אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן לט
בדין ברכת הגומל א) כתב הרא"ש דהולכי דרכים אינם כהולכי מדברות לברך ברכת הגומל. דברכת הגומל במקום תודה נתקנה עד כאן. ובחתם סופר חלק אורח חיים סימן נ"א הקשה דמי תקן את רוח ה'. הלא ברוח הקודש נאמרת וירוממוהו בקהל עם והוה לי' דברי קבלה. לא תקנת חז"ל. והוא חלק בין הפרקים. דויזבחו זבחי תודה כתיב קודם יורדי הים, על כן אין חיוב תודה אלא בתלת אחריני דכתיבי קודם. ולא מיורדי הים. והא דוירוחממוהו דילפינן מינה ברכת הודאה. רק ביורדי הים. ולא באינך אחריני. רק חכמינו ז"ל תקנו בזמן שאין בית המקדש קיים במקום תודה עד כאן דבריו:
ב
והנה מה שכתב דחיוב תודה אינה ביורדי הים. נעלם ממנו דברי רש"י זבחים (דף ז' ע"א) בד"ה לא דידי' וזה לשונו ששחט תודה בשעת עלייתו מן הים וכו' עיין שם. אף דכתיב קודם יורדי הים. וכל שכן קרא דוירוממוהו דכתיב בסוף בתר כולהו דאכולהו קאי. ועיקר הקושיא דהוי דברי קבלה ולא תקנת חכמינו ז"ל. הנה מגילה ברוח הקודש נאמרה. ואף על פי כן בריש מגילה מכדי כולהו אנשי כנסת הגדולה תקנוהו. ועל כרחך ברוח הקודש נאמר להם שיתקנו. וכן יש לומר שדוד המלך עליו השלום ראה ברוח הקודש לתקן בהני ברכת הגומל. והאי במקום תודה דכתב הרא"ש פירוש במקום שיש תודה תקנו נמי ברכה זו. שהרי בכתוב נזכר נמי תודה. על כן אין חיוב זה רק במקום שיש חיוב זה. ועוד יש לומר דקרא דוירוממוהו אמזמור לתודה קאי שהבעלים אומרים בשעת הקרבת התודה. ומשחרב בית המקדש תקנו ברכה במקום תודה ומזמור לתודה:
ג
ובחתם סופר כתב שם דמזמור לתודה ראי' שאומרים שירה על נדבת קרבן יחיד כדעת הרמב"ם פרק ב' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ב'. והם דברי תימה. דאין זכר למו ברמב"ם. רק הנסכים שמקריבין. אבל לא שירה. והרמב"ם עצמו כתב בהלכות כלי מקדש דאין אומרים שירה אלא על קרבן ציבור שקבוע לו זמן. אך מזמור לתודה שהבעלים אומרים. ונראה שהוא בשעת סמיכה. דכתב הרמב"ם דבשלמים אין כאן וידוי ואומרים דברי שבח בתודה. הדברי שבח הוא מזמור לתודה [ובמקדש הי' קהל עם ומושב זקנים אף דלא הוי ישיבה במקדש. האי מושב לאו דוקא יושבין. אלא אפילו עומד. לאפוקי מהלך. כמו גבי מצורע. דכתיב מחוץ למחנה מושבו. ומצורע מהלך אינו מטמא בביאה. דמושבו כתיב. ומצורע עומד מטמא כמו יושב. דמושב היינו קביעות. והכי נמי בנידון דידן. ודלא כב"ח שכתב דברכת הגומל מעומד. משום דזקנים בישיבה. ולפענ"ד ליתא] ואין זה ענין לשירה שאומרים הלוים. ובשעת ניסוך היין. וזה הבעלים אומרים. ובשעת סמיכה. אך צריך להבין מנא לי' לרא"ש דתודה אינה בהולכי דרכים:
ד
והנראה דהנה נוסח ברכת הגומל. הגומל לחייבים טובות. ובתשו' מהר"ם מינץ סימן י"ד פי' דמסתמא כיון שהי' חולה חטא יעוין שם, והנה לכאורה זה שייך בחולה וחבוש בבית האסורין שבידי שמים, או על ידי אחרים אבל יורדי הים והולכי מדברות שבעצמו הכניס עצמו לסכנה. מה ראי' שחטא ובודאי יורדי הים שאירע להם גלים וכן הולכי מדבריות שתעו בדרך. יש לומר שזה הי' מחמת חטא. אך משמעות ש"ס ופוסקים שאפילו לא אירע להם שום סיבה מברכים הגומל לחייבים וכו' ולמה, אך יש לומר ממה נפשך אם אין צורך גדול אסור לסכן עצמו. ובזה עצמו הוא חוטא. ומאחר שמעצמו חטא והכניס עצמו לסכנה. אין מן הדין להצילו. והוא חייב בזה. ואף על פי כן גמלו השי"ת טובות. ואם מחמת הכרח ירד לים. או הלך למדבר. אם כן זה עצמו שהצרכיהו לכך, ראי' שחטא, אבל הולכי דרכים שמנהגו של עולם הוא. ואין ראי' כלל ממה שהצריך לדרך שחטא, איך יברך הגומל לחייבים טובות. ה) אך נראה דנוסח זה אינו מעכב, וראי' מהא דרב יהודה חלש ואתפת עייל לגבי' רב חנן ורבנן ואמרו לי' בריך רחמנא דיהביך לן ולא יהביך לעפרא. ענה בתרייהו אמן אמר פטרתון מלאודויי, ולא יהא ברכת אמן יותר מאילו בעצמו בירך על שהבריא, ולא אמר הגומל לחייבים וכו' ואעפי"כ נפטר, הרי דנוסח לחייבים אינו מעכב, ותמיהני על מהר"ם מינץ שם שכתב דקטן אינו מברך ברכה זו, דהוא אינו בר עונשין, ואין נכון שיאמר שאביו חייב וחוטא, ואם תאמר יאמר גומל חסדים סתם, הוי משנה ממטבע. והא מוכח בגמרא דהאי לחייבים אינו מעכב וצ"ע:
ו
ולפי האמור יש סברא לומר בהולכי דרכים דמברך גומל חסדים. ועל זה השיב הרא"ש דבמקום תודה. ותודה הלא בא על חמץ ומצה. ופירש החכם המקובל אלקי ר' יוסף גקטוליא בספר צפנת פענח דמצה מורה על הנס וחסד שנעשה לו. וחמץ על החטא שחטא ואף על פי כן נעשה לו הנס. זה ענין תודה. שבא על חמץ ומצה. והוא דוגמת תקנת חז"ל הגומל לחייבים טובות, ולפי זה אין חיוב תודה אלא בהני ארבעה שבודאי חטא וחייב וכנ"ל. אבל בהולכי דרכים דאין ראי' שחטא אין תודה. והתם לא שייך לומר שיבא בלא חמץ שהרי בתודה חמץ ומצה מעכבין זה את זה:
ז
ולענין דינו של מהר"ם מינץ נ"ל כוותי' ולא מטעמי'. אלא כיון דלכתחילה נוסח הברכה הגומל לחייבים טובות. כיון שהקטן אינו יכול לברך כך. לא שייך בו חינוך. וראי' קטן היודע לנענע חייב בלולב אף דנענוע לא מעכב. מכל מקום כשאינו יודע לנענע אינו בדין חינוך. והכי נמי בנידון דידן. ויש לדחות דהא בעינן שיהי' בלולב כדי לנענע אף דנענוע לא מעכב. יש לומר ראוי לנענוע בעינן כדר' זירא, וכשאינו יודע לנענע לא חשיב ראוי. וכהאי גוונא כתב הרי"ף סוף מצוות חליצה: