אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן צו
מלאכת דש. להרב ר' אליעזר נ"י. א) על מה דהקשיתי בסק"ו על תוס' ביצה (דף י"ג:) שכתבו התם מיירי לתלוש מן השבלים שהוא תולדה דדש והכא מיירי שכבר נתלשו מן השבלים אבל עוד הם בקליפתם החיצונה ולכן שרי ומשמע מדבריהם כי הסרת הקליפה מהגרעין לא הוה תולדה דדש. וקשה משבת (דף ע"ד) דכותש חטין להסיר קליפתן הוי תולדה דדש ותירץ כבודו דחילוק יש בין מפרק הגרעין מהקליפה זה דומה לדש וזה כותש עושה מעשה בקליפה ובגרעיון. מה שאין כן קולף עושה מעשה בקליפה לבד. והביא כן בשם ספר מגן אבות. ואינו פה אטוואצק תחת ידי לעיין בו. ומסברא אין הדברים נראין. דלכאורה בורר אוכל מפסולת לאכול לאחר זמן תיובתי'. אף שדרך לברור פסולת. מכל מקום בורר האוכל גם כן חייב. הכא נמי אף שדרך לפרק האוכל מהקליפה. מפרק הקליפה מהאוכל גם כן יתחייב:
ב
אך יש לחלק בזה שהרי בבורר התיקון הוא בהאוכל. ואם הבורר פסולת שאינו מעשה בדבר המתוקן חייב. כל שכן הבורר אוכל שעושה מעשה במה שמתתקן דחייב. רק אם כוותו לאכול לאלתר פטור. משום דהוי אכילה. אבל בורר לאכול לאחר זמן קל וחומר הוא. אבל בדש שהמעשה בהמתוקן אין ללמוד מזה שהעושה מעשה בקליפה לבד יתחייב:
ג
אך מהא (דף ק"ד:) שמחקו לתגו של דלי"ת ועשאו רי"ש חייב משום כותב אף שאינו עושה מעשה בהרי"ש רק בתג הסמוך לו. ועיין שם ברשב"א ובר"ן. וקצת יש לדחות דהתם משום שמצינו מוחק על מנת לכתוב חייב אף דהוי גרמא לענין כתיבה יעיין שם בר"ן. ועיין ברא"ש בבא קמא גבי זורה ורוח מסייעתו שעיקר זורה כך הוא על ידי רוח ובהכי חייבי' רחמנא. הכא נמי כיון דעיקר מוחק על מנת לכתוב היא על ידי גרמא. כן נראה משמעות הר"ן. מכל מקום הדבר קשה ללמוד כותב ממותק ושני אבות מלאכות הם. ומבעיר לר"י יוכיח דאינו אלא לאו. ומכבה שמלאכתו הוא עשיית גחלים להבעיר יש בו חיוב סקילה. ובירושלמי פרק כלל גדול הלכה ב' מפורש דאף כהאי גוונא הוה דש:
ד
ומ"ש עוד ליישב על פי דבריי במלאכת דש ס"ק ט"ו אות ה' בתירוץ הקושיא למה לא יתחייב בהשרת בתולים למאן דאמר מפקד פקיד משום מפרק לדעת הרמב"ם. ותרצתי דלא חשיב מפרק אלא בעושה מעשה בדבר המתפרק וכו' ולפי הבנתו בדבריי הוא כעין תירוץ ראשון כסברת המגן אבות. אך לא כוון יפה והשמיט סוף דבריי. וזה לשוני אבל זה אינו אלא כפותח פתח לפניו והוא העיקר. גם שם באות ז' כתבתי דברים אלו. וזה ודאי הוה גרמא. לא הקולף:
ה
עוד רוצה לומר דעל תולדת תולדה אינו חייב. ואף שהסוחט ענבים חייב והוא תולדה דדורך שהוא תולדה דדש. הדורך ענבים לכמה פוסקים הוי אב. עד כאן דבריו. מי המה הפוסקים אלה זולת רב האי ור"ח שכתבתי בפתיחה. וידוע שרוב הפוסקים ורמב"ם ותוס' מכללם דלא יליף מקרבנות. ורמב"ם בעצמו כתב סוחט תולדה דדורך. אף דלדידי' דורך הוא תולדה:
ו
אך מה שכתב ליישב על פי מה שכתבתי במלאכת בורר ס"ק י"ב בשם הפרי מגדים דתפוחים מותר לקולפן הואיל ואוכלן עם הקליפת. וכתבתי דהא דכותש חטין תולדה דדש אף אם תמצא לומר שאוכלין עם הקליפות משום דלטחינה לעשות ממנה פת קאי ואז מרקדין הקמח. אבל בקולף לאכול בעיני' הא בעינא דרך לאכול עם הקליפות. וכיון דלפי מחשבתו לא הוה מלאכה לא חשיב מלאכת מחשבת כדברי ר"ח בבורר לאכול לאלתר. המה דברים נכונים. אם תמצא לומר שחטין הדרך לאוכלן עם קליפתן. ומכל מקום לא יתיישב הקושיא על התוס' דהא התוס' בשעורין קאי שיש עלי' שתי קליפות חיצונה ופנימית ושעורה [כשהיא לחה. דיבישה אין דרך לאוכלה כלל] ודאי אין דרך לאוכלה עם החיצונה שקש בעלמא הוא. ובמנחות (דף ע':) שעורה הקליפה לאו אוכל כלל עיין שם, ולפי מה שכתבתי במלאכת דש סק"י אות ח' גם הקליפה פנימית אינה נאכלת לרוב בני אדם. מכל מקום יפה העיר בזה:
ז
עוד כתב ליישב כיון דאין דש אלא אם כן מכינו לברירה. וכיון דאין חיוב רק בשני אוכלין ופסולת מפסקת ויכול לקלוף אחד אחד ולאכול. לא מחייב משום דאפשר לקלוף בלא מלאכה עד כאן דבריו. אם כן הבורר פירות לאכילה מתוך פסולת תימא שאינו חייב דיכול לברור ולאכול אחד אחד. ובעיקר הדבר דהיכי דיכול לאכול בלא מלאכה אינו חייב אף שכתבתי כן במלאכת בורר סק"י אות ד'. באות ז' השגתי על זה והבאתי ראי' להיפוך:
ח
גם מה שרוצה לחלוק על מה שכתבתי בסק"ו אות ג' דבדש שלא פרק כל הקליפות פטור כדברי הירושלמי בבורר. ואף גמרא דידן מודה. דוקא בורר שהמלאכה בפסולת חייב על מקצת פסולת שבירר. מה שאין כן בדש שהמלאכה באוכל. וכתב מעלתו דמכל מקום הקולף שעושה המעשה בהקליפות יתחייב. ליתא. כיון דבאב מלאכת הדש שבמשכן הי' המלאכה באוכל. אי אפשר מלאכת דישה בפסולת כיון שבמשכן לא כך הי'. ומה שחייב קולף משום שנתגלה האוכל ונעשה מלאכה באוכל. על כן אינו חייב אלא מגלהו ולא נשאר עליו קליפה.