אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן לח

סימן לז

ב"ה. נשאלתי בזקן שקשה לו ללעוס ועושין לו מאכל מבשר טחון מעורב בו קמח ולחם לבן חלק חמישית אם מברכין עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. דכל שיש בו מחמשת המינים כו' א) תשובה. חקרתי אצל העושים מאכל הזה ואמרו כי אין מערבין אף אחד מעשרה לחם לבן בבשר. והכוונה בעירוב הלחם אמרו לי שהוא כדי לדבק הבשר ויהי' מרופרף [לויז בלעז] קל לאכול. ואמי תי' אמרה לי שהכוונה גם כן שיהי' הנפוח רב:

ב

והנה אם הכוונה לדבק הבשר. הרי הדבר מפורש בש"ס ברכות (דף ל"ט) אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר לי תבשילא דסילקא דלא מפשי בה קימחא בורא פרי האדמה. דלפת דמפשי בה קימחא טפי בורא מיני מזונות. והדר אמר אידי ואידי בורא פרי האדמה. והא דמפשי בה קימחא טפי לדבוקי בעלמא עבדי לי'. וגם הכוונה שיהי' מרופרף [לויז] נראה דחשוב גם כן כמו לדבק. שהרמב"ם פ"ג מהלכות ברכות כתב דהא דמברכין בורא מיני מזונות היינו דווקא אם עירב מדגן כדי ליתן טעם בתערובת. ובתוס' (דף ל"ו:) בסוף העמוד כתבו אם עושין אותו. כדי שיסעוד הלב. אבל לא שיהי' לויז. קל לאכול. בלא שיניים. ודומה למ"ש הרמב"ם שאם נתנו כדי ליתן ריח או לצבוע התבשיל דלא חשיב עיקר ומברך שהכל:

ג

ובשיטה מקובצת (דף ל"ט.) כתב בהא דלדבק מברך שהכל. דכל שהוא לכוונת אכילתו מברך בורא מיני מזונות. נראה דהכוונה שיהי' לויז חשיב צורך אכילת בשר שיהי' קל לאכול. לא כוונת אכילת הדגן. אך הכוונה שיהי' הנפוח רב. אפשר לומר שיחשב כוונת אכילתו שיאכל יותר היינו שיאכל גם הדגן. ואף שמכוין לדבק ושיהי' קל לאכול. מכל מקום כיון שמכוין גם לכוונת אכילתו נראה דלא חשיב טפל. דומה להא דשבת (דף צ"ג:) דמוציא אוכלין בכלי חייב על האוכלין ופטור על הכלי. ואם הי' צריך לכלי חייב על הכלי. הרי אף שהכלי צורך האוכלין גם כן לא חשיב טפל וחייב, והכא נמי כיון שאין כוונתו לדבק לבד רק לצורך אכילתו גם כן לא יחשב טפל. וחזר הדין דכל שיש בו מחמשת המינין מברך בורא מיני מזונות, אך ראיתי בפסקי ריא"ז דכל שנותן בה קמח לעבות את התבשיל מברך שהכל. וגם יש לומר דמה שהנפוח רב הוא גם כן שהבשר לויז ונפוח. ויש בבשר עצמו יותר. דומה למה שאמרו בשר עגל שנתפח. חשוב בשר העגל עצמו שיעורו גדול כמבואר פרק כל המנחות, ואין זה כוונת אכילת דגן:

ד

ועוד נראה טעם לברך שהכל. דהנה קשה טובא בהסוגיא דסילקא ולפתא הנ"ל למה דסלקא דעתי' דרב כהנא דלאו לדבק עבדי לה. אם כן אפילו תבשילא דסילקא דלא מפשי בה קימחא יברך בורא מיני מזונות. דהיינו דרב ושמואל (בדף ל"ז) כל שיש בו מחמשת מינים מברך בורא מיני מזונות. אף דשם לא מפשי בי' קמחא ודובשא עיקר עי"ש. ודוחק לומר דהיכי דלא מפשי בה קימחא בסילקא ידע רב כהנא דלדבק עבדי לה. דאדרבה מהגמרא משמע דהא דשדי בה טפי לדבק עבדי לה. ומעט קמח עושין לאכילה. ואף על פי כן אינו מחויב לברך בורא מיני מזונות:

ה

על כן נראה לשיטת התוס' הנ"ל ד"ה אי דרב ושמואל. כשעושין אותו לסעוד הלב. דזה פעולת הדגן שסועד הלב. על כן אם מתכוין לכך אפי' הוא מיעוט אינו טפל לגבי שאר דברים. כיון דשאר דברים אינם סועדים הלב כמו דגן. ולפי זה כשנותן הקמח כדי ליתן טעם בתבשיל אין זה דינו של רב ושמואל דכל שיש בו כו'. ותלי אם הקמח הרוב. או שאר דברים הרוב אבל אם הוא לדבק בעלמא שהוא טפל לגבי שאר דברים. אפילו הדגן הרוב מברך על שאר דברים ופוטר הדגן. וכ"כ הב"ח (ודלא כט"ז שכתב בלשון אפשר אם הדגן הרוב אפילו לדבק מברך בורא מיני מזונות. שאינו מיחוור כלל. ובפרט הראי' שהביא מיו"ד שאינו ענין לכאן כלל. מיהו דינו של הט"ז בלעקיך שמברך בורא מיני מזונות אמת אפילו אין רוב דגן. דלעקיך חשיב מתכוין לאכילת דגן גם כן. אף שעיקר הכוונה למתיקת הדבש וכמ"ש הרב בספר ברכת הנהנין פ"ג סעיף ד"] ועל כרחך תבשילא דסילקא ולפתא אין כוונתו בקמח לסעוד ועל כן דסילקא דלא מפשי בי' קימחא שאין הקמח הרוב מברך שהכל. ודליפתא דמפשי בי' קימחא מברך בורא מיני מזונות אף שאין כוונתו לסעוד. וכל זה לפי מאי דסלקא דעתי' דרבוי הקמח גם כן הכוונה לאכילתו וחזר בו רב כהנא דרבוי הקמח הוא לדבק וטפל אל הלפת. ואף דמעט קמח לכוונת אכילה. הרי הלפת הרוב נחשב עיקר לגבי המעט קמח ורבוי הקמח הלא לדבק בעלמא הוא:

ו

העולה מזה לשיטת התוס' ג' חילוקים בדבר אם הכוונה בעירוב הקמח לסעוד הלב אפילו הקמח מיעוט מברך בורא מיני מזונות והיינו דרב ושמואל. והיכי שאין כוונתו לסעוד. ומכל מקום מתכוין לאכילה. תלי הדין אם הקמח הרוב מברך בורא מיני מזונות. ואם שאר מינים הרוב. מברך כברכת שאר מינים. והיינו סלקא דעתי' דרב כהנא. והיכי שאין מערב לכוונת אכילתו. אפי' קמח הרוב מברך כברכת שאר מינים:

י

אבל הרמב"ם כתב דאפילו נתן הדגן רק כדי ליתן טעם בתבשיל מברך בורא מיני מזונות אפי' הדגן מיעוט. וכן כתב בשיטה מקובצת להדיא דאם רק מכוון לאכילת הדגן גם כן מברך בורא מיני מזונות אפי' הדגן מיעוט. וקשה לדידהו קו' הנ"ל דאם כן למאי דסלקא דעתי' דרב כהנא אפילו דסילקא יברך בורא מיני מזונות. אך ישוב לזה לפי דברי השיטה מקובצת שם שאם אין בו כזית בכדי אכילת פרס בדגן מברך כברכת שאר מינים. ואם כן נפשר דסילקא דלא מפשי בי' קימחא היינו שאין בו כזית בכדי אכילת פרס:

ח

אך בש"ע סימן ר"ח סעיף ט' פסק כדברי רבינו יונה דאפילו אין כזית בכדי אכילת פרס מברך בתחילה בורא מיני מזונות אך לבסוף אינו מברך ברכת מעין שלש רק בורא נפשות רבות [ובאמת דעת המג"א דדוקא בקמח דגן עם קמח שאר מינים. אבל בקמח דגן עם שאר דברים שאינם קמח אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס מברך ברכה מעין שלש. והמעדני מלך כתב להדיא להיפוך דאין נפקא מינה כלל בזה. ולעולם כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס אינו מברך מעין ג' וכן מסתבר] וגם הביא דברי הרמב"ם דכשנותנין ליתן טעם בתערובת אפי' מיעוט דגן מברך בורא מיני מזונות. וקשה הא דרב כהנא וצ"ע אם לא נדחוק בזה כנ"ל:

ט

ונשוב לנידון דידן שאין כוונתו בקמח כדי לסעוד הלב. הלא לדעת התוס' מברך שהכל. וכן לדעת השטמ"ק כיון דלעולם כשמערבין הקמח אינו אף חלק אחד מעשר. וליכא כזית בכדי אכילת פרס. ואף שבתערובת זה מערבין יותר מדאי משום שקשה ללעוס בלא תערובת הנ"ל. אך שוב הוי כסיפא דרב כהנא. דכיון דהא דמפשי בי' קימחא הוא לדבק. שוב מברך שהכל. אף שמיעוט קמח בלאו הכי הי' נותנים בו לכוונת אכילה כמו שהוא משמעות הלשון. מכל מקום המיעוט אין בו כזית בכדי אכילת פרס והרבוי לדבק. והכי נמי ממש בנידון דידן:

י

אך אפילו לפי פסק הש"ע הא ודאי לענין ברכה לכתחילה יש לסמוך על טעם הראשון. ולא יהי' אלא ספק הלא על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. רק החשש משום ברכה שלבסוף. הא כבר נתבאר שדברי המעדני מלך עיקר דאפילו בשאר מינים כל שאין בו [כזית] בכדי אכילת פרס מברך אחריו בורא נפשות רבות. שוב ראיתי באלי' רבה שחולק על המגן אברהם וכתב דאישתמיטתי' דברי המעדני מלך. וכיון שנידון דידן דימה לאין בו כזית בכדי אכילת פרס כנ"ל. שהמותר ודאי לדבק כנ"ל. הוא מברך בורא נפשות רבות:

יא

הן אמת דקשה לי לדעת ר' יונה הנ"ל הא דמקשים התוס' על רש"י [דף מ"א: ד"ה אלא פת הבאה בכיסנין] שפי' פת הבאה בכיסנין שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים מאכלה מועט לא הטעינה ברכה מעין ג'. והקשה התוס' שהרי רב ושמואל אומרים כל שיש בה מחמשת המינים מברך עליהם ברכה אחת מעין שלש. ומה קושיא. הא יש לומר פת הבאה בכיסנין ליתא בדין כזית בכדי אכילת פרס. ויש לומר דסבירא לי' רב ושמואל סתמא קאמרי אפילו לית כזית בכדי אכילת פרס. ולפי גירסתם בדרב ושמואל מברך ברכה אחת מעין ג'. מוכח אפי' ליכא כזית בכדי אכילת פרס מברך מעין שלש. מה שאין כן לדידן דגורסים בדרב ושמואל מברך בורא מיני מזונות. יב) ויותר יש להמתיק הדברים. דאפילו תימא דרב ושמואל ביש כזית בכדי אכילת פרס מוכח דאפי' לית כזית בכדי אכילת פרס מברך ברכה אחת מעין ג'. דאי אמרת דאינו מברך מעין ג' אלא ביש בכדי אכילת פרס. אם כן אינו חייב רק היכי דאכל כזית מן הדגן. וקשה איך יתחייב לברך מעין ג'. הא תיכף שאכל כזית מן התערובות נתחייב בורא נפשות רבות ונצטרף הדגן לחיוב בורא נפשות רבות. ושוב איך יצטרף אחר כך [שאכל כזית מן הדגן] הדגן עם הדגן אחר לברכה אחת מעין ג' התינח לרבא דאמר בזבחים (דף ל"א.) חצי זית חוץ לזמנו חצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו ויקץ כישן הפיגול. דאפילו נצטרף תחילה החוץ לזמנו אל החוץ למקומו לפסול. חוזר ומצטרף לפיגול ניחא. אבל לר' המנונא דחולק דכיון שנצטרף תחילה לפסול שוב אינו מצטרף לפיגול. הכא נמי שנצטרף לבורא נפשות רבות. שוב איך יצטרף לברכה אחת מעין שלש ותקשה לר' המנונא מדרב ושמואל. ועל כרחך לומר לר' המנונא דאפילו ליכא כזית בכדי אכילת פרס מברך מעין ג'. וכיון דרבא לא פליג עלי' בהא. נקטינן דאפילו ליכא כזית בכדי אכילת פרס מברך מעין ג'. אבל לדידן דלא גרסינן מעין שלש. שפיר יש לומר דאינו מברך מעין ג' אלא אם כן אכל כזית בכדי אכילת פרס ואף דבפת פסק בש"ע דאפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס מברך על המחי' הנה הדבר תמוה. והגר"א כתב שהוא טעות סופר. והדרישה נדחק ליישב דנחית חד דרגא כיון שאם הי' כזית בכדי אכילת פרס הי' מברך ברכת המזון. והתינח בתערובת קמח בקמח. אבל פת הבאה בכיסנין דאפילו רובו דגן כל שלא קבע סעודתו עליו מברך אחרי' על המחי'. ממילא כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס מברך בורא נפשות רבות:

יג

ובהא דפסק בש"ע שאם אין בו כזית בכדי אכילת פרס מברך אחריו בורא נפשות רבות קשה לי דיותר נראה שלא יברך אחריו כלל לפי פסק הש"ע דמברך תחילה בורא מיני מזונות. דחשיב טפל אלי' אפילו אין בו כזית. וכיון שהדגן פחות מכזית שאינו מברך אחריו. גם על הטפל לא יברך. כמו שאכל מליח ופת דמברך על המליח בורא נפשות רבות. ופוטר את הפת. אף דבורא נפשות רבות לא חשובה כלל לגבי ברכת המזון לאחריו (שמברך בורא נפשות רבות) ואפי' לגבי ברכה אחת מעין ג'. דמהאי טעמא קאמר הש"ס גבי פת אורז ולבסוף אינו מברך ולא כלום. וכן פרש"י (דף מ"א:) ואינו מברך. ומכל מקום אינו מברך ברכת המזון. הוא הדין נאמר כשהעיקר אין בו ברכה כלל גם הטפל לא יברך עליו כלל. דהא בורא נפשות רבות גם כן לא חשוב ברכה כלל. וכמו לענין שבת המוציא חצי שיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפילה לו. הכא נמי כיון דחשובים השאר דברים טפל לגבי הפחות משיעור דגן. ואף דבסימן רי"ב כשאוכל הטפל קודם העיקר מברך עליו שהכל. הרי דכשאין נפטר בברכת העיקר [שעדיין לא בירך על העיקר] מברך על הטפל. היינו משום שהעיקר מחויב בברכה. הוא הדין הטפל מחויב. מה שאין כן בנידון דידן שעל העיקר פטור מברכה אחרונה. הוא הדין הטפל, וכעין זה כתב התוי"ט סוף פרק קמא דראש השנה דמוציא אדם חולה במטה כיון שחייב על האדם דחולה ככפות דמי. חייב נמי על המטה. ומה שיש לדקדק על התוי"ט מהא דמוציא אוכלין בכלי חייב על האוכלין ופטור על הכלי ישבתי במקום אחר על פי דברי התוס' (דף צ'.) בסוף העמוד בשם ר"ת ואין כאן מקומו:

יד

ומכל מקום מה כחי לחלוק מסברא על ר' יונה ופסק הש"ע בלי ראי' ברורה מן הש"ס. בפרט שלדעת השיטה מקובצת גם בורא מיני מזונות אין מברך כשאין בו [כזית] בכדי אכילת פרס דאז. לא חשיב טפל כלל לגבי הדגן. ושפיר מברך אחריו בורא נפשות רבות. ולעניות דעתי הי' נראה להלכה יען בזמן השלחן ערוך עוד לא נתפשט ספר השיטה מקובצת על ברכות. ויש לומר אילו הי' רואה הב"י ספר שיטה מקובצת לא הי' מכניס ראשו בספק לברך המוציא. כיון שלדעת השיטה מקובצת אינו יוצא בברכת המוציא. והוא ברכה לבטלה וטוב יותר לברך שהכל דעל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. ואז שפיר יברך אחריו בורא נפשות רבות דלא חשיב טפל כלל:

הק' אברהם.

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה