אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן נח

סימן נז

שנית להרב הנ"ל. א) מה שכתבת בענין מכבה ומבעיר שלא הבנת דברי. באמת הדברים פשוטים אפילו לבר בי רב דחד יומא. לא ידעתי מה אוסיף דברים. מכל מקום אכתוב שנית אולי תבין עתה. המכבה ומבעיר ברוח פיו, על כרחך נחשב שהוא פעל הכיבוי וההבער דאם לא כן הי' נחשב גרמא ושרי. ועל כרחך נחשב שהוא פעל המלאכה והמלאכה הוא מעשה. אבל מחמר הוא הוציא קול לבד. רק התורה אסרה שהבהמה לא תעשה מחמתי'. ומכל מקום לא נחשב מעשה דידי'. רק התורה אסרה אף דלאו מעשה דידי'. ומכל מקום חטאת אינו חייב רק במעשה דידי'. ובחסמה בקול לריש לקיש דסבירא לי' עקימת שפתיו לא הוי מעשה. אף שהבהמה מגבהת ראשה כדברי התוס', מכל מקום הוי מעשה בהמתו. ולא מחייב על ידי' מלקות אף שהאיסור אפילו בלא מעשה:

ב

אגב אבאר לך דברי התוס' אולי תבין על ידי זה יותר] סנהדרין (דף ס"ה:) דלא חשיב עקימת שפתיו מעשה אלא היכי דבדיבורו קעביד מעשה שהבהמה זוקפת ראשה, ואינו מובן דאם כן למה לי עקימת שפתיו, ובאמת גבי מימר דבדיבורו עביד מעשה לא נזכר עקימת שפתיו. ואני רגיל לפרש דברי התוס' דלמלקות בעי לאו שיש בו מעשה. היינו שיהי' העבירה מעשה. וכן שהוא יעשה המעשה. ועל כן עקימת שפתיו לחוד לא מהני. דאף שהוא עושה מעשה. מכל מקום אין זה העבירה רק החסימה. וכן מה שהבהמה מגבהת ראשה ואינה אוכלת לבד לא מהני. דזה לאו מעשה דידי'. על כן צריך תרתי. והוא עיקם שפתיו שהוא מעשה והעבירה הוא החסימה שהבהמה מגבהת ראשה גם כן מעשה. וכן בעדים זוממים צריך עקימת שפתיו. וגם שמתחייב על ידם. דאילו משום עקימת שפתים. זה אינו העבירה, רק הקול שמוציא לפני בית דין והקול לאו מעשה. ומה שמתחייב על ידם שהוא העבירה שהעונש עלי' שאין העדים נעשים זוממין עד שיגמר הדין. מכל מקום הם אינם עושין המעשה ובגרמא דידהו מתחייב. וכן לשון הש"ס ריש מכות שכן לא עשו מעשה ונהרגים ונהי דבהכי חייביהו רחמנא. מכל מקום לענין חטאת הא בעינן מעשה דידהו. אך בצירוף שניהם מקשה הש"ס דיחשב מעשה שהם העקימת שפתים. ובנידון דידן נמי מעשה בהמה לא מהני לחייב חטאת. אף דבהכי חייבי' רחמנא כרת וסקילה לרב"ח. מכל מקום חטאת אינו. והקושיא מעקימת שפתים כבר ישבתי:

ג

מה שכתבתי דמה שפועל ברוח פיו חשיב כחו מהא דתרנגול ששבר ברוח שבכנפיו, והוקשה לך דרוח שבכנפיו ודאי חשיב מעשה כמו הקשת זרועותיו לא דקדקת בדבריי להבינם. כי אנכי לא הבאתי כלל דהוה מעשה דלא מצאנו בנזיקין כלל שיצטרך מעשה. רק דחשיב כחו אף שפעל ברוח, והרי התרנגול אף שמנענע בכנפיו מכל מקום לא הזיק רק ברוח, והרי חזינן דהיזק ברוח חשיב שהוא פעל זאת וכחו הוא. מה נפקא מינה לענין שיחשב כחו מה שמנענע בכנפיו. כיון דסוף סוף לא הזיק רק ברוח. וכן הראי' שהבאתי מהך דתקע באזנו דחשיב מעשיו. ואתה העתקת דחשיב "מעשה" ושנית הכוונה. כי כוונתי הי'. שחשיב מעשה דידי' כלומר שהוא פעל זאת. אבל לא הבאתי ראי' משם דהוי מעשה, סוף דבר אני הבאתי דחשיב כחו כגופו. וכיון דחשיב שהוא עושה הכיבוי וההבער. ממילא חשיב מעשה שעשה הכבוי וההבער הנה הארכתי הרבה יותר מדאי. יותר מזה איני יכול לבונן את האבנים:

ד

ומה שהאריך לדחות הראיות מנזיקין. לומר שחשיב רק גרמי לדעת הפוסקים דחייב על גרמי בהמתו. הוא דבר שפתים אך למחסור. והרי הפוטרים גרמי בנזקי בהמתו. צריך לומר דהוי כחו, ולמה לנו לעשות מחלוקת בחנם. וכן מהא דחייב בשן ועין לפי מה שכתב הטור בשם הרמ"ה סימן ש"ח דאינו חייב בגרמי רק בנזק ולא בד' דברים עיין שם בקצות החושן. נראה שגם בשן ועין אינו חייב הגורם רק העושה בידים ואם כן מוכח דהוי מזיק ממש. אך בלא זה אטו הברייתא דמחייבא בכבוי והבער צריכה ראי' לדברי' ממקומות אחרים. וגוף השאלה שאינו מעשה לחייב חטאת הוא שיבוש כמו שכתבתי דכיון שחשיב ראוי לחייב סקילה. ממילא הוי מעשה דידי' הכבוי והבער. ואינו דומה למחמר מעשה בהמתו:

ה

והנה בגוף הדבר דפשיטא לך דגרמי בשבת פטור אף שחייב בנזיקין, אין כן דעת אבן העוזר סימן שכ"ח, אלא דמה דחייב בנזקין כל שכן דחייב בשבת. וראייתו מהא דזורה ורוח מסייעתו אף דבנזקין כהאי גוונא חשיב גרמא ופטור. ומכל מקום בשבת חייב משום מלאכת מחשבת. כל שכן מה שחייב בנזקין דחייב בשבת משום מלאכת מחשבת. אך דעתי אינו כן ומזורה ורוח מסייעתו אינו ראי'. ואישתמיטתי' לאבן העוזר דברי הרא"ש שם וזה לשונו דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אף על פי דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתו על ידי רוח עד כאן לשונו. ואם כן אין זה ענין לשאר דברים שאין עיקר עשייתן בגורם, וראי' דגרמי בשבת מותר דהא מוסר ביד אנס אפילו לא נשא ונתן ביד רק אחויי אחוי חייב משום גרמי. ואילו הנותן בשר לגוי בשבת שיבשל לעצמו מותר אף שהגוי ודאי יבשל להנאתו. וכן כל צרכי חולה שאין בו סכנה שנעשין על ידי גוי אפילו שכר הגוי בדמים הרבה ובודאי יעשה, ואינו דומה לשוכר עדי שקר דפטור מדיני אדם. דילמא לא מסהיד משום דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין. ועיין רמב"ן בדיני דגרמי אבל השוכר גוי ודאי יעשה ומותר. ועל כרחך קיל שבת מנזקין. וליתא להאי קל וחומר שלמד האבן העוזר ממעמיד בהמת חבירו על גבי קמת חבירו דחייב למעמיד עלוקה. דמעמיד דומה למוסר מה לי ביד אנס שודאי יקחנה להנאתו. מה לי מעמיד בהמה שודאי תאכל להנאתה. אבל לענין שבת דמוסר ביד גוי אין בו חיוב של כלום גם המעמיד עלוקה פטור:

ו

אך להבין הטעם מה נשתנה שבח מנזקין. ולהסוברים גרמי קנסא ניחא. אך להרמב"ן וסייעתו דסוברין דגרמי דינא. צריך לומר דנזקין סוף סוף הניזק ממונו ניזוק. ואפילו גרמא חייב בדיני שמים. אבל שבת הוא חובת הגוף. ואם המלאכה נעשית מאלי' בשבת והוא פעל זאת מערב שבת מותר לכתחילה. על כן אין חייב בגרמי שכל שאינו כחו ממש אין בו חיוב של כלום. ויישבתי בזה קושיית ר' עקיבא איגר ז"ל על המגן אברהם סימן תמ"ו שכתב לבער על ידי עכו"ם. והקשה ר' עקיבא איגר דלא יקיים מצוות ביעור. ויישבתי דהא במריצה לפני כלבו קיים המצוה כמו שפרש"י (דף ה' ע"ב) בראש העמוד. וכן בגמרא (דף ל"ב.) בסוף העמוד שאם ירצה הכהן מריצה לפני כלבו ולא חשיב שמבטל עשה דתשביתו. על כרחך דמה שכלב יאכלנו על ידי השלכתו חשיב כאילו הוא עושה. והטעם דסוף סוף החמץ מבוער ואינו עובר עוד עליו. ודומה לנזקין דמשום שאפי' ממילא ממונו ניזק על כן בגרמי חשיב כאילו הוא פעל זאת וחייב הכא נמי כיון שסוף סוף החמץ נתבער אף הגורם חשיב כאילו ביער בידים. וכמו שנחשב המעמיד גרמי. המריץ לפני כלבו. דאין חילוק בין מקרב הממון אל המזיק בין מקרב המזיק אל הדבר. כמו שכתבו התוס' בבא קמא (דף נ"ו ועל כן הוא הדין בשוכר גוי לבער באופן שהגוי ודאי יעשה הביעור. חשיב כאילו ביער בידים לענין העשה דתשביתו:

ו

ובזה מיושב עוד דברי רש"י מכות (דף כ':) בהא דנקף לוקה אף דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הכא במסייע. ופרש"י מזמין השערות למקיף ותמוה דאם כן הוא אינו עושה כלום. וכבר תמה בזה ר' עקיבא איגר ז"ל בתשו' סימן צ"ו והעלה בצריך עיון גדול, אך לפי מה שכתבתי נכון מאוד. דודאי המקיף שכלי בידו והוא מקיף והולך. ובעודו מקיף הניקף מנענע בראשו. שיהי' שערות סמוכים אליו ויהי' לו בנקל לגלח ברי ההיקף ואין חשש שמא לא יקיף. ודומה למוסר בנזיקין, דכיון שאף בלא מעשה הוא עובר בלאו דניקף דומה לנזקין, שמשום שהניזק ממונו ניזוק חייב אף בגרמי. הכא נמי כיון דסוף סוף עובר בלאו אפילו בלא מעשה, שפיר חשיב מה שגרם כאילו עבר הלאו במעשיו ודו"ק היטב:

ח

מעתה הוא הדין לענין חיוב חטאת אם תמצא לומר שחייב כרת וסקילה שוב חייב חטאת אפילו בגרמי. שהרי עבר על לאו בגרמי. אך באמת אם לא הי' חשיב כחו. לא הי' עובר בלאו דלא תעשה מלאכה כלל:

ט

מ"ש ליישב הא דמחמר לרב"ח דפטור מחטאת משום דלא עביד מעשה, וקשה אם מחמר במקל מאי איכא למימר. ואמרתי כיון שאפשר בלא מעשה פטור מחטאת אף עושה מעשה משום דכתיב תורה אחת לעושה בשגגה. כדברי רי"ף ורמב"ן ור"ן סנהדרין (דף ס"ה:) ואמרת דמה נעשה לשיטת רש"י שם. אינו קושיא דרש"י לא פליג על זה, אלא דמה דסבר הרי"ף דעדים זוממים אפשר שיאמר אי' שהוא בלשון ערבי אף אני כמוהו. הא לית לי' לרש"י. אבל אהא דכל היכי דאפשר בלי מעשה אף במעשה פטור. לא שמעינן לי' דפליג:

י

אשר כתבתי ליישב קושיית ר' עקיבא איגר דלחייב גם משום מחמר דכיון דהוא ובהמתו בלאו אחד נכללים אינו חייב על שניהם אלא אחת. ואתה כתבת גם בשמי שכן כתב הרמב"ן, ובאמת ברמב"ן אף משמעות אינו. שהוא כתב רק שאף מחמר הוא באותם מלאכות. ואינו מלאכה בפני עצמו. אבל לא כתב שהם חיוב אחד רק מסיום דברי הר"ן הנדפס בטעות על שם ריטב"א] משמע כן מסוף דבריו, אבל לא כתב כן מפורש. ומשום שרמב"ן ור"ן כתבו תירוץ אחד כתבת שכן משמע ברמב"ן ור"ן ולמה תכתוב שלא בדקדוק:

יא

אשר כתבת דלרב"ח דמחייב במחמר סקילה ודאי נוהג גם ביום טוב. דהאומרים שאינו נוהג כתבו רק משום שבלאו. אינו מוכרח. שהרי ביום טוב לא כתיב ובהמתך. ומשום דלא קיימא לן כרב"ח כתבו משום שהיא בלאו, מוכח שאינו בכלל לא תעשה. ולרבה בר חנא יאמר בלשון אחר משום דבהמתך לא כתיב ביום טוב:

יב

מה שרצית לומר דפי' מחתך בבשר. דמכיון שאינו מצוה שוב פטור משום דהוי חצי שיעור והוכחתי אותך שנטית מדרך הפשוט. וכתבת דלמה זה יחשב נטי' מפשט, הלא יש לפרש מחתך בבשר בעלמא בלא מצוה ואין כאן מילה. הנה זה נטי' עוד יותר מדרך הפשוט, דזה דלאו מצוה לא חידש התרצן. אדרבה זה עיקר קושיות המקשן היכי מהלינן הא מחללין שבת בלא מצוה, וחידוש התרצן לפי דבריך הי' רק דהוי חצי שיעור וזה הי' לו לומר. ולא לומר דלאו מצוה מה שהוא עיקר קושיית המקשן יג) מה שרצית לומר דמילה לא חשיב מפרק משום דלא הוי כגרוגרת. ואני כתבתי בפשיטות דלא שייך בזה כגרוגרת. ואתה אמרת שזה דבר חדש. תאמין שהוא שחוק והיתל בעיני לומר במילה שיעור גרוגרת. דשיעור גרוגרת אינו ביחוד למלאכת דש. רק באוכלין בכל המלאכות, ומילה דלאו לאכילת אדם רק להטיף דם ברית מה שייך בזה גרוגרת. ומוציא כעדשה מן השרץ וכזית מנבילה חייב לר' יהודה, משום שאין ההוצאה לאכילה. רק להציל מטומאה. וכן בזה שהפריק להטפת דם ברית:

יד

אשר כתבת להתנצל על ספק שלך במסוכנת אם פסול לגבוה. וכתבתי שזה מביא לידי גיחוך שאפילו חולה מפורש בכתוב ובמשנה שהוא פסול. וכתבת דהרי בגמרא מוקי לה בחטאת העוף, ובעוף שאין המום פוסל אפשר אין חולה פוסל. ודוקא במסוכנת מבעי' לי'. דאפשר לגבי גבוה דינו כטרפה דפסול משום הקריבהו נא לפחתך. ומהאי טעמא פסול גם בעוף. אבל חולה יש לומר בעוף כשר ופלפלת בזה עד כאן דבריך:

טו

הנה קרא דהקריבהו נא לפחתך כתיב ביחוד בחולה (מלאכי א' ח'] וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישון פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך וגו'. ואם כן פוסל גם בעוף וכדברי הרמב"ם והכסף משנה בטרפה דמשום דפסול משום הקריבהו וגו' פסול גם בעוף. וצריך לומר דפסח דכתיב היינו שהי' מביאים פסח מחוסר רגל. או כדברי טהרת הקודש בזבחים (דף ס"ח) מומים המגינים דלאו מחוסר אבר פסול גם בעוף. ומשום הקריבהו נא לפחתך, אך בעור דכתיב גם כן בהאי קרא צריך לומר שהי' מביאים חטוטי עינים, דהא מפורש בקידושין (דף ס"ד) דבעוף אינו פוסל בנסמת רק בנחטט דוקא. איתא דסומא דעלמא פסול משום הקריבהו גם בעוף יפסל כנ"ל ואין זה דוחק לומר דעור היינו נחטט. שהרי במשנה דחטאת העוף זבחים (דף ס"א:) שניסמת עינה. ועל כרחך הפירוש נחטט כמפורש בתוס' שם מהא דקדושין דאינו פוסל בעוף רק בנחטט. וניחא לי לפרש פרש"י שפי' בטעם ניסמת עינה ולא פי' כפשטו מקרא דמן העוף. אך דקשה לי' לרש"י מאי טעמא נקט התנא נחטט בלשון נסמית. וניחא לי' משום דנחטט מפורש בקרא דפסול מהקריבהו נא לפחתך. דמשום הקריבהו אין נפקא מינה בין בהמה לעוף, על כן נקט התנא לישנא דקרא נסמית ולא נחטט כדנקט בקרא עור וביונתן פרשת אמור עור סמא:

טז

והנה הרע בעיניך שכתבתי שדבריך הביאני לידי גיחוך. תאמין לי שבתחילה כתבתי בדרך המליצה. עכשיו הגיעני לידי גיחוך באמת. כי דמית להמלט לכלוב של עוף ושם כצפור נתפשת כנ"ל, יותר מזה אין לי פנאי להשיבך. רק תדע שמה שכתבת בשם מנחת חינוך אינו כן. ויש בזה כללים דקים בארתים בחידושיי בעזה"י:

הק' אברהם.

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה