אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן קיא
לר' אברהם נ"י. א) אשר הקשיתי בס"ק י"א אות ב' בהא דאין פציעה בכלל דישה ואין דישה אלא בגידולי קרקע למה לא נילף מפציעת חלזון גופי שהי' במשכן שהוא ענין דישה ומצינו דישה במשכן שלא בגידולי קרקע. ותרצתי דבפציעת שני חלזונות יש בו משום בורר ובמשכן מסתמא הי' שם הרבה חלזונות והי' זה מלאכת בורר ושוב אין ללמוד ממנו שיהי' דישה מלאכה. כעין קושית ראב"ד על רמב"ם בעושה עין הצבע. והקשה כ"ת דאכתי מה נעשה לרמב"ם עיין באגלי טל בפתיחה אות ל"ג ל"ד מבואר שגם רמב"ם סבירא לי' כן:
ב
אשר חיזק קושייתי הנ"ל דעל כרחך צידת דגים מצידת חלזון ילפינן. דאי מצידת תחשים נימא אין צידה אלא בגידולי קרקע ועל כרחך מחלזון ילפינן אם כן גם דישה נלמד מחלזון. אינו חיזוק. דאטו כולו בחדא מחתא מחתינהו. לומר דכשם שאין דישה אלא בגידולי קרקע משום דלא אשכחן במשכן אלא בגידולי קרקע. נאמר כן בצידה גם כן. דמשום דלא אשכחן רק בתחשים שהם גידולי קרקע כו'. הלא מחלוקת התנאים בדישה ומחלוקת אמוראים בעימור. ואי אפשר שיחלקו האמוראים במחלוקת התנאים:
ג
ויותר מזה שהאור זרוע פסק אין דישה אלא בגידולי קרקע ופסק יש עימור שלא בגידולי קרקע. והמגן אברהם סימן ש"מ ס"ק ט"ו לא הי' לפניו ספר אור זרוע כי לא נתגלה בזמנו ועל כרחך לחלק דוקא דישה שהיא מלאכה שבפסולת. ועיין במלאכת מעמר סק"ב אות י"א ואות י"ד:
ד
וכוונתי הי' בזה דענין המלאכות שבגידולי קרקע משום שנתקללה האדמה בחטא עץ הדעת ועל ידי זה צריכין לכמה מלאכות לברר הפסולת שנזרקה על ידי הקללה. ולעתיד שיתוקן חטא עץ הדעת עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות כדאיתא שבת (דף ל':) ולא יהי' צריכין לדישה להסיר הפסולת. וכאשר השיב התלמיד לר' גמליאל אין כל חדש תחת השמש אחוי לי' כמהין ופטריות. והיינו דכמהין ופטריות. משום שלא ינקי מארעא שנתקללה. אין צריך למלאכת הסרת פסולת ויוצאין כגלוסקאות. כמו כן תהי' התבואה לאחר שתצא האדמה מהקללה. ולא רציתי לכתוב זאת בספרי שלא לערב דברים מאגדה בתוך הלכה. ואפילו למאן דאמר אין עימור אלא בגידולי קרקע. היינו שזה גם כן מחסרון האדמה שתצא התבואה שבולת שבולת ויצטרך לעמרן. מכל מקום כל זה אינו אלא במלאכות שהם לסלק חסרון. דישה חסרון המוץ שמקיפם. עימור חסרון הפיזור. אבל צידה אין לסלק החסרון שבגוף החי. שגוף החי בשלימותו. רק שיהי' האדם שולט עליו. וכיון שאינו מחסרון שבגוף החי. מה נפקא מינה אם הוא גידולי קרקע או לא. וזה פשוט וברור:
ה
עוד השיב על מה שכתבתי שם דבמשכן הי' הרבה חלזונות והי' מלאכת בורר דהי' יכולין ליקח חלזון אחד ולפוצעו. השני ולפוצעו וכו' ובכהאי גוונא לא יחשב בורר עד כאן דבריו. אף לפי דבריו דבכהאי גוונא לא יחשב בורר אטו אנן ללמוד מלאכת בורר באנו. אנן שלא ללמוד מלאכת דש באנו והיינו דהלימוד כל שהי' במשכן הוא מלאכה וזה יוכל להיות שפצעו שנים ביחד והי' בורר. ובאמת פציעת אחת אחת לא הי' במשכן:
ו
אך באמת זה אינו כלל. שאם תאמר דבפציעת אחת אחת ליכא ברירה צא ופרנס דברי רמ"א ומגן אברהם סוף סימן שכ"א. אסור לקלוף שומים ובצלים ותפוחים בשקולף להניח משום בורר. והרי אינו קולף שני בצלים או שני תפוחים ביחד. אלא ודאי גם בכהאי גוונא הוי בורר כיון דעכשיו מונחים יחד בלי קליפות מפסיקות ביניהם ותחילה הי' הקליפות מפסיקות חשיב בורר:
ז
ובענין מה שכתבתי בהגה"ה דהצד שני בעלי חיים יש לומר שאינו חייב אלא אחת. ולא אמרינן בזה גופים מחולקים שאין חיוב צידה משום חיות [ואדרבה תכלית כוונתו כדי לשוחטו] והא דפטור על מת משום דאינו צריך צידה. ומעלתו מביא דברי הפרי מגדים שחט חמשה עופות בשבת חייב חמש. ובאמת אין שום דמיון. דבשוחט החיוב משום נטילת נשמה אם כן החיוב משום חיותו:
ח
ודאתאן לדברי פרי מגדים אבאר. שכל דבריו שם תמוהים. הוא כתב דבשוחט חמשה זבחים בחוץ אינו חייב אלא אחת. משום דכי שחט משהו מן הוושט הוי נבילה מחיים וחשיב כמת. ושוב אינו חייב בו משום גופים מחולקים. ועל תחילת שחיטה לבד אינו חייב. דרמב"ם אמר שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרם בפנים פסולין. לא חייב:
ט
והנה מה שכתב דכי שחט משהו מן הוושט כמת דחוק ורחוק. ואפילו רוב שנים על ידי גוי הוא כחי לכל דבריו. רק רוב שנים על ידי ישראל בטהורה דעת התוס' דחשיב כמת. אבל לא בשביל משהו בוושט:
י
גם מה שכתב מרמב"ם דעל תחילת שחיטה אין חיוב שאמר רק פסולין. ליתא. דבגמ' מפורש דלר"י דאמר ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף מחייב. וטעם דרמב"ם משום שהוא פסק פ"י מהלכות טומאת אוכלין הלכה ג' דיש ספק אם ישנו מתחילה ועד סוף. עיין שם ובמקור דין בגמרא. ואם לדידי' על כרחך מספק אינו חייב רק שפסול. אבל לר"י דאמר ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף מתחייב כמפורש בגמרא. ואם כן לדידי' למה שחט חמשה זבחים בחוץ אינו חייב אלא אחת:
יא
ואני רגיל לפרש וליישב סתירת המשנה דחולין שחטה ואחר כך שחט שני בני' לוקה שמונה משום דגופים מחולקים. ושוחט ה' זבחים בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. ותרצתי דסופי שחיטות הבהמות לא חשיבי גופים מחולקים דאז חשובים מתים לשיטת תוס' בכמה מקומות ישראל בטהורה לא חשיבי כחי'. [ואפילו לרמב"ם יש לומר כיון דמיפק חיותא ברוב שנים כדאיתא פרק השוחט לא הוי חשיבות גופים]. אך בשחט שני בני' חייב שני מלקיות משום תחילות השחיטות. דמפורש בגמרא לענין שחוטי חוץ למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף חייב על התחילת. אך בה' זבחים לענין קרבן לא נוכל לומר כן. שבידו להביא קרבן אחד על הסופי שחיטות ועמהם יתכפרו גם תחילות השחיטות משום גרירה כהא דשבת (דף ע"א.) קצירה גוררת קצירה, אבל מלקות דלאו לכפרה אלא עונש הוא לא אשכחן בי' גרירה וחייב שני מלקיות על תחילות השחיטות: