אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן יח
א
סנהדרין (דף מ"ח:) תנאי היא [אי הזמנה מילתא אי לאו מילתא] דתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור של בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות אף על פי שלא עיבדן לשמן רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו לשמן ופירש"י דלאביי דאמר הזמנה מילתא בעי עיבוד לשמה. ולרבא דאמר הזמנה לאו מילתא לא איכפת לן בה. ובתוס' דה"מ אעפ"י תמהו דקיימא לן כרבא דהזמנה לאו מילתא. וקיימא לן דבעי עיבוד לשמן בגיטין (דף נ"ד:) בההוא דאמר גוילין שבהו לא עבדתים לשמן. עוד הקשו המפרשים על הרי"ף שהביא בהלכות קטנות פלוגתא דרבנן ורשב"ג ולא פסק כלום משמע דסבירא לי' דהלכתא כת"ק. דלא בעי עיבוד לשמה ופסק דבעי טוי' לשם ציצית. ובמנחות (דף מ"ב.) אמרינן דפלוגתא דרב ושמואל בטוי' לשמה תליא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בעיבוד לשמה. והוא מזכה שטרא לבי תרי. ועוד הביא הא דגוילין לא עבדתים לשמן. ואיך הביא כל הדברים הסותרים:
ב
ובתוס' פירשו התנאי היא להיפוך. דתנא קמא דלא בעי עיבוד לשמה סבירא לי' דסגי בהזמנה קלה לשמה בחיתוך העור ובתיקונים קטנים. ורשב"ג סבירא לי' הזמנה לאו מילתא היא וצריך עיבוד לשמה דוקא. ואף דבהאורג בגד למת סבירא לי' לרבא גם כן הזמנה לאו מילתא היא. אף דאיכא מעשה רבה כמו עיבוד. תי' בעל המאור ז"ל פ"ק דסוכה דשאני התם דהויין רק משמשים. אבל רצועות תפילין עושה מצוה בהם עצמם מהני בהו עיבוד לשמה. והר"ן בחי' הקשה על פירושו. דאי משום דהוא עצמו קדוש מהני בהו עיבוד לשמה כדמהני בעגלה ערופה. אם כן בהזמנה קלה סגי כמו בירידתה לנחל איתן עיין שם. ובודאי כן הוא דבעגלה ערופה מהני הזמנה קלה. שהרי אביי דסבירא לי' הזמנה מילתא יליף מעגלה ערופה וסגי בהזמנה קלה. ואם כן אם נימא דרצועות חשיב גוף קדושה. ולכולי עלמא ילפינן מעגלה ערופה. אם כן תסגי בהזמנה קלה כמו במשמשים לאביי:
ג
והנראה לי בדעת התוס' ובעה"מ על פי מה שכתבו התוס' בע"ז (דף מ"ז:) במשנה דאבן שחצבה בתחילה לבימוס הרי זו אסורה. דמיירי שהבימוס נעשה להיות הוא עצמה ע"ז. דאי רק להניח עליו ע"ז. הלא משמשי ע"ז אינן אסורין עד שיעבדו והכא משמע שעדיין לא עבד בה. דאי עבד בה למה לי חצובה מתחילה לכך. הלא גבי תפילין אמרינן צר בי' ואזמני' [כצ"ל וט"ס תיבת ולא אזמני' דאי לא אזמני' מפורש בגמרא דמותר בתפילין] אסור. וביאור דבריהם עפ"י דברי התוס' דכאן דעיבוד עדיף מהזמנה שהוא עשיית כל העור. ומדנקט אבן שחצבה מתחילה לכך. מבואר דהזמנה בעלמא לא סגי. ואי עבד בה הי' מועיל כמו צר בי' אזמני' ואף שלא נעשה הכיס מתחילה לתפילין:
ד
והנה לפי פירושם שהאבן הוא גוף ע"ז ובעי חצובה מתחילה לכך ולא סגי בהזמנה. מוכח דאף דע"ז של עכו"ם אסורה מיד. מכל מקום אינו נאסר אלא בעשי' ולא בהזמנה קלה. ואף דבע"ז (דף מ"ו.) באיבעיא דחזקי' זקף ביצה להשתחוות לה ולא השתחוה מהו ומיבעי' לי' זקיפה אי הוה מעשה. ומקשה הש"ס ולמאן אי למאן דאמר ע"ז של ישראל אסורה מיד הא אסורה [אי למאן דאמר עד שתיעבד הא לא פלחה] ופרש"י אפי' לא הוה מעשה. הרי קראה ע"ז. ולמאן דאמר ע"ז של ישראל אסורה מיד הא נמי אסורה מיד. ומדר' ישמעאל בע"ז של ישראל נשמע לר' עקיבא [דקיימא לן כוותי'] בע"ז של נכרי דבדיבור לבד נאסרה. ועל כל פנים במעשה כל דהו אפי' כזקיפות ביצה. כן הי' נראה לכאורה. אבל מה נעשה והתוס' כתבו להדיא (שם מ"ז:) בד"ה אבן שחצבה מתחילה דבזקיפה לבד לא נאסרה ודוקא חצובה ועל כרחינו לחלק דוקא לר' ישמעאל דנפקא לי' איסור ע"ז של ישראל מיד [נ"ב.] מדכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' משעת עשי' הוי תועבה. אין חילוק בין מעשה רבה למעשה זוטא. אבל רע"ק דנפקא לי' שם איסור ע"ז של נכרי מיד מדכתיב פסילי אלוהיהם תשרפון באש משעה שפסלו כו'. על כרחך דבעינן דומיא דפסולה שהוא מעשה חשוב:
ה
ולפ"ז שלשה חלוקים יש בדבר. עגלה ערופה לר' ינאי. בירידתה לנחל איתן דהוא הזמנה קלה סגי. משמשי ע"ז אפילו בעשי' גמורה אין נאסרין עד שיעבדו. ע"ז עצמה בעשי' גמורה נאסרת ולא בהזמנה. והנה בתוס' בתחילת הסוגיא מפורש דרבא סבירא לי' גם בעגלה ערופה עריפתה אוסרתה ולא בירידתה לנחל איתן. והכי סבירא לי' לרבא להדיא בכריתות (דף כ"ד:). מעתה ניחא. דלאביי דיליף גם משמשים מעגלה ערופה דירידתה לנחל איתן אוסרתה. על כן סגי בכל מילי בהזמנה קלה. ולרבא דגם בעגלה ערופה עריפתה אוסרתה ולית לן למילף איסור בהזמנה רק מע"ז על כרחך במשמשים אף בעשי' גמורה אין נאסרין כמו בע"ז. ובגוף קדושה ילפינן מע"ז דנאסר בעשי'. אך לא בהזמנה קלה. דע"ז עצמה ג"כ לא נאסרת בהזמנה קלה. כנ"ל. על כן לרשב"ג בגוף הקדושה לא סגי בהזמנה קלה לשמה רק בעי עיבוד לשמה. ובהכי סגי דילפינן מע"ז עצמה דהוא עשי' גמורה. ולתנא קמא דסבירא לי' הזמנה מלתא כמו עגלה ערופה. וסבירא לי' ירידתה לנחל איתן אוסרתה. מהני בהזמנה קלה ולא בעי עיבוד לשמה:
ו
והנמוק"י בהלכות קטנות כתב כשיטת התוס'. ובסנהדרין בשמעתין כתב דבגוף הקדושה מהני עיבוד לשמה לאוסרה. וברצועות תפילין הזמנה לאו מילתא עיין שם. ובמג"א (סימן מ"ב סק"ו) הקשה דברי הנמוק"י אהדדי. והגר"א ז"ל כתב דסבירא לי' כתירוץ הבעה"מ ז"ל אלא דבעה"מ ס"ל גם רצועות חשיב גוף. והנמוק"י סבירא לי' דוקא קלף תפילין ועור הבתים חשובים גוף. והנודע בשערים כתב שדבריו נכונים. ובסוף דברינו יתבאר בעז"ה השגה על דבריו:
ז
והרמב"ן ז"ל בספר המלחמות האריך בגבורות ובעמקות כדרכו. ומכל מקום בעיקר תירוצו ליישב דברי הרי"ף לא נתבררו לי דבריו ואני דן לפני הרמב"ן בקרקע. תורה הוא וללמוד אני צריך. והנה הרמב"ן תי' דרב ודאי אף עשי' לשמה לא בעי מדמכשיר ציצית בנכרי. והא נכרי אדעתא דנפשי' עביד. ועל כורחין קושיות הש"ס פרק קמא דסוכה. משמואל הי'. ועל כן סמכו הגאונים לפסוק כשמואל. ושם בסוכה מסיק טעמא דשמואל משום דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך ממילא בתפילין דלא כתוב קרא לא בעינן לשמה. וסוגיא דמנחות היא כמו דסלקא אדעתין בסוכה דטעמא דשמואל לאו משום דכתיב גדילים. והא דגוילין לא עיבדתים לשמן. משום דבספר תורה כתוב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. ודרשינן לכם לשם חובתכם. כדדרשינן בציצית לך לשם חובך. ואף דקיימא לן הזמנה לאו מילתא. מכל מקום בעינן עיבוד לשמה. דאביי הוא הסובר דתלי הא בהא. דטעם עיבוד לשמה כדי לקדש העור. וזה רק משום דהזמנה מילתא. ורבא סובר דטעם לשמה לאו משום הכי. ותדע דבעינן בציצית טוי' לשמה. ושם לא שייך לקדש החוטי ציצית. דתשמישי מצוה נזרקין ולית בהו משום קדושה עד כאן תוכן דבריו:
ח
ועתה אציע מה שיש לספק בדבריו מה שכתב דרב ודאי לא בעי עשי' לשמה מדמכשיר בנכרי. ולדידי משום הא לא אריא. דתליית ציצית סתמא לשמן עומדים. ותדע שהרמב"ם מכשיר אם תלאם ישראל בלא כוונה. והיכא דסתמא כשר גוי נמי כשר. כמ"ש התוס' פרק ב' דע"ז גבי מילה למאן דפוסל בכותי משום דמלין לשם הר גרזים ובעי מילה לשמה. ומכל מקום כשר בגוי אף דגוי אדעתא דנפשי' עביד. אלא משום דסתמא כשר. דסתמא לשמן עומדים. בגוי נמי כשר:
כ"ז. ד"ה וכי ט) ומה שכתב עוד דכיון דבעינן בציצית קרא דגדילים תעשה לך לשם חובך. ממילא בתפילין דליכא קרא לא בעינן לשמה. לאו ראי'. דציצית מצוה. על כן מסברא לא בעינן לשמה. ובסוכה דליכא קרא לא בעינן לשמה משום דמצוה. אבל תפילין דקדושה. מסברא בעינן לשמה כמו כל קדשים. וכן השיב עליו הריטב"א בסוכה:
י
ומה שכתב עוד דסוגיא דמנחות קאי למה דלא ידע טעמא דגדילים תעשה לך לשם חובך. הקשה עליו הר"ן בגיטין. דאם כן קשה עליו מסוכה ישנה דמכשרי בית הלל. ולדידי קשה עוד דמהיכי תיתי נאמר דלא ידע הש"ס כו'. הלא נוכל לומר דשפיר ידע מקרא דתלוי' לשם ציצית בעינן ובתפילין נמי בעינן כתיבה לשמה. מיהו אם הזמנה כמעשה. תלוי' בפלוגתא דרב ושמואל. אם צריך טוי' לשמה. דרב סובר בקרא כתיב עשי'. מיהו הזמנה לאו עשי'. וכן תלוי' בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בעיבוד דהזמנה אם דומה לכתיבה. ובודאי לסברת הרמב"ן דרב לא בעי לשמה בציצית כלל. ועל כורחין דלית לי' לרב דרשא דלך לשם חובך. ומכל מקום תלי הש"ס בפלוגתא דרב כרבנן בעיבוד. ולמאן דסבירא לי' בעיבוד בעי לשמה. הוא הדין בציצית בעי לשמה בלא דרשא דגדילים. ממילא לשמואל דסבירא לי' כרשב"ג בעי לשמה בלא דרשא דגדילים. ועל כן לית לי' לש"ס מנחות קושיא דסוכה ישנה. אך למה שכתבנו דלעולם אית לי' לרב עשי' לשמה בעי. על כרחך בודאי גם הש"ס מנחות ידע דרשא דלך לשם חובך. כדי שלא יקשה מסוכה ישנה. וזה בין לרב בין לשמואל ופליגי אם טוי' דהיינו הזמנה כמעשה. ותלי לה בפלוגתא דרבנן ורשב"ג דעיבוד. דלכולי עלמא היינו כתיבה בעינן לשמה משום דקדשים. ופליגי בעיבוד דהזמנה אם הוה כמעשה:
יא
ומה שכתב עוד דבספר תורה בעי לשמה מדכתיב כתבו לכם לשם חובתכם והוא דרשא שלא הוזכרה בש"ס. ותמוה דודאי צריך קרא דלכם. דצריך שיהי' ספר תורה שלו. ובקרא דכתבו לחוד לא סגי. דהוה אמרינן דאם כותב ספר תורה לאחר מקיים המצוה. ואם לא כתב. רק קנה לו ספר תורה לא קיים המצוה. ועל כן כתיב כתבו לכם. לומר שהמצוה שיכתוב ספר תורה לעצמו. והוא הדין אם קנה לו ספר תורה מקיים המצוה דהמצוה שיהי' לו ספר תורה. והלימוד שלמד הרמב"ן דבעינן שיכתוב ספר תורה לשם חובתו לא מצינו בשום מקום. רק שיכוון הסופר לשם קדושת ספר תורה. לא לשם מצוות כתבו לכם. ולדברי הרמב"ן אם יכתוב ספר תורה לאשה שאיננה מצווה במצוות כתבו לכם [או שיכתוב לאחד שכבר כתב לו ספר תורה אחת] יהי' פסול בספר תורה אתמהה. ועוד דאף אם נאמר דקרא דכתבו לכם לשם חובתכם. מכל מקום מנין לנו דבעינן עיבוד לשמה. בשלמא בציצית דכתיב תעשה לך למאן דאמר הזמנה מילתא גם טוי' חשיב עשי'. אבל במה דמפורש כתיבה. מהיכי תיתי שנלמוד מזה לעיבוד. והרי כתיבת סת"ם דלכולי עלמא פסולה בנכרי מקרא דוקשרתם וכתבתם. מכל מקום עיבוד בנכרי כשר. אף הפוסלים. הוא רק משום דאדעתא דנפשי' עביד הרי שלא נלמד עיבוד מכתיבה. מיהו קושיא זו קשה בלאו הכי על הפוסקים טוי' כשרה בנכרי. הלא תליית ציצית דפסולה בגוי למדנו מדכתיב דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית. נאמר גם טוי' בכלל עשי' כי היכי דחשיב בכלל עשי' לענין לשמה. ומצאתי להפרי מגדים (סימן י"ד סק"א) במשבצות זהב דגדילים תעשה לך דכתיב אצל לא תלבש שעטנז גם טוי' ושזירה בכלל דמשעטנז ילפינן דבעינן בציצית טוי' ושזירה אבל ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם אין העשי' רק התלוי' בבגד עיין שם. וניחא הא דנכרי כשר לטוי' ושזירה דמבני ישראל ועשו להם נפקא אבל להרמב"ן קשה מעיבוד בנכרי כשר. וכן מטוי' בנכרי דלשיטת הרמב"ן דילפינן עיבוד מכתיבה לענין לשמה. למה לא נילף עיבוד מכתיבה. וכן טוי' מתלייה לענין שיפסול בנכרי. ואולי סבירא לי' להרמב"ן ז"ל באמת דפסולים בגוי. ואם כן כל הראשונים והאחרונים חולקים על פירושו:
יב
ומה שכתב עוד דרבא לאו משום שצריך לקדש את העור. ותדע דבעי טוי' לשמה אף דתשמישי מצוה נזרקין. אי משום הא לא אריא דתשמישי מצוה אין נזרקין אלא לאחר זמן מצוותן. אבל בשעת מצוותן נוהגים בהם קדושה. וזה נלמד מסוכה דחל שם שמים עליהם. הוא הדין בכל המצוות דכן הקשו התוס' שבת (דף כ"ב). בהא דקאמר אבוהון דכולהו דם הא דלא קאמר אבוהון דכולהו סוכה משום דיש בהם ביטול מצוה במה שמטלטלין. ואם כן האוכל אתרוג בחג או נטל חוטי ציצית לצרכו יעבור באיסור תורה. ונלמוד מבנין אב מעצי סוכה כיון דאיכא ביטול ע מצוה במה שנוטלן לצרכו. וכן כתב רש"י בהדס בחג דילפינן מעצי סוכה. ואם כן שפיר שייך טוי' לשמה כדי שיחול שם שמים עליהם. ובלא ראי' מהיכי תיתי לדחות דברי אביי דפירש טעמא דעיבוד לשמה משום לקדש העור:
יג
והריטב"א פ"ק דסוכה ופ"ד דגיטין והר"ן בחי' שם תירצו דפלוגתא דרשב"ג ורבנן בתרתי. בטלאי של תפילין. היינו בתים דאית בהו שי"ן. וברצועות. ובטלאי לכ"ע הזמנה מילתא כיון דאיכא שי"ן ולכולי עלמא בגוף קדושה ילפינן מעגלה ערופה, אלא דרבנן סבירא להו דתפילין לא בעי לשמה כלל דהכי גמירי. ורשב"ג סובר דבעי לשמה וסבירא לי' נמי הזמנה מילתא היא. ועל כן גם רצועות בעינן לשמה. ותנא דאמר לאומן עשה לי תיק של תפילין. סובר דכל דבר שהוא עצמו קדוש בעינן לשמה. מיהו במשמשים הזמנא לאו מילתא ולא בעינן לשמה. ואנן קיימא לן כתנא דאמר לאומן, ועל כן בעינן נמי טוי' לשמה שהוא גוף הדבר הזמנה מילתא. וכן בטלאי של תפילין בעינן לשמה וברצועות לא בעינן לשמה דהזמנה לאו מילתא במשמשים עכ"ד. וכן דעת הנמוק"י פרק קמא דסנהדרין:
יד
ואינני מבין דבריהם. דאם כן איך תולה הש"ס טוי' לשמה בפלוגתא דרשב"ג ורבנן. כיון דהתם בהלכה פליגי. תנא קמא סובר הכי גמיר דלא בעינן לשמה בתפילין. ומה ענין ציצית לזה. ועוד במה שחידשו דבציצית בעינן טוי' לשמה דבגוף הדבר הזמנה מילתא. השאילתות כתב להיפוך דעבדי' לסוכה ולא יתיב בה וכן אגדי' להושענא ולא אגבהי' למיפק בה לא נאסרו דהזמנה לאו מילתא והכי קיימא לן בש"ע ונראה לי ראיה לדבריו מציפורי מצורע דקיימא לן דאין נאסרין אלא משעת שחיטה. הרי דוקא בקדושה דהיינו עגלה ערופה הזמנה בגופה מילתא הוא. אבל ציפורי מצורע דמצוה כדאמרינן בקידושין (דנ"ז) הואיל והוקצו למצוותן הזמנה לאו מילתא הוא. ועוד דלכאורה האיך נלמוד בציצית דבעי טוי' לשמה מעגלה ערופה בבנין אב. וחולין מקדשים לא ילפינן לחומרא כדאיתא באלו עוברין (מ"ה.) אלא דלמאן דאמר הזמנה מילתא באורג בגד למת דילפינן שם שם בגזירה שוה. ממילא ילפינן בכל מילי מבגד למת דלאו קדושה רק איסור הנאה גרידא. אבל למה דקיימא לן הזמנה במשמשים לאו מילתא ולא משכחת במת הזמנה בגוף. ומעגלה ערופה לחוד לא ילפינן בעלמא במידי דלאו קדושה. על כן במצוה אפילו הזמנה בגוף המצוה לאו מילתא. כן נראה לי טעם השאלתות:
טו
ועוד קשה לי דאיך אפשר להצריך לדידן טוי' בציצית לשמה משום הזמנה מילתא:
כיון דקיימא לן ציצית חובת גברא הוא. ותליית ציצית הוי הזמנה לבד. וטוי' הוי טוי לארוג דלכולי עלמא לאו מילתא. אף לאביי דיליף משמשים מעגלה ערופה והוא הדין לדידן בגוף הדבר. ובמנחות (דף מ"ב:) דאמר שמואל דבעי טוי' לשמה כרשב"ג. היינו שמואל לטעמי' דאית לי' כלי קופסא חייבין בציצית דחובת טלית הוא. וכן קשה מה שכתבו דרשב"ג רצועות תפילין נמי בעי עיבוד לשמה ומינה הוכיח בש"ס דהזמנה מילתא דעיבוד רצועות הוי לי' טוי לארוג דאף לאחר שהכניס הרצועות בתפילין הוה לי' הזמנה לבד כדאיתא במנחות (דף ל"ד:) בהא דתפילין של ראש אין עושין של יד. דהני מילי בעתיקתא אבל בחדתי מותר למאן דאמר הזמנה לאו מילתא. והיינו דאף דהפרשה ודאי נתקדשה תיכף בכתיבתה שהיא פרשה של תורה. מכל מקום שיחול שם תפילין עלי' שלא יוכל לשנות משל ראש לשל יד אינו רק בשעת הנחה. ואם כן רצועות שקדושתם מצד מצוות תפילין לבד אינו רק בשעת הנחה. ובשעה שמכניס הרצועות הוי הזמנה. ועיבודם הוי טוי לארוג. [ואין לומר דכשמכניס הרצועות בתפילין ישנים נתקדשו תיכף דנעשה תשמיש קדושה שמשמשים לתפילין דתפילין מצוה גופה ורצועות משמשים, ותדע דהא רצועות לא חשובים גוף קדושה ולא גוף מצוה כמו ציצית להריטב"א רק משמששים. ואם כן כשהכניסם לתפילין ישינים נתקדשו כמו כרך המת בבגד. ועל כן בשעת עיבוד הוי הזמנה כמו האורג בגד למת. דלא דמי. דרצועות אינם משמשים לתפילין רק בשעת הנחה. ועוד דאכתי המעבד רצועות לעשותם בתפילין חדשים יפסלו לרשב"ג דלא מהני בהו השלמה. ועוד רצועות ראשונים שנעשו בעוד לא הי' תפילין בעולם איך הועילו הא הוי כמו טוי לארוג] וכמו עגלה ערופה קודם ירידתה לנחל איתן דלא נאסרה. שמע מינה דלא חשיב גם הזמנה כיון שאינה במקומה הראוי' לערופה. הכא נמי כיון שאינם מוכנסים בתפילין שזה מקומם:
טז
והר"ן בהלכות פ"ד דגיטין תירץ הקושיא דקיימא לן בעינן טוי' לשמה וקיימא לן כתנא קמא דרשב"ג. דסוגיא דמנחות כהאי לישנא דציצית פסולה בנכרי ובעינן בציצית עשי' לשמה. ובטוי' פליג רב משום דטוי' אינה בכלל עשיית ציצית. ולפום הכי תלי לה בפלוגתא דעיבוד. אבל בסוגיא דסוכה סמכו הגאונים על הגירסא אלמא בעי טוי' לשמה ומרב לא פריך דרב לא בעי עשי' לשמה בציצית כלל וטעמא דמן הקוצין וכו' לאו משום לשמה. ולפ"ז רב דפליג בטוי' לאו משום דטוי' אינו מגוף המצוה דציצית אלא משום דלא בעי לשמה כלל. וכיון שכן אין לומר מסברא דטוי' אינו מגוף המצוה עשיית ציצית אלא דטוי' מגוף עשי' ועדיף מעיבוד, עד כאן דבריו:
יז
וקשה לי בדבריו במה שתלה דין ציצית לשמה בדין פסולה בנכרי. שהרי במילה פליגי תנאי פ"ב דע"ז לר' יוסי פסולה בנכרי וכשר בכותי אף שמלין לשם הר גריזים דלא בעי מילה לשמה. ולר' יהודה להיפוך יעוין שם בתוד"ה וכי. אלמא דלא תלי זה בזה כלל. מיהו בהא יש לומר דאף דלמאן דאמר פסולה בנכרי אין הכרח דבעי לשמה. מכל מקום סבירא לי' להש"ס כן אליבא דרב משום דפוסל מן הקוצין וכו'. רק בסוכה להך לישנא דכשר בנכרי מוכח דלא בעי לשמה משום דגוי אדעתא דנפשי' עביד ולית לי' בהא דסתמא לשמה עומד. ובמילה דכשר בנכרי אף דבעי לשמה. משום דסתם מילה לשמה קאי. ובהא דמן הקוצין מוכרח לומר טעם אחר. ועוד מה שכתב דסוגיא דמנחות קאי להאי לישנא דפסולה בנכרי לפנינו יתבאר בעז"ה דלפענ"ד אינו כן:
יח
ועוד קשה לי דאם איתא דחילוק סוגיא דמנחות עם סוגיא דסוכה תלי בהני תרי לישני. אם כן כיון דקיימא לן ציצית בנכרי פסולה אית לן למיפסק כסוגיא דמנחות. ואם תאמר דכיון דאמרי' התם דבעי צביעה לשמה נקטינן כסוגיא דסוכה אף להך לישנא דציצית בנכרי פסולה. דאף דפסולה בנכרי אין הכרח דבעי לשמה. רק להיפוך מדכשר בנכרי. שמע מינה לא בעינן לשמה כנ"ל. אם כן על כורחין פליגי סוגיא דמנחות עם הא דאיתמר התם דבעי צביעה לשמה אליבא דחד לישנא. והדרא קושיא לדוכתא ביתר שאת שיסתור הש"ס את דבריו תוך כדי דיבור:
יט
ואשר אחזה ליישב בזה הוא עפ"י שיטת הרמב"ם שלכאורה דבריו מרפסין איגרי. ולאחר העיון יראה בעז"ה שהרמב"ם האיר עינינו ליישב כל הסוגיא ברווחא, דהנה הרמב"ם פוסק בציצית דבעי טוי' לשמה ובסת"ם דבעי עיבוד. ובספר תורה ובתפילין בעי עיבוד לשמה. ובמזוזה לא בעי עיבוד לשמה. וברצועות תפילין בעי גם כן עיבוד לשמה ובתים של תפילין לא בעי עיבוד כלל. וכתב הכ"מ בהא דבתים דפסק כתנא קמא דרשב"ג. ותמוה דמכל מקום מנא לי' דלא בעי עיבוד כלל הא לא פליגי אלא בלשמה. והגמרא תלי לה בפלוגתא דהזמנה מילתא. ואי בלא עיבוד כלל פליגי. אם כן לא תלי הא בהא. ועוד דלשון תנא קמא ענפ"י שלא עיבדן לשמן. ולהרמב"ם היה לו לומר אף על פי שלא עיבדן ועוד דבירושלמי פרק אמר להם הממונה (הלכה ה') פליגי תנא קמא ורשב"ג עור שעיבדן לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה רשב"ג אוסר ע"כ. הרי דפלוגתא דת"ק בלשמה דבמזוזה לכולי עלמא עיבוד בעינן. וכן כתב הרמב"ם באמת דבמזוזה בעי עיבוד ולא עיבוד לשמה. ואם כן מהיכי תיתי שנאמר דבבתים של תפילין פליגי בעיבוד גופה כנ"ל:
כ
אשר על כן נראה דרמב"ם בא ליישב כל קושיות ראשונים. דהכא על כורחין קיימא לן כת"ק דרשב"ג כיון דהש"ס תלי לה בפלוגתא דהזמנה מילתא והש"ס פסק להדיא כרבא דהזמנה לאו מילתא. ובגיטין אמרינן גוילין שלא נעבדו לשמן פסולים. גם קושיות הראשונים בטוי' לשמה דהש"ס תלי לה גם כן בפלוגתא דתנא קמא ורשב"ג וכיון דקיימא לן כת"ק כנ"ל וכן פסק הרי"ף. אם כן איך פסקו הרי"ף והגאונים דבעי טוי' לשמה. וכן בש"ס שם דבעי צביעה לשמה. אך לשיטתו יתיישב הכל בסייעתא דשמיא כא) דהנה בהא דתלי הש"ס בפלוגתא דת"ק ורשב"ג פלוגתא דהזמנה מילתא. פרש"י הובא בחי' הר"ן דאי הזמנה מילתא בעינן עיבוד לשמה כדי שיתקדש העור קודם שמשמשין בו בקדושה. ואי הזמנה לאו מילתא אפילו יעבדנו לשמה לא יתקדש. ואין נ"מ בין מעובד לשמה בין מעובד שלא לשמה. וקשה שהרמב"ם (פ"א מהלכות בית הבחירה הלכה כ"ף) כתב אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש. ואם נעשו להדיוט אין עושין אותן לגבוה. וכלי גבוה עד שלא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט עד כאן לשונו *). הנה שהרמב"ם פסק שהזמנה לגבוה לאו מילתא הוא לאסור להדיוט. ואף על פי כן בעינן בכלי קודש עשי' לשם קודש. הנה דלא תלי הא בהא. מזה הוכיח הרמב"ם דבתים אין צריך עיבוד כלל. וזה לכולי עלמא בין לת"ק בין לרשב"ג [היינו דאף לרשב"ג אין צריך עיבוד מחמת עיבוד. רק כדי שיהי' לשמה כמו שיתבאר לפנינו]. ועל כן סבירא לי' לת"ק דאפילו עיבדן שלא לשמן כשרין דעיבוד שאין צריך כלל אינו פוסל שלא לשמה ואף שהוא סברא ומושכל ראשון. מכל מקום אביא ראי' מר"ש זבחים (דף י"ג.) דהולכה שלא לשמה כשרה שאפשר לבטלה שוחט בצד המזבח וזורק. ולתנא קמא דפוסל מחשבה בהולכה. משום דעכשיו ששחט ברחוק. שוב אי אפשר לבטלה. דאם יוליך שלא ברגלו דלאו שמה הולכה ויזרוק יפסול כדאיתא (סוף פרק קמא דזבחים). ולרמב"ם סבירא לי' לתנא קמא דאף בתחילה אי אפשר לבטלה. ואם שחט בקרוב המזבח וזרק פסול כמבואר בדבריו (פ"א מהלכות פסולי המוקדשים הלכה כ"ג). מכל מקום מוכח מדר"ש דכל שאינו צריך אינו פוסל בו מחשבה. ומתנא קמא אין הוכחה להיפוך בזה. ויותר נכון עפ"י מה שביארתי בחי' למנחות (דף י"ח:) דלר"ש הולכה שלא ברגל אף דלאו שמה הולכה. מכל מקום אם הולך שלא ברגל וזרקו כשר. דסוף דינא כתחילת דינא כשם שבתחילה הי' בידו לשחוט סמוך למזבח ולא יעשה עבודת הולכה. כן לאחר ששחט ברחוק וקרבו למזבח בלא עבודה כשר. ועל כן לר"ש לא פסלה מחשבה בהולכה כיון דאף עכשיו אפשר לבטלה. ורבנן סבירא להו כהלכתא הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ועכשיו אי אפשר לבטלה. מכל מקום נלמוד משם דהיכי דאפשר לבטל עכשיו לא פסל מחשבה. זה טעמא דתנא קמא. ורשב"ג סובר דנהי דאי לא הוי בעי לשמה לא הוה צריך עיבוד כלל. מכל מקום כיון דבעי לשמה כדי שיתקדש העור קודם שמשתמשין בו בקדושה צריך עיבוד כדי שיהי' לשמה ויתקדש. [וסברא זו כתובה במלחמות ה' פרק קמא דסוכה שכתב דרשב"ג דבעי עיבוד לשמה לאו עיבוד גמור רק עיבוד מעט שיתקיים לשמה עיין שם] ולא דמי להולכה שכבר נתקדש הזבח והדם בשחיטה וקבלה ועכשיו שפיר תלי לה הש"ס בפלוגתא דהזמנה מילתא. דאי לאו מילתא ולא יתקדש העור בין כך ובין כך שוב אין צריך לשמה בעיבוד כיון דאין צריך עיבוד כלל. ומיושב הא דגיטין דגוילין שצריכין עיבוד שפיר בעי לשמה אף שאינן נאסרין בעיבוד לשמה. כמו כל כלי הקדש דבעי עשי' לשמה אף שאינן נאסרין בעשייתן לשמה כנ"ל:
כב
מעתה מיושבין כל הקושיות על הרמב"ם דהוכחתו דת"ק לא בעי עיבוד כלל. ולא דמי למזוזה דתנא קמא מודה דבעי עיבוד. דאי הוה בעי עיבוד הוי בעי לשמה כמו בגוילין. [והא דבמזוזה צריכה עיבוד ואף על פי כן להרמב"ם אינה צריכה עיבוד לשמה טעמא אחרינא אית בי' עיין לקמן אות מ"ג]. ואף רשב"ג מודה בזה כנ"ל. ומיושב הא דאמר תנא קמא אעפ"י שלא עיבדן לשמן. ולא בעי למימר שלא עיבדן דכל הפלוגתא הוא בלשמה דכיון דלא בעי לשמה ממילא לא בעי עיבוד. ולרשב"ג נמי הא דבעי עיבוד משום לשמה:
כג
ונראה לי להביא ראי' לזה דהנה קשה על הרמב"ם (פ"א מהלכות בית הבחירה) הנ"ל מירושלמי פרק אמר להם הממונה (הלכה וא"ו) דמפורש שם דהא בהא תליא. דלמאן דאמר צריך עשי' לשמה בעשי' לשם קודש לבד נתקדשו ולמאן דאמר דלא נתקדשו עד שישתמש בם בקודש אפילו נעשו לשם חול כשרים לכלי שרת. [ועיין שם בפי' פני משה כי טוב טעמו]. עוד קשה לפרש"י והרמב"ן דטעמא דרשב"ג דבעי עיבוד לשמה כדי לקדש העור קודם שישמשו בו בקדושה. אם כן מה הקשה הש"ס גיטין (דף מ"ה) ורשב"ג עיבוד לשמה בעי לכתיבה לשמה לא בעי בתמי'. מה זה ראי' אימא לא בעי כתיבה לשמה. אבל עיבוד העור בעי לשמה כדי לקדש העור קודם כתיבה. דאם לא יעבד לשמו לא יהי' הזמנה כלל:
כד
וליישב זה נראה דהנה הא דמתקדש העור בעיבוד לשמה ולא חשיב טוי לארוג. שהרי אין ראוי' להניח בעור הפרשיות עד שיעשה מהם בתים הוא משום דבעשיית הבתים נעשה השי"ן [ותפילין של יד דינו כשל ראש. וכן משמע מריטב"א ותי' הר"ן הנ"ל] ותיכף לאחר עיבודן ראוי' לעשות הבתים ועשייתם הוא קדושתם בשי"ן. והנה יש לעיין התינח אם עושה השי"ן בקמט כמו שנהגו. [משום שינוי תפילין להיות גם הבתים שחורות כמ"ש הרמב"ם]. אבל אם עושה בית לבן בקלף וכותב עליו שי"ן בדיו דכשר גם כן. וכמבואר במג"א (סימן ל"ב ס"ק נ"ז). וכן מסתבר דכתב דיו שכותבין בו סת"מ ודאי עדיף. ומה שהמנהג מקובל דור אחר דור לעשות שי"ן בקמט. משום שינוי תפילין להיות גם הבתים שחורות כמ"ש הרמב"ם ולא יהי' ניכר השי"ן בדיו. אבל אם עשה בית לבן דכשר יהי' די אם יכתוב בדיו. ואם כן האיך פסק ותני רשב"ג פסולין עד שיעבדן לשמן. הלא אם יעשה הבית קלף לבן. יהי' העיבוד טוי לארוג שאין דעתו לכתוב האותיות עד שיעשה. תחילה בתים. ודי שיקדש בעשיית הבתים לשמן דאז נעשה הזמנה לכתוב השי"ן:
כה
אך לפי מה שכתבתי הדבר נכון היטב. דהנה מה שאין צריך עיבוד בבתים [אי לאו טעמא דלשמה] כתב הרמב"ן ז"ל במלחמות משום דאין בו כתיבה יעיין שם. אבל אם יכתוב בדיו שוב בעי קלף מעובד כמו לכתיבת סת"מ. ועל כל פנים דופתרא כמו לכתיבת גט. אבל עור מצה ודאי יפסול. ושוב העיבוד הכרחי ובעי לשמה. כמו בעיבוד קלף ורצועות דבעי לשמה לכולי עלמא כנ"ל. והשתא מקשה הש"ס שפיר בגיטין ורשב"ג עיבוד לשמה בעי וכו'. שהרי רשב"ג בעי עיבוד לשמה אפילו עשה בקלף לבן ודיו ודו"ק. ורבנן מכשירים אפי' בקלף לבן ודיו. דלדידהו דכשעשה בקמט לא בעי עיבוד לשמה. הרי העיבוד אפשר לבטלה. שהרי בשעת העיבוד עדיין אפשר לו לעשות השי"ן בקמט ויהי' כשר אפילו מצה. ודומה להולכה לר' שמעון דכשר שלא לשמה. משום דסבירא לי' שעדיין אפשר לקרבו אל המזבח בהולכה שלא ברגל. ועל כן אפילו הוליכו ברגל דנתקרב אל המזבח בעבודה כיון שאפשר בלא עבודה לא פסל בי' מחשבה כנ"ל. הכי נמי בעיבוד לרבנן. אבל לרשב"ג דסבירא לי' אם נעשה השי"ן בקמט צריך עיבוד לשמה כדי שיתקדש העור. אם כן ממה נפשך צריך עיבוד. שאם יעשה בדיו יהי' צריך עיבוד שיכשר לכתוב. ואם יעשה בקמט יצטרך עיבוד משום לשמה כדי לקדש העור. ואם כן הוי העיבוד עבודה שאי אפשר לבטלה ופסול מחשבה. ואם כן מוכח דבס"ת שהעיבוד הכרחי. צריך לשמה אפילו לדידן שאינו מתקדש בעיבוד. שהרי גם לרשב"ג אם יעשה השי"ן בדיו אינו מתקדש בעיבוד ואף על פי כן צריך לשמה משום דהוה עבודה שאי אפשר לבטלה לדידי'. הוא הדין לדידן בספר תורה אפילו לרבנן דסבירא להו הזמנה לאו מילתא ודו"ק היטב:
כו
והנה מוכח דינו של הרמב"ם דאף דאין כלי שרת מתקדשין בהזמנה לבד. מכל מקום צריך לעשותן לשם קודש. וכל זה לשיטת תלמודא דידן דטוי' לארוג לכולי עלמא הזמנה לאו מילתא. מוכרח לומר כנ"ל. אבל הירושלמי לשיטתי' שם אבנים שחצבן לשם קבר אסורים בהנאה. ובתלמודא דידן בשמעתין מפורש שזה הוי טוי לארוג ולכולי עלמא לאו מילתא. הרי דירושלמי סבירא לי' גם טוי לארוג הזמנה מילתא לאסור ולקדש. על כן שפיר יכול לסבור דהא בהא תליא. ואם הזמנה לאו מילתא לקדש אין צריך לשמה אפילו עשייתן הכרחית. ומכל מקום בעי רשב"ג לשמה אפילו יכתוב השי"ן בדיו אף דהוי טוי לארוג. מכל מקום נתקדש בעיבוד לשמה דטוי לארוג נמי הזמנה מילתא:
כז
ומה שהירושלמי חולק עם הבבלי בטוי לארוג. גם כן לשיטתם דש"ס דידן הא סובר עגלה ערופה ירידתה לנחל איתן אוסרתה ולא מיתסרא בלקיחה אף דהוה הזמנה מעליא משום שעדיין אינה ראוי' לעריפה. וכן לשון הש"ס כריתות (דף כ"ה.) משנראית לעריפה. הרי דמה שאינו מתקדש תחילה. משום שעדיין אינה ראוי' לעריפה. והוא הדין טוי לארוג לא חשיב הזמנה לאסור. שהרי כל עיקר הזמנה מילתא מעגלה ערופה ילפינן. אבל ירושלמי לשיטתי' פרק עגלה ערופה (הלכה וא"ו) דר' שמואל ב"ר יצחק פליג על ר' ינאי וסבירא לי' משעת לקיחה היא נאסרת. ומביא ירושלמי שם ראי' לדבריו ממשנה על כן טוי לארוג נמי אסור וקדוש:
כח
ומעתה נבוא לסוגיא דמנחות (דמ"ב:) בפלוגתא דרב ושמואל אם צריך טוי' לשמה דתלי לה הש"ס בפלוגתא דעיבוד לשמה. ותחילה נחקור אם הגמרא קאי ללישנא דפוסל רב ציצית בנכרי. או ללישנא דמכשיר. וכבר כתבנו (באות ט"ז) בשם הר"ן ז"ל דהגמרא קאי ללישנא דפוסל. ולפענ"ד נראה להיפוך כמו שאבאר:
כט
הנה שם במנחות (דף מ"ב.) ר' נחמן משמי' דרב ציצית אין צריך ברכה. והקשה רב חסדא מי אמר רב ציצית אין צריך ברכה והאמר רב ציצית בנכרי פסולה. והא מה רומיא. א"ר יוסף קסבר רב חסדא כל מצוה שכשירה בגוי בישראל אין צריך לברך. שפסולה בנכרי בישראל צריך לברך. והרי מילה שכשירה בנכרי ובישראל צריך לברך. מידי הוא טעמא אלא לרב ורב מיפסל פסול. והרי תפילין דכתיבה פסולה בנכרי וישראל אין צריך לברך על הכתיבה. אלא כל מצוה שעשייתה גמר מצוותה אף על גב שכשירה בנכרי כגון מילה. בישראל צריך לברך. וכל מצוה שאין עשייתה גמר מצוותה כגון כתיבת תפילין. בישראל אין צריך לברך והכא בהא פליגי ר' נחמן סבר חובת גברא הוא. והעשי' לאו היינו גמר מצוותה. ורב חסדא סבר חובת טלית הוא ועשייתה גמר מצוותה. היינו דר"ח דסבר חובת טלית הוא הקשה דרב אדרב. דאי לאו דאמר רב ציצית בנכרי פסולה לא הוה קשיא לי'. דיש לומר רב תרתי בעי עשייתה גמר מצוותה [וכדמוכח מכתיבת תפילין] פסולה בנכרי. דלרב אין הוכחה ממילה. דרב מיפסל פסול. ורב נחמן משמי' דרב סבר חובת גברא הוא על כן אף דפסולה בנכרי אין צריך ברכה אמר לי' רב מרדכי לרב אשי אתון הכי מתניתו לה אנן הכי מתנינן לה. אמר רב מנין לציצית בנכרי שהיא כשירה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם. אחרים יעשו להם עד כאן. והנה ללישנא קמא דציצית בנכרי פסולה. על כורחין סובר רב חובת גברא הוא. מדר' נחמן אמר משמי' ציצית א"צ ברכה. ושמואל הא סבר חובת טלית הוא דאמר שם (מ"א:) כלי קופסא חייבין בציצית. אם כן קשה היכי מוקי פלוגתא דרב ושמואל כתנאי דתנא קמא ורשב"ג. הא בין רב בין שמואל כרשב"ג אתיין. דרב דאמר ציצית עשי' לשמה בעי טוי' לשמה לא בעי. לטעמי' דחובת גברא הוא. והוה לי' עשי' רק הזמנה. דהמצוה הוא בשעת לבישה [וראי' לזה דבסוכה (דף ט'.) מדמי הש"ס עשיית ציצית לעשיית סוכה. דהקשה לפי פירש"י מרב דבעי עשי' לשמה. לבית הלל דמכשיר סוכה ישנה. ועשיית סוכה מפורש בפוסקים דחשיב רק הזמנה דאינה נאסרת עד שישב בה. ואם עשיית ציצית עדיפא מהזמנה לא הוה מקשה מידי] וטוי' הוה לי' טוי לארוג דלכולי עלמא לאו מילתא. ושמואל לטעמי' דחובת טלית הוא הוי עשי' מצוה גופה וטוי' הזמנה. אבל למה דמוקי מילתי' דרב כרבנן קשה למה בעי עשי' לשמה. [ואפילו תימא דבהא טעמי' דרב מדכתיב תעשה לך לשם חובך. מכל מקום במה דלא בעי טוי' לשמה כרשב"ג נמי אתיא]:
ל
אשר על כן מוכרח דהש"ס קאי אליבא דרב מרדכי דרב מכשר בנכרי. ולדידי' לרב נמי חובת טלית הוא ואין צריך ברכה משום דכשירה בנכרי. וכל שכשירה בנכרי סבירא לי' לרב אין צריך ברכה. דלרב ליכא לאותבי' ממילה. וכן משמע מפרש"י שכתב אתון הכי מתניתו לה על כן קשיא לכו דרב אדרב. משמע דלדידי' ליכא לאותבי' כנ"ל. ומשמע דסבירא לי' לרב מרדכי אליבא דרב חובת טלית הוא. דאי חובת גברא הוא אפילו פסולה בנכרי אין צריך ברכה כדמוכח מכתיבת תפילין. ועל כן כיון דבין רב בין שמואל סבירא להו חובת טלית הוא. על כרחך פלוגתייהו דרב ושמואל בטוי' לשמה כתנאי. העולה מזה דסוגיא דמנחות קאי ללישנא דרב מכשיר בנכרי ולא מצינו דפליגי עלי' שום אמורא לא) והנה לכאורה קשה לפי מה שביארנו דתנא קמא דלא בעי עיבוד לשמה דוקא בבתים משום דלא בעי עיבוד כלל. אבל בקלף דבעי עיבוד אף ת"ק מודה דבעי עיבוד לשמה. אם כן בציצית דבעי טוי' גם תנא קמא מודה דבעי לשמה. [ואף דלהרמב"ם דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה משום דחובת הבית הוא ואם אין בית אין מזוזה. הוא הדין דיש לומר כן בציצית דאם אין טלית אין ציצית. מכל מקום מהא דלא בעי עיבוד בבתים של תפילין אין דמיון כלל לציצית]:
לב
אך נראה דהנה לכאורה קשה אשמואל דבעי טוי' לשמה מסוכה ישנה דכשירה ולא בעי לשמה דלא עדיף טוי' בציצית אף דחובת טלית מעשי' בסוכה דחובת גברא דזה וזה הזמנה. ואין לומר כתי' הש"ס בסוכה גדילים תעשה לך לשם חובך. דהא מקשה הש"ס שם סוכה נמי הא כתיב תעשה לך. ומשני התם למעוטי גזולה. וחזר ומקשה הכא נמי למעוטי גזולה. ומשני כתיב קרא אחרינא ועשו להם משלהם ולפי סוגיא דהכא דועשו להם ללמדינו דציצית בנכרי כשירה. וליכא למעוטי מלהם גזולה. ושוב איצטריך לך למעוטי גזול ואין ללמוד מלך לשם חובך. וקשה לשמואל מסוכה ישנה. על כרחך מוכרח לומר דטעמא דשמואל דבעי טוי' לשמה כדי שיתול שם שמים על הציצית דהזמנה מילתא. אבל בסוכה קודם החג דומה לעגלה ערופה קודם ירידתה לנחל איתן כיון שעדיין אינה ראוי' לעריפה לא מתקדשה אלא בירידתה והכא נמי כיון שבשעת עשי' אין זמן מצוה. ומה לי שאינו זמן מצוה מה לי שאינו מקום מצוה. ועוד דלשון הש"ס מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה שנאמר חג הסוכות לה'. מכל מקום אינם אסורין אלא כל שבעה בזמן מצוה לא קודם לכן. וכיון שלא נתקדשה בשעת עשי'. איך יועיל העשי' לשם מצוה שתתקדש אחר כך. הא למה זה דומה לנפש שבנאו לשם חי ופרש"י לכשימות יקבר בו. ואחר כך הוסיף בו דימוס אחד לשם מת כלומר לאחר שמת. דדימוס זה אסור וכל הנפש מותר. הרי דמה שבנה בעודו חי לא הוה הזמנה אחר כך כשמת כיון שלא הי' הזמנה בשעת עשי'. הכא נמי בזה דבשעת עשיית סוכה לא היתה הזמנה כנ"ל שני הטעמים. וכן משמע בחי' הר"ן שכתב דבעגלה ערופה ירידתה לנחל איתן הוא הזמנה. ולמה לא חשיב הלקיחה למעשה. הגם דבשעת מעשה הלקיחה לא נאסרה כיון שמחוסר ירידה אבל לאחר ירידה שוב תאסר מחמת הלקיחה. והוה לי' לחשוב הלקיחה להזמנה. או שניהם יחד. אלא ודאי כיון דבשעת לקיחה לא היתה הזמנה. דאינה במקומה ומחוסר ירידה גם אחר כך לא הועיל. הכא נמי כיון דבשעת עשי' בחול לא הי' הזמנה דהוי טוי לארוג. גם אחר כך בהגיע החג לא נאסרה:
לג
ויותר מבואר ראי' לזה על פי מה שכתבו התוס' ע"ז (דף מ"ז:) ד"ה אבן והובא בדברינו לעיל (אות ג' ד') דבגוף ע"ז אף דאסורה מיד. מכל מקום אינה נאסרת בהזמנה קלה אלא בעשי' גמורה. והנה בתוס' ע"ז (דף י"ב.) דאף דדמי ע"ז ביד נכרי מותרין. מכל מקום כשמקצה הגוי הדמים לצורך ע"ז אחרת אסורין הדמים עיין שם. ולכאורה תמוה דהא אין הקדש לע"ז. אך הדבר נכון על פי מה שכתבו התוס' בשמעתין דבגוף ע"ז הזמנה מילתא הוא. ובשמעתין דמעות לצורך המת הוי הזמנה מעליא. ולאו כמו טוי לאריג. כיון דחזי לקנות במעות בגד של מת. ואם כן כשמכר לקנות בדמיו ע"ז הוי הזמנה לגוף ע"ז [לא זכיתי להבין דאם כן אפילו כשמזבין חפץ בעלמא כדי לקנות בדמיו ע"ז נמי נימא דנאסר מטעם הזמנה. ולמה דוקא כשמזבין ע"ז. ואפשר דלא חיישינן דלקנות בדמיו ע"ז מתכוין. רק כשמזבין ע"ז יש סברא לומר דודאי אי לאו דלקנות בדמיו ע"ז לא הוה מזלזל בי' למוכרו. המגיה] ולפי דברי התוס' הנ"ל דבגוף ע"ז לא סגי בהזמנה קלה רק עשי' מעליא. ממילא מוכח דמכירת הע"ז ליקח המעות לשם ע"ז חשיב הזמנה מעליא כמו עשי' גמורה. והוא הדין לקיחת העגלה ערופה שלוקח בדמים עגלה ערופה. דכיון דמוכר חפץ להשיג ע"ז חשיב עשי' גמורה. כ"ש או עכ"פ הוא הדין הקונה עגלה ערופה דחשיב עשי' גמורה. אלא שאינה נאסרת עדיין דמחוסר ירידה. מ"מ לאחר ירידה שוב תיאסר מחמת עשי' גמורה. ואיך יליף מזה אביי דהזמנה מילתא אפילו הזמנה קלה. כהני דמבואר בשמעתין זריקת הבגד בקרוב למת וכהאי גוונא. אלא ודאי כיון שאינה נאסרת בשעת לקיחה אינה נאסרת גם אחר כך מחמת הלקיחה. רק מחמת הירידה דהיא הזמנה קלה. הוא הדין העושה סוכה קודם החג כיון דאינה נאסרת קודם החג. גם בבוא החג לא נאסרה קודם שישב בה. ואין לדחות דשאני סוכה דהוי רק מחוסר זמן דממילא אתי ולא חשיב דבר שלא בא לעולם. דבעגלה ערופה נמי הא בידו להורידה לנחל איתן דלא חשיב דבר שלא בא לעולם דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי *):
לד
ועוד נראה לי ברור לפי טעם שני דקודם חג לא נאסר משום דשבעת ימים כתיב. שוב ודאי דאינה נאסרת בבוא החג מחמת עשי' דקודם החג לשמואל דאמר בפרק יש בכור (דף מ"ט.) בפודה בנו בתוך שלשים יום שיחול הפדיון לאחר ל' ונתאכלו המעות אין בנו פדוי. כיון דאין בידו לפדותו עכשיו. ודוקא באיתנייהו למעות דהוי המעות פקדון עד לאחר ל' כמ"ש הרשב"א והר"ן בחי' שבועות (דף ל"ג:) ונעשה המעות של כהן בעת הפדיון. אבל כסף דמתחילה לא מהני כיון שאינו בידו לפדותו מתחילה. הכא נמי עשה הסוכה קודם החג שיחול הקדושה בחג לא מהני כיון שאינו בידו שתיאסר קודם החג. וכיון דאנן לשמואל קיימינן דאיהו הוא דבעי טוי' לשמה. ולדידי' לא מהני עשי' לשמה קודם החג שתחול הקדושה בחג. ואם כן ליכא לאותובי' לשמואל מסוכה ישנה. ולרב פשיטא דלא קשה מידי לפי הסוגיא דמנחות דרב סבירא לי' גם כן חובת מנא הוא ועשיית ציצית הוא המצוה. ולא דמי לעשיית סוכה דהוא הזמנה לבד:
לה
וראי' לזה מדברי המג"א (תרל"ח ס"ק ב') בסוכה העומדת בנוי' משנה לשנה לא נאסרת בבוא החג השני עד שישב בה דכיון שעבר החג פקעה קדושתה. ואם הועיל הזמנה אף שלא בעת החג. נאמר כיון שהזמנה לכל חג וחג וישב בה בחג אחד יהי' דינו בכל השנה כאזמני' וצר בי' דאסור לעולם. אלא ודאי דאין קדושתה אלא בחג ולא הועיל ישיבה בחג לחג אחר כיון שנפסקה הקדושה בין חג לחג. כל שכן דלמאן דאמר הזמנה מילתא דלא הועיל הזמנתה. היינו עשייתה בחול לחג הבא. ודינה בבוא החג כאילו ייחד הסוכה העומדת מכבר בלא עשי'. ואם כן אין צריך עשי' לשמה ולא קשה מידי מטוי' לשמה לסוכה ישנה. ואם כן מוכח דטעם טוי' לשמה משום לקדש הציצית. ושפיר תלי לה בעיבוד לשמה בבתים. דלתנא קמא דלא בעי לקדש העור. הכא נמי לא בעי לקדש הציצית ושוב דומה לסוכה ישנה דכשירה:
לו
ובסוכה דקאי הסוגיא למאן דפוסל ציצית בנכרי כדמוכח משנויא דמשני כתיב קרא אחרינא ועשו להם משלהם ולא דרשינן ועשו להם אחרים יעשו להם כנ"ל] ומוכרח דרב סבירא לי' ציצית חובת גברא כמ"ש (באות כ"ט) מכל מקום לא הי' יכול להקשות לרב ושמואל מבית הלל. דיש לומר דסבירא לי' הזמנה מילתא. ועל כן לרב דחובת גברא הוה לי' עשי' הזמנה וטוי' טוי לארוג. ולשמואל דחובת טלית הוא העשי' מצוה וטוי' הזמנה ובין לרב ובין לשמואל הזמנה מילתא. ולא מסוכה ישנה דבסוכה לא מהני הזמנה לקדש כלל כנ"ל. [ואין להקשות דאם כן דסבירא להו לרב ושמואל הזמנה מילתא. איך פליג רבא עלייהו. לא קשיא דרבא לשיטתי' גם בעגלה ערופה עריפתה אוסרתה. ובהא ר' יוחנן בחולין (דף פ"ב.) סובר כמותו דהלכה כמותו לגבי רב ושמואל]. על כן מקשה להיפוך. ולבית הלל לית להו ר' יהודה אמר רב כיון דקיימא לן הזמנה לאו מילתא כדפסק הש"ס בהדיא בשמעתין על כורחין גם בית הלל סוברים כן. דאם לא כן איך נחלקו אדבית הלל. ואם כן לית להו דר' יהודה אמר רב דסבירא לי' אף דחובת גברא הוא בעי עשי' לשמה. ובית הלל על כרחך אין סוברים כן. כיון דאית להו הזמנה לאו מילתא ומכשרי סוכה ישנה [אבל לפום סוגיא דמנחות דרב אית לי' ציצית בנכרי כשירה וסבירא לי' חובת טלית הוא. כמו שכתבתי לעיל (סק"ל). ועל כן בעי עשי' לשמה דעשי' היינו גוף המצוה. גם להיפוך לא הי' יכול להקשות דשפיר גם בית הלל סוברים כן. והא ודאי לאו קושיא היא דנימא דלית להו דשמואל. דמה בכך אם אינם סוברים כשמואל אלא כרב. ולשמואל מדבית הלל ודאי לא קשיא כיון דטעמא דשמואל משום דהזמנה מילתא לקדש הציצית ובסוכה לא שייך זה וכנ"ל] וכיון דקושיות הש"ס בסוכה אליבא דמאן דפסל ציצית בנכרי. על כן שפיר משני דלמעוטי גזול מועשו להם נפקא כנ"ל:
לז
וא"כ שפיר פסק הרי"ף ושאר פוסקים דבעי טוי' לשמה כיון דפסקו ציצית בנכרי פסולה ונפקא לן מגדילים תעשה לך לשם חובך דבעי טוי' לשמה כסוגיא דסוכה. והא דהוכרעו הלכה כלישנא דציצית בנכרי פסולה כדי לפסוק דבעי טוי' לשמה משום דאמרינן במנחות (דף מ"ב:) דבעי צביעה לשמה:
לח
ועוד נראה שהוכיחו כן. דאי כסוגיא דמנחות דציצית בנכרי כשירה. ושוב אין ללמוד מגדילים תעשה לך לשם חובך. כמו שכתבתי לעיל (אות ל"ב). וטעמא דשמואל משום דסבירא לי' כרבן שמעון בן גמליאל דהזמנה מילתא. אם כן קשה הא דאמר שמואל [בשמעתין] להני דשקלי עפרא לאישתא בת יומא יאות אינון עבדין דאיתקש לע"ז דקרקע עולם אינה נאסרת דהא בע"ז גופה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה. אלא ודאי שאני ע"ז. דבע"ז גופה הזמנה מילתא. על כן מהני חפירתה לשם ע"ז לאסור. מה שאין כן במת דהזמנה לאו מילתא וכאילו חפר שלא לשם מת. ואם כן מוכח דסבירא להו לאו מילתא:
לט
ולענין הלכה דעת הרמב"ן לפי שיטתו דאין תפילין ומזוזות צריכין עיבוד וכתיבה לשמן. ומביא ראי' לדבריו מהא דפרק המוציא תפילין דהקונה תפילין ממי שאינו מומחה בודק שלשה תפילין שנים של ראש ואחת של יד או שנים של יד ואחת של ראש. וניחוש שמא לא נעבדו לשמן ולא נכתבו לשמן. וכהא דפרק התכלת דספרים אין נקחין מכל אדם חיישינן שמא לא לשמן עשאם. ואם תאמר תפילין כיון שאינן עשוין [להתלמד] אלא למצוותן. חזקה בהכשר נעשו וכהא דהמוצא תכלת בשוק שזורין ומופסקין כשירין. ליתא דהתם מסתמא בעל הבית שעשאן לעצמן ממנו נאבדו וחזקה בהכשר עשאן. אבל המוכר חיישינן דחשודין הם. עד כאן מ) ובעניותי לא הבנתי דבריו שהרי שם במנחות (דף מ"ג.) הלוקח טלית מצוייצת מן הנכרי מן התגר כשירה מן ההדיוט פסולה. פרש"י אם תגר הוא כשירה דלא מרע נפשי' וזבין להו מישראל וכשירה. מן ההדיוט פסולה שמא הוא צבעה ושלא לשמה נעשית הרי דכשידוע שקנאה מאדם אחד מישראל. אמרינן חזקה ממומחה ונאמן קנאה. משום דרוב מצויין אצל חכלת מומחין הם וכמו שכתבו התוס' שם (דף מ"ב:) בד"ה ואין נקחין. וכל החשש בתכלת שאינה נקחית אלא מן המומחה. כיון שנמצא אצלו חיישינן כאן נמצאו וכאן הי' והוא עצמו צבעם. והרי ידוע שאינו מומחה אבל תפילין שנמצאו אצל אינו מומחה. ידוע שהוא עצמו לא עשאן. שהרי אינו מומחה. וכמה הלכות יש בתפילין. והוא אינו מומחה לידע אותם. על כרחך מאחר קנאם וחזקתו ממומחה קנאם. והרי לא מספקינן כלל בש"ס עירובין (דף צ"ז.) בעשאן הוא עצמו. דמקשה שם ממה נפשך אי מחד זבין וכו' אי מתלת זבין וכו'. וכיון דעל כורחין קנאם על כן כשרים. והכי פשטא דשמעתא. ומה שספרים אין נקחין אלא מן המומחה. כבר תירץ הרמב"ן עצמו דשמא להתלמד עשויין:
מא
אך כל זה ניחא לפי גירסת הרמב"ן שבודאי הי' לו גירסא זו דספרים אינן נקחין מכל אדם. אבל גירסת ספרינו תפילין יש להם בדיקה ואין נקחין אלא מן המומחה [פירשו בתוס' שם ובפ' המוציא תפילין. משום דיצטרך לפתוח התפילין על כן לכתחילה אין נקחין אלא מן המומחה] ספרים ומזוזות נקחין מכל אדם. וכן גירסת הרי"ף בהלכות ציצית תכלת אין לה בדיקה ואינה נקחית אלא מן המומחה. ספרים יש להם בדיקה ונקחין מכל אדם. הנה דאף בספרים דלכולי עלמא בעי לשמה נקחין מכל אדם. ועל כרחך כמ"ש משום דאינו מומתה אינו יכול לכתוב ספר תורה ועל כרחך ממומחה קנאם:
מב
ומה שהביא רמב"ן עוד ראי' מירושלמי דפרק אמר להם הממונה דמבואר שם לדתנא קמא דרשב"ג קלף של תפילין וכלי שרת ובגדי כהונה אין צריך לשמה משום דהזמנה לאו מילתא ואין צריך לשמה אלא ספר תורה וציצית דגלי קרא [והוא לפי שיטתו דספר תורה גלי קרא דועתה כתבו לכם לשם חובתכם. וכבר כתבתי (באות י"א) שדברים אלו לפענ"ד תמוהים] כבר כתבתי (באות כ"ו) דהירושלמי לשיטתו טוי לארוג נמי תלוי בפלוגתא דהזמנה מילתא. ועל כן אפילו עשה השי"ן בקלף בעי עיבוד לשמה משום דהזמנה מילתא. ואין שום ראי' מדרשב"ג להצריך לשמה בשום הזמנה למאן דאמר לאו מילתא. אבל לדידן טוי לארוג לכולי עלמא לאו מילתא. ע"כ רשב"ג דבעי עיבוד לשמה אף אם עשה השי"ן בכתב לאו משום הזמנה מילתא כדי לקדש העור. אלא דהיכי דבעי לשמה כל ההכנות צריכין לשמה אף שאין מועילים לקדש. על כן אף לדידן דהזמנה לאו מילתא צריכין לשמה. ולא פליגי רבנן אלא בעור הבתים שא"צ עיבוד כלל. ואין צריך עיבוד לשמה אלא כדי לקדש העור. ואי לאו מילתא אין צריך עיבוד כלל. ועל כן אפילו עשה השי"ן בכתב דצריך עיבוד כיון שאפשר לעשות בקמטים ולא לעשות עיבוד. דומה להולכה בקדשים אליבא דר' שמעון וכנ"ל באריכות אבל בקלף של ספרים ותפילין ואפילו רצועות תפילין צריכין לשמה. רק בקלף של מזוזה פסק הרמב"ם דאין צריך עיבוד לשמה כתנא דרשב"ג דירושלמי. והטעם מבואר בתשו' שהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל. הובא בכסף משנה. ויפה כתב בשירי קרבן שרמב"ם בעצמו שכח מאין הוציא דין זה דמזוזה אין צריך עיבוד לשמה עיין שם. ובודאי שהסברא לבד לא הי' כדאי לכתוב לחדש הלכה ובפרט לכתוב הלכה בסתם. ועל כל פנים הי' לו להרמב"ם לכתוב יראה לי. רק מירושלמי הוציאו. ומכל מקום בהא דכלי שרת שכתב הירושלמי דאין צריך לשמה לתנא קמא. לא פסק הרמב"ם (סוף פ"א מהלכות בית הבחירה) כירושלמי ומשום דירושלמי לשיטתי' כנ"ל:
מג
נשוב לפסק הרמב"ם דמזוזה אין צריך עיבוד לשמה. והטעם כתב בתשו' לחכמי לוניל דאין צריך עיבוד לשמה אלא חובת הגוף התדירה. ויש לעיין אם בעי כתיבה לשמה על כל פנים. ובאמת שלא ראיתי להרמב"ם שיכתוב גם בספר תורה ותפילין שיצטרך כתיבה לשמה. נראה דסבירא לי' סתם לשמה קאי וכמו עשיית ציצית. רק בשמות הקדושים כתב שצריך שיכתבם לשמה גם במזוזה. אך למה דקיימא לן בספרים ותפילין צריך כתיבה לשמה. יש לעיין אם יש צד להקל במזוזה או דלמא דוקא בעיבוד דאין צריך לשמה היקל במזוזה שהיא רק הזמנה אבל לא בכתיבה עצמה:
מד
ויש להביא ראי' מציצית דבעי טוי' לשמה אף דחובת הבגד ולאו חובת הגוף. ועל כרחך משום דגלי קרא לך לשם חובך. ואי אמרת דבמזוזה כתיבה בעי לשמה ובהזמנה מקילין. אם כן בציצית נמי ניקל בטוי'. אלא ודאי במזוזה גם כתיבה עצמה לא בעי לשמה. ובציצית דעשי' על כרחך בעי לשמה מקרא. על כרחך גם טוי' בעי לשמה:
מה
מיהו יש לדחות לפי מה שכתב הפרי מגדים כיון דגדילים תעשה לך נכתב אצל לא תלבש שעטנז. דבזה מוכח דבעינן טוי' גם כן. נכלל גם הטוי' בכלל עשי'. אך לפי דרך הרמב"ן דילפינן הזמנה מעשי' עצמה. אם כן אם נאמר דמזוזה עשי' לשמה בעי והזמנה לבד לא בעי. גם בציצית נאמר כן:
מו
אך לפענ"ד הי' נראה בטעם הירושלמי דאין מזוזה צריך עיבוד לשמה. קצת באופן אחר ממה שכתב הרמב"ם. והוא משום דמזוזה מתיר הבית לדור בו והוא צורך הדיוט ואינו דומה לתפילין שהוא חובה לא לצורך האדם. ובהכי ניחא בציצית דאינו מתיר. שהרי אם אין לו ציצית מותר ללבוש הבגד בלא ציצית. [וכבר הארכתי בזה בחי' להלכות מזוזה]. על כן צריך טוי' לשמה. ולעולם כתיבה לשמה גם במזוזה בעי:
מז
ולדינא אין כל כך נפקא מינה דבזה ודאי לא נפסוק כרמב"ם שפסק כת"ק דברייתא דירושלמי מאחר שלא הובא בתלמודא דידן. בפרט שירושלמי הביא ברייתא דכלים שעשאן להדיוט עד שלא נשתמש בהם הדיוט מותר להשתמש בהם גבוה. ובזה לא קיימא לן כוותי' כמבואר ברמב"ם עצמו (פ"א מהלכות בית הבחירה). אך במה שכתב הרמב"ם בדין בתים של תפילין דלא בעי עיבוד כלל נראה לעענ"ד לפסוק כן הלכה למעשה. וכן בדין הרצועות וכל שכן קלף שצריך עיבוד לשמה. מח) עתה נבאר אם הדיו צריך עשי' לשמה. דלכאורה הי' נראה דכיון דדיו לכולי עלמא הוי גוף קדושה. אפילו לרמב"ן דקלף לא חשיב גוף קדושה דגוילין אגב כתב הוא דקדוש. אבל דיו דלכולי עלמא הוי גוף קדושה. ובגוף קדושה קיימא לן הזמנה מילתא [ושמעתי שבספר משכנות יעקב פסק דבדיו בעי עשיית הדיו לשמה]. ועוד דעל כל פנים לא גרע מעיבוד הקלף. ואם הקלף דגוילין אגב כתב קדוש בעי לשמה. איך אפשר שדיו גוף האותיות לא בעי עשייתה לשמה ויהי' יציבא בארעא וכו'. ולאחר העיון נראה דאין צריך עשי' לשמה. ואין לדמותו לעיבוד עורות. דעור שנכתב עליו. הלכה למשה מסיני שיהי' מעור בהמה וחי' הטהורין. ואם נכתב על גבי נייר פסול. רק צריך שיבוא מבעל חי הטהור. וכשרות העור מחמת לקיחתו מן החי. ומשם ואילך בעי כל הכנותיו לשמה. אבל דיו אין שום נפקא מינה ממה נעשה הדיו רק שיהי' שחור כמ"ש הרמב"ם. ומה נפקא מינה בהכנות שנעשו בהדיו עד עתה. ואין אנו מכשירין הדיו רק מחמת כח שהוא עתה שחור ולא בעי עשי' כלל בדיו וא"צ עשי' לשמה. מט) אך אכתי יש מקום עיון להצריך לשמה כדי לקדש הדיו קודם שכותבין בו סת"ם. לדעת הנמוק"י שהרמ"א פוסק כמותו דהזמנה לגוף הקדושה מילתא. ואף שהמג"א חולק היינו מטעם שכתב בשם הרמב"ן דגוילין אגב כתב הוא דקדוש וחשיב רק תשמיש קדושה. אבל דיו דהוי גוף קדושה לכולי עלמא. אין מקום לומר שלא יתקדש בעשייתה. רק לשיטת התוס' דגם בעגלה ערופה קיימא לן כר' יוחנן דעריפתה אוסרתה. והרי הרמב"ם פסק ירידתה לנחל איתן אוסרתה. ואם כן להרמב"ם הדיו מתקדש בהזמנה. ונשמע מדרשב"ג לפי מה שפרשתי דהכי קיים למסקנא טעמא דרשב"ג משום דהזמנה מילתא בעי עיבוד לשמה כדי לקדש. אף דמדינא לא הי' צריך עיבוד כלל. מכל מקום בעי עיבוד שיהי' לשמה כדי לקדש הוא הדין לדידן בדיו. אף דמדינא אין צריך לדון על עשיית הדיו. נבעי עשיית הדיו לשמה כדי לקדש:
נ
אך נראה דגם הא ליתא. דלכאורה קשה לתנא קמא דאמר עור הבתים אין צריך עיבוד לשמה הרי השי"ן בגוף הבי"ת. והרי העור שנעשה ממנה השי"ן גוף קדושה. ולא יספיק תי' הרמב"ן דגוילין אגב כתב הוא דקדוש. שהרי מעור עצמו נעשה השי"ן. ונראה ליישב דהנה למאן דאמר הזמנה לאו מילתא ואין העור מתקדש רק בשעת כתיבה הרי כתיבתו וקדושתו באים כאחת דאי אפשר בענין אחר. ולמאן דאמר מילתא כיון דאפשר לקדש קודם אין כשר אלא כשמקדשין קודם ועל כרחך לתנא קמא כיון דכתיבת הפרשה עצמה אי אפשר לקדש הקלף קודם כיון דהקלף ממשמשים ולאו מילתא ועל כרחין צריך לסמוך על שקדושתו וכתיבתו באים כאחת. אם כן גם בשי"ן שעל הבתים נסמוך על זה. ואם כן הוא הדין בדיו שסומכין על באים כאחת:
נא
ואפילו לדעת הנמוק"י עצמו שגם קלף חשיב גוף קדושה. הלא מקור הנמוק"י היא שיטת הריטב"א והר"ן בחי' פ"ד דגיטין. וזה שכתב הנמוק"י וכן משמע במנחות וכו'. כוונתו מהא דטוית הציצית בעי לשמה משום שהם גוף הקדושה ובעי לשמה כמו בבתים וקלף דבזה קיימא לן כרשב"ג רק ברצועות קיימא לן כתנא דהזמנה לאו מילתא עיין שם בריטב"א ובחי' הר"ן. ותנא קמא סובר דגם בבתים וקלף לא בעי לשמה. נהי דבגוף הקדושה הזמנה מילתא מכל מקום לא בעי בתפילין כלל לשמה. עיין שם בדבריהם. ועל כרחך אין דעתם דרשב"ג דבעי לשמה כדי לקדש. דאם כן מה יועיל לתנא קמא מה דלא בעי בתפילין לשמה. הא מכל מקום בעי עיבוד לשמה. דאם עיבדן שלא לשם תפילין לא הוי הזמנה כלל. אלא ודאי אין דעתו כלל דבעי לקדש תחילה גם לרשב"ג אלא דהש"ס מדמה כי היכי דהזמנה מילתא בגוף עשי' לענין לקדש. הכי נמי חשיב כגוף עשי' לענין לשמה אבל לא דבעי לקדש כלל. ואם כן אין מקום להצריך עשיות דיו לשמה:
נב
אך עדיין יש לחוש לשיטות התוס' שביארנו לעיל לשיטתם טעמא דרשב"ג דבעי עיבוד לשמה משום דתפילין חשובים גוף קדושה בין בתים בין פרשיות. ובגוף הקדושה הזמנה במעשה רבה מילתא דילפינן מע"ז של נכרי. ואם כן גם הדיו צריך לעשותו לשמה כדי לקדשו במעשה רבה הוא העשי' נג) והנה הגר"א פירש שהנמוק"י סובר כהתוס' ובזה יישב דברי הנמוק"י בסנהדרין שלא יסתרו דברי הנמוק"י בהלכות קטנות. וכיון שהרמ"א פוסק כהנמוק"י. אם כן לפי דברי הגר"א פסק הרמ"א כתוס' ואף שהמג"א חולק. מכל מקום צריכין על כל פנים לכתחילה לחוש לדברי הרמ"א:. נד) אך לפענ"ד שאין דעת הנמוק"י כשיטת התוס' דדוקא בגוף הקדושה יועיל מעשה רבה. דעל כרחך הטעם כמו שכתבנו (בסק"ד) דהתוס' לשיטתם דבע"ז בעינן מעשה רבה דוקא דומיא דפעולה. ואם כן לר' ישמעאל בע"ז של ישראל בעינן מעשה זוטא על כל פנים כיון דכתיב אשר יעשה. ולא כדעת רש"י ע"ז (דף מ"ו.) דלר' ישמעאל בקריאת שם ע"ז לבד נאסרה. וכן דברי רש"י סנהדרין (דף מ"ז) בסוף העמוד דבאמירה לבד חשיב הזמנה. ולשיטת התוס' על כרחין אינו כן. וכן בהזמנה מילתא לאביי דיליף מעגלה ערופה בעינן מעשה זוטא על כל פנים. דומיא דירידת נחל איתן דהוי מעשה זוטא על כל פנים. וכן כתבו התוס' באמת סנהדרין (דף מ"ח:) סוף ד"ה נתנו לספר. אבל הנמוק"י בהלכות קטנות שכתב דלמאן דאמר הזמנה מילתא מהני בדיבור לבד. ממילא הוא הדין בע"ז של נכרי לר' עקיבא דלא בעי מעשה רבה. ואזדא פירוש הנ"ל בתוס'. ועל כרחך הנמוק"י בהלכות קטנות לאו משום גוף קדושה אתי עלה וסותר לפירושו בסנהדרין. ודבריו בסנהדרין שפסק הרמ"א כוותי'. הם כשיטת הריטב"א וחי' הר"ן [רבו של הנמוק"י] בגיטין. ואם כן אין צריך לחוש לשיטת התוס' בסנהדרין כיון שכל הפוסקים דלא כוותי'. מה גם דכיון שביארנו (בסק"ד) דאזלי לשיטתם בע"ז (דף מ"ז.) דע"ז של נכרי חלוק מע"ז של ישראל לר' ישמעאל. והוא דחוק מאוד בלשון המשנה והברייתא (דף נ"א:
נב
ועוד דירושלמי דיומא פרק אמר להם הממונה מביא פלוגתא דרשב"ג ורבנן בעור שעיבד לשם קמיע אם כשר למזוזה. והביא ג"כ הפלוגתא בכלי קודש ובגדי קודש אם צריך עשי' לשמה וקאמר דתלוי בפלוגתא זו. והרי כלים ובגדים רק משמשים על כרחך טעמא דרשב"ג לאו משום גוף קדושה. וזה השגה על פירוש הנמוק"י [והתוס'] ובעה"מ:
נה
וגם עיקר פירוש התוס' שמפרש הסוגיא להיפוך אינו עולה בירושלמי שם דקאמר דהנעשה לשם הקודש אם מותר להשתמש בו חול. תלוי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן. ולהתוס' לכולי עלמא אסור להשתמש בו חול דבמעשה רבה לכולי עלמא נאסרין. אך הפירוש שכתבתי בעז"ה עפ"י פירוש הרמב"ם ז"ל עולה יפה בכל מקום:
נו
ועוד דמפורש בש"ע אם התנה על הקלף בשעת עיבוד שיהי' מותר להשתמש בו חול. ומשמע דהתנאי אינו מבטל העיבוד לשמה וכשר לכתוב עליו סת"ם. ולשיטת התוס' דהעיבוד לשמה כדי לקדש העור. אם התנה שלא יתקדש שיהי' מותר להשתמש בו חול. הוה כלא עיבד לשמה ויהי' פסול לכתוב עליו סת"ם. אלא ודאי לא קיימא לן דטעם עיבוד כדי לקדש. אלא דכל דברי קדושה בעי לשמה. וכשיטת הרמב"ן וכשיטת ריטב"א וחי' הר"ן. או כמו שפירשתי. וכי תימא בדיו דלכולי עלמא גוף קדושה הכל מודים דבעי לקדש הדיו. ליתא דכבר כתבתי לעיל (אות נ) כיון דקלף לא נתקדש תחילה שוב אין נפקא מינה אם הדיו יתקדש תחילה. וכן הלכה דלא בעי לתקן הדיו לשמה. דלא כספר משכנות יעקב. גם יש לומר עשיית דיו חשיב כטוי לארוג דמחוסר טבילת הקולמוס קודם כתיבה