אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן מט
שנית להרב הגאון הנ"ל בענין הנ"ל. א) מכתבו הגיעני. כתב שלמד מש"ס כריתות (דף ז') דמשני הש"ס דמשכחת כרת דיומא לרבי במלאכה דעביד סמוך לשקיעת החמה או דבהדי דעביד עבידתא פסקינן מרה לשקי'. ולמה לדחוקים הללו. הא משכחת בפשיטות בהדביק פת בתנור מבעוד יום ונגמר בחשיכה דחל החיוב לאחר יום הכיפורים אי אמרת דכהאי גוונא חייב. ראי' זאת טובה מאוד. וכבר דברתי מזה עם רום מעלתו [אינני זוכר אם בעצמי או על ידי נכדי ר"ד נ"י] להוכיח מפרש"י שבועות (דף י"ג:) דפי' קושית הש"ס גם אמלאכה. אך לפי מה שתירץ הש"ס בשבועות רק אעינוי לא היתה מכרעת. דיש לומר דבאמת הי' יכול לתרץ כן והוצרך לדחוק בעינוי. ומש"ס כריתות לא זכרתי אז, עכשיו כתב כבודו מש"ס כריתות. היא ודאי ראי' אלימתא:
ב
ומ"ש דלמהרי"ט דנעשה האיסור למפרע אין ראי'. אנכי לא ראיתי כן במהרי"ט. רק שהוא עשה למפרע מעשה האיסור שנעשה להבא. והן הן דברי הנמוקי יוסף ריש בבא קמא שמחייבין אותו על מעשה הראשון שבמעשה הראשונה עשה כל הנעשה אחר כך. דאחר כך הא אנוס הוא. וזה כתב גם כן שמוכח כן פרק קמא דשבת גבי הדביק פת בתנור. והיינו שאם ירצה אחר כך לרדותה רק שחכמים אין מניחין אותו הא אנוס הוא אחר כך ואף על פי כן חייב דעל מעשה ראשונה אנו מחייבין אותו. ואז מזיד הוא:
ג
אך גוף הדין מוכח בהא דאלו נערות דלא נתחייב רק אחר כך. ומה שרצה לדחות משום דגלי רחמנא דחובשין אותו ואין הורגין אותו עד שימות ממש. על כורחך גם בכל מחייבי מיתות בית דין כל זמן שלא נעשה בפועל ממש אינו מחויב מיתה. שתי תשובות בדבר. א) דאין ענין רוצח לשאר חייבי מיתות בית דין. דחיוב דרוצח הוא דכתיב ונתת נפש תחת נפש. אבר אפשר להורגו. והנרצח עדיין חי. אך מלבד זה הלא אף על גב דאמדוהו למיתה מכל מקום אפשר שיחי'. והרי מצינו בגמרא אמדוהו למיתה ואחר כך אמדוהו לחיים. ועל כן אף אם תמצא לומר דכשמת לבסוף נתחייב למפרע אין להורגו קודם שמא יחי' וזה הקו' שהוקשה להתוס' שנחוש שמא יחי':
ד
מ"ש כבודו לפי מה שכתב המזרחי פרשת משפטים. בהורג עובר שפטור דהי' ספק שמא עתיד להיות נפל ואף דרוב בני קיימא עד כאן דבריו. הנה על להבא חיישינן למיעוט. וכן לדעת שב שמעתתא דאין הורגין על ידי רוב. רק ברוב לאו איילונית. דמהני הרוב לאיסור. וכיון שהוחזק האיסור שוב יהרג. אבל בשהרוב הוא רק אם נתחייב מיתה אין ממיתין על פי רוב. ואין משם ראי' כלל שלא יתחייב למפרע. וזה פשוט. ה) מה שכתב דמרמב"ם פרק ב' משגגות הלכה ט' מבואר להדיא דאינו מחייב אלא בגמר המילה בחול. [היפוך ממה שכתבנו בתשובה הקודמת ס"ק י"ד דאפילו לא השלים כלל חייב] דאם לא כן למה הוצרך להוסיף בזה הלשון אם לא השלים עד יציאות השבת אך כתב דמרמב"ם אין ראי' לסתור סברא שלי לדידן. דרמב"ם לטעמי' דחובל משום מפרק הדם מחיבורו ואין חיוב אלא ביש בדם כגרוגרות. וקשה מה חילול במילה הא אין בדם כגרוגרות. אך משום חשיבות דם ברית. וכל זמן שלא הושלם המצוה אין כאן דם ברית. על כן אין חיוב אלא כשהושלם. ובאמת הקו' מגרוגרות אין לה טעם במילה. דשיעור כגרוגרות הוא באוכלין. אך כך יש לשאול הא אינו חייב אלא בצריך לדם. וצריך לומר דבמילה נמי צריך לדם ברית. אבל שיעור כגרוגרות לא שייך במילה כלל. ותדע דברמב"ם פ"ח מהלכות שבת הלכה ז' הלכה ח' מבואר למדקדק היטב דבחובל באדם דחייב אפילו נתכוין להזיק משום דמשכך חמתו. אין צריך שיהי' בדם כגרוגרות. ודוקא בבהמה שחיובו משום שצריך לדם ולחלב לאכילה וללפת הפת על כן שיעורו כגרוגרות. מה שאין כן בצריך לדם ששכך בו חמתו והוא הדין במילה דאין שייך בו כגרוגרות דאין צריך לדם לאכילה אלא למצוות דם ברית]. ולדידי זה אינו דדם הנוטף אפילו בתחילת מילה דם ברית הוא. ואם לא הי' נחשב דם ברית משום שלא גמר המצוה אף שגמר המילה במוצאי שבת קודש. הא לא גמר המצוה. דמילה בלילה אינה מילה כלל. ואף דסוף סוף כיון שהוסר מקצת הערלה ששייר. שוב מקיים כל המצוה בתחילת מילה שעשה ביום. ליתא דזה דומה לנזיר ששייר בגילוח שתי שערות ושוב נשרו ואפילו אחת מהם. לא קיים מצות גילוח. כיון שבסוף נעשה מאליו. והכא נמי לא מקיים כל המצוה בתחילת מילה שביום על ידי מילת הלילה. דחשיב כמאליו. אלא ודאי גם דם שנטף בתחילה חשיב דם ברית וחייב תיכף:
ו
רק כך יש לשאול דבזה שוב דומה לדברי תוס' פרק ב' דחולין בשוחט סי' א' לא חשיב מתקן. ומה שאמרתי דהכא דומה להוציא כזית משני זתים כיון שאם ינטל השני. הכא אם ינטל מקצת הערלה הנשאר. בודאי יצא עוד דם. ואין צריך לדם שהוציא תחילה. וממה נפשך לא תיקן בדם שהוציא. שאם לא יגמור אין כאן מילה. ואם יגמור יהי' דם אחר אך זה אינו דאנן אליבא דרמב"ם קיימינן והוא ז"ל כתב בפי' המשניות פרק קמא דחולין דחייב בסימן ראשון וחולק על תוס' פרק ב' דחולין. גם בלאו הכי אין זה שאלה כל כך:
ז
ומה שכתב רמב"ם אם לא השלים עד מוצאי שבת. אורחא דמילתא נקט. דבזה משכחת בפשטות שהי' חושב שיש שהות ביום ומל. והמבינים התרו בו שהי' בדעתם שאין עוד שהות. ואחר כך באמצע מילה ראו היטב שהוא לילה. כמו שהבינו תחילה. אבל המוהל שחשב שיש שהות ובאמצע מילה שעיניו בתינוק ולא בכוכבים בודאי לא הבין שהוא לילה. ומסתמא גמר. גם יש לומר דאם לא גמר ודאי חייב דלא נעשה המצוה ועדיין הוא ערל כמו שהי'. אך אם גמר בלילה הרי יצא מערלות. ואף לרמ"א דמל בלילה צריך להטיף דם ברית. הכא הטיף דם ברית ביום ויצא מערלות הוצרך להשמיענו דחייב ואף שאם הי' פטור בזה גם כשלא גמר הי' פטור כיון שבידו לגמור. כמו אם התחיל באמצע יום דפטור דיכול לומר עבידנא פלגא דמצוה, מכל מקום עיקר החידוש מה שחייב אם גמר. סוף דבר. כת"ר כתב שברמב"ם מבואר להדיא ואינו כן. והוא דקדוק קלוש ועל כיוצא בזה ראוי לומר דקדוקי עניות מעבירין כו' להמציא דין שמוקצה מן הדעת לחייב בגמר שעשה במוצאי שבת:
ח
ומה שכתב עוד דאפילו לשאר פוסקים אין חיוב במילה רק על הדם. הם דברים רחוקים ויש כמה תשובות על זה ועמל הוא בעיני להאריך בזה. ועיין בעל המאור פרק האורג מפורש להדיא דחיוב מילה שדוחה הערלה מן הבשר. הנה דחיוב על הערלה לא על דם ברית:
ט
מה שכתב ליישב כוונתו במה שכתב דאילן אינו מחבר על פי הירושלמי דבית אינו מחבר כלי מחבר. הנה דתלוש יותר מחבר ממחובר. מי לא ידע שזה כוונתו. אך אמרתי דמכל מקום אילן יותר מחבר. משום שבטלים לאילן שגדל בו כמו דבש לכוורת ומה זה ענין לבית שאין החמץ גדל בו. וקל וחומר. אם כלי תלוש מחבר משום שהכל עשוי לצורך החפצים והיא טפילה לחפצים היא מחברם, קל וחומר אילן שגדלים עליו שבטלים אל האילן. וזה יותר מטפל כל שכן שמחברם. י) אשר תמה על הצל"ח פסחים (פ' ע"א). דהזאת שלישי אין בו מתקן גברא מהזאת כהן גדול דאף בשלישי הי' אסור בשבת. גם אנכי תמהתי עליו בזה. יא) מה שכתב ראי' לדברי דאין חיוב בעשה בשבת שתיעשה מלאכה בחול. ממנהג שמבשלים קטניות מיום טוב לשבת ולא הגיעו לחצי בישול כי אם בלילה דליכא הואיל. קשה להביא ראי' ממנהג שלא הוזכר בשלחן ערוך. ואולי הוא מנהג נשים. ובחי' לדיני עירוב תבשילין דברתי מזה. ואני מסופק אם המנהג יתוקן גם לפי דבריי. כי אפשר יצטרף יום טוב לשבת לאסור לכתחילה מן התורה אף שאין בו חיוב. כהא דכריתות בעושה בבין השמשות שבין שבת ליום הכיפורים שאומרים שמא חצי' עשה בשבת וחצי' ביום הכיפורים. זה לענין חיוב הואיל וחלוקים לחטאות ולמלקיות. אבל לאיסור אפשר מצטרפין, ואם כן תחילתו ביום טוב [בדליכא הואיל] וסופו בשבת יאסור מן התורה ולא יועיל עירוב תבשילין. ולא מצאתי גילוי לדין זה. וקצת יש להוכיח מרא"ש באיסורין מבטלין זה את זה לענין לכתחילה:
יב
נראה לי עוד משמעות שאם עשה בשבת שתיעשה מלאכה בחול פטור מחולין (דף קט"ו) בתוד"ה חורש [בסוף הדיבור] שהקשו בהא דפרש"י דחסימה לאו חסימה גופה אכיל אלא הבא מכחה וילפינן משבת שאין הבא מכחה קודש, והקשו בתוס' דלמה לא יחשב בישול בשבת תועבה גופה כמו בישול בשר בחלב. ואם איתא דעשה בשבת שתיעשה בחול חייב. אם כן אין מה שנתבשל בשבת מעלה ומוריד לענין איסור שבת דממה נפשך אם עשה המעשה בחול הא מותר. ואם עשה בשבת אפילו תתבשל בחול. יתחייב. ואינו דומה כלל לבישול בשר בחלב שהבישול בעצמיות תועבה. רק אם נתבשל מאלי' אין כאן מי לחייב. אבל הכא הבישול בעצמו בשבת אינו איסור רק אם עשה המעשה בשבת האיסור על העושה. והבישול מכח המעשה איסור. אלא ודאי אם הי' מתבשל בחול לא הי' איסור מן התורה. רק מכח שמתבשל בשבת והבישול בעצמו תועבה הוא:
יג
ומה שכתב בענין דברי רא"ש ביצה והביא ראי' מרא"ש פרק כל כתבי. ראי' זו יש לדחות. אך מה אדבר בזה מאחר שדעת הרא"ש בזה נעלמה ממני. יד) אך מה שהקשה למה יתחייב אף יוסיף להבעיר שמן יותר מאחר שנשאר משמן ראשון. אינני מבין דבריו כלל. גם מה שכתב שהוא רק מקיים השלהבת אינני מבין דבריו כלל. וכי לא ראה דברי הש"ס ברכות גבי נר ששבת שבכל שעה מתחדש השלהבת ואתוספתא דהתירא מברך: