אור ברסלב

אבני נזר אבן העזר· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן רז

סימן רו

לכבוד אאמו"ר הרב הגאון עה"י נ"י פה"ד פה"ת כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י. בדבר האשה אשר מת בעלה בלא בנים של קיימא זולת בן אחד הניח אשר חלה ומת שלשה שבועות אחר לידתו, אך יש שני עדים שנגמרו שערו גם ע"א יש על גמר צפרניו, וגם יש עדים שהוכר עוברה בעשרים או בכ"א לחודש תמוז והלידה הי' ביום ו' טבת, גם יש ע"א שהילד הי' גבר בגוברין, והעדים על השערות וצפרניו מהם שראוהו ביום מילתו ומהם שראוהו כשהי' בן חמשה ימים, ואין לו אחים רק אח בן שנה, זה תורף השאלה:

תשובה

א

הנה השאלה נחלקת לשני חלקים, הא' אם חשוב ראו שנגמר שערו וצפרניו דאם לא יחשב ראו שנגמר שערו וצפרניו כתבתי בסי' הקדום אות למד דבחלה ומת אסורה אפי' לרבנן דאין להתיר משום רוב היולדות בני קיימא יולדות, דאדרבא רוב בני קיימא אינם מתים בתוך שלשים, ובנ"ד יש לחוש דלא חשוב ראו שנגמר כיון שלא ראוהו ביום לידתו, ובתשו' חתס חלק ב' כתב דבעינן דווקא ראוהו ביום לידתו, ועוד שלא ראו צפרניו, ואם נאמר דלא חשוב ראו שנגמר כתבתי בסי' הנ"ל דאין לסמוך על חדשים מקוטעין שיחשב כלו חדשיו, הב', אם יש לסמוך על הכרת העובר שהי' אז בן ג' חדשים:

עה

ונראה דמצד שלא ראו צפרניו רק ע"א אין חשש דנראה מפשט הגמ' והפוסקים דשערו וצפרניו כשנשלם זה נשלם זה, ואם לא כן הי' להם להשמיענו איך הדין אם נגמר אחד מהם ולא מצינו רק דין נגמרו שניהם ודין לא נגמרו, אבל נגמר אחד לא מצינו, ובודאי שניהם כאחד נגמרין, ואם ראינו אחר שנגמר סגי, ואי משום שלא ראינו ביום לידתו ג"כ אין חשש לפמ"ש בסי' הנ"ל אות ל"ג עיי"ש, וה"נ בשעה שראוהו נגמרו שערו וצפרניו כבר הותרה לשוק לגמרי, וכבר יצאה מחזקת זקוקה, ושוב סמכינן אחזקה דאתיא מחמת רובא דקי"ל ביור"ד סי' פ"א בגבינות דסמכינן אחזקה דאתיא מכח רובא, דאף שאח"כ יצא מרוב מ"מ תחילה לא יצא מרוב, וה"נ אף שאח"כ חלה ומת וע"כ יצא מרוב, מ"מ תחילה הי' מרוב שוולד מעליא ילדן, ואף דאיכא ריעותא מהני כמו בגבינות דמחזקת זקוקה יצאה בשעה שבדקוהו והי' לו שערו וצפרניו והי' מותר מה"ת משום רוב, נתבאר דזה חשוב גמרו שערו וצפרניו ומותר בחדשים מקוטעין [ועוד יתבאר לקמן דיש מקום להתיר במקוטעין אפי' לא נבדק כלל בשערו וצפרניו] גם בתשו' חת"ס שם הסכימו הגדולים להתיר באשת כהן בדיעבד בחלה ולא ראוהו ביום לידתו אם נגמרו שערו וצפרניו רק אח"כ:

ועתה נדבר מדין הכרת העובר:

ג

הנה בסי' הקדום אות מ"ו העלינו דאין לסמוך על הכרת העובר שהי' אז בן ג' חדשים, והבאנו דברי האו"ז דאין היתר ע"י הכרת העובר רק אם בא עלי' ותיכף פירש חודש אחד, ואף שחזר אלי' אחר חודש לא איכפת לן, ואם הוכר עוברה שלשה חדשים לביאתו ראשונה בוודאי מביאה ראשונה נתעברה דבב' חדשים ודאי לא מינכר, אמנם יש לצדד בנ"ד כיון שכבר יצאנו מאיסור תורה, דבדיעבד קי"ל כרבנן רק לכתחילה חוששין לרשב"ג, א"כ כיון דעכ"פ הי' אז יותר מב' חדשים ועכ"פ בכ' או כ"א לחודש אייר היתה מעוברת וכיון שלידתו הי' בויו טבת, א"כ לדברי האגודה בפרק בנות כותים בן קיימא הוא, וז"ל האגודה, נמצא בתשו' הגאונים אשה נתעברה סוף ניסן וילדה תחילת כסליו ובעלה הי' בארץ רחוקה עד סוף ניסן שנתעברה והי' מרננים אחר הוולד, והגדולים הכשירהו דשיפורא גרים, והב"ש סי' קנ"ו כתב דלהרמב"ן דמדינא דגמ' יולדת למקוטעין ג"כ שיפורא גרים, ובד"מ יו"ד לענין אבילות כתב דמקילין דלא כרמב"ן דהלכה כמקיל באבל, מבואר דמ"מ אין הלכה להיפוך רק דהוי ספיקא דדינא, ובה' שמחות למהר"ם מרוטנבורג דקי"ל יולדת לט' יולדת למקוטעין, וידוע שמהר"ם הי' רבן של כל בני אשכנז והרא"ש והמרדכי והגהת מיי' הי' מתלמידיו, א"כ אנחנו בני אשכנז יש לנו לפסוק כמותו, ולפי דברי הב"ש דלרמב"ן שיפורא גרים א"כ ה"ה למהר"ם, ויש לנו עמודים גדולים לסמוך עליהם בפרט במידי דרבנן:

ד

ובריב"ש סי' תמ"ו דהרמב"ם והסמ"ג שפסקו דבעי תשעה חדשים שלימים משום דחששו לשמואל דאינה יולדת למקוטעין, ואין ודאי אצלם דאינה יולדת למקוטעין עיי"ש, ובהכי ניחא דבה' מילה כתב הרמב"ם מי שנולד בחודש השמיני ושערו לקוי הוא כאבן, וקשה מאי אריא בחודש השמיני אפי' בתשיעי נמי כיון דאינה יולדת למקוטעין, אך לדברי הריב"ש הנ"ל דרמב"ם מספקא לי' ניחא וק"ל, וא"כ אין ספיקם מוציא מידי ודאי של פוסקים אלו דיולדת למקוטעין וממילא שיפורא גרם כדברי הב"ש]:

ה

ומה שהוכיח הריב"ש דקי"ל אינה יולדת למקוטעין מדמקשה בהחולץ (מ"ב) דלמה לי ג' חדשים להבחנה בתרי ופלגא סגי דאי לשבעה ילדה האי בר שבעה לבתרא הוא ואי לשיתא ופלגא ילדה האי בר תשעה לקמא הוא דאי בר בתרא הוא בר שיתא ופלגא לא חיי ומשני דאמר מר זוטרא אפי' למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין יולדת לשבעה יולדת למקוטעין דכתיב ויהי לתקופת הימים וגו' הרי דסתמא דתלמודא מקשה אליבא דמ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, ולפענ"ד אי משום הא לא אריא דאפי' למ"ד יולדת לתשעה יולדת למקוטעין מ"מ אי לאו דמר זוטרא יולדת לשבעה אינה יולדת למקוטעין, ותדע דיולדת לתשעה למ"ד יולדת למקוטעין לעולם נגמר הוולד בתחילת תשעה ואף אם יולדת לסוף תשעה, דחודש ההוא הוא זמן לידה ואילו יולדת לשבעה אף דלכ"ע יולדת למקוטעין היינו שיכולה לילד בתחילתו אבל כשיולדת בסופו אין הוולד נגמר עד סופו וכנ"ל בסי' הקדום אות ד' עיי"ש דמוכח אפי' למ"ד יולדת לתשעה יולדת למקוטעין ולעולם נגמר הוולד בתחילת תשעה מ"מ יולדת לשבעה אינו כן, והרי דאין ללמוד כלל ביולדת לשבעה שתלד למקוטעין מיולדת לתשעה, ואין קושיא כלל על הרמב"ן והר"מ מרוטנבורג והאגודה, ובזוה"ק כי תשא (קפ"ט.) מפורש ג"כ דיולדת לתשעה יולדת למקוטעין:

ו

איברא דמה שכתב הב"ש דלרמב"ן דס"ל יולדת למקוטעין ס"ל נמי שיפורא גרים לפענ"ד צ"ע טובא שהרי הריב"ש סי' תמ"ו פירש לדעת הרמב"ן דאף דאמר בנדה (ל"ח.) הוא דאמר כחסידים הראשונים, אין ראי' מזה [אלא[ דשמואל הוא דמוקי מילתי' כחסידים ראשונים, אבל לעולם י"ל דחסידים נמי ס"ל יולדות למקוטעין, אלא דמפקי מקרא דהריון בגימטריא הכי הוה דאורחא דמילתא שתלד לרע"א, ומ"מ אפשר שתלד למקוטעין, ולפי זה קשה ר' יהודה מה סבר אם סבר ג"כ כחסידים דאורחא דמילתא שתלד לרע"א, א"כ אם נתעברה סוף ניסן אורחא דמילתא שתלד תחילת שבט, ולמה דס"ל יולדת למקוטעין ושיפורא גרים יולדת תחילת כסליו, וכיון שמתחיל זמן לידה תחילת כסליו הרי מתחילת כסליו דם קשוי' טהור, ולמה אמר ר"י די' חדשה, הא לפעמים שני חדשים הם, ואין לומר דנהי דחודש תשיעי אף אם יולדת בסופו מ"מ הוולד נגמר מתחילתו, מ"מ חודש ראשון דאמרינן בי' מקצתו ככולו ואם מתעברת סוף חודש הוה כשלם, זה אינו רק אם באמת ילדה לתשעה והסוף חודש בכלל אבל לפעמים אין הוולד נגמר ע"י שיפורא, א"כ איך אמרינן די' חדשה ואם ילדה סוף תשיעי כל דם שראתה בחודש זה טהור, הלא אם נתעברה סוף ניסן וילדה סוף כסליו ניחוש שמא לא נגמר הוולד עד סוף כסליו דלא אהני שיפורא דסוף ניסן ככולו רק נגמר לח' שלימים ולא הוי זמן לידה עד סוף כסליו וכל דם שראתה תחילה לא הוי דם לידה לר"י, אלא ודאי לר"י לעולם שיפורא גרים וא"כ הוה לפעמים שני חדשים, וע"כ ר"י לית לי' דחסידים, ואם נתעברה סוף ניסן לידה כי אורחא סוף כסליו, דלעולם נחשב הסוף חודש שנתעברה לחודש שלם ונגמר הוולד תחילת כסליו וכל החודש הוי זמן לידה ויולדת לבסוף ולפעמים גם תחילה, והשתא ניחא די' חדשה, וא"כ לפי זה איך אפשר דלחסידים ג"כ שיפורא גרים ונגמר הוולד תחילת כסליו ויולדת כי אורחה תחילת שבט, וא"כ יהי' זמן לידה לחסידים שני חדשים והא מהיכי תיתי שנאמר כן, דהא לחסידים לא שמעינן כלום דשיפורא גרים ואף לא דיולדת למקוטעין] רק שנוכיח מדר"י דלא פליגי חסידים עלי', והא ע"כ פליגי שזמן לידה שני חדשים ולר"י רק חודש אחד, ואיך נמציא דבר חדש לחסידים שיהי' זמן לידה שני חדשים מה שלא מצינו לשום תנא ולא מסתבר כלל אלא ודאי לחסידים לא אמרינן כלל שיפורא גרים, ולפי זה נראה דחסידים לא ס"ל יולדת למקוטעין, דר"י דס"ל יולדת למקוטעין ותחילת תשיעי ככולו הא ס"ל ג"כ סוף ראשון ככולו,, וכיון דלחסידים ע"כ סוף ראשון אינו ככולו, ה"ה תחילת תשיעי אינו ככולו, וכי היכי דר"י לית לי' דחסידים, חסידים נמי לית להו דר"י, והדרא קושיא על הרמב"ן דיולדת למקוטעין מהא דחסידים, ולא הועיל הריב"ש בתירוצו:

ז

אשר ע"כ נראה ברור דריב"ש כריטב"א וז"ל מ"ש רש"י ז"ל שופר של קה"ת נראה דלא נקטי' רבינו ז"ל בדווקא שהרי חדשה שנינו ומילתא דסברא נמי הוא שאין חודש תשיעי של יולדת הולך אחר חדשי השנה אלא אחר מנין עיבורה ופעמים שיתחיל תשיעי שלה לסוף חודש השנה, וחס לי' לרש"י ז"ל לטעות בזה אלא פי' רש"י צחות לשון הגמ' ומליצתו בדרך שיתוף השם כי גם זו יש לה שופר לקדש בראש חדשה לקדש את הוולד שלה, וגם אמר שם על שם חבלי' וכדרך שקראום חיילות לעיל ואמר משל למלך שיוצא וכן דרך החיילים לתקוע בשופרות בצאתם מן העיר, והוצרכתי לפרש כן מפני שראיתי מהנדזין על פירש"י בזה עכ"ל, ועיי"ש בריב"ש שרומז לחידושי הריטב"א ההם וקראו בשם רי"ט, והשתא ניחא דר"י אית לי' דחסידים דכי אורחה לתשעה חדשים שלימים ולפעמים יולדת למקוטעין לאחר שמונה חדשים שלימים, ובזוהר כי תשא (קפ"ט.) אורח הוא לעוברתה לאעברא עלה תשע ירחין שלמין ואית בעלמא כמה וכמה דלא אעבר עלה רק יומא חדא או תרין יומין מתשיעאה וכל צירין וחבלין בתשיעאה אינון ואע"ג דלא איעבר עלייהו אלא יומא חדא אתחשב עלייהו כאילו איעברו עלייהו כל תשיעאה שלים ועיי"ש במקדש מלך בשם הרמ"ז, והנה דברי הזוהר הם דברי הריב"ש ממש דאורחא בתשע ירחין שלימים כדברי החסידים ולפעמים יולדת בתחילת תשיעי דאז נגמר הוולד ומאז מתחיל זמן לידה כן כתב הרמ"ז שם] וכיון דאורחא דמילתא בתשעה שלימים ממילא לית לן שיפורא גרים, דא"כ הי' זמן לידה שני חדשים וליתא דרק תשיעי זמן לידה ועיי"ש במקדש מלך:

ח

וכן משמע במהר"ם מרוטנבורג שכתב שם דהא דפליגי אם יולדת למקוטעין קשה דניחזי אנן אם יולדת, אלא ודאי אין הדבר מצוי שתלד למקוטעין ופליגי אם אפשר, וכיון דס"ל דכי אורחה בתשעה שלימים יקשה איך אמר די' חדשה, הא לפעמים שני חדשים, אלא ודאי ס"ל ג"כ כריטב"א:

ט

הן אמת דמה שהרחיק הריטב"א לומר שיהי' תלוי עיבורה בחדשי השנה, לפענ"ד כן משמע להדיא בירושלמי פ"ד דיבמות הלכה י"א ופ"ק דנדה, דאיתא שם אתא עובדא קמי רבנן לא ידעינן אם שלשה עשר מראשון ושבעה עשר מאחרון או להיפוך וביקשו ליגע בוולד משום ספק ממזרות, אמר לון ר' נחמן בר יעקב כהדין עובדא אתא קמי' רבה בר בא ואכשרי. ומקשה שם משמואל דאמר אין הכרת עובר אלא בשלשה חדשים שלימים ולא סגי ברובו של ראשון ורובו של אחרון, ומשני שאני הכרת עובר מלידתו דהכרת עובר בשלימים ולידתו אפי' במקוטעין, הרי להדיא דלחדשי השנה אנו דנין אלא דירושלמי ס"ל דלא אהני מקוטעין רק בשלשה עשר ובשבעה עשר אי אפשר דווקא ביולדת לשבעה כדי שיהי' בצירוף שני תקופות, או אפשר דהכי הוה עובדא, אבל עכ"פ מפורש דלחדשי שנה מונין, דאל"כ מה ראשון מה אחרון, ועוד דאין כאן רק ששה לעיבורה משמע בירושלמי כדעת התוס' והאגודה, אבל למהר"ם מרוטנבורג ולריב"ש בשיטת הרמב"ן מוכרח לומר דכריטב"א ס"ל ועכ"פ לחסידים דקי"ל כוותייהו לא אמרינן שיפורא גרים, דא"כ יהי' זמן לידה לפעמים שני חדשים ולא מסתבר כלל:

י

וקצת ראי' דרמב"ן כריטב"א דלא מסתבר שיהי תלוי בחדשי שנה שהרי לענין ווסתות כתב הרמב"ן נמי דלא מסתבר שיהי' תלוי בשיפורא עי"ש. וע"כ יכול לפסוק דיולדת למקוטעין, ומשום דחסידים נמי ס"ל הכי כתירוץ הריב"ש, אבל אנן אם באנו לפרש שיפורא גרים כפי' התוס' וכמשמעות ירושלמי שוב לא נוכל לפסוק נגד חסידים ראשונים, ואין לנו להשען רק על דעת אגודה שפסק יולדת למקוטעין ושיפורא גרים. דס"ל לפסוק כר"י נגד חסידים ראשונים, ולפי זה רמ"א שפסק בסי' ד' יולדת לשבעה יולדת למקוטעין בשיפורא גרים, אינו עולה לדעת הרמב"ן ומהר"ם מרוטנבורג דלשיטתם גם יולדת לתשעה לר"י דיולדת למקוטעין לאו שיפורא גרים, ואינו עולה פסק הרמ"א רק לדעת האגודה ולפוסקים יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין דקי"ל כשמואל דחסידים פליגי אר"י, ולר"י שיפורא גרים כפי' התוס', וה"ה יולדת לשבעה לדידן, אבל לשיטת הרמב"ן ומהר"ם ע"כ קי"ל יולדת לתשעה יולדת למקוטעין ולאו שיפורא גרים וה"ה יולדת לשבעה לדידן:

יא

העולה מכל הנ"ל דאין לנו להתיר רק לפסק האגודה, וקשה לסמוך עליו לבד נגד כל הפוסקים [הסוברים אינה יולדת למקוטעין והרמב"ן והר"מ מרוטנבורג דסוברים יולדת למקוטעין ולאו שיפורא גרים וספר הזוהר מסייע להו] אף במידי דרבנן:

יב

אך נראה אופן אתחר להתיר, דהנה האחרונים הגאון רעק"א ז"ל והגאון ז"ל מליסא התירו ע"י הכרת העובר לסמוך שהיתה אז מעוברת ג' חדשים, והרי פשטא דסוגיא דמפיק מקרא דויהי כמשלש חדשים שרוב נשים בא הכרת העובר בזמנם, ואנו הארכנו בתשו' הקודמת להגאון מקאליש ומ ות מ"ב עד אות מ"ז] לקיים דברי הראשונים דאין לסמוך רק שהיתה עכ"פ מעוברת שני חדשים והוא בעצה עמוקה עיי"ש, וקוטב הדברים סובבים על זה דקרא דויהי כמשלש חדשים היינו שזה שיעור בינוני, ובאמת פשטן של דברים אינו כן, אלא דקרא מרוב נשים איירי דרוב נשים בא הכרת עוברן בשליש ימי', ותמר מרוב היתה. ודו"ק, רק שכתבתי כן ליישב דברי הראשונים בשגם כי לא הי' עדים שנגמרו שערו וצפרניו והוא איסור תורה צדדתי להחמיר, אבל אין הדבר מוכרח, ויש לומר דשפיר הוי רוב שאין עוברן ניכר קודם שליש ימי' ומה שכתבו הראשונים דכלו חדשיו היינו דווקא בעל ופירש, היינו דאל"כ לא סמכינן ארובא דהוי מיעוט המצוי שניכר קודם שליש ימי' וכמ"ש התוס' ליישב לרשב"ג בנפל מן הגג ניזל בתר רוב וולדות שאינם נפלים. ותירצו דחוששין למיעוט המצוי כמו במים שאין להם סוף, וכבר כתבנו בסי' הקודם אות למד דבחלה ומת אין כאן רוב, ולרשב"ג מה"ת אסור דמוכיח מקרא דופדויו מבן חודש דלא סמכינן אסימנים, ומטעם רוב אין להתיר בחלה ומת, דאדרבא רוב בני קיימא אינם מתים תוך שלשים יום, וא"כ חלה ומת והוכר עוברה ששה חדשים קודם לידה דומה ממש לאכלו ארי בלא הוכר עוברה, דאידי ואידי חד רובא ולק"מ, ואפשר אפי' אכלו ארי והוכר עוברה אף ע"י שני רובי, מ"מ הוי מיעוט המצוי:

יג

העולה מדברינו דהוכר עוברה ששה חדשים קודם לידה וחלה ומת דומה לאכלו ארי דלרשב"ג מה"ת מותר ומדרבנן אסור, וקי"ל כרשב"ג לכתחילה כדאיתא פרק ר"א דמילה דהלכה כרשב"ג והיינו לכתחילה (ועיין תב"ש סי' ט"ו שמביא גמ' סנהדרין הלכה כפלוני ואינו אלא לכתחילה] ומפורש שם דפלוגתייהו באכלו ארי, הרי דאף באכלו ארי דאף לרשב"ג אין איסור אלא מדרבנן מ"מ קי"ל כוותי' לכתחילה, וה"נ בהכרת העובר בחלה כנ"ל:

יד

ובאמת צריך להבין הלא בדרבנן הלך אחר המקיל. אך לק"מ דבדבר שיש לו מתירין לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, והכא שיש לו מתירין ע"י חליצה ואף אם נשאת לישראל חולצת אף דמתגנה על בעלה כיון דתחילה הי' לו מתירין והוי כמבטל איסור, ואף דלכהן אין לה מתירין כיון דלישראל הוי דבר שיש לו מתירין ואסור גם לכהן אסור, כעין שכתב הרע"ב בביכורים שנתערבו כיון דלכהן יש לו מתירין לאוכלו בירושלים גם לישראל אסור לאוכלו אפי' בירושלים משום זרות, כיון דחל עליהם שם ביכורים לענין לאוסרם חוץ לירושלים [עיי"ש דלא כחי' רעק"א על או"ח סי' שי"ח ששגג בכוונת הרע"ב במחכת"ה] ומיגו דהוי ביכורים לענין לאוכלו חוץ לירושלים הוי נמי ביכורים לענין לאוכלם לזרים, וה"נ מיגו דהוי אשת המת לגבי ישראל הוי נמי אשת המת לגבי כהן:

טו

האומנם כי יש לחלק דדווקא במקום שהותר מטעם ביטול, אבל ודאי נתערב ביכורים אמרינן מיגו דחשוב ביכורים, אבל הכא גם לישראל אינו רק חשש, מ"מ י"ל מיגו דחשבוהו רבנן ספק לישראל חשוב נמי ספק לכהן ואסור דיש לו מתירין ע"י חליצה כיון שמחוייב לחלוץ לה מאחר שאי אפשר ביבום, אך בסי' הקדום שם באות כ"א הקשיתי דבש"ע מבואר במת תוך שלשים ונשאת לישראל אם היבם במדינת הים לא תצא מבואר דלכתחילה לא תנשא, ולמה, הא אין לו מתירין, ולק"מ דסתם מת היינו חלה ומת (דמהאי טעמא קי"ל דלא כאביי דאמר פיהק ומת דברי הכל נפל הוא משמעתא דמת בתוך שלשים דסתמא בחלה דהוי כפיהק] דלרשב"ג מה"ת אסור כנ"ל, ולפי זה נפל מן הגג או אכלו ארי והיבם במדה"י מותרת לינשא לכתחילה, וה"ה בהכרת העובר דהוי כמו אכלו ארי דמותר משום רוב אף לרשב"ג, ובדרבנן סמכינן אחכמים דפליגי על רשב"ג, ואף חשש בדדמי רק מדרבנן, וראי' דבע"א במלחמה אם נשאת לא תצא, וכן ספק ג' ימים מותר כתב בנמק"י הטעם משום דלאחר ג' ימים דאין מעידין הוא חשש דרבנן:

טז

ואף די"ל דלרשב"ג דלא מהני גמרו שערו וצפרניו שוב לא נוכל לסמוך על חדשים מקוטעים לפמ"ש בחלק א' דדינו של רמ"א במקוטעים לא מהני רק ע"י בירור סימנים דהוי ספק דרבנן, י"ל דמ"מ מהני משום ספק ספיקא וק"ל:

יז

ועוד דמעיקר הדין נראה דלהילכתא כמ"ד יולדת למקוטעעין מדינא דגמ', דהרמב"ן והר"מ מרוטנבורג והטור ביו"ד והאגודה בשם כמה גדולים דיולדת למקוטעין, והרמב"ם והסמ"ג שכתבו דבעי שלימים הוא רק מספק כמ"ש הריב"ש, וראי' ממ"ש הרמב"ם דווקא בנולד בחודש השמיני אם לא גמרו נפל הוא וכנ"ל ואין ספק מוציא מידי ודאי, ועוד דכיון דמצינו בזוה"ק תשא דיולדת למקוטעין ולא שיפורא גרים, א"כ י"ל דבזמה"ז דנשתנה נשתנה לדעת הזוהר דאלו ואלו דברי אלקים חיים, לא שנאמר שנשתנה למה שאין שום דיעה, ע"כ נ"ל להקל בזה:

יח

הנה נתבאר היתר לשיטת התוס' דהיכי דאיכא רוב אף לרשב"ג מותר מה"ת, אולם שם ביארנו שיטת הרמב"ם כדעת התשב"ץ דרשב"ג יליף מקרא דופדויו מבן חודש תפדה דמה"ת לא סמכינן ארובא דאין נפלים, וי"ל דה"ה דאין סומכין ארוב דהכרת העובר, והוי ספיקא דאורייתא, אך נראה דלרמב"ם אפי' הי' בן ח' ודאי ולא גמרו שערו וצפרניו פוטר מיבום מה"ת דהנה פ"א מה' יבום הלכה ה' אם ילדה ויצא הוולד חי לאויר העולם הרי אמו פטורה מחליצה ומן היבום אבל מדברי סופרים כו' והנה דבריו סתומים, ויש לפרש דמסתמא מחזקינן דבר קיימא הוא אבל אם ידוע שלא כלו חדשיו אינו פוטר, אך ממה שכתב סוף פרק א' מה' נחלות אפי' הי' קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחי אחר אמו שעה אחת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל את האחין מן האב, וכתב הה"מ שהרמב"ם למד מהא דאמרו בן יום אחד אין עובר לא, משמע הא יצא לאויר העולם אעפ"י שלא כלו לו חדשיו נוחל ומנחיל עד כאן, משמע אעפ"י שלא נגמרו שערו וצפרניו וידוע שלא כלו חדשיו נוחל, ומסתמא יורש ככל בן ודוחה הבת מלירש, והנה בפרק יש נוחלין (ק"ט.) פריך אימא שארו זה האב מלמד שהאב קודם לבת, ומשני כיון דלענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו לענין נחלה נמי כי הדדי נינהו, ופירשב"ם כיון דפוטרת אשת אבי' מיבום ואב אינו פוטר אשת בנו מיבום נמצא הבת קמה תחת אבי' טפי מאביו, ולפי זה אם הבן יום אחד שלא כלו חדשיו לא הי' פוטר מן היבום והבת הא פוטרת ממילא היתה הבת קודמת בנחלה לבן יום אחד הזה, ולפי זה דברי הרמב"ם פ"א מה' יבום כפשטן דלעולם מה"ת פוטר אפי' באמת לא כלו חדשיו, דלא כהה"מ בה' יבום כי בה' נחלות חזר בו, וא"כ להרמב"ם לעולם הוה ספיקא דרבנן, אלא דמ"מ אסור משום דיש לה מתירין בחליצה, וכן משמע מדבריו פ"ב מה' יבום הכ"א שכתב כל יבמה שספק מדבריהם אם יש עלי' זיקת יבם או לא כגון שילדה וולד שלא כלו חדשיו שדינה שתחלוץ מספק מדבריהם כמו שביארנו אם נתקדשה לכהן מותרת בלא חליצה שאין אוסרין אשתו משום ספק דבריהם, משמע מלשונו שהוא ספק דרבנן גמור, דאפי' באמת לא כלו חדשיו מדאורייתא פוטר. וא"כ ביבם קטן מותר דאין לו מתירין:

יט

ובבהמה קודם ח' ימים דאסור לשחוט אף לשיטת התוס' ג"כ הטעם דיש לו מתירין להמתין עד אחר ח' דאם בר קיימא הוא יהי' לו מתירין, ואף דאם נפל הוא אין לו מתירין הרי לא יפסיד רק האיסור וכמו טבל דחשוב יש לו מתירין דאפשר בהפרשה ממקום אחר ואף דיפסיד מה שצריך להפריש כיון דאינו מפסיד אלא האיסור חשוב יש לו מתירין, וה"נ בזה, ואף בדיעבד כשעבר ושחטו חשוב כמבטל איסור כמו בטבעת שנתערבה במאה טבעות ונפל לים הגדול הותרו כולם, ואם הפילו הוא קנסוהו ה"נ בזה, ויש לצרף דעת האגודה ג"כ לסניף להתיר כמ"ש:

בנך הדוש"ת הק' אברהם.

תוכן העניינים

אבני נזר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה