אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן נ
להרה"ג הנ"ל:
א
מה שכתב מס' פנים יפות פרשת תצא דאין חיוב בזריעת כלאים אלא בשנשרש. ומה שחלקתי בספרי אגלי טל מלאכת זורע סק"א בין זריעת שבת בין זריעת כלאים [דאפילו אם תמצא לומר דכלאים אינו מתחייב אלא בהשרשה אין מזה ראי' לשבת] מהא דמנחות דמקשה הש"ס שתתיר משעת זריעה. ומשני בשדה כתיב. על כן חלקתי בין זריעת כלאים דהוא זריעת שדה. וכת"ר לא ניחא לי' בחילוק זה דהתם כתיב בשדה אחר תזרע. המשמעות שהזריעה תכנס בשדה. מה שאין כן בכלאים דכתיב שדך לא תזרע והרי נקרא שדה אף קודם זריעה עכ"ד:
ב
הנה לפי דבריו דטעם הפנים יפות משום דקודם השרשה לא הוי זריעה כלל. יקשה הא דמנחות דמקשה שתתיר משעת זריעה [והוצרך לומר משום קרא דבשדה] והא לא הוי זריעה קודם השרשה ומוכרח כמ"ש. והחילוק מושכל ראשון דכלאים שהיא חובת קרקע שלא לזורעה כלאים. ולגבי קרקע לא מקרי זריעה עד שיקלוט, מה שאין כן בזריעה דשבת שהוא חובת הגוף. ובמנחות גבי עומר שמתיר הזרעים ולגבי הזרעים חשיב זריעה תיכף. על כן הקשה הש"ס. ומשני בשדה כתיב ולא חשיב נכנס בשדה אלא אם כן השריש וקלט. והוא הדין בכלאים דהוא חובת קרקע:
אך חילוק זה צריך לדעת ר' גמליאל בחולין (דף קט"ז) שהביא כת"ר שפירש פן תקדש הזרע אשר תזרע שנאסר משעת הזריעה, היינו בשעת השרשה. ויוקשה הא דמנחות צריך חילוק הנ"ל:
ג
אך בספר פנים יפות אתי עלה מטעם אחר משום דכמנח בחביתא דמיא. והיינו דאף דהוי זריעה מכל מקום לא הוי כלאים. דכלאים צריך חיבור זה לזה כמו בכלאי בגדים. ואף המנהיג בכלאים דעת הרא"ש דאינו חייב אלא בקשורים יחד. והכסף משנה כתב שאין מרמב"ם ראי' להיפוך. וכן כתב בבד"ה. והכא נמי בכלאים דשדה אינו כלאים אלא כשהשרישו שניהם ושניהם אחת עם הקרקע והקרקע מחברתם להיות גם הם יחד ואף לדעת הרא"ש ביורה דעה סימן ש' ס"ה רצועה של צמר במקום א' ופשתן במקום אחד ועור באמצע אין העור מחברם. אין להוכיח מזה שלא יחבר הקרקע את הזרעים. דשאני התם שאין לעור שייכות אל האיסור כלאים שאינו אלא בצמר ופשתים. מה שאין כן הכא שהאיסור בקרקע שלא לזורעה כלאים. שפיר הקרקע מחבר וכך הם דברי רש"י פסחים שהביא כת"ר וזה לשונו דאכתי לאו בשר בחלב הוא והוה כאלו זה לבד וזה לבד וכן בכלאים כל זמן שלא נשרשו. הרי הם כמונחים בכדא ולא הוי כלאים. כי היכי דבבשר בחלב לא הוה בשר בחלב כל זמן שלא נתבשל:
ד
אך מכל מקום אין הכרח מרש"י לדעת פנים יפות. דיש לומר כר"ש וחינוך דחייב תיכף משעת זריעה אף שלא נקלט כיון דכתיב שדך לא תזרע. ואף שמסיים קרא כלאים, היינו שהזריעה תכלית כוונה להיות כלאים. ודוקא לענין איסור הפירות כל זמן שאינו כלאים אינו נאסר. אבל הוא מחויב משעת זריעה כדכתיב לא תזרע. ואמנם לפירש רגמ"ה בחולין שם שפי' זרוע מעיקרא בהשרשה כיון דכתיב הזרע אשר תזרע משעת זריעה, ומוכרח לפי פי' דזריעה היינו השרשה. ואינו חייב רק בשעת השרשה, אבל פרש"י אינו כן. רק שהזרע נאסר ולא התוספת לבד, ופרש"י הוא סוגיא דעלמא וגם הוא בתרא נגד הרגמ"ה:
ה
ומה שכתב עוד דר"ש נמי מודה דחלקן גדר אחר כך ופי' חלקן גדר להודיעך כחו דר"ל דאפילו בזה מחייב. ליתא דאם כן מנא לי' להר"ש להרבות מחלוקת בין ר"י לר"ל, אך משום דסובר דחלקן גדר אחר כך גם לר"י חייב, רק בחלקן תחילה פטור מוכח דר"ל אפילו בהא מחייב:
ו
ומה שכתב עוד דירושלמי אמר מודה ריש לקיש לענין שבת עד שתנוח מכלל דלענין שבת פטור יותר. ולהפנים יפות דכלאים פטור כשלא השריש כל שכן לענין שבת. הם דברי תימה דאדרבה מירושלמי זה משמע דלענין שבת בשעה שנח נתחייב ואפילו לא קלט. ובכלאים מחייב ר"ל יותר אפילו חלקם גדר קודם שנח ואם לפירוש הפני משה לפי פירושו הוצרך להסיר דברי ירושלמי לענין הוצאה מרשות לרשות ואין ענין, לכאן כלל. ובאמת שפי' תמוה. והפלוגתא שאמר שנמצא בירושלמי שבת לא מצאתי כלל. ומירושלמי זה מוכח כפי' הר"ש דלא כפנים יפות:
דברי הדוש"ת באהבה הק' אברהם.