אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן נז

סימן נו

ב"ה יוד מנחם אב תרנ"ב:

שלום לכבוד הרב החריף הבקי מו"ה פלוני דק"ק פלונית:

א

אשר תמהת במכבה ומבעיר ברוח פיו למה חייב חטאת, מה שנא ממחמר בריש פרק מי שהחשיך דמקשה רבא לרבה בר חנא דמחייב חטאת הא לא עביד מעשה בגופו. ופרש"י מחמר בקול והכא נמי במכבה ומבעיר ברוח פיו. הוא שיבוש גדול. שהרי הוא פעל הכיבוי וההבער שהם מעשה, ובמחמר שהבהמה עשתה המלאכה. והוא פעל רק הקיל. לא הוה מעשה. מה שאין כן במכבה ומבעיר. מה נפקא מינה במה כיבה והבעיר. ואם הי' סבירא לי' דלא חשיב מעשה דידי'. עדיפא הי' לך להקשות דלא עבר על לאו כלל. דבשבת לא תעשה מלאכה, כל העושה בו מלאכה כתיב. אך באמת חשיב מעשה ברוח פיו כדחזינן [בבא קמא דף י"ז:] תרנגול ששיבר כלים ברוח שבכנפיו לסומכוס משלם נזק שלם. ולדידן דצרורות חצי נזק. גם זה חצי נזק, מכל מקום חזינן דחשיב כחו. וכחו כגופו דמי. [שם דף צ"א.] תקע באזנו וחירשו פטור משום דאיהו אבעית נפשי'. אחזו ותקע באזנו וחירשו חייב הרי דרוח פיו חשיב מעשיו. ואל תטעה בלשון רש"י ז"ל דחייב על האחיזה, שהרי רישא תקע באזנו וחירשו אי לאו דאיהו אבעית נפשי' הי' חייב. הנה דרוח פיו חשיב כחו. ודברים אלו לא נתנו לכתוב לרוב פשטותם. וסיימת בדבריך שלא מצאת בשום ספר שיתעורר על זה. חלילה וחלילה שימצא כזה בשום ספר. ב) עוד כתבת בהא דמחמר אינו חייב חטאת. והיינו דאף דסבירא לי' לר"י עקימת שפתיו הוה מעשה וחסימה בקול חייב. לענין חטאת בעינן מעשה בגופו דוקא. ולמה לא עיינת במקור הענין בסנהדרין (דף ס"ה:) דמקשה וקול לר' יהודה לאו מעשה לענין חטאת עיין שם] והא חסמה בקול לוקה דעקימת שפתיו הוי מעשה אלא כו'. הנה דהרי המסקנא דעקימת שפתיו הוי מעשה גם לענין חטאת. ומה שכתבת להכריח זה. דאם לא כן תיפוק לי' משום דהוה לאו שאין בו מעשה. הוא שיבוש דמה ענין לאו שאין בו מעשה אין לוקין לחטאת. שהרי כרת ומיתת בית דין חייב בלא מעשה כמו מגדף בסנהדרין (דף ס"ג.) ואמר רב נחמן כו' כיון שאמר אלי אתה חייב למאי אי לקטלא מתני' הוא. אי לקרבן הא לרבנן בעינן מעשה עיין שם. הנה דחייב מיתה בלי מעשה ובחטאת צריך קרא בפני עצמו:

ג

ומה שכתבת עוד וגם איך מפלפל שם על מה שאינו לוקה תיפוק לי' דהוי לאו שאין בו מעשה. אלא ודאי משום דלענין מלקות עקימת שפתיו הוי מעשה ולענין חטאת בעינן מעשה טפי. הנה כתבנו דמפורש בסנהדרין שגם לענין חטאת עקימת שפתיו הוה מעשה. אך הא דמחמר בקול פטור משום דמחמר בקול משכחת לה בלא עקימת שפתיו כדאמרינן בעלמא נזהא דתורא הו הו. ואותיות אלו אין בהם עקימת שפתים, ועיין ברי"ף סנהדרין שם (דף ס"ה) ושוב אף שמחמר בקול שיש בו עקימת שפתים, או אפילו מחמר במקל פטור. משום דבחטאת כתיב תורה אחת יהי' לכם לעושה בשגגה. וכל שמשכחת לה בלא מעשה פטור אף בעושה מעשה. וכמו שכתב בחידושי הר"ן סנהדרין (דף ס"ה.) אבל לענין מלקות הא משכחת מחמר בעקימת שפתים לר"י. ומחמר במקל לדברי הכל, דלענין מלקות אף שמשכחת בלי מעשה. מכל מקום כשעובר במעשה חייב. דבמלקות לא כתיב אחת, ועל כן הקונה חמץ בפסח לוקה] וכמו שכתב בחידושי הר"ן שם:

ד

ואשר הקשה ר' עקיבא איגר ז"ל במכות (דף כ"א:) דמקשה ולילקי נמי משום זורע, ומשני אין חילוק מלאכות ליום טוב והקשה ר' עקיבא איגר דלילקי נמי משום מחמר. ואמרת דהא בשבת המסקנא דלא הוה לאו גמור. יפה אמרת. ואף דלכאורה לדידן דקיימא לן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין, אי אפשר דקרא דאתה אתא שלא יהי' לאו גמור ללקות. דבלאו הכי לא לקי. ליתא דלמאן דאמר איסור מחמר נוהג ביום טוב. יש לומר דקרא ליום טוב אתא. וגדולה מזה אמרינן בעלמא אם אין ענין כו'. ובודאי כוונת ר' עקיבא איגר דמכל מקום יקשה לרב"ח דמחייב בשבת סקילה. אך גם זה אינו קושיא, דמכל מקום כיון שכתובין בפסוק אחד, אחת הם וכמו שכתב הרמב"ם בספר המצות וכן משמע בחי' רמב"ן ור"ן שם דהמוציא בעצמו או על ידי בהמתו אינו חייב לרב"ח אלא אחת:

ה

עוד כתבת להקשות בהא דמקשה רב חסדא לרבה דאמר הואיל. מיש חורש תלם אחד אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור. ונימא דהמלקות משום מחמר. לפי מה שכתבו התוס' דלצורך כיסוי הוה מלאכה שאין צריך לגופה, וזה לא שייך במחמר. אינך יודע מה אתה סח, דמחמר היינו דעביד מלאכה בבהמתו והוא בחורש דעביד חרישה בבהמתו וכיון דחרישה אין צריכה לגופה אין כאן מחמר, דפשוט דמחמר דהחיוב משום שהוא מחמר, בעינן מלאכת מחשבת כמו במלאכת עצמו. ומלאכה שאין צריכה לגופה פטור. והייתי מסתפק בשביתת בהמתו אם יש בו פטור מלאכה שאין צריכה לגופה, כיון דבהמה לאו בת מחשבה אך בתוס' שבת (דף נ"ג:) בדיבור המתחיל כמאן משמע. דגם בשביתת בהמתו בעינן צריכה לגופה, מוכח דגם בבהמה שייך מלאכת מחשבת שיחשב עלי' האדם. מכל מקום במחמר הדבר פשוט כיון דהחיוב הוא מחמת האדם. שהרי אפילו מחמר בבהמת גוי חייב. שוב בעינן מלאכת מחשבת:

ו

אשר הקשה הפרי מגדים על הרמב"ם דחיוב חובל משום מפרק. מה משני רב אדא בר אהבה שבת (דף קל"ו ע"א) אם חי הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בבשר בעלמא הוא. מכל מקום מפרק הוא. ותרצת משום דבחובל בעינן כגרוגרות רק במילה המצוה מחשיבו ואי נפל ולאו מצוה שוב פטור משום דלא הוי כגרוגרות. הנה נטית מדרך הפשט מחתך בבשר ולאו משום דהוי חצי שיעור, ולמה העלמת עין בדברי הגמרא במקומו אמר אביי כתנאי [פרש"י הא דרב אדא בר אהבה] דמר סבר חי הוא ומר סבר מת. ומה בכך דחי הוא. מכל מקום כיון דליכא מצוה [כדמקשה היכי מהלינן] שוב הוי חצי שיעור. והגם שהרשב"א כתב שי"א פירוש אחר. הרי דחהו וכתב שפרש"י עיקר:

ז

גם מה שהוקשה לך במילה איך יש בו חילול שבת הא אין בדם כגרוגרות, הוא הבל. ולמה לא דקדקת ברמב"ם שכתב והוא שיהי' צריך לדם וכו' ואינו חייב עד שיהי' בדם כגרוגרות. במה דברים אמורים בחובל בבהמה כו' אבל בחובל בחבירו אף על פי שנתכוין להזיק חייב. ומי שאין עיניו תרוטות יראה דמה שכתב שאינו חייב אלא אם כן יהי' כגרוגרות. היינו במקום שאינו חייב אלא אם כן צריך לדם, ואם אין בו שיעור גרוגרות פטור. אבל בחובל בחבירו דחייב אפילו אין צריך לדם כלל. מה שייכות גרוגרות. ועל כן כתב הרמב"ם האי במה דברים אמורים אחר שכתב דין שאינו חייב עד שיהי' כגרוגרות. וזה פשוט מאוד. ועל כן במילה שאין צריך לדם רק למצוות התינוק מה שייכות גרוגרות. וכמו בחובל בחבירו ונתכוין להזיק חייב אפילו אין בדם כגרוגרות. הכי נמי במל לצורך מצוה. והי' יכול לומר בפשוט דכשאין מצוה לא תיקן בהוצאת דם, אך צריך לומר דקושיות הש"ס מימהל היכי מהלינן לר' שמעון דמקלקל בחבורה חייב [ועל כן נמי אין שייך שיהי' כגרוגרות כיון דאין צריך תיקון כלל. ועל כן כתב הרמב"ם דין דצריך שיהי' כגרוגרות. אחר שכתב דמקלקל פטור. ובזה עוד צריך עיון קצת, ולדעת רשב"ם בבא בתרא (דף נ"ה:) דשיעור שבת כגרוגרות משום מלאכת מחשבת. הדבר פשוט דבמקום דמקלקל חייב ואין צריך מלאכת מחשבת כבש"ס כריתות (דף י"ט:) ממילא אין צריך כגרוגרות, אך למה שכתב רמב"ם בלאו דלא תגוז בכור צאנך דאינו חייב אלא אם יש בו כשיעור. דלא יהי' חמור ממעשה שבת. יש לעיין, דמלשון רמב"ם הנ"ל משמע דבמקום דמקלקל חייב אין צריך שיעור. ואין להאריך]:

ח

ועיקר קושיות הפרי מגדים שכתבת. לדידי לא קשה מידי. דהא בפרק חביות מבואר דאין חיוב מפרק אלא במפרק משקה מאוכל. וגם מבואר דמה דאינו חשיב משקה לענין טומאה אינו חייב עלי' בשבת משום מפרק. והנה דם מגפתה של אדם אמרינן בחולין (דף ל"ה:) דהוי משקה משום דכתיב ודם חללים ישתה מה לי קטלה כולה. מה לי קטלה פלגא. ועל כן במילה אי חי הוא חשיב המילה דם מגפתה דהוי דם חללים. אבל אי מת הוא מחתך בבשר מת הוא. ולא הוי הדם היוצא ממילה דם חללים ולא הוי משקה. ואף שהחובל בבהמה חייב גם כן אף שדם מגפתה של בהמה לאו משקה, ולרמב"ם בהלכות טומאות אוכלין אפילו הקיז לשתי' לאו משקה. נראה דאזיל בשיטת הרי"ף רבו שהביא במלחמות בפ' חביות דחולב אפילו לקדירה שיש בה אוכלין, נמי הוי מלאכה, וביום טוב מותר משום אוכל נפש. ומכל מקום מלאכה הוי משום דבהמה בחייה לאו אוכל. וכן מבואר בחי' בראיות דרמב"ם בשיטת הרי"ף בתשו' הנ"ל. דלא כמגן אברהם סימן ש"ה. מכל מקום לא שייך זה במילה למאן דאמר מת הוא. ועוד דדם אדם סתמא לאו אוכל הוא. ומיושבים דברי רמב"ם ט) אשר נתקשית בתוס' חולין (דף מ'.) שהקשו בשוחט חטאת בחוץ לע"ז איך חייב משום שבת הא מקלקל, והוקשה לך דילמא מיירי במסוכנת. ופלפלת במסוכנת אי מותר לגבוה. והדבר מביא לידי גיחוך. דאפילו חולה פסול לגבוה וזיל קרי בי רב הוא והבאתם את הגזול ואת הפסח ואת החולה, ובמשנה דבכורות (דף מ"א) חשיב בהדי מומין, הזקן והחולה והמזוהם. ומאי תיבעי לך במסוכנת. מה שתמהת על הפנים מאירות יפה תמהת. וכבר ידוע ומפורסם שדברי הפנים מאירות אלו תמוהים:

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה