אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן מח

סימן מז

ב"ה יום ה' תבא רס"ה. יכתב לחיים בספר. עת יתקע בשופר. כבוד ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם אוצר בלום כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י האבד"ק קינצק הבטחתי באטוואצק לבנו נ"י שאכתוב לכבודו באריכות בדין השם פת בתנור בשבת סמוך לחשיכה ונאפה במוצאי שבת שכתבתי בספרי אגלי טל מלאכת זורע סק"ח שפטור. ובהג"ה שם השגתי על כבודו שכתב בספרו דחייב. וכבודו עדיין התאמץ לעמוד על דעתו. והנני בזה לקיים הבטחתי:

א

והנה ראייתו הי' מירושלמי פרק קמא דשבת הלכה ו' בהא דבית הלל מתירין לעשות בערב שבת סמוך לחשיכה והמלאכה תעשה בשבת. בית הלל ילפי מלאכת היתר ממלאכת איסור. אלו עשה כן בשבת שמא אינו אסור. ופירש הקרבן עדה כלומר חייב. וחושב כבודו שפי' הירושלמי. אלו עשה כן בשבת סמוך לחשיכה והמלאכה נעשית למוצאי שבת ואמר הירושלמי שחייב. והנה זה לשון הקרבן עדה ילפי מלאכת היתר כו' כל מה שחייב עליו בשבת מותר לעשות בערב שבת סמוך לחשיכה דהוה לי' כאלו כבר גמר מלאכתו מערב שבת עד כאן לשונו. ואם כפי' כבודו. היה לו לומר כל מה שחייב עליו בשבת סמוך לחשיכה מותר לעשות בערב שבת סמוך לחשיכה. אבל עכשיו כל הראי' חסירה בדבריו. וכל הישר הולך יראה בעליל איך שהקרבן עדה לא פי' כך הירושלמי. רק מפרש כפשטו עשה כן בשבת שאין המלאכה נגמרת בשעת עשי', [והוא כעין דברי הש"ס מנחות (דף נ"ו:) אמר ר' אליעזר הניח שאור על גבי עיסה וחמצה חייב עליו כמעשה שבת ע"ש] והן הן דברי הנמוקי יוסף פרק ב' דבבא קמא בהא דאשו משום חציו, ומפני מה מותר להדליק מערב שבת ודולק והולך בשבת. ותירץ בנמוקי יוסף וזה לשונו לא קשיא לן. שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו כאלו באותה שעה נעשה הכל. ולא חשבי' לי' מעשה דמכאן ולהבא. דאי חשבינן לי' הוה לן למיפטרי' דאנוס הוא שאין בידו להחזירה כו'. וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל. וכמאן דאגמרי' בידים בהאי עידנא דלית בי' איסורא עד כאן לשונו. וזה גם כן דברי ירושלמי דמדחייב עליו בשבת אף שאחר כך בדבר שאין בידו להחזיר אנוס הוא [ואפילו במה שבידו להחזיר אם הגמר לאחר כדי דיבור של התראה יכול לומר אשתלין כמו שכתבו תוס' שבת (דף ד') ד"ה קודם וזה לשונו ומה שלא רדה שמא שכח ההתראה] על כרחך חשבינן לי' כאלו בתחילת מעשיו נעשה הכל. ועל כן בערב שבת מותר. ואין חסר כלום בפי' הקרבן עדה רק מה שצריך לפרש אסור חייב. וחסרון זה גם לפי' כבודו. ובודאי הבא להביא ראי' ממה שמפרש בעצמו הירושלמי שלא כפי' הקרבן עדה במקום שפי' הקרבן עדה מספיק הוא פועל בטל. הא חדא:

ב

אך מלבד זה פירושו קשה מאד להולמו. דאיך יתלה הירושלמי תנן בדלא תנן ולא תניא. ומנין לירושלמי דעשה בשבת ונגמר במוצאי שבת חייב. ולא מצינו זה בשום מקום במשנה או בברייתא. ואם תאמר שמסברא פשיטא לי' לירושלמי כן, הנה לא ימלט א' משני דברים. אם בעשה מערב שבת ונגמר בשבת יש בו גם כן הסברא או לא. אם יש בו גם כן הסברא אין צריך ללמדו כיון ממלאכת איסור. ואם אין בו הסברא אי אפשר ללמדו כיון דבמלאכת איסור יש בו הסברא. ובמלאכת היתר אין בו, ואין לדחוק ולומר דאף שלא נשנה בשום מקום. מכל מקום כך קיבלו איש מפי איש, ליתא דהיא גופה קשיא למה לא שנה רבי כן במשנה. הלא זה הוא חיבור המשנה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמה וזה לשונו והוא [רבינו הקדוש] קיבץ כל השמועות וכל הדינים כו' ששמעו ממשה רבינו עליו השלום ושלמדו בית דין שבכל דור ודור וחיבר מהכל ספר המשנה. ואין לדחוק גם בזה ולומר כיון דקיימא לן כבית הלל שמותר בערב שבת סמוך לחשיכה. כל שכן שחייב בעשה בשבת סמוך לחשיכה. ליתא דעל כרחך גם בית שמאי דלא ילפי מלאכת היתר ממלאכת איסור מודים דמותר מן התורה. ונר של שבת יוכיח. רק שגוזרים. ובית הלל אין גוזרים. ואיך ילמוד ממה שאין גוזרים על דינא דאורייתא. ומניעת גזירה נוכל לומר בו כמה טעמים. בפרט בזה שהוא גזירה לחצאין. שהרי בנר קדירה שפוד וגיגית על כרחין אין גוזרים. ועיין ברשב"א. הא תניינא:

ג

מלבד זה אם הי' פי' הירושלמי עשה כן בשבת שנגמר למוצאי שבת. אין לשנות דברי ירושלמי מאסור לחייב. ונוכל לפרש כפשטו. מדאסור בשבת מותר בערב שבת. ואין להקשות לפרש"י דעקירה מערב שבת והנחה בשבת דומה לשנים שעשאו. [ולא מצאתי דין זה בפוסקים דמה שכתבו התוס' והפוסקים באחד נכרי אין ראי'. דמלאכת נכרי מלאכת עבירה הוא לענין נר ששבת]. הכא נמי נאמר בעשה בשבת ונאפה במוצאי שבת אסור כמו שנים שעשאו. ועשה מערב שבת ונעשה בשבת גם כן אסור כמו שנים שעשאו. ושוב אין ראי' מדאסור בשבת שיהי' בערב שבת מותר. ועל כן הוצרך לשנות מאיסור לחייב. לא קשיא שהרי מדברי תוס' רי"ד ריש שבת מבואר שאם יתן אדם לגוי כשהוא מהלך והנכרי יוציא לרשות אחר. או גוי שהביא חפץ מרשות אחרת וקודם שנח בא הישראל ומקבל ממנו החפץ לית בי' משום שנים שעשאו. ומתני' דשניהם פטורין משום שהחפץ עדיין לא נעתק לרשות אחרת לגמרי דבתר גופי' גריר (דלא כמג"א סימן ש"ז סק"כ] הנה דאף דאתעבידא מלאכה מבינייהו דהוצאה בלא עקירה או בלא הנחה אינה מלאכה רק על ידי שניהם נעשה המלאכה. מכל מקום כיון שהישראל לבד לא עשה גם מקצת מלאכה רק עקירה או הנחה מותר. הכא נמי נאמר גם בזה כיון שבשעת מעשה לא נעשה גם מקצת מלאכה יהי' מותר. ועל כרחך באותה שעה נעשה הכל. ודכוותי' בערב שבת מותר. ד) אך יש להקשות על פי' זה דמה ראי' מדאסור בשבת. דאפילו תחשוב זה למלאכת חול לגמרי הא אסור משום ודבר דבר. ואפילו להחשיך על התחום לעשות מלאכה במוצאי שבת אסור כל שכן בזה. [ואם כי יש ליישב דנפקא מינה לצורך מצוה. אך שנויא דחיקא לא משנינא] ונראה ליישב דהנה לכאורה יש להקשות גם לפי' זה מאין למד הירושלמי כו' ואם מסברא כו' כמו שהקשינו באות ב', אך מפורש כן במשנה דמועד קטן (דף י"א.) וכל כבשים שיכול לאכול מהם במועד כובשן פרש"י שיכול לאכול במועד שלא יהא צריך להמתין באכילתן עד לאחר המועד שיהי' נכבשין מהר וראוין לאכול מיד עכ"ל. וקשה אדרבא אם אין ראוין לאוכלן עד אחר המועד. הא לא נעשה בהם מלאכה במועד. כמו בישול קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי. כיון שעדיין אין ראוי לאכילה אין בו משום בישול. ואף שמכל מקום בשבת אסור. היינו בנותן קדירה על גבי האש. כל שכן בנותן המאכל בעצמו על גבי גחלים דאפילו אין בו משום בישול כלל כמו מצטמק ורע לו אסור. הוא הדין קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי. אבל אם יתנהו לכלי שאינו על גבי אש במקום שלא יוכל להתבשל כמאכל בן דרוסאי ודאי מותר. וכבוש שאינו ראוי לאכילה כבישול שלא הגיע לכמאכל בן דרוסאי דמי. דמשהגיע למאכל בן דרוסאי הא חשוב ראוי לאכילה. וגבי נא לענין פסח כתב רמב"ם דהיינו כשעדיין אינו ראוי לאכילה. וכתב הב"ח יו"ד סי' ס"ט דמשהגיע למאכל בן דרוסאי מותר כיון שראוי לאכילה. על כרחך כשאינו ראוי לאכילה כלא הגיע למאכל בן דרוסאי דמי ופשוט. ואם כן אם תחילתו בשבת וסופו במוצאי שבת מותר. קל וחומר בן בנו של קל וחומר במועד שיהי' מותר. ואי משום טירחא הלא התוס' (דף י"ב:) מסתפקים טירחא בלא מלאכה במועד אם מותר. ויש לומר דסבירא להו לירושלמי שמותר. מעתה מיושב הקו' דאף שהוא מלאכת חול. מכל מקום נימא דאסור משום ודבר דבר. דאם כן במועד למה יאסר. הא במועד אין איסור משום ודבר דבר. דמקבלין קבולת במועד לעשות לאחר המועד. ומהאי טעמא גם כן אין לומר דיאסר בשבת משום טירחא. דאם כן במועד למה יאסר כנ"ל, על כרחך לומר דיש בעשה בשבת והמלאכה נגמרת במוצאי שבת משום איסור מלאכה גם כן. על כן בערב שבת מותר. ואף אם תמצא לומר שיש דוחק קצת בהוכחה זו. טוב הרבה משנעקר דברי הירושלמי מאסור לחייב:

ה

ומה שסמך דבריו מירושלמי שם הלכה יוד השופת את הקדירה מחכין בו לכשיתבשל כאכילת בן דרוסאי אסור. אף שצריך להתרות בו שחייב. אלמא שהירושלמי תני אסור במקום חייב, הא לאו מילתא כלל. כיון דכשמתרין בלשון איסור לא מהני. איך תני הירושלמי דבר שאינו, אך זה לשון רמב"ם פרק י"ב מהלכות סנהדרין הלכה ו' כיצד מתרין בו אומרים לו אל תעשה שזו עבירה הוא וחייב אתה עלי' כו' הנה שכשמתרין בו חיוב לבד לא מהני עד שאומר לו שזו עבירה הוא גם כן. על כן שפיר נקט הירושלמי בלשון אסור שגם זה בכלל התראה ומה שלא גמר הירושלמי לשון התראה כי הירושלמי לא ללמד דין התראה בא רק על מה יהי' ההתראה ואמר שמתרין לכשיתבשל כאכילת בן דרוסאי יהי' אסור ונקט תחילת לשון התראה. [ואף דאיסור יש תיכף בהנחה על גבי גחלים. הנה על איסור זה לא יתחייב וצריכין להתרות בו האיסור שעליו יתחייב] אבל בנידון דידן הנה מחייב לבד הוא הראי' ומאסור אין ראי' לפי שיטת כבודו. אם כן למה תני אסור במקום חייב. [והקרבן עדה לפי פירושו שבין תחילתו בין סופו הי' בשבת הי' מוכרח בהכרח גמור לומר כלומר חייב. לא לפי פי' כבודו] הא תליתאה:

ו

אך עלה בדעתי לפרש הירושלמי לכאורה על דרך שפי' כת"ר בזה האופן. דהנה צריכין להבין הא גם בית שמאי מודים דמדאורייתא מותר. ונר קדירה שפוד וגיגית יוכיחו, רק שבית שמאי גוזרים. ומה ראי' שלא נוכל לגזור שמא יעשה משתחשך. אך הנה ידוע דברי הטורי זהב אורח חיים סוף סי' תקפ"ח יורה דעה סימן קי"ז דבמקום שנכתב בתורה היתר מפורש מפשטו או מדרשה אין חכמים יכולים לגזור ולאסור. והנה כתיב פ' אמור ששת ימים תיעשה מלאכה ויום השביעי שבת לא תעשה בו מלאכה. ובמלאכה שאינה נעשית בשעת עשי' כגון האופה וכדומה. סבירא לי' לירושלמי דקרא דלא תעשה דאאדם קאי. ודאי בתר תחילתו אזלינן. ותחילתו בשבת וסופו בחול חייב. ולהיפך מותר. והיינו טעמא דנר כו' שמודים בית שמאי. אך רישא דקרא תיעשה דאמלאכה קאי יש לפרש על סופו זמן שגוף המלאכה נעשית, ויש לפרש גם כן על תחילתו שאז נעשה המעשה שעל ידי המלאכה נעשית. אך סיפא דקרא דלא תעשה מלאכה ודאי על תחילתו נתכוין. וילפי בית הלל מלאכת היתר. היינו שהתירה תורה ברישא דקרא ממלאכת איסור שאסרה בסיפא דקרא, ויליף מהקישא דאף רישא דקרא בתחילתו קאי והתירה תורה כל שתחילתו בערב שבת. וכיון שכן אין חכמים יכולים לגזור. ובית שמאי לא ילפי. וסבירא להו רישא דקרא גם על מלאכה עצמה קאי (דעל המלאכה לבד אי אפשר. דאם כן תחילתו בשבת וסופו בחול יהי' מותר והא אסרה תורה בפירוש בסיפא דקרא] שיהי' בחול ולא התירה תורה תחילתו בחול כלל. ומכל מקום נר של שבת לא נאסר מלאו הבא מכלל עשה. כיון דקרא לגופי'. [היינו שיהי' שנוי בשבת מבחול. שבחול יהי' הותר מלאכה. ובשבת יאסר. וזה שהזכירו חכמים כמה פעמים שלא יעשה כדרך שעושה בחול, והוא מקרא זה. וכן הוא בתיקוני זוהר (דף נ"ז.) בשבת צריך לעשות שינוי מקום ושינוי השם ושינוי מעשה. שינוי מעשה דאי הוה רגיל לעשות מלאכה ביומי דחול לא יעביד בשבת ההוא דכתיב ששת ימים תעבוד וגו'] ושוב אין בו משום לאו הבא מכלל עשה. כמבואר בחי' הר"ן פרק איזהו נשך (דף ע':) דבמקום דצריך לגופי' אין דנין אותו ללאו הבא מכלל עשה. ועל כן ניחא לשון אסור. דבקרא דפרשת אמור סיפא דקרא לא תעשה מלאכה. ואף שבפרשת יתרו כתיב ועשית ברישא דקרא אולי יש לחלק בין תעשה לועשית על פי עומק הדקדוק והדברים עתיקים. והנה לפי זה. הירושלמי מתפרש בלי קו' כלל. ולפי זה יהי' עולה הדין תחילתו בשבת וסופו בחול חייב. והנה בתחילת פרשת כי תשא ופרשת ויקהל נכתב גם כן בלשון הזה התירא דרישא דקרא על המלאכה ואיסורא דסיפא על האדם אך שם סיפא דקרא על חיוב:

ז

והנה לכאורה פירוש הירושלמי מאיר כמרגלית. אך דא עקתא דבפרשת משפטים ובפרשת כי תשא בסופו כתיב ההתירא על האדם. והנה לפי זה מפורש גם ההיתר על תחילתו. גם עיקר הסברא כיון שמפורש היתר בתורה בתחילתו לבד לא יוכלו לגזור קשה. שהרי קשה על הטורי זהב מרבית נכרי שהתירה תורה בקרא דלנכרי תשיך דמפורש בגמרא ב"מ ע': מאי לאו לא תשוך לא תשיך, ולשיטת רמב"ם ור"ן גם המסקנא נשאר הפי' תשיך ליקח רבית מהנכרי ואף בעה"ת החולק על הרמב"ם והר"ן במה שאומרים שמצוה להלוות לגוי ברבית. מכל מקום מודה דלמסקנא תשיך כמ"ש במשנה למלך. ואם כן איך גזרו חכמים. וצריך לומר כיון שנשאר ההיתר בתלמיד חכם ובכדי חייו. [ועולה בזכרוני שכן ראיתי התי' בספר] והכא נמי הא נשאר ההיתר בנר קדירה שפוד וגיגית. ואזדא פי' הנ"ל. ואין מירושלמי שום ראי'. ובאמת כל הפירושים בירושלמי זה דחוקים, ודברי ירושלמי אלו הם אצלי ככמה וכמה מאמרים תמוהים בירושלמי אשר לא נדע מוצאם ומובאם. וכבר כתב בתשו' הרשב"א שלא נוכל להביא ראי' מירושלמי במקום שלא נדע לפרש כל הסוגיא. הנה שגם הראשונים לא ידעו לפרש הירושלמי בכל מקום:

ח

ומה שמצא סיוע לדין זה לפי דעתו מספר הישר לר"ת סימן ד"ש וזה לשונו וטעם יש ברירה ואין ברירה שכך הדין תורה כעין האופה בשבת אם מניחה עד שתאפה חייב ואם ירדה [ע"ס יחתה] קודם שתאפה פטור וכן הרבה דברים מוכיח סופן על תחילתן עד כאן לשוני. הנה דאגלאי מילתא למפרע וחשיב נאפה מתחילה. וכיון ששעת שימה בתנור שבת הי'. הרי כאלו נאפה בשבת עד כאן דבריו. ואין הפי' כך בדברי רבינו תם על אפיית הפת. רק על מעשיו דאגלאי מילתא שעשה בתחילה אפיי' שאחר כך [כעין דברי הנמוקי יוסף באשו משום חציו דלא חשבינן לי' מעשה דמכאן ולהבא רק דמתחילה]. ותדע שאם חשיב נאפה מתחילה. אם כן נתחייב מתחילה. והרי הזורק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו חייב משום דעקירה צורך הנחה, ותיפוק לי' דחשוב הוצאה וקריעת שיראין בשעת זריקה ונתחייב מיתה וממון מתחילה והוה לי' קים לי' בדרבה מיני' ממש. ויותר מזה דלחד לישנא בגמרא דוקא דלא מצי למיהדר. הא במצי למיהדר לא אמרינן בי' קים לי' בדרבה מיני' *), ואף דאפי' מצי למיהדר אמרינן בי' אגלאי למפרע כמו באפי' שבידו לרדות ואף על פי כן אמרי' בי' אגלאי למפרע. וכן בפרק מרובה באומר זרוק גניבתך לחצרי ותקני לי גניבותיך. דמקשי מכי מטא לאויר חצירו קניא מתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח. ולא נתחייב מתחילה:

טז ולפמ"ש נראה דאף אם הי' הירושלמי מחייב בעשה בשבת ונאפה במוצאי שבת. אינו לפי גמרא דידן. דאין שום סברא לומר שנעשה חילול שבת בחול רק שנאמר שנתחייב למפרע. ויראה בחבורי אגלי טל שלא פלפלתי כלל אם יתחייב אחר כך רק אם חייב למפרע. והרי בגמרא דידן גבי עקירה צורך הנחה כו' מוכח דאינו חייב למפרע:

י

אך לכאורה משמע בנמוקי יוסף דנתחייב למפרע שהרי כתב בתוך המאמר שהעתקנו לעיל אות א' וזה לשונו והכא נמי אלו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם הניזק מאחריות נכסים דידי' דהא קרי כאן כי תצא אש שלם ישלם ואמאי מחייב הא מת. ומת לאו בר חיובא. אלא ודאי כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבי' לי' עד כאן לשונו. ואי אינו מתחייב רק אחר כך [ונאמר דמת בר חיובא על מה שעשה בחייו] הא כבר חל על נכסים רשות יורשין. אך הנה הרמב"ם פסק פרק י"א מהלכות בכורים הלכה כ' דילדה שני זכרים ואין ידוע אי זה הבכור דאפילו מת האב בתוך ל' והבנים קיימים משתלם מנכסים. ואפילו שכבר חלקו הנכסים. וכתב הכסף משנה דבהגיע יום ל' חל חיוב על הנכסים ואף דכבר חל רשות יורשין. ועל כרחך דחשובים הנכסים עדיין בחזקת אביהם לענין שיחול עליהם שיעבוד הבעל חוב. כמו למאן דאמר עובר אינו יורש ויורשין בני משפחה כל הנכסים. מכל מקום אחר כך כשנולד. יורש הוא הנכסים. ולא אמרינן כבר חייל רשות בני משפחה עליהם. אלא כאלו עדיין ברשות אביהם להורישם לבנו. הכא נמי חשובים כשלו לענין שיחול שיעבוד הכהן עליהם. (הגם כי הרי"ט אלגאזי הסיב את דברי הכסף משנה לכוונה אחרת. אבל דברי הכ"מ בעצמם יתנו עדיהן ויצדקו. ועיקר דברי הרי"ט תמוהין כי לא דרשינן טעמא דקרא להוציא דינים חדשים היפך פשטות הקרא מחמת הטעם. המגיה]. וזה נראה טעם הרמב"ם פרק א' מהלכות שאלה ה"ה דהניח להם אביהם פרה שאולה והניח להם אחריות נכסים ונאנסה חייבין לשלם, אף שפסק היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור דמשעת אונסין נתחייב באונסי', אך הוא הדבר דרמב"ם לטעמי' דחל חיוב פדיון על האב לאחר שמת לענין שישתעבדו הנכסים, הכא נמי בהגיע האונס חל חיוב על האב שישתעבדו הנכסים, ובכ"מ נדחק בזה ללא צורך. ולפי זה מובן דברי הנמוקי יוסף היטב והיינו טעמא. שבשעה שנעשה ההיזק לאחר שמת חל החיוב עליו ונתחייבו הנכסים. ואף ששאר פוסקים חולקים על הרמב"ם משום דסבירא להו דלא חל החיוב על האב לאחר שמת דבמתים חפשי. ולא חל עליו חיוב פדיון ולא חיוב אונסין דשואל אבל במה שמוכח מרמב"ם דחל שיעבוד על הנכסים במקום שנתחייב האב לאחר מותו. בזה לא שמענו דפליגי. אך דסבירא להו דלא חל חיוב על האב כלל. ותדע לך שהוא כן. שאם הי' סבירא להו דחל חיוב על האב רק שעל הנכסים לא חל החיוב. הי' על כל פנים חיוב על הבנים לפרוע. כיון שהניח להם אחריות נכסים מתורת כיבוד אב כמו בהניח להם מטלטלין. אלא ודאי דסבירא להו דלא חל חיוב על האב. ואם כן בפשע בחייו ויצאה אש דסברא מעליא דנתחייב לאחר שמת על מה שעשה בחייו דכאלו הדליק מחיים דמי. שפיר מתחייבים הנכסים אף לשאר פוסקים:

יא

אך בר"ן פרק הכותב כתב דמשמת הלוה פקע שעבוד גופו [ומכל מקום הנכסים נשארים משועבדים דכך ערבותם של נכסים אם יתקלקל שעבוד הגוף ישתלם מהם] הנה דאף שלוה בחייו נפסק שעבוד גופו במיתה. כל שכן שלא חל שעבוד הגוף לאחר מותו מחמת שעשה מעשה היזק בחייו:

יב

איברא שדברי ר"ן אלו אינם עולים לפי פי' הרא"ש בקריבתי' דר' נחמן זבנתה לכתובתה בטובת הנאה אתו לקוחות ותבעו לברתה והשיאה ר' נחמן עצה שתמחול לכתובה גבי אבוה. ופי' הרא"ש שמת גם אבי' ואין יורש רק הבת ובא הלוקח לגבות ממנה ונתן עצה שתמחול לאבי'. וכיון דמחילה דבעל חוב המוכר לא הוה רק לשעבוד הגוף שנשאר בידו. וכבר פקע שעבוד גופו מה ימחול. אלא ודאי שעבוד הגוף נשאר אחר מותו. וכן פסק באבן עזר סימן ק"ה סעיף ו' וכן פסק הש"ך סימן ס"ו ס"ק פ"ב. ואם כן הא דהר"ן לאו הלכה. ודברי הנמוקי יוסף מיושבים אף שלא חל החיוב למפרע:

יג

ומ"ש בספרו סימן י"ג שאם שחט סימן ראשון בשבת ושני בחול חייב. ומדמה למל בסוף היום ולא גמר עד מוצאי שבת דחייב. ופשיטא לי' שאם לא גמר פטור. ועל כרחך במילה משום גמרו בחול הוא חייב. וכל שכן הכא שעשה הכל בשבת וממילא נאפה בחול ואין לחלק כלל דהתם חסר רק התיקון. דליתא דבלא התיקון נמי לאו מלאכה עד כאן דבריו:

יד

הנה זה ודאי אמת דבלא תיקון אינו מלאכה אך למה יתחייב כשעשה התיקון בחול. דמה שעשה בחול כעשאו אחר, ובודאי אם שחט סימן א' בשבת וסימן שני בחול כיון דעל סימן א' לא נתחייב אף שגמר בחול פטור. דגמרו בחול כעשאו אחר דמי. וגרוע מינה. דאפילו למה דמקשה הש"ס על זה עוקר וזה מניח והא אתעבידא מלאכה מבינייהו כתבו תוס' דלא הוה סלקא דעתך דעל ידי שגמר השני יתחייב הראשון רק על האחרון מקשה. כן לא סלקא דעתך דעל ידי גמרו בחול יתחייב בשבת. והא דמילה ענין אחר הוא דציץ א' חופה רוב גבהה של עטרה עושהו ערל גמור וכשנוטלו נעשה מהול גמור ותיקון גמור הוא [מה תאמר הלא לא הועיל כלום. כיון שעדיין יש ערלה. על זה נאמר כיון שאם ינטל ערלה הנשארת שוב תיקן. במקצת ערלה שנטל הוא חשיב תיקון גמור. כהא דשבת (דף צ"ד:) תנן התם התולש סימני טומאה והכוה המחי' עובר בלא תעשה. אתמר אחת משתים חייב, אחת משלוש ר' נחמן אמר חייב רב ששת אמר פטור ר' נחמן אמר חייב אהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתי אזלא לה טומאה. רב ששת אמר פטור השתא מיהא הא איתא לטומאה. אמר רב ששת מנא אמינא לה דתנן וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה חייב הא חצי זית פטור והתניא חצי זית חייב מאי לאו הא דתניא חייב דאפיק חצי זית מכזית והא דתנן פטור דאפיק חצי זית מכזית ומחצה. ור' נחמן אידי ואידי חייב והא דתניא פטור דאפיק חצי זית ממת גדול עד כאן. ובהוציא כזית אפילו ממת גדול חייב כיון שיש במה שהוציא שיעור. כמו שכתב בחידושי הר"ן ובשיטה המיוחסת להר"ן. וגם ר' ששת יודה בזה מסברא דלא מפשינן בפלוגתא ולא פליג ר' שמעון אלא בהוציא רק חצי זית. ובמילה מקצת ערלה שהסיר. לכזית מן המת דמי. כיון דבמקצת ערלה זה נעשה ערל גמור] אבל בהא דשחט סימן א' אינו מתיר כלום ולא הוי מתקן כלל. ואפילו לא הי' רק סי' א' אין סי' א' מתירו והיינו בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא והוליד דולד אין לו תקנה. ופרש"י דאי נמי הוה בר סי' א' בהמה צריכה רוב שנים. הנה דסי' א' אינו מתיר בשום מקום ופשוט. על כן לא הוי מתקן, מה שאין כן במקצת דערלה. דהסרתה מילה גמורה היא אם לא הי' שם עוד. וכן הסרת שער א' לר' נחמן דטהרה גמורה היא אם לא נשאר רק עוד שער אחד וכן חצי זית אם לא הי' בבית עוד רק חצי זית. רק שיש עוד שערה או חצי זית מלבד זה על זה אמרינן הואיל:

טו

ועוד יש לחלק דבסי' א' לא הוה מתקן משום שבידו לגמור. שהרי אם ישהה שיעור שהי' לא יועיל עוד. וחשיב חתיכת סימן א' מלאכה שאינה מתקיימת דכמות שהיא בטלה מאלי'. אך שאין צריך לזה כלל:

טז

עוד הביא ראי' ממל של אחד בשבת בשבת דחייב משום דלא עבד מצוה. וקשה דהא מקלקל הוא. ועל כרחך משום דבהגיע יום ח' מצוה הוא דכתב רמ"א מל תוך ח' יצא אף דעכשיו לא תיקן רק בהגיע יום ח' ואם מת הולד בנתים ודאי פטור רק משום שהוא חי ביום ח' הוא אחד בשבת שהוא יום חול. הוא הדין בשם פת בתנור בשבת ונאפה בא' בשבת חייב. והם דברים תמוהים דודאי אפילו מת קודם יום ח' חייב. אם לא שהי' עתיד תחילה למות קודם ח'] דמילה גמורה עשה עכשיו. רק שאין צריך לה עכשיו שאינו מחויב במילה. ובהגיע יום ח' שנתחייב במילה יוצא בה מצוותו. ודומה לקושר לולב קשר של קיימא בשבת שקודם החג דחייב אפילו נחתך הלולב קודם החג. דמעכשיו מתקן שיש לו לולב לחג, ואין חילוק במלאכת שבת בין יש תועלת במלאכה לשעתו או לאחר זמן. וכת"ר כתב בשם הצל"ח דבהגיע יום ח' נתחייב. ולהד"מ. ותלה בוקי סרוקי בצל"ח דפשוט שנתחייב עכשיו:

יז

עוד הקשה על הרא"ש שכתב דחיוב הנותן שמן בנר דחייב משום מבעיר היינו שמאריך בזמן הבערה דאלמלא שהוסיף הי' מכבה קודם. והקשה כת"ר תיפוק לי' דמבעיר תיכף השמן שהוסיף דקיימא לן בלח יש בילה. ואי אפשר שלא ידלק תיכף מעט שמן ממה שהוסיף. וסיים שזו תמוה רבתי. ואינו קושיא דחיוב הבערה אינו על השמן שנתבער רק על האש שהוסיף כמו שביאר הרב ז"ל מלאדי בהלכות יום טוב. וראייתו מדברי רמב"ם דעל גחלת של מתכת חייב משום מבעיר. ואם כן מה נפקא מינה אם דלק מכח שמן זה או זה. ובגיטין (דף י"ט.) במעביר דיו על גבי סיקרא דחייב משום כותב ומשום מוחק, סיקרא על גבי דיו אמרי לה חייב מוחק הוא. פרש"י אבל לא משום כותב דתחילה הי' כתב הגון מעתה. ומסתמא גם אם הי' שניהם שוים דפטור. וכל שכן בנידון דידן דלגמרי הוא אותו נר:

יח

עוד כתב דמסברא חייב ומדמהו להיזק שנעשה אחר מיתתו. ואינו דמיון כלל כי אין חילול שבת בחול. אבל התם ההיזק נעשה וכיון שהוא עשה בחייו חייב, וכל שכן מה שדימה לנדון השערי משפט שאין ענין לכאן. דשם נתחייב בלא תשמון תחילה חק שצריך שיבא לידי גיבוי. ומה זה ענין לכאן שהמלאכה הוא עצם החיוב. ולמה יכתוב זאת כבודו יט) עתה נחזור על הראיות שהבאתי דעשה בשבת והמלאכה נעשית במוצאי שבת דפטור. דאם לא כן המדליק לחולה שיש בו סכנה ודלק למוצאי שבת יהי' מחויב לכבותה לדעת הר"ן דרבוי במלאכה לחולה אסור מן התורה. ואפילו להתוס', דהכל חילול אחד. הכא שהחילול נעשה במעשים מתחלפים אי אפשר שיהי' חילול א'. דמשדלק מעט חילול אחד. וכשדלק יותר הרי חילול שני, ובשלמא אם היינו אומרים דהחילול חל למפרע משעת הדלקה ואז הי' הכל אחד. אז להתוס' הי' התוספות שדלק עוד מותר, אך מאחר שמוכח מהא דעקירא דעקירה צורך הנחה דלא חל למפרע רק אחר כך אין שום היתר גם לתוס' (ולקמן יתבאר שראיות הר"ן דרבוי במלאכה לחולה אסור מן התורה ממנחות ברורה]:

ב

ואשר כתב ממה שאין מדקדקין להדליק נר קטן דוקא אם יש מוכן. בודאי כל שצריך לצורך החולה אין מדקדקין אולי יצטרך גם אחר כך ואף אם לא יצטרך הלא הי' מותר משום הואיל על כן אין מדקדקין בדרבנן בחולה שאין בו סכנה. כא) ומ"ש דאם כן גם בשבת לאחר שעבר צורך החולה יכבהו על ידי נכרי כמו רדיית הפת קודם שתאפה, זה אינו כלום דהתם מתירין משום איסור סקילה או איסור חטאת. אבל הכא מה איסור עשה. הלא לצורך חולה שיש בו סכנה הדליק:

כב

ומ"ש דאם כן אם הדליק יצטרך לכבותו על ידי נכרי ולא מצינו שר' יוסי בן אלישע שקרא והטה שכיבה על ידי נכרי, זה אינו ראי' דעד שיבא הגוי אפשר כבר כלה ההבער שנעשה ע"י הטייתו. אך לעיקר הדין אני אומר דודאי אף בהדליק בשוגג אין אומרים לגוי לכבותו. ולא מבעי' למה שהוכיח הר"ן ריש שבת דרדיית הפת לאו שבות נינהו אלא עובדין דחול בעלמא. דאין ללמוד מזה על שבות גמור. אך אף לרש"י שכתב דרדיית הפת שבות ונגזרה במנין. על כל פנים קיל משאר שבותים מדהתירו לצורך שבות. ועוד כמו שכתב הר"ן פרק חבית בהא דאסור לכבות על ידי גוי משום דבהול ואתי לכבויי. הכא נמי דבהול מאוד דכל רגע ורגע הוה חילול שבת מחדש. ואם תאמר איך יעבור על איסור שבת כדי להציל מחילול שבת. הא לא תברה דזה חילול אחד וזה חילולים הרבה. והרי ר"א אמר ירד מן האילן בשבת דמוטב שיעבור פעם אחת משיהי' כל היום באיסור. אבל ממה שאינו מחויב לכבותו במוצאי שבת מזה ראי' גמורה:

כג

מה שרצה כת"ר ליישב שיטת התוס' דריבוי במלאכה הכל חילול אחד מקושית הר"ן ממנחות (דף ס"ד.) שטעם התוס' דאזלי לטעמייהו סוף פרק אמר ר' עקיבא במוציא קופת הרוכלין דאינו חייב אלא אחת אפילו נודע לו וחזר ונודע לו אינו חייב אלא אחת דאוכלין שבתוך הכלי אפילו כפרות אין מחלקות, ועל כן רבוי בשיעורא באוכלין שבתוך הכלי מותר. מה שאין כן בהא דמנחות (דף ס"ד.) שאין הגרוגרות בתוך כלי אחת. וכבר השבתי עליו דמאחר שהם בעוקץ אחד הוה חיבור יותר. דאפילו לענין טומאה הוי חיבור. וראי' הא דחולין (דף קי"ט.) בקילחא. וכת"ר רצה ליישב דבריו דתחילה כשהי' על האילן לא הי' נחשבים אחת. וליתא דאדרבה כשהי' מחוברים לאילן הי' בטלים לאילן כמ"ש רשב"ם ב"ב (דף ס"ו.) בדבש שבתוך הכוורת שבטל אל הכוורת. והוא הדין בפירות שעל גבי האילן שבטלים לאילן. ועיין בספר אגלי טל מלאכת קוצר ס"ק כ"א אות ט' ומלאכת גוזז סק"ז ד"ה אך. והוא יותר חיבור מחיבור פירות בענף אחד שהענף מפסיק בין הפירות. מה שאין כן באילן שהפירות נחשבין כאילן והכל אילן אחד. אך בנידון דידן אין נפקא מינה בזה דאף לתוס' שני חלולים הם לגמרי כיון שאינם בזמן א' כנ"ל כד) והראי' מפורשת שהבאתי בספרי אגלי טל שם מהא דברכות (דף נ"ג.) לענין נר ששבת דעמוד שני אינו אסור רק משום גזירה ומבואר בפוסקים דבדיעבד בעמוד שני אין צריך לחזור ולברך, ובשלחן ערוך הרב ז"ל מלאדי משמע דאפילו הדליקו ישראל בשבת הדין כן, והרי דולק בחול מחמת שהדליקו בשבת ולמה יהי' מן הדין אי לאו משום גזירה נר ששבת:

כה

ומה שרצה כת"ר לומר דכשדנין על הנר הולכין אחר הזמן שהנר דולק. אינו כלום. דלפי שיטה זו דעשה מעשה בשבת ונעשה המלאכה בחול חייב, אם כן אין במה שהנר דולק בשבת שום סרך עבירה. דממה נפשך אם עשה המעשה בחול הא מותר. ואם עשה המעשה בשבת אפילו דולק בחול חייב. ואין נפקא מינה כלל רק מתי עשה המעשה. אם כן למה יקרא הנר הדולק והולך בשבת יותר נר שלא שבת מנר הדולק והולך בחול. כיון שבשניהם נעשה המעשה בשבת:

כו

ונראה לי עוד משמעות דאין חיוב אלא אם גם המלאכה נעשית בשבת. מהא דהבערה ביום טוב דבפשטות הענין הבערה נקרא מכשירין והתירו משום שאי אפשר לעשותו מערב יום טוב ולמה יקרא אי אפשר מערב יום טוב *). ואין לומר דהיינו טעמא משום שמא יכבה קודם יום טוב. דמהיכא תיתי לחוש לזה עד שתאמר שבשביל זה הוי אי אפשר לעשותו מערב יום טוב, והגע עצמך. אם מדליק בשביעית בשמן מרובה שאף אם הי' מדליק מבעוד יום הי' דולק כל הלילה יהי' אסור להדליקם. [והרי הרמב"ם כתב דהוצאת אש ביום טוב אסור משום שזה אפשר מערב יום טוב. ולמה הא אפשר אם ימציא האש מערב יום טוב ונכבה עד שעה שיהי' צריך לה ביום טוב. ועל כרחך דלא חיישינן לזה, אם כן הדלקת הנר נמי יחשב איפשר מערב יום טוב]. אך לא קשה מידי דאף אם ידליק מבעוד יום הרי דולק והולך ביום טוב ונעשית המלאכה ביום טוב. נמצא שהמלאכה על כרחך תיעשה ביום טוב על כן מותר. ואף שאם הי' דולק מבעוד יום גם בשבת הי' מותר. אנן לא חיישינן ביום טוב מה שאפשר לעשות בהיתר בלא מלאכה. רק שיהי' הזמן קבוע ביום טוב. ותדע שהרי כל מלאכות שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב נמי. הרי אפשר לעשותם בהיתר על ידי שנים או על ידי שינוי ואף על פי כן מותר. וכן שחיטת קרבן ציבור שדוחה שבת אף שכשר על ידי שנים אפילו לכתחילה לפסק הרמב"ם פרק א' מהלכות פסולי המוקדשים כחכמים דמותר אפילו לכתחילה. ועל כרחך דלא דמי לאפשר מערב שבת. וכן ביומא (דף ס"ו.) עתי אפילו בטומאה ואף דבדיעבד כשר באחר כדאמר שם חלה משלחו ביד אחר*). והיכי דכשר מערב שבת בדיעבד חשיב אפשר. כמו בקצירת עומר. על כרחך דמשום אפשר לעשות בהיתר לא דמי לאפשר מערב שבת:

כז

אך תי' זה. אם אין חיוב רק אם המלאכה נעשית ביום הקודש. דבנר מה שהמלאכה נעשית ביום הקודש אי אפשר לצרפו לעבירה כיון שזה מוכרח ואי אפשר מערב יום טוב. אבל אם אמרת דהחיוב על המעשה לבד. והרי המעשה אפשר מערב יום טוב ויאסר, ואף שנעשית בהכרח ביום טוב. לאו על מה שנעשה ביום טוב מחייבינן לי' כלל רק על מה שעושה ביום טוב וזה אפשר מערב יום טוב. רק הברור כדכתיבנא דאין חיוב אלא אם כן עושה בשבת ונעשה בשבת. ובהבערה ביום טוב מה שדולק והולך ביום טוב כיון שזה מוכרח להיות ביום טוב כאלו דולק והולך בחול. והמעשה לבד אין חיוב וביום טוב אין גם איסור כיון שלעולם הוא כן ואי אפשר לבוא לכלל חיוב:

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה