אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן מ

סימן לט

עוד בדין הנ"ל:

א

כתב הטור סימן רי"ט בשם אביו הרא"ש ז"ל בהא דרב יהודה דמשני דעני בתרייהו אמן. אע"ג דשומע יוצא בלא עניית אמן. היינו דוקא היכי כשהמברך מחויב בברכה. אבל הכא הם לא היו חייבים. לכך הוצרך הוא לעניית אמן עד כאן לשונו. ולכאורה יש לומר טעם אחר. דשומע כעונה. ואילו אמר הוא לשונם ממש לא הי' ברכה כלל בדידי', שהרי הם אמרו לנוכח בריך רחמנא דיהביך כו' ולא שייך כלל אצלו. אך באמן יצא. שהרי בהא דכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ילפינן מואמרה האשה אמן אמן אף שהכהן אומר לנוכח. ואף על פי כן חשיב האמן כמוציא שבועה מפי'. הכא נמי אף שהברכה הי' לנוכח. חשיב כמוציא ברכה מפיו. אבל בלא אמן רק משום שומע כעונה אתינן עלה. יש לומר דהוא כאומר לשון זה. ולא הענין מופשט מלשון:

ב

ויש להביא דוגמא לזה מהא דמגילה (דף י"ח:) אילימא דכתיבא אשורית וקרי לה יונית. היינו על פה. הרי דאף שהענין כתוב בספר. כיון שהלשון אינו כתוב לא מהני. והכא נמי כיון שהלשון לא שייך בדידי' לא מהני:

אך דעת הר"ן בתשובה המובאה בריב"ש דלועז שיוצא בשאר לשון יוצא בכהאי גוונא. וקושיית הגמרא למה דסבירא לי' שם דאפילו לועז אינו יוצא אלא באשורית או יונית. ואינו יוצא בענין לבד אלא בלשון גם כן. והרי הלשון יונית אינו כתוב ולשון אשורית אינו קורא. ולפי זה בנידון דידן צריך לטעם הרא"ש:

ג

ונראה לי הוכחה לדברי הרא"ש מסידור הקושיות בגמרא דתחילה מקשה והא לא הוי עשרה ומשני דהוה עשרה. והדר מקשה והא איהו לא מודה. ומשני דעני אמן. והרי קושיא שני' פשוטה יותר דלא מודה כלל. והי' לו להקשות זה בתחילה. ולאחר התירוץ דעני אמן יקשה והא לא הוה עשרה. וכבר דקדק בזה הפמ"ג. ותירוצו אינו מובן לי כלל. אך לדעת הרא"ש יש ליישב דהנה הרשב"א בשם הירושלמי מהו לברך אניסא דרבי' ולא איפשטא. וכתב הרשב"א דיש לפשוט מרב חנן ורבנן דמברכי אניסא דרב יהודה משום דרבם הי' והנה יש לומר דמשום דרבם הי' חובה עליהם לברך ושומע כעונה. ויצא רב יהודה אפילו בלא עניית אמן. אך על מה דמשני דהוה עשרה שפיר מקשה. דהנה הראנ"ח בדרשותיו פרשת אמור כתב דיורדי הים אף שרבים הם אינם יכולים לברך עד שיהיו עשרה לבד מדידהו דמהללים בעלי הנס אינם מן המנין. ולפי זה אם הדין דמחויב לברך על נס רבו כמו על נס עצמו. דחשיב כאילו נעשה להם הנס שרבם הבריא, אם כן תלמידים המהללים לא יעלו מן המנין דנחשבין המה בעלי הנס שרבם הבריא [וכמו שאמרו הברכה דיהבך לן] וקושיות הש"ס ממה נפשך אם מחויבים אין כאן עשרה. ואם פטורים הא איהו לא מודה. ומשני דלעולם פטורים אלא דעני בתרייהו אמן:

ד

ובעיקר דברי הרא"ש דמשום דאינם מחויבים אינו יוצא בלא עניית אמן. הקשה הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל הא כל הברכות אף על פי שיצא מוציא. [והיינו משום ערבות. ודוקא במצוה שאינו מחויב אינו ערב גם כן. משום דלא שייך במצוה זו. מה שאין כן ברכת הגומל דבעצמו שייך בה אלו מתרמי לי' שהי' מהארבעה. הוא ערב גם כן] ומכח זה יצא לדון בדבר החדש. דאם יצא אינו מוציא בלא עניית אמן. ולדידי אין ראי' מכאן. שהרי הטור כתב בשם בה"ג סימן רע"ג שאם כבר יצא והם בקיאים לקדש לא יקדש להם. והכי קיימא לן בשולחן ערוך שם. והטעם ברור כיון שיכול לקדש בעצמו אין חיוב על אחרים משום ערבות. [זכר לדבר לא יתבע מן הערב תחילה]. והכא נמי לא הי' יכול רב יהודה לצאת בשמיעת ברכתם אם לא הי' מחויבים. כיון שיכול לברך בעצמו:

ה

ובעיקר מה שחידש ר' עקיבא איגר שאם יצא כבר אינו מוציא בלא עניית אמן. קשה לי משופר דלא שייכא בי' עניית אמן על התקיעות. ומפורש בתוס' ראש השנה (דף כ"ח:) בדיבור המתחיל ומנא תימרא דאף על פי שיצא מוציא שהקשו אהא דתוקעין כשהן יושבין ואחר כך כשהן עומדין. והא עבר משום בל תוסיף. ואפילו למאן דאמר אינו עובר אלא בזמנו. הכא נמי כיון דאי מתרמי ציבורא אחרינא הדר תקע להו זמני' הוא. הנה דאף שיצא מוציא אחרים אף דלא שייך בתקיעות עניית אמן:

ו

והי' נראה ליישב דהנה ידוע דברי רמב"ם דשופר אין מצוותו התקיעה אלא השמיעה. ובתשו' ביאר יותר דתקיעה כדי לשמוע הוא כמו עשיית סוכה לישב בה והמצוה רק הישיבה הכא נמי המצוה רק השמיעה. וקשה דאם כן השומע ממי שאינו מחויב למה לא יצא. ליהוי כמו סוכת גנב"ך דאף דלאו בני חיובא נינהו העושים. כשרה. ובן חיוב היושב בה יוצא בה ידי חובתו. הכא נמי אף דתוקע לאו בר חיובא. השומע בר חיוב הוא וליהוי יוצא בו. ונראה דהנה בספר תורה דהמצוה על כל אחד לכתוב לו ספר תורה ואם נתנה לאחר ביטל מצוותה. ומבואר בכל אחרונים שאם נתנה לבית הכנסת במתנה ביטל המצוה ומחויב לכתוב לו אחרת. הרי דהמצוה במה שהספר תורה שלו. ואף על פי כן אם הניחו לו אבותיו ספר תורה אינו מקיים המצוה [כדאיתא בסנהדרין דף כ"א: ובפוסקים] אלא אם כן כתבה בעצמו או על ידי שלוחו. ובספר המצוות להרמב"ם מבואר דאם קנה לו ספר תורה אף דכחוטף מצוה מן השוק קיים המצוה. והיינו משום דכתיב כתבו אינו יוצא אלא בפעל במעשה שיהי' לו ספר תורה. והכא נמי כיון דכתיב תקעו בחודש שופר. ומינה יליף שילהי ראש השנה דתרועת ראש השנה בשופר. והרי כתיב תקעו במעשה. וכן ילפינן התם בגזירה שוה ממדבר והתם כתיב ותקעתם. ואף דהתכלית הוא השמיעה. [וכמו שהביא הרמב"ם הדמיון מסוכה דאף דכתיב תעשה. מכל מקום המצוה הישיבה] מכל מקום בעינן שיפעול זאת במעשה. והיינו שיתקע כדי שישמע או שיתקע שלוחו. אבל אם אחר תוקע כדי שישמע. הרי הקול נכנס ממילא באזניו ושמיעה איננה מעשה. כמ"ש הרא"ש נדרים (דף ע"ב.) דשמיעה הוי מידי דממילא ואינו יוצא בקול זה שבא ממילא לאזניו כמו שאינו יוצא בספר תורה שהניחו לו אבותיו ואינו דומה לסוכה דהישיבה היא מעשה. ועל כן אם מי שאינו בר חיוב תוקע דאינו יכול לעשות שליח. כמו שאין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה. אינו יכול לצאת בשמיעה. כיון דשמיעה אינה מעשה. ובקרא כתיב תקעו. ואף דבמסכת ע"ז (דף ל"ט.) אשה שהי' נשאת לחבר וקושרת לו תפילין בזרועו, אף דקרא כתיב וקשרתם. אפשר שאותו חבר הי' סבירא לי' שבת ולילה זמן תפילין. ולאו מצות עשה שהזמן גרמא הוא. ונשים חייבות וכר' מאיר ור' יהודה דסבירא להו הכי עירובין (דף צ"ו:) או משום דבפרשת קדש ובפ' והי' כי יביאך כתוב והי' לאות על ידכה, שמע מינה דבמה שהם עליו לבד מקיים המצוה. כן יש ליישב דעת הרמב"ם:

ז

ולפי זה אף על פי שיצא מוציא אפילו בלא טעמא דערבות. דשייך במצוה ויכול ליעשות שליח. ולא חשיב מצוה שבגופו. שהרי המצוה השמיעה. יהי' ממי שמחויב או אינו מחויב והוא שומע בעצמו רק שצריך שיפעול השמיעה במעשה ושפיר מהני על זה שליחות. מה שאין כן בברכות דלא שייך שליחות על מעשה הברכה דהוה מצוה שבגופו ותדע שאם אינו שומע אינו יוצא [אפילו למאן דאמר לא השמיע לאזנו יצא] ולא שייך בזה שליחות. רק משום שומע כעונה אתינן עלה. ואם העונה בעצמו אינו מחויב ולא הוה ברכת חיוב אינו יוצא בו. וצריך לטעמא דערבות. ובזה אינו יוצא בלא אמן:

ח

אך קשה למה שכתבתי בדעת הרמב"ם מהא דחציו עבד וחציו בן חורין אפילו לעצמו אינו מוציא. ומשום דהקול בא ממי שאינו בר חיוב גם כן. ואי אמרת דבשמיעה אפילו ממי שאינו בר חיוב הי' יוצא. רק משום שלא פעל השמיעה במעשה. ולגבי המעשה יחשב כאילו צד חירות פעל כל המעשה. וכמו דקיימא לן בשבת זה אינו יכול וזה אינו יכול חייב. ושיעור אחד לשתיהן. דחשיב כאילו כל אחד פעל כל המעשה. והכא נמי כיון דצד עבדות לבד לא הי' יכול לפעול כלום בלא צד חירות. חשיב כאילו צד חירות פעל כל המעשה ומהאי טעמא יוצא מי שחציו עבד וחציו בן חורין כל המצוות. רק בתקיעת שופר משום שבקולו הוא יוצא והקול מורכב משתיהם. אבל אם תאמר דרק משום המעשה אינו יוצא כששמע ממי שאינו בר חיוב. שוב יכול לצאת כמו בכל המצוות. ואפילו אחרים יוציא מי שחציו בן חורין. שצד חירות נעשה שליח. והרי נחשב הצד חירות כאילו פעל כל המעשה. וכאילו כל המעשה פעל השומע ושוב יוצא בקול אף שבא ממי שאינו בר חיובא. ודברי הרמב"ם צ"ע, ועל כורחך לומר דתקיעת שופר שמוציא אחרים גם כן משום שומע כעונה. וכן הוכיח השאגת אריה סימן י"ג דמהא דמי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא. דלאו בשמיעה לבד תליא מילתא. ולפי זה שפיר נוכל להוכיח מהא דתוקע שיצא מוציא. דבברכות נמי אף על פי שיצא מוציא אפילו בלא עניית אמן. וראיות הגאון ר' עקיבא איגר כבר נדחה לעיל בטוב טעם:

ט

קשה לי לדעת הטור דאם בירך בפחות מעשרה יצא. וצריך לומר לפי זה הא דמקשה בדרב יהודה והא לא הוה עשרה. דאם כן לא הי' לו להתכוין לצאת כדי לקיים הברכה כתיקנה. וכן כתב הפרי מגדים. וקשה דאם כן מה משני דהוה עשרה. הא מכל מקום לא קיים כתיקנה שלא אמר לחייבים כו'. ועל כרחך משום דלחייבים אינו מעכב ועשרה מעכב. ושיטת הטור צ"ע:

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה