחות בעי שיהי' ראוים למאכל בהמה עיין שם. והא טעמא דר' שמעון דמה שאינו מוקצה גמור כגון מוקצה מחמת חסרון כיס. אמרינן דעתי' עילווי'. ואי מוכן לטלטול חשיב מוכן לגבי טלטול. והא הי' דעתי' עילווי' לפנותם מהשלחן. אלא ודאי משום זה לא חשיב מוכן גם לגבי טלטול. כמו כן להיפוך אם הי' מוכן לצרכיו אף שלא הי' מוכן לטלטול חשיב מוכן אף לגבי טלטול ומכל מקום מה שמוקצה מצרכיו. יש לומר שאסור בטלטול בעצם. מכל מקום האמת כדבריי. ויש לומר דטעם דאזלינן הכל בתר צרכיו ולא בתר הטלטול. הוא גם כן משום זה דטלטול אינו שייך לוהכינו. אך לזה אין צריך ראי' שכן מפורש בגמרא שבת וברש"י ביצה כמו שכתבתי באגלי טל:
ג
אך מה שמצאת סתירה לזה מתשו' מהרי"ל סימן קט"ו במה שמתקנים מאכל התינוק בשבת על ידי גוי וישראל מטלטלין אותו. מאכל התינוק דומה לחולה שאין בו סכנה דאומר לגוי ועושה. ממילא אינו מוקצה שמוכן בין השמשות לתקנו על ידי גוי. והנה אף שהתיר לומר לגוי לתקנו לצורך התינוק ובודאי, הי' רשאי התינוק לאוכלו. דאם לא כן למה הי' מתקנין אותו ועם כל זה לא התיר הטלטול לישראל אלא מטעם הנ"ל דמוכן הי' בין השמשות עד כאן דבריו:
ד
והנה מ"ש רשאי התינוק לאוכלו. מאי איסור והיתר שייך בתינוק. אך אף שגדול אינו יכול להאכילם שהזהיר גדולים על הקטנים ודלא כאיסור והיתר מכל מקום על ידי גוי ודאי רשאי להאכילו כמו שכתב המגן אברהם סי' שמ"ג דעל ידי גוי לית בי' משום להזהיר גדולים על הקטנים. ומשום אמירה לגוי שבות ליכא. דאפילו מלאכה גמורה על ידי גוי מותר לצורך חולה שאין בו סכנה. מכל מקום בשביל זה לא יחשב ראוי משום דחזי לקטן. דכיון דלא ספינן לקטן בידים. לא חזי אפילו לקטנים קרינן בי' כמו שכתב הרשב"א פרק חרש בטעם איסור הטלטול הטבל אף דחזי לקטן. ומהאי טעמא מטלטלין מאכל ביום הכיפורים. אלא משום דלא ספינן לי' בידים דבר שאינו ראוי אפילו לקטנים קרינן בי' עיין שם. והכא נמי כיון דאין היתר רק על ידי גוי דחשוב כאוכל הקטן מאליו. לא חזי אפילו לקטן קרינן בי'. ובטבל נמי כיון דליתן לקטן אינו אלא בלאו. ולראב"ד באיסור לאו לא גזרו אמירה לגוי ואף על פי כן אסור הטלטול. ומוכח כיון דלא ספינן לי' אנן בידים לא חזי אפילו לקטנים קרינן בי':
ה
וקצת יש לדייק מדנקט מהרי"ל איסור מוקצה. ולא איסור דלא ספינן בידים המוקצה משום להזהיר גדולים על הקטנים. אך חדא מתרתי נקט ואיסורא דגופה חמיר ודאי: