אור ברסלב

אבני נזר אבן העזר· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן רו

סימן רה

הלכות יבום וחליצה להרב הגאון כו' מוהרח"א ז"ל וואקס אבד"ק קאליש. בדבר האשה שבעלה מת בלא בנים והניחה מעוברת וילדה ו' לחודש טבת ויש עדים שהוכר עוברה כ' או כ"א לחודש תמוז, גם המילדת אומרת שנגמר שערו וצפרניו כשאר ילדים, גם איש אחד שראהו בעת מילתו העיד שהי' לו שערות בלאינדע וחלה ומת בתוך שלשים:

תשובה

א

הנה השאלה נחלקת לשנים, הא אם נסמוך על הכרת העובר שודאי הי' לו אז ג' חדשים, הב' אף אם נחליט שהי' לו אז ג' חדשים, מ"מ לא נולד לתשעה חדשים שלימים רק למקוטעים, אם נחליט שהנולד למקוטעין ודאי וולד מעליא, ובמה דסיימנא אפתח:

הנה המחבר סי' קנ"ו פסק דבעינן ט' חדשים שלימים וכשמואל דנדה (כ"ז.) דיולדת לט' אינה יולדת למקוטעין, והרמ"א כתב י"א דבזמה"ז אפי' לא נכנס בחודש ט' רק יום אחד הוה בר קיימא, דאף שמדינא דגמ' היולדת לט' אינה יולדת למקוטעין, ע"כ האידנא נשתנו הטבעים, שהרי נראה בחוש שיולדת למקוטעין, ומוכרחים לומר שנשתנה האידנא עכ"ד וסיים ב"י בשם הרשב"ץ והוא ט"ס וצ"ל בשם ר"ש בנו של הרשב"ץ]:

ב

וקשה לי טובא דאף שהאידנא יולדת למקוטעים היינו דיוכל להיות שהוא בר קיימא אף דמדינא דגמ' אם לא הי' מיום שנתעברה עד יום שנולד ט' חדשים שלימים ודאי לא כלו לו חדשיו ונפל הוא, בזמה"ז יוכל להיות שכבר נגמר למקוטעים ובר קיימא הוא, אבל אינו הכרח שבן קיימא הוא שהרי יולדת לט' שלימים ג"כ, ובוודאי היולדת לשלימים לא נגמר עד אז, וא"כ אפשר שזה הנולד למקוטעין עדיין לא נגמר, והי' ראוי להגמר עד תשעה שלימים וילדתו קודם ונפל הוא, כשם שחוששין באינו ידוע אם כלו חדשיו שמא עדיין לא כלו חדשיו וילדתו קודם שנגמר, כן יש חשש בזה, וכן קשה על הרב המאירי, פי"ט דשבת וז"ל שכל שנולד לתשעה שלימים או לשבעה אפי' למקוטעים אפי' מת ביום שנולד הרי זה בר קיימא, ומשום דהיולדת לשבעה לכ"ע יולדת למקוטעים כדאיתא ביבמות ובנדה, ומה בכך הא מ"מ יש חשש שהי' ראוי להגמר בסוף שבעה, ואין לומר דכיון דיולדת למקוטעין נגמר הוולד לששה חדשים וחודש השביעי חודש הלידה אבל לא מחדשי העיבור, דליתא דלהדיא איתא בנדה (כ"ז.) מעשה הי' ונשתהה הוולד אחר חבירו ל"ג יום, ומקשה עלה בשלמא למ"ד יולדת לתשעה יולדת למקוטעין משכחת לה אחד נגמר צורתו לסוף שבעה ואחד לתחילת ט', אלא למ"ד כו', והרי היולדת לשבעה לכ"ע יולדת למקוטעין, ואיך אמר שנגמר צורתו לסוף שבעה, הא אמרת דלששה שלימים נגמר צורתו רק דמשכחת שאחד אשתהה עד סוף שבעה, אלא ודאי הגם דיולדת למקוטעין היינו דלפעמים נגמר צורתו למקוטעין, אבל לא שתמיד כן, וא"כ הנולד למקוטעין ספק נפל הוא כמו מי שאין ידוע אם כלו חדשיו:

ג

מיהו על הרמב"ן בס' תורת האדם שהעתיק הריב"ש דאם ידוע שנולד לתשעה אפילו למקוטעים מתאבל עליו, וכתב הריב"ש דהרמב"ן פוסק כר' יהודה דשפירא גרים ומשהגיע תחילת תשיעי הוי זמן לידה דיולדת למקוטעין, ויקשה הנ"ל שמא הי' ראוי להוולד בסוף תשיעי, לא קשיא, דר' יהודה הוא דאמר בנדה (ל"ו:

לח

דקושי דטהרי' רחמנא מזובה דווקא בחודש תשיעי ואפי' ילדה בסוף תשיעי טהור בתחילת תשיעי, ואפי' ילדה בתחילת תשיעי אינו טהור בסוף שמיני, ופירש"י שם דמשהגיע תחילת תשיעי הוי זמן לידה, הרי דאפי' ילדה בסופו הוי זמן לידה בתחילתו, וע"כ שבתחילתו נגמר הוולד, דאין לומר דמשקשתה והתחיל הדם לירד נעקר הוולד ופסקו גידולי העובר וכמ"ש התוס' פ"ב דע"ז (כ"ו.) דביושבת על המשבר המיילד אותה לית בי' משום עוקר דבר מגידולו דמשישבה על המשבר נעקר הוולד, וע"כ מקמי הכי נגמר, דליתא דהתחלת הדם לצאת הוא מקמי דישבה על המשבר וכמ"ש הה"מ פ"ב מה' שבת הי"ג, ובמשנה ערכין (ז') היושבת על המשבר ויצאה ליהרג ממתינין לה עד שתלד דמכי עקר גופא אחריני הוא, ומשמע דבהתחלת הדם דהוא מקמי דיושבת על המשבר עדיין אינו גוף אחר דלא עקר הוולד, וא"כ אין ראי' שכבר נגמר מתחילתו ממה שיצא דם, וע"כ דס"ל לר' יהודה דלעולם נגמר מתחילתו:

ד

אבל על הרב המאירי בילדה לשבעה קשה, דמפורש בגמ' דנגמרה צורתו לסוף שבעה, וכן קשה על הרמ"א לדידן, דנהי דנשתנו הטבעים ויולדת למקוטעין אימא דהוא כמו היולדת לשבעה בימי הגמ', דאין לומר כיון דבגמ' איפלגו תנאי אף דשמואל פסק דלא כר' יהודה האידנא שנשתנה מהלכתא דשמואל ודאי נשתנה לכמו דהוה ס"ל לר' יהודה, דאלו ואלו דברי אלקים חיים, לא שנאמר דנשתנה למה שאינו דעה כלל בגמ', דליתא דהא לר' יהודה שיפורא גרים ואם נתעברה בסוף חודש ניסן יולדת בתחילת כסליו, ולדידן החדשים של שלשים יום, וכמ"ש הרמ"א, ובסי' ד' ברמ"א דהיולדת לשבעה כיון דמדינא דגמ' יולדת למקוטעין אמרינן בי' שיפורא גרים ובתשיעי לדידן לאו שיפורא גרים צרים, וא"כ ע"כ לא נשתנה לר' יהודה, וא"כ היכי מוכח דהוי ודאי בר קיימא, ואפשר שדעת הרמ"א כיון דמ"מ יצאה מחשש איסור תורה כיון דלפעמים יולדת למקוטעים, וכיון שהדבר ספק בזמה"ז אם נשתנה לכמו שהי' בזמן הש"ס לר' יהודה או כמו היולדת לשבעה למקוטעין, הו"ל ספיקא דרבנן לקולא, מיהו דברי המאירי הנ"ל ביולדת לשבעה אינו מיושב דמפורש בש"ס אחד נגמר צורתו לסוף שבעה:

ה

ואפשר לדחוק ולומר לפמ"ש התשב"ץ ח"ג סי' רנ"ז בשם חכמי הטבע דיש הרבה מבע"ח שלא נשלם גידולם במעי אמם ונשלם אתח הלידה, וי"ל דהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין היינו דכיון שהי' מקצת השביעי במעי אמו נשלם היצירה בכח ויכול להוציא אח"כ שלימותו לפועל לאחר שנולד כעין בע"ח הנ"ל, וכמו אתרוגים שחוזרים למראה אתרוג בתלוש כמוזכר בתוס' פרק לולב הגזול, ושמעתי שכן הדבר מצוי בנולדים למקוטעים שטומנין אותם בוואטע עד שגומרים יצירתם שחסר להם תחילה מקצת אזנים ונשלם להם אח"כ, והשתא י"ל דהא דאמר בנדה הנ"ל אחד נגמר צורתו לסוף שבעה היינו גמר יצירתו בפועל ולעולם בתחילת שבעה נגמר גידולו בכח שיוכל אח"כ להוציא שלימותו לפועל, ואף הנולד בתחילה ודאי בר קיימא הוא, וע"כ הא דלר' יהודה מתחילת תשיעי זמן הלידה אף שלא נולד עד סוף תשיעי משום דכבר נגמר שלימותו בכח שיוכל אח"כ להגמר לאחר לידתו, ע"כ מהשתא זמן לידה, ולפי"ז א"צ לחלק בין הנולד לשבעה למקוטעין בין הנולד לתשעה:

ו

ויותר נראה דלהמאירי לק"מ, דבלא"ה קשה איך יקרא כלו חדשיו במה שילדתו לשבעה אפי' שלימים שמא בן ט' הי' וילדתו לשבעה ונפל הוא כמפורש בירושלמי פ"ד דיבמות הלכה ב' מנין שתי יצירות ר' זעירא בשם ר' הונא וייצר יצירה לשבעה יצירה לתשעה נוצר לז' ונולד לשמונה חיי כ"ש לתשעה נוצר לתשעה ונולד לשמונה אינו חיי נוצר לתשעה ונולד לשבעה איתא תמי אם לשמונה אינו חיי כ"ש לשבעה עכ"ל, ובאמת הרמב"ם והטוש"ע כתבו כלו חדשיו שנולד לתשעה, מבואר דלשבעה לא מהני דשמא בן תשעה ונפל הוא, וצ"ל לדעת המאירי דכל שנולד בחדשים שאפשר בן קיימא הוא שוב לא חיישינן לי' והטעם בזה לא נודע לי] וע"כ ה"ה אם נולד למקוטעין, אך לדידן דלא מהני לשבעה ה"ה דלא יועיל למקוטעין:

ז

והנה יש נ"מ בזה דלפמ"ש ליישב דעת הרמ"א דההיתר משום ספיקא דרבנן א"כ דווקא שנגמרו שערו וצפרניו דאם לא נגמרו ספיקא דאורייתא הוא, שהרי באינו ידוע אם כלו לו חדשיו אם לא נגמרו שערו וצפרניו נפל הוא כמ"ש הרשב"א פרק הערל והה"מ הובא בבית שמואל, א"כ אם נאמר שבזמה"ז דינו כמו היולדת לשבעה שלפעמים צורתו נגמר בסוף שבעה הרי אם לא נגמרו שערו וצפרניו נפל הוא, רק שספק שמא דינו כמו הנולד לתשעה לר' יהודה וספיקא דאורייתא הוא:

ח

ובאמת מלבד זה נראה דרמ"א לא הקיל רק בחשש דרבנן דקאי על המחבר שכתב דמה"ת פטורה מן היבום ומד"ס צריכה חליצה, ועל זה הקיל הרמ"א לדידן במקוטעים שהרי הריב"ש סי' תמ"ו סובר שגם בזמה"ז אינה יולדת למקוטעים וממנהג העולם אין ראי' שהעולם מחשבין מטבילתה ואפשר שנתעברה קודם כי מה שראתה אין ראי' דשלשה חדשים ראשונים אינה מסולקת דמים, וידוע שהריב"ש מגדולי הפוסקים ואיך יכתוב הרמ"א רק דעת ר"ש בנו של הרשב"ץ נגד הריב"ש, ועוד דלפענ"ד תשובת ר"ש בנו של הרשב"ץ תמוה יעיין בב"י, והמעשה הי' שכשהבעל יצא מביתו הי' חושב שהיא מעוברת מפני שהגיע זמן ווסתה ולא ראתה ואח"כ בא לביתו ובתוך י"ד ימים משיצא מביתו הי' חולה, וכתב הר"ש להתיר דאפי' נאמר שראתה נחשוב י"ד ימים משראתה עד שטבלה ואז הי' חולה ואז ודאי לא נתייחדה עמו, והוא תמוה דכי אין חשש רק שראתה דם, אפי' לא ראתה מ"מ יוכל להיות שנתעברה אח"כ ואין הסילוק דמים ראי', ווסתות דרבנן וכן מפורש בכל הפוסקים דלא משכחת ודאי בן ט' רק בבעל ופירש, והנה נראה בעליל שהחכם ההוא הי' סובר דמביאין ראי' מסדר הווסת, וע"כ כתב שע"כ בזמה"ז נשתנו הטבעים שהי' סובר דמחשבין מטבילתה ולא חיישינן שנתעברה קודם ואח"כ ראתה, ומצינו שהי' סובר כן הגאון בעל עבודת הגרשוני בהמפלת תוך מ' יום אינה חוששת לוולד דמחשבין מיום שטבלה ולא חיישינן שנתעברה קודם, וכבר השיגוהו האחרונים החוו"ד והסדרי טהרה סי' קצ"ד, וא"כ איך נסמוך על התשובה ההוא מאחר שהוא הי' סובר שמביאין ראי' ממנהג שקודם שנתעברה רואה בכל ווסת ואחר שנתעברה תיכף אינה רואה, ובחלק ראשון מפורש בכל הפוסקים להיפוך:

ואיך נסמוך על חלק ב' וכולי חדא סברא הוא, מכל זה נראה לי שלא היקל הרמ"א רק משום שהוא מידי דרבנן, ובשגם הריב"ש כתב ג"כ מאחר שהוא מידי דרבנן הרוצה לסמוך על הרמב"ן יש לו על מה לסמוך, ע"כ סמך על הר"ש בזה להתיר לכתחילה, וא"כ כל זה בנגמרו שערו וצפרניו דעכ"פ מה"ת פטורה מחליצה אבל בלא נגמרו הא דאורייתא הוא:

ט

שוב ראיתי להגאון בעל הלבושים שכתב בילדה לט' חדשים שלימים אפי' לא נגמרו שערו וצפרניו בר קיימא הוא [והוא פשוט] ובילדה למקוטעים שבנגמרו שערו וצפרניו י"א שבר קיימא הוא, הנה שאף במקור הדין בב"י הביא התשובה ההוא דכיון שנכנס בחודש הט' אפילו יום אחד חוץ מיום שנתעברה בו הרי זה בר קיימא אעפ"י שלא גמרו סימניו, לא סמך ע"ז בעל הלבושים והביא דעתו רק בשגמרו סמניו, הנה סובר הגאון שהתשובה ההוא אין לסמוך עלי' רק במידי דרבנן, והריב"ש ג"כ הקיל או מטעם ראשון שכתבתי דמי יימר שנשתנה לדר' יהודה אימא דנשתנה ליולדת לשבעה רק בדרבנן ספיקא דרבנן הוא, וכן משמע ביו"ד סי' שע"ד דפסק המחבר ט' חדשים גמורים. ורמ"א לא הגיה עליו, ובד"מ כתב להדיא שלימים ע"כ דרק מספק הקיל וכמ"ש:

י

והנה לפי זה בנ"ד שאין עדים שנגמרו סימניו רק נשים וע"א על השערות ואין דשב"ע פחות משנים וכמ"ש בתשו' הרא"ש דאין האשה נאמנת לומר שכלו חדשיו וכתב שם שפשוט הוא. וכן כתב ביש"ש דאפי' אשה אחרת אינה נאמנת דאין ע"א נאמן רק במיתה שהאמינוהו חכמים, וא"כ בנ"ד אין להקל מהני תרי טעמים וכדברי הגאון בעל הלבושים:

יא

איברא די"ל דאף שאין ידוע אם נגמרו סימניו מה"ת אזלינן בתר רוב וולדות בני קימא. ולא אמר בלבוש שנגמרו שערו וצפרניו רק לאפוקי שאם ידוע שלא נגמרו שערו וצפרניו צריכה חליצה, ואף שהלשון לא משמע כן מ"מ כן נראה הסברא:

יב

איברא דיש בזה מקום עיון, והנה בפרק ר"א דמילה (קל"ו) בפלוגתא דרשב"ג ורבנן אמר אביי פיהק ומת דברי הכל מת הוא כי פליגי בשנפל מן הגג או אכלו ארי רשב"ג סבר מת הוא ורבנן סברי חי הוא, ובתר הכי איתמר מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא א"צ חליצה, ומפורש בפרק החולץ דהטעם משום דבדיעבד סמכינן אדרבנן, ויש בזה ג' שיטות, שיטת רבינו יונה חלה ומת דינו כפיהק ומת, מדלא קאמר רק נפל מגג כו' והא דמת בתוך שלשים באכלו ארי וכה"ג, אבל בחלה אין לסמוך אדרבנן כיון שדינו כמו פיהק ומת דאפי' רבנן מודו, והרמב"ן במלחמות דעתו ג"כ דחלה כפיהק אלא דאורחא דמילתא דנפל דחולי קל ממיתה פתאום, והא דאביי נדחה מקמי הא דמת בתוך שלשים כו', והרז"ה דעתו חלה ומת כאכלו ארי, והרמב"ן הקשה דא"כ למה מדלג הש"ס מפיהק לאכלו ארי, ובאמת דזו קושיא גדולה, אך גם פי' הרמב"ן מבואר הדוחק שיש בה, וגם שנדחה מימרא סתמות דאביי בלי מחלוקת דוחק גדול:

יג

והנה לענין הלכה בש"ע לא חילק כלל, אך ביש"ש פוסק דחלה ומת אפי' באשת כהן תצא, וכשיטת רבינו יונה. ובתב"ש סי' ט"ו כתב בזה"ל דפשיטא שיש להחמיר כדעת רבינו יונה דחלה כפיהק, ואפי' באשת כהן תצא, ואני בעניי הגם שאין תלמיד קטן כמוני מכריע בין ההרים הגדולים, מ"מ מאחר ששיטת הגמ' אתי בקושי לכל אחד מהשיטות, ולפענ"ד נראה פירוש מרווח ודרך ממוצע להלכה לא אמנע מלכותבו ואולי מקום הניחו לי רבותינו הראשונים נ"ע וזללה"ה בזה:

יד

והנה יש לחקור רבנן דפליגו אדרשב"ג ומתירים בסתם וולדות, אם טעמא דידהו משום דרוב בני קיימא, או משום דסימנים שערו וצפרניו מועילים בסתם וולדות ודווקא בבן ח' ס"ל לרבנן דלא מהני סימנים משום דלא ס"ל סברא דאשתהי כדמפורש פרק החולץ, ולפענ"ד נראה דכל אחד בפני עצמו מהני לרבןנ, דהנה בהא דרשב"ג אומר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל מקרא דופדויו מבן חודש תפדה יש בזה ג' פירושים, הא' פי' הר"ן בחי' [הנדפס בטעות בשם הריטב"א דגוף הזמן שלשים שנתנה תורה לפדיון גזירת הכתוב, רק רשב"ג הוכיח דמשעברו שלשים בר קיימא, דאל"כ איך צוותה התורה לפדותו שמא נפל הוא, ולפי זה לא הביא רשב"ג ראי' לחוש תוך שלשים לנפל דזה רק מסברא, והתשב"ץ ח"ג סי' רנ"ז דטעם שלשים יום משום חשש נפל, (ומ"מ אף בידוע שכלו חדשיו פסול כמפורש פ"ק דר"ה (ואו:) דלא חלקה תורה ולא התנה זמן לחצאין] וגילתה תורה דלא נוציא וולד מחשש נפל משום רוב וולדות לאו נפלים, ורבנן ס"ל דגזירת הכתוב הוא שאפי' שהוא בחזקת בר קיימא הוא לא יפדה עד שלשים ולא מחשש נפל, עד כאן, הנה דעתו היפוך דעת הר"ן דרשב"ג למד לתוך שלשים יום דהוה ספק נפל:

טו

ושיטת התוס' צריך ביאור. דבפרק החולץ ובנדה (מ"ד:) הקשו לרשב"ג למה לא ניזל בתר רוב וולדות, ותירצו דהחמירו מדרבנן משום דהוי מיעוט המצוי כמו במים שאין להם סוף, נראה מזה דראיית רשב"ג לא הי' מהפסוק שבתוך שלשים ספק נפל הוא דא"כ לא הי' מקשים כלום, וראייתו הי' רק שלאחר שלשים אינו נפל וכדעת הר"ן, הגם שדעתם מפורש פ"ק דב"ק (י"ג:) דטעמא דקרא משום חשש נפל, מ"מ אין ראי' מזה דלא אזלינן בתר רוב וולדות (דהתורה נתנה זמן שיסתפק אפי' לבני ח' או ללא גמרו סימניו, וע"כ אפי' בסתם וולדות בעינן שלשים, שהרי אפילו בידוע שכלו חדשיו בעינן שלשים יום], אך בפרק הערל כתבו דע"כ רשב"ג בתרתי מיירי בבני ח' ובסתם וולדות, בבני ח' דעלה קאי בתוספתא, ובסתם וולדות דקרא מיירי בסתם וולדות, הנה מפורש דעתם בכאן דרשב"ג יליף בסתם וולדות מקרא דבתוך שלשים הוי ספק נפל, דאי לא למד רק שלאחר שלשים אינו נפל וע"כ יליף מזה לבן ח' דג"כ אינו נפל בשהה] מה ראי' מזה דאפי' בסתם וולדות לרשב"ג בפחות משלשים יום הוי ספק נפל, הא רשב"ג לא למד מכאן כלל לתוך שלשים ואפי' אי ס"ל לרשב"ג דבתוך ל' הוי ספק נפל הוא רק מדרבנן, ומה זה שכתבו דמדקרא איירי בסתם וולדות מוכח דבתוך ל' הוי ספק נפל, ואי דבסתם וולדות לאחר ל' יצא מתורת נפל לזו לא הוצרכנו דקו"ח מבן ח'] וא"כ לכאורה דברי התוס' סותרים זה את זה:

טז

והנראה לי בדעת התוס' דזה מוכח מקרא דלא יצא בתוך ל' מתורת נפל משום סימנים, אך מ"מ אין ראי' מכאן דלא ניזל בתר רוב דבפדיון הבן לא אזלינן בתר רוב כמ"ש התוס' ריש פרק הלוקח בהמה ומשום דאין הולכין בממון אחר הרוב ואפי' לרב בממון שאין להם תובעין מודה, ע"כ שפיר הקשו דניזיל בתר רוב, ותירצו דזה מדרבנן, וקצת קשה דמ"מ בבהמה פחות מבן ח' נלמד דלא אזלינן בתר רוב מדפסלה תורה להקרבה, וצ"ל דיש לומר שלא הכשירה תורה רק בן קיימא ודאי, ורוב בכלל ספק הוא כמ"ש השטמ"ק ריש ב"מ בענין עשירי ודאי ולא עשירי ספק, אבל אם מועיל סימנים שגמרו הי' נחשב ודאי ודוחק:

יז

והנה לשיטת הר"ן קשה לי טובא למה בבהמה בהגיע ליל ח' מותר לאכול הא מקרא לא מוכח דבלילה נפקא מתורת נפל (דאי משום דבלילה מותר להקדישו ואם עדיין ספק נפל אסור שמא מקדיש דבר פסול לגבוה, הא אי נפל הוא הוי הקדש טעות דלא חזי להקרבה דנפל הוא, ועוד שימות קודם היום זמן הקרבתו, רק דצריך קרא דלילה לקדושה שהרי אפי' לאו נפל הוא מחוסר זמן הוא קמ"ל קרא דלילה לאו מחוסר זמן, וכדאיתא הא מילתא בזבחים (י"ב) אבל אין ראי' מכאן דבלילה יצא מתורת ספק נפל] אלא דאין ראי' דבלילה עדיין ספק, דשמא כבר יצא מספק נפל, ומ"מ אי אפשר להקריבו דלילה לאו זמן הקרבה, ובבמה באמת מותר להקריב לדעת הרשב"א בתוה"ב הארוך (נ"ד:), ואפי' לדעת התוס' חולין ( ) דאפי' בבמה אסור, היינו דאף בבמה אינו כשר בלילה רק אם נראה להקרבה ביום, וכמו שריפת קדשים למ"ד שלא בזמנו נשרף אפי' בלילה, מ"מ בזמנו אינו כשר אלא ביום (כן צ"ל בלא"ה לשיטת התוס'] וכיון דאין ראי' מקרא על ליל ח', שוב הדרינן לסברא פשוטה דאזלינן בתר רוב ולדות ובתר סימנים, ומוכח לפענ"ד דמקרא ילפינן דלא ניזל בתר רוב ובתר סימנים כדעת התשב"ץ, או דלא ניזיל בתר סימנים כדעת יח) ואין לומר דכיון דאסור תוך ח' משום ספק נפל הרי הוא עכשיו איסור עולם דההיתר נולד ביום ח' כשנתברר, אבל עכשיו הרי ספק שמא לעולם יהי' נפל ולא חשוב מחוסר זמן כדי שנאמר בליל ח' לילה לאו מחוסר זמן, דאי אמרת דבלילה עוד לא נתברר אם הוא נפל ומספק זה אסרה תורה הרי הוא לעת עתה איסור עולמי ואפי' באמת אינו נפל הרי התורה עשאתו נפל אפי' באמת אינו נפל כגון שידוע שכלו חדשיו, דליתא דבחולין (פ':) מקשה דעל אותו ואת בנו בקדשים ילקה ג"כ משום לאו דמחוסר זמן דתניא מנין לכל הפסולין שבשור ושה הרי הן בלא ירצה כו' ומשני ר' זעירא הנח למחוסר זמן שהכתוב ניתקו לעשה דאמר קרא מיום השמיני והלאה ירצה, מיום השמיני אין מעיקרא לא ולאו הבא מכלל עשה עשה עיי"ש, הרי דקרי לי' מחוסר זמן בתוך ח' ולא אמרינן בתוך ח' שעדיין נתברר ספיקו הוא איסור עולמי, וע"כ הא דהוי רק עשה לאו משום דהוי רק מחוסר זמן דלמחר חזי, אלא דכיון דאינו פסול רק משום ספק נפל אינו לאו ולא משום דהוי רק מחוסר זמן, אלא ודאי כיון שבאמת אינו נפל ובהגיע יום שמיני יהי' מותר בודאי חשוב דרק מחוסר זמן ממילא בליל שמיני מותר להקדישו דלילה לאו מחוסר זמן ומשום ספק שמא באמת הוא נפל אין לאסור הקדישו דאי נפל הוא הוי הקדש טעות כנ"ל ולא הקדישו כלל אם הוא נפל, ואפי' לב"ש דאמרי הקדש טעות הקדש הרי יכול להתנות בפירוש על מנת שאינו נפל, וא"כ אין הוכחה כלל שבלילה יצא מתורת ספק נפל אלא ודאי ראיית רשב"ג לחומרא דעד ח' חוששין לספק נפל ובליל ח' דאין ראי', שוב סמכינן על סימנים לשיטת התוס' [מיהו לדעת הר"ן שם בחי' דהכתוב קאי על אותו ואת בנו ע"ש אין ראי' משם]:

יט

והנה לפי"ז לשיטת התוס' צריך לדקדק בליל ח' אחר סימנים עכ"פ ומנהג העולם אינו כן משמע דס"ל כדעת התשב"ץ, וכן משמע דעת הרמב"ם פ"ד מה' מאכלות אסורות שכתב בהמה פחות מבן ח' אסור לאוכלו והרי הוא כנפל ואין לוקין עליו, וכתב הה"מ דמפורש פרק ר"א דמילה דלא שהה ספיקא ואין לוקין מספק, הנה נראה בעליל דעתם דספק דאורייתא לרשב"ג דקי"ל כוותי' בבהמה ודלא כשיטת התוס' דאפי' רשב"ג רק מדרבנן אוסר בסתם וולדות:

כ

וכן משמע פ"ק דר"ה דבכור בעל מום מונין לו משעה שנולד ומקשה מי מצי אכיל לי' תוך ח' ומשני שידוע שכלו לו חדשיו, הרי דבלא כלו חדשיו מותר לשהותו שנה משעה שהגיע ליום השמיני, ודעת הרמב"ם בהלכות בכורות דגם בכור בעל מום מחוייבין מה"ת לאוכלו בתוך שנתו דכתיב לפני ה' תאכלנו שנה בשנה וכי יהי' בו מום, וכיון דמה"ת הוא לאוכלו תוך שנתו דמה"ת מותר לאוכלו ביום שנולד איך נפטר מעשה של תורה ע"י איסור דרבנן, והטורי אבן הוכיח מגמ' זו לשיטת התוס' דאין איסור לאוכלו ביומו אלא מדרבנן, דעשה דתאכלנו שנה בשנה אינו מה"ת אלא בתם ע"ש, וא"כ לדעת הרמב"ם דגם בע"מ בעשה מה"ת, מוכח דת"ל דאיסור לאוכלו בתוך ח' מה"ת מספיקא דאורייתא, שוב ראיתי בתשו' בית אפרים חלק אהע"ז שבמקום אחר ביאר שדעת הרמב"ם שמה"ת אסור ואין לי ספריו ותשובותיו האחרים לעיין בהם וכן כתב הפ"ת ביו"ד סי' ט"ו דדאורייתא הוא:

כא

ונראה לי עוד סיוע דרשב"ג מה"ת אוסר בסתם וולדות דאי אמרת מדרבנן כמו מים שאין להם סוף א"כ למה מחמירים לכתחילה כרשב"ג הלא בדרבנן הלך אחר המיקל, ובמשאל"ס כתב הט"ז להקל בספיקו ונשאת לכתחילה, והכא למה נחמיר (כרבנן) (כרשב"ג], ואי משום שאפשר בחליצה והוי דבר שיש לו מתירין ובדשיל"מ לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, הלא לכהן אין לה היתר בחליצה, מיהו בזה כמ"ש הרמב"ם והרע"ב במס' ביכורים דכיון דלכהן הוי דבר שיש לו מתירין גם לישראל אסור, אלא דאכתי קשה למה אם נשאת לישראל חולצת הלא מתגנה על בעלה ע"י חליצה כדאיתא ביבמות סוף פרק ט' עי"ש ברש"י, ועוד דבש"ע סי' עה ס"ז אם נשאת לישראל והיבם במדה"י לא תצא מבואר דלכתחילה לא תנשא ואף דאין לו מתירין משמע דלרשב"ג מדאורייתא אסור וכדעת הרמב"ם והתשב"ץ והפ"ת:

כב

והנה לשיטה ההוא דרשב"ג מה"ת יליף לחשוב ספק בתוך שלשים ולא החמירו בהא רבנן כלל רק מה"ת ספק נפל, א"כ פשוט לרבנן דמתירים בסתם וולדות וחושבים בר קיימא ואין למדין מקרא דופדיו מבן חודש תפדה הוא מותר מטעם רוב אפילו לא השגיחו בסימנים, וכן במקום דליכא רוב כמו שיתבאר בעז"ה, מ"מ אם גמרו סימניו בר קיימא הוא שהרי לרבי בר קיימא תיכף משנולד אם יש לו הסימנים כמ"ש כל הראשונים ז"ל שם פרק הערל [וחולקים על התוס' דס"ל לרבי נמי שיהוי בעי] וחכמים לא פליגו אלא משום דלית להו אשתהי אבל בסתם וולדות אין ראי' מחכמים, ורשב"ג דפליג ארבי טעמא דידי' דיליף מקרא דסתם וולדות אף שיש להם הסימנים ספק נפל בתוך שלשים, וא"כ לרבנן דלית להו הלימוד דרשב"ג, שהרי מתירים בסתם וולדות, א"כ שוב בודאי ס"ל כרבי דמתירים בסימנים אפי' בלא רוב דבבן ח' ליכא רוב דרוב בני קיימא אינם בני ז' ומשתהים דרוב לתשעה יולדין כ"ש לומר בר ז' ומשתהי, וכן כתב הריב"ש דבבן ח' ליכא רוב] ומתיר, ואינהו לא פליגו בבן ח' אלא משום דלית להו אשתהי, ולימוד דרשב"ג הא לית להו, ובודאי אין לעשות מחלוקת חדש על רבי מה שלא מצינו, וזה ברור מאד:

כג

והנה לשיטת התוס' דהא דלא סמכינן אסימנים מגזיה"כ והא דלא סמכינן ארוב מדרבנן, לפי זה י"ל דחכמים פליגו ארוב לחוד דרשב"ג סבר מדרבנן לא סמכינן ארוב וחכמים סוברים אף מדרבנן סמכינן, ולעולם גם חכמים ס"ל דמקרא דופדויו מבן חודש ילפינן דלא נסמוך אסימנים, או י"ל להיפוך דגם חכמים סוברים דמדרבנן לא סמכינן ארוב כמו במים שאין להם סוף, אלא דסוברים שסומכים אסימנים שנגמרו, ולא ס"ל הא דיליף רשב"ג מופדויו, מבן חודש שלא לסמוך על הסימנים:

כד

אך נראה להביא ראי' גם לשיטת התוס' דלחכמים סומכים על אחד מהם או אסימנים לחוד או ארוב לחוד ופליגי בתרתי על רשב"ג, והנה שסומכים על רוב כן איתא בתשו' הריב"ש סי' תמ"ו דטעמא דרבנן דרוב נשים וולד מעליא ילדן, וכן משמע מדפליגו באכלו ארי והר' הי' המעשה פתאום ומסתמא לא הביאו עדים תחילה לחקור על סימניו כיון שהי' בריא ושלם, ע"כ דסומכין על רוב לחוד, [כל זמן שלא ראינו שלא גמרו סימניו דאז הוי בחזקת נפל בסתם וולדות לרשב"א ולהה"מ ספק נפל]:

כה

וכן נ"ל שסומכין על סימנין לחוד, וראי' לזה מפירש"י פרק ר"א דמילה שם בהא דספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין, פירש"י אלא א"כ ידוע שכלו חדשיו, והוא דחוק דא"כ למה לי ספק בן שבעה אפי' ספק בן ט' ספק בן שמונה דהיינו סתם וולדות אין מחללין עליו, ובפשיטות הי' יכול רש"י לפרש דאתי כחכמים [או לדידן דבמילה סומכין על חכמים כמ"ש הרשב"א פרק הערל] וטעמא דחכמים משום רוב וולד מעליא ילדן, אבל בספק בן שמונה אין לומר רוב וולד מעליא ילדן והאי בר שבעה הוא, שהרי רוב לתשעה יולדין, והאי נמי בן תשעה הי' ויצא קודם זמנו לשמונה ונפל הוא, דלעומת רוב בני קיימא יש רוב בני תשעה, אלא ודאי ס"ל לרש"י נהי דרוב ליכא מ"מ נסמוך על סימנים, ואי דלא גמרו שערו וצפרניו אפי' סתם וולדות נפל או ספק נפל הוא, הנה משמע דרש"י ס"ל לחכמים סומכין על סימנים לחוד בלא רוב:

כו

ועוד ראי' לשיטת הרי"ף דלא קיי"ל כרב אדא בר אהבה והא דמוהלין לדידן סתם וולדות דסמכינן אחכמים, וקשה דע"כ הא דפריך ארשב"ג מימהל היכי מהלינן, לאו משום דחייש רשב"ג מדרבנן למיעוט המצוי כמו מים שאין להם סוף, דמילה כדיעבד דמי דמהאי טעמא סומכין לדידן במילה על חכמים דחשוב כמו נתקדשה וא"כ מהאי טעמא גופי' י"ל דחשוב כנשאת דבמים שאין להם סוף גופי' לא תצא, וע"כ קושיית הש"ס הי' כיון דכתיב ערלתו ודאי ולא ערלתו ספק ורוב לא מפיק מתורת כדברי השטמ"ק בעשירי ספק, וא"כ גם לדידן לא נמול אף לחכמים, כיון דטעמא דרבנן משום רוב ולא מהני למילה, אלא ודאי לרבנן הוה בר קיימא משום סימנים דהוי ודאי:

כז

העולה מזה דגם לשיטת התוס' לחכמים סגי בחדא לחושבו בר קיימא או ברוב או בבדקו סימניו ונמצאו שלימים, ולכאורה דוחק לומר שנפליג מחלוקתם של רשב"ג וחכמים דפליגי בשני ענינים שאינם שייכים זה לזה סימנים בדאורייתא רוב בדרבנן ויתיישב זה בסוף דברינו בעז"ה ויהי' גם מזה ראי' לדברינו:

כח

וכן משמע להדיא ברשב"א פרק הערל דבהא דאין מחללין את השבת כתב דלרבנן מחזקינין לי' בר קיימא משום רוב, ואח"כ כשכתב דרבנן ורשב"ג בתרתי פליגי כתב דרבנן ס"ל כיון שגמרו סימניו מסתמא כלו לו חדשיו, הנה מפורש דאחד משני הטעמים יספיק לעשותו בר קיימא:

כט

הנה הארכנו לברר דלחכמים דפליגי ארשב"ג סגי בחדא מינייהו לחושבו בר קיימא או ברוב לחוד או בסימנים לחוד, ולרשב"ג פשוט דאפילו שניהם יחדיו לא יועילו, שהרי מקשה הש"ס מימהל היכי מהלינן ומקשה מעגל שנולד ביו"ט ובנדה (מ"ד:) לא משכחת לרשב"ג בן יום אחד נוחל ומנחיל וכו' רק בידוע שכלו לו חדשיו:

ל

ועתה נבא לביאור הסוגיא וענין מחלוקת הראשונים בחלה ומת, ונאמר דבחלה ומת אי אפשר להתיר משום רוב ולד מעליא בר קיימא יולדין. דאדרבא רוב היולדין בר קיימא אין יולדין מת בתוך שלשים והאי מדמת בתוך שלשים איתרע לי' רובא. וכהא דריש האשה שנתארמלה דאף דרוב נשים בתולות נשאת כיון דרוב הנישאות בתולות יש להן קול והא הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא, וכהנה רבות בש"ס, וע"כ כשהקשו התוס' בשלשה מקומות לרשב"ג בסתם וולדות ניזיל בתר רוב, לא הקשו רק מנפל מן הגג או אכלו ארי, דבחלה ומת לא הי' קשה מידי כנ"ל. רק מ"מ מותר לחכמים ע"י בירור סימנים שמורים שבר קיימא הוא, ע"כ קאמר דווקא פיהק ומת דברי הכל מת הוא, דזה סימן שהוא נפל דבן קיימא אינו מת רק ע"י חולי לא בפיהק, וקאמר דפליגי בנפל מן הגג או אכלו ארי, ולכאורה למה לי הני תרתי. איברא דרבותא קמ"ל בכל חד, דנפל מן הגג אפשר לבודקו אחר מותו או בעודו מפרפר בסימניו, ואעפי"כ לרשב"ג אינו מועיל כנ"ל. דלרשב"ג אפי' שניהם יחד לא יועילו ואכלו ארי לרבותא דרבנן דאף שמת פתאום ובודאי לא בדקוהו תחילה בעדים ועכשיו איננו, אעפי"כ מותר לחכמים ע"י רוב, ומדנקט הני תרתי יחד שמעינן דלחכמים גם בנפל הגג א"צ לבודקו בסימניו ומותר ברוב לחוד כמו באכלו ארי, והטעם כיון דע"י רוב מותר וסימנים ג"כ אינו בירור גמור, שהרי החי שלשים יום אפי' לא גמרו סימניו בן קיימא הוא, ובן שמונה לרבנן דלית להו אשתהי אפי' גמרו סימניו אינו מועיל, וע"כ ניחא דלא הזכיר כלל חלה ומת דאי אפשר לומר דברי הכל מת הוא, דלחכמים הא אפשר לבודקו, ולא קאמר כי פליגי חלה או נפל מן הגג או אכלו ארי, דא"כ הוי משמע דגם בחלה כשר בלא בדיקה דומיא דהני, וליתא דחלה אם לא בדקוהו גם לרבנן מת הוא, ולא הי' יכול לומר חלה לבד, דהא בעי למימר דין אכלו ארי, דאף דליכא בדיקה כשר ע"י רוב, וכן נפל מן הגג דאפי' לכתחילה א"צ בדיקה ע"כ קאמר רק פיהק ומת דברי הכל מת הוא. דבזה אפי' בירור סימנים אינו מועיל, דלעומת רוב וולד מעליא יולדין, יש רוב בני קיימא אינם מתים תוך שלשים, ולעומת הסימנים יש סימן דפיהק ומת ולפמ"ש ויתבאר בסוף דברינו, צ"ל דסימן דפיהק מורה טפי דנפל הוא ממה שמורה סימן דשערות וצפורן שבן קיימא הוא], וע"כ ניחא הא דמת בתוך שלשים ונשאת לכהן סמכינן ארובא ולא תצא משום דסומכין אסימנים:

לא

וברשב"א פרק הערל כתב דרבנן ורשב"ג פליגי בסתם תינוקת ובשגמרו סימניהם דכיון דגמרו סימניהם ודאי בן קיימא הוא ולעיל לענין אין מחללין עליו את השבת כתב דלרבנן מחזקינן לי' בבן קיימא משום רוב, ואח"כ כשכתב דרבנן ורשב"ג בתרתי פליגי כתב דרבנן ס"ל כיון שגמרו סימניו מסתמא כלו לו חדשיו, הנה מפורש דאחד משני הטעמים יספיק לעשותו בן קיימא, ולפענ"ד דבר מוכרח הוא מהאי דכתובות, וכ"ש לשיטת הרי"ף אפי' פיהק ומת חי הוא ע"כ ליכא רוב כהאי דכתובות. ולהרז"ה המחלק אפשר לדון דאם הי' מת מחמת נפל הי' מת ע"י פיהוק, אך לשיטת הרי"ף דקיי"ל כוותי' בש"ע והרמב"ן דפיהק וחלה הכל אחד, וע"כ דחו לדאביי הדבר מוכרח דווקא שיש עדים שגמרו סימניו וכדברי הרשב"א הנ"ל דכיון דגמרו סימניו ודאי כלו חדשיו, אבל משום רוב אי אפשר להכשיר לשיטת הרי"ף והרמב"ן דפסק הש"ע כוותי', וכ"ש לשיטת הרבינו יונה דפסק היש"ש כוותי', והתב"ש כתב להחמיר כמותו דחלה ומת כפיהק ומת, ואפי' בירור סימנים אינו מועיל, ואין מקום להתיר אף לרבנן בחלה ומת ולא בדקו אחר סימנים, רק באפשר לשיטת הרז"ה כנ"ל ואין אחד מתחזק עמו לפסוק כמותו:

לב

ובזה נ"ל ליישב לשיטת התוס' דרבנן ורשב"ג בתרתי פליגי, פליגי בסימנים דרשב"ג מוכיח מקרא דאין סומכין על סימנים ופליגי ברוב מדרבנן מהיכי תיתי להפליג פלוגתתן, ולפמ"ש דווקא לרשב"ג דאין סומכין על סימנים, וא"כ כל תינוקות המתים בתוך שלשים מחמת חולי הוי ספק נפל ע"כ חשוב מיעוט המצוי, שהרי רואין הרבה מנולדים נפלים כי המחצה מהנולדים ומתים בתוך שלשים נחשוב נפלים, אבל לרבנן דסומכין על סימנים א"כ כל הנולדים בסימניהם אף שמתים אח"כ נחשוב בני קיימא ע"כ לא נחשוב מיעוט המצוי הנולדים בלא סימנים והכל פלוגתא אחת:

לג

והנה יש מקום לדון בזה לפמ"ש הרשב"א בשם הר' יונה בגבינות שנעשו מבהמה ואח"כ נמצאת טריפה, דהתוס' ס"ל דאוסרין הגבינות כיון דע"כ יצאה מרוב ולא נודע אימת וחזקה ליכא דאף שחי י"ב חודש ואגלאי מילתא דנולדה כשירה, מ"מ הוי חזקה שלא נתבררה בשעתה, ור' יונה חולק ואומר דמ"מ בתחילה בשעה שנעשה ממנה הגבינות היתה מהרוב, ואף דאח"כ ע"כ יצאה מהרוב בשביל זה לא נדון שתחילה יצאה מהרוב, ובאו"ה ביאר הדברים כמו מקוה שנמדד ונמצאת חסר דמוקמינן למקוה על חזקתה לולי חזקת טמא] תחילה, אף שאח"כ ודאי יצאה מחזקה, ואם בחזקה אמרינן כן, כ"ש ברוב דעדיף מחזקה עיי"ש, וא"כ מוקמינן לי' אחזקתו תחילה בעת לידתו הי' בן קיימא מחמת רוב ופטר את אמו (ואח"כ) אף דאח"כ מת ואף אם בן קיימא הי' הרי יצא אח"כ מרוב, וע"כ יצא מרוב, מ"מ על עת לידתו מוקמינן לי' ארוב שאז לא יצא מרוב:

לד

אלא דקשה על זה מהא דרוב הנישאות בתולה יש להן קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא, דבזה יצאה רק עכשיו מרוב שאין לה קול, אבל בעת נשואין יוכל להיות שידעו שהי' בתולה, ואיך איתרע הרוב למפרע, וצ"ל דמ"מ הוי רוב דאיכא ריעותא, וכמו במקוה שנמדד ונמצא חסר דמדמה באו"ה למקוה כנ"ל, דכיון דאיכא ריעותא לא מהני להוציא מחזקת טמא, ה"נ כיון דאיכא ריעותא לרוב לא מהני להוציא מחזקת ממון, אפי' לרב דהולכין בממון אחר הרוב, מ"מ באיכא ריעותא אינו יכול להוציא מחזקת ממון, וזה מדוקדק בלשון איתרע רובא, וא"כ בנ"ד נמי כיון דאיכא ריעותא לרוב אינו יכול להוציאה מחזקת זקוקה לשוק, ודווקא בגבינות, דנהי דחזקת היתר ליכא דהוי חזקה שלא נתבררה עכ"פ חזקת איסור ליכא, משא"כ בנ"ד:

לה

אך י"ל דבשעה שהי' חי דלא הי' רוב נגדו כבר יצאה מחזקת זקוקה ליבום, ושוב מהני הרוב דאיכא ריעותא כמו בגבינות, ואינו דומה להא דכתבו התוס' כתובות (כ"ו:) דשנים שהעידו על איש מוחזק בחזקת כשר שהוא פסול ושוב באו שנים אחרים שהוא כשר מוקמינן לי' אחזקת היתר ולא אמרינן דכבר יצא מחזקה עפ"י ראשונים, לא דמי דאפשר שנים אחרים אומרים אמת וגם תחילה הי' אפשר לקבל עדותן, ע"כ אין בירור שכבר יצא מחזקה דאפשר גם תחילה הי' אפשר לברר שהוא כשר, אבל בנ"ד כל זמן שהי' תי לא הי' שום רוב כנגדו, ובודאי יצאה אז מחזקת זקוקה, ובמקוה שנמדד ונמצא חסר דהוי תרתי לריעותא משום חזקת טמא והרי חסר לפניך, אף שכבר יצא הטמא מחזקתו קודם שנמצא המקוה חסר, ג"כ הטעם דאפשר שהי' חסר תחילה בשעה שטבל ואז הי' אפשר לראות שחסר, משא"כ בזה שבשעה שהי' חי לא הי' במציאות לברר שהוא נפל:

לו

איברא דהא בורכא כיון שלא נבדק בסימניו ועכשיו שמת אגלאי מילתא דאפשר שהי' נפל, דאוקי רוב כנגד רוב כנ"ל, וא"כ ספק ג"כ אם הי' לו הסימנים, דאף דרוב בני קיימא יש להם הסימנים לעומתם רוב נפלים אין להם הסימנים, וכיון דספק שקול אם הי' נפל, א"כ ספק שקול אם הי' לו הסימנים, וא"כ אפשר שלא יצא מחזקתו, דאפשר הי' לברר שאין לו הסימנים ובסתם וולדות כשאין לו הסימנים לרשב"א בחזקת נפל ולהה"מ ספק נפל, ודומה ממש למקוה שנמדד ונמצא חסר דמשום חזקת טמא חשבינן לי' תרתי לריעותא ומשום דאפשר הי' לראות אז אם הוא חסר:

לז

וארווחנא בזה עוד דאם ידוע שהי' לו הסימנים יש לחושבו בן קיימא מטעם רוב דכיון דלא הי' אפשר לברר בשום אופן שהוא נפל, שהרי יש לו הסימנים שוב מוקמינן לי' תחילה ארוב כיון שכבר יצאה תחילה מחזקת זקוקה, אך בלא נבדק בסימנים אין היתר כלל:

לח

נשוב לנ"ד כיון שהלבוש כתב דווקא בשנגמר שערו וצפרניו, צ"ל דלא הקיל אלא כשמן התורה או מדרבנן בדיעבד ודאי מותר, וכמו שביארנו בתחילת דברינו, וכיון שביררנו דאין היתר מה"ת אף לחכמים רק בנבדק בעדים בסימנים ממילא אין היתר במקוטעין, וגם יש לדון בעיקר דינו של הרמ"א שמקורו מבנו של הרשב"ץ ובמאירי פרק ר"א דמילה כתב דנולד לשבעה למקוטעין הוי ודאי בן קיימא לינשא לכתחילה, ובנולד לתשעה למקוטעין דינו כסתם וולדות, ע"כ דס"ל ג"כ שבזמה"ז נשתנה, דאל"כ ממנ"פ אי ס"ל כר' יהודה דיולדת למקוטעין, מ"ש מבן שבעה דהוי ודאי בן קיימא, ואי כשמואל דאינה יולדת למקוטעין הרי דינו כבן ח', וע"כ דס"ל מדינא דגמ' אינה יולדת למקוטעין ועכשיו שנשתנה ואעפי"כ אינו דינו כוודאי בן קיימא רק כסתם, ודלא כבנו של הרשב"ץ, ואפשר אלו הי' רואה הרמ"א דברי המאירי לא הי' פוסק כבנו של הרשב"ץ, דהמאירי נתפשט בזמנינו זה, ובכללי הוראה דכשנמצא בספר קדמון שהאחרונים לא ראו הלכה כספר קדמון, מיהו בש"ע כה"ג צ"ע:

לט

ועל כן אין להקל יותר ממה שפירש בלבוש בגמרו שערו וצפרניו וכמ"ש בידוע, ונשים אין נאמנות אף להפוסקים דע"א נאמן לומר ניתן לה בן, ע"כ הוא משום דגם זה עבידא לאגלויי וכמ"ש הדרישה, וכן משמע בתשו' הרשב"א שכתב דשייך בזה אשה דייקא, או משום דרוב מסייע כמ"ש הב"ש דרוב נשים מתעברות ויולדות, ומה"ט אחרונים מקילים בע"א העיד שכלו חדשיו כיון דבדיעבד לא תצא משום רוב שוב נאמן העד, אבל בנ"ד לענין שגמרו שערו וצפרניו שכתבנו דבלא נודע מה"ת אסורה ואפי' באשת כהן תצא שוב אין ע"א נאמן דאין דבר שבערוה פחות משנים, הגם שהנוב"י רצה לומר יבמה לשוק לא חשוב דבר שבערוה, כל סוגיא דע"א ביבמה הוי תיובתי', דמבעיא לי' שם בע"א מעיד מת בעליך ואח"כ בנך, ובזה ליכא חזקת איסור, דאדרבא בחזקת היתר לשוק עומדת רק מדרבנן החמירו ואף בזה אין ע"א נאמן רק משום דעבידא לאגלויי, הרי להדיא יבמה לשוק הוי דבר שבערוה, ועוד חבילות ראיות בדבר מראשונים, ואף שהמרדכי נסתפק בדבר אפשר דס"ל לפרש כמו שפירש בעה"מ שם עיי"ש, וכיון שכל הראשונים חולקים על פירושו קם דינא יבמה הוי דבר שבערוה:

מ

עתה בא נבא לברר דין הכרת העובר שהמציאו האחרונים שמחמת הכרת העובר נדע שכלו חדשיו, והנה ביבמות (ל"ה:) במשנה דספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון חייבין באשם תלוי, מקשה הש"ס (ל"ז.) מכדי רוב נשים לתשעה ילדן ניזל בתר רובא ומשני כל היולדת לתשעה עוברן ניכר לשליש ימיהן והאי מדלא הוכר עוברה איתרע רובא, ולבסוף מסיק רוב כו' ניכר לשליש ימיהן, ופירש"י מדלא הוכר עוברה דאי הוכר לא הוה מספקא לן, וע"כ הפירוש דאי אפשר להכיר בפחות משליש ימי' ע"כ אי אפשר שיהי' משני, דא"כ עדיין לא הגיע לשליש ימי', שו"ר בתשו' רעק"א כתב ראי' זו, אך בריטב"א כתב בשם רש"י דקים לן דמתני' בהכי מיירי דלא הוכר עוברה, ולכאורה נראה נוסחאות חלוקות ברש"י, אך לאחר העיון שני הנוסחאות שלמים הם אתנו:

מא

והנה צריך להבין לפירש"י שבריטב"א מה לו לדוחק זה, הלא בפשיטות יש לפרש כפירש"י שלפנינו דאם הוכר עוברה הי' מזה הוכחה שהוא מראשון, דכן איתא להדיא ריש פרק בן סורר כל ימיו של בן סורר אינו אלא שלשה חדשים משהביא שתי שערות דאחר שלשה חדשים ראוי להיות אב, דמשהביא שתי שערות יכול לעבר אשה ובשלשה חדשים ראוי שיהי' ניכר עוברה, הרי דפחות משלשה חדשים אין הוולד ניכר, שו"ר בתשו' הרי"מ לרבינו הגדול זצ"ל בסוף חלק אהע"ז הביא הא דבן סורר, וכתב שם דעכ"פ מוכח דרוב אין ניכר קודם ג' חדשים, ולמה דס"ד בדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא, ע"כ מוכח דאפי' מיעוט אינו ניכר קודם, ולמסקנא י"ל דמיעוט ניכר קודם, הגם דמתחילה ע"כ הי' סובר דכולם אין ניכרין י"ל דזה מצד הכרח, אך למסקנא מיעוט ניכרין, מ"מ ברור שרוב אין ניכרין, וא"כ יש לסמוך מצד הרוב דכלו חדשיו עכ"ד, ותיתי לי דקיימתי' מסברא דנפשאי, וא"כ מה לו לריטב"א לדחוק דקים לן דבהכי מיירי מתני':

מב

והנראה לי בזה דכיון דילדתו ששה חדשים אחר הכרה כדי שיהי' מכוון ההכרה לשליש ימי', שוב אין ראי' כלל שלא יהי' לשבעה משני, דודאי] אין הפירוש שבשליש ימי' בא היכר עובר ברוב נשים, דקשה בעיני לומר כן מאחר שהוכר העובר נמשך משני חדשים [כמבואר באו"ז שאכתוב לקמן עד לחמשה חדשים (כדמוכח בספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לשני דמקשה הש"ס ניזל בתר רוב נשים דלתשעה חדשים ילדן ומשני דמדלא הוכר עוברה בשליש ימי' איתרע לה רובא, דמזה ראי' דמשני הוא, וע"כ שלא הוכר עד שליש ימי' משני, דאל"כ ממנ"פ יצא היכר עובר מהרוב ושוב ניזל אחר הרוב דלתשעה ילדן, אלא ודאי לא הוכר עד חמשה לראשון שהוא שלשה לשני, וא"כ מוכח דלפעמים משתהה הכרת עובר עד חמשה חדשים] וא"כ קשה לומר דרובם יהי' ביום אחד ממש והמיעוט יומשך זמן רב כזה:

מג

אשר ע"כ נ"ל דלשליש ימי' היא מדה בינונית בין שני הקצוות וכשיצטרף המדה בינונית עם אחד מהקצוות יהי' רוב, וקרא דויהי כמשלש חדשים במדה בינונית קאי דזה השיעור הממוצע, אבל המדה בינונית בעצמו אינו רוב כמו באדם שהבינוני ממש ודאי אינו רוב ושני הקצוות ודאי הם יותר ואף אחד מהקצוות, וחנה התפללה שיהי' בנה שמואל בינוני לא ארוך לא גוץ כו' ובוודאי שבכל אחד מהקצוות יש הרבה שיעורים זה ארוך מזה והבינוני שיעור אחד, ואיך יהי' הבינונים רוב, אלא ודאי הקצוות כל אחד מקצוות רוב וכן בענין הוכר עובר כיון שהזמן נמשך משני חדשים עד חמשה, הנשים שבא היכר עוברן קודם שליש ימי' הם יותר מאותן שבא היכר עוברן בשליש ימי' ממש, וכן הבא היכר עוברן לאחר שלשה חדשים הוא יותר רק מ"מ בשליש כבר רוב נשים שעוברן ניכר, היינו אותן שבא היכר עובר שלהן מכבר עם אותן שניכר העובר בשליש ימי' ממש הם רוב נגד שאין עוברן ניכר עד לאחר שליש ימי', וכן הרוב שקודם שליש ימי' אין עוברן ניכר, היינו שאותן שבא היכר עובר שלהן בשליש וכן אח"כ הן יותר על אותן שניכר עוברן קודם שליש ימי', ונאמר דהא דרוב עובר ניכר לשליש ימי' היינו שאם נחלק כל היולדות לחמשה חלקים יהי' שלשה חלקים ניכרין בשליש ימיהן ושני חלקים אין ניכרין, דרך משל אם הנה מאה יולדות, ששים ניכרין בשליש ימיהן, ארבעים אין ניכרות דכה"ג חשוב רוב בזבחים (ע"ד) פירשו ששים לצד אחד ארבעים לצד אחד עיי"ש וכן כמה מקומות בש"ס] וכן רוב השני על קודם שליש ימי' דרוב אין ניכר קודם שליש הוא ג"כ בדרך הנ"ל דששים אין ניכר קודם שליש וארבעים ניכר, וא"כ אם נדון על זמן ביאת הכרת העובר, יהי' ארבעים בקודם שליש ימי' וארבעים אחר שליש ימי' ועשרים מכוון בשליש ימי', וע"כ בהגיע שליש ימי' הרוב ניכר עוברן היינו הארבעים שהגיע זמן הכרת העובר קודם והעשרים שבא זמן הכרה מכוון בשליש סך הכל ששים רוב מהמאה והיינו הא דיבמות וקודם שהגיע שליש ימי' הרוב אין ניכרין היינו הארבעים שמגיע זמן הכרת עובר לאחר שליש ימי' והעשרים שמגיע הזמן מכוון בשליש סך הכל ששים שלא ניכר עוברן קודם שליש ימי', והיינו הא דבן סורר שקודם שלשה חדשים נעשה בן סורר, מעתה אם נדון באשה שהוכר עוברה ואחר ששה חדשים ילדה שודאי הי' אז בן שלש חדשים [וממילא מוכח שהוא מראשון] מחמת רוב, אינו הוכחה כלל, דהא ודאי אין אשה זו מהארבעים שמגיע זמן הכרת עוברן לאחר שליש ימי', דא"כ היתה בשעת לידה יותר מתשעה חדשים ואי אפשר אף לדעת הפוסקים דאמרינן אשתהי מ"מ הוא רק מצד הכרח להעמידה בחזקת כשרות כהא דרבה תוספאה וע"כ קי"ל בסי' ד' דאם היתה חשודה לא אמרינן אשתהי והוולד ממזר, ורוב שאין משתהות, ואתה בא לדון מחמת רוב ומחמת רוב אמרינן דכיון דילדה לאחר ששה חדשים מהכרת עוברה מוכח שלא היתה אז יותר מששה חדשים וכיון שע"כ היא מהששים שניכר עוברן בשליש ימי' ומאותם הששים הרי ארבעים עוברן ניכר קודם שליש ימי', וא"כ אדרבא רוב שניכר עוברן קודם ואין ראי' כלל שהיא בשליש ימי', ואפי' אתה אומר שרוב זה שבגמ' הוא אחד נגד שנים ג"כ לא יהי' רוב, דרך משל הנה תשעים יולדות, שלשים אין ניכר בשליש ימי' ששים ניכר, וכן קודם שליש ימי' שלשים ניכר ששים אין ניכר כיון שאשה זו ע"כ אינה מהשלשים שבא זמן הכרת עוברן אחר שליש א"כ הספק רק אם היא מהשלשים שמגיע זמן הכרת עוברן קודם שליש ימי' או היא מהשלשים שמגיע זמן בשליש והוי מחצה על מחצה, וע"כ מוכרח הריטב"א בשם רש"י לפרש דהכי קים לן דמתני' בלא הוכר עוברן, וניחא ג"כ רש"י שלפנינו שציין עצמו קודם שמסיק הש"ס רוב ניכר לשליש ימי', רק למה דס"ד כל היולדות ניכר לשליש ימי' עי"ש, ע"כ אף אם נאמר דמיעוט ניכר קודם [דבאמת י"ל דאם נאמר כל כו' כל הנשים שוות עכ"פ רוב הוי דנשאר רוב שלם כנגד המיעוט, והריטב"א אליבא דאמת למסקנא רוב עוברן ניכר לשליש ימי', א"כ אין להוכיח כלל מדעובר ניכר דבשליש ימי' היא ומהראשון הוא, כיון שילדתו לאחר ששה, וע"כ אינה מהמיעוט המאחרין זמן הכרת עוברן ולא נשאר רוב נגד המיעוט, ודוק היטב:

מד

ונראה לי ראי' למ"ש דמיעוט זה שאין עוברן ניכר לשליש ימי' הוי מיעוט המצוי ארבעים או שלשים כנגד ששים, מהא דמשני הש"ס תחילה נשי דידן לשבעה ילדן ומקשה על זה אטו נשי דידכו רובא דעלמא ומשני הכי קאמינא רוב היולדות כו' וקשה דא"כ מה הוצרך לומר התירוץ דהני נשי דידן, ומהו הא דאמר הכי קאמינא דאין שייכות זה לזה כלל, אך לפמ"ש דמיעוט שאין עוברן ניכר לשליש הוי מיעוט המצוי, א"כ עדיין אינו מיושב הקושיא דרוב זה דמיעוט המצוי כנגדו אינו מכריע הרוב דלתשעה ילדן, ועי' בתוס' כתובות (ט"ז:) בד"ה וזו הואיל, ע"כ הקדים נשי דידן לשבעה ילדן, כלומר דגם מיעוט דלשבעה ילדן הוי מיעוט המצוי, וכיון דמוכח דמיעוט שאין עוברן ניכר הוי מיעוט המצוי א"כ שפיר י"ל כמ"ש בשני משלים הנ"ל, וזה ברור:

מה

והנה לפי זה יפה עשו הראשונים שלא כתבו כלל סימן דהכרת העובר, דאף דוודאי רוב שאין ניכר עוברן קודם שליש ימי', מ"מ כיון שילדה ששה חדשים אחר הכרה, וע"כ לא נשתהה הכרת העובר יותר משליש ימי' ואף לדידן דכתב הרא"ש בתשו' הובא בח"מ סי' ד' דרגילות שמשתהה כל חודש עשירי, וא"כ איכא למימר שנשתהה הכרת העובר עד ארבעה חדשים, מ"מ הלא גם בארבעה חדשים אינו ודאי שעוברן ניכר, דא"כ איך משכחת לה ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון מדלא הוכר עוברה בארבעה לראשון ודאי בן שבעה הוא, דאין לומר שבאמת הוכר בארבעה לראשון, דליתא, דא"כ ודאי בן ראשון הוא, דאי בן שני הא אין לעובר רק שני חדשים ובשני חדשים עכ"פ רובן לא מינכר, וכיון שבין אם הוא מראשון בין הוא משני יצא הכרת העובר מהרוב, שוב ניזיל בתר רובא דלתשעה ילדן, אלא ודאי מוכרח לומר דגם לארבעה חדשים מיעוט שאין עוד עוברן ניכר, וכן מפורש בתוס' שכתבו דמ"מ לא הי' משתהה הכרת עובר עד שליש ימי' משני והוא חמשה חדשים, מוכח דפחות מעט מזה משתהה, וכיון דזה עכ"פ ניכר לארבעה, הרי יצא מהמיעוט שאין ניכרין גם בארבעה, ואפשר דשוב אין רוב נגד הניכרין קודם שליש ימי'] שוב אין רוב בניכרין במכוון בשליש ימי' נגד הניכרין קודם לשליש ימי' וכנ"ל באריכות:

מו

והנה בחפשי בפוסקים ראיתי דהמצאה זו דהכרת עובר מתורתן של ראשונים, כי כתב בספר אור זרוע חלק א' סי' תרי"ג ח"ב סי' תכ"ח שאם פירש מאשתו חודש אחד ושוב חזר לאשתו והוכר העובר שני חדשים לאחר חזרה במכוון שלשה חדשים לקודם שפירש מאשתו, זה ראי' שהעובר מקודם פרישה ובן שלשה חדשים הוא, ואם ילדה ששה חדשים אח"כ ודאי בר קיימא הוא, ודברים אלו כתב הב"ח בשם סמ"ק בשם י"א, אך לא נמצא כלל בסמ"ק, ובזמנינו זה שזכינו לס' אור זרוע לצדיק גאון קדמון רבינו יצחק מווינא, הנה מפורש שאין לסמוך על הכרת עובר רק שהוא עכ"פ יותר משני חדשים, וע"כ כשהוא ספק אם בן שני חדשים או בן שלשה ע"כ בן שלשה הוא] וכבר ביארנו שאין שום סתירה לדבריו מהא דמשמע, דרוב נשים אין עוברן ניכר פחות משלש חדשים ובלי ספק אם הי' רואים האחרונים דברי האו"ז ההוא שלא הי' חולקים עליו חלילה:

מז

ומ"מ נ"ל ללמוד קולא לדידן אף אם לא פירש מאשתו כלל בנולד שבעה חדשים אחר הכרת העובר, וזה פשוט, אך נ"ל דאפי' נולד כדרכו ששה חדשים אחר הכרת עובר יש להקל לפי פסק הרמ"א דבזמה"ז נולד למקוטעין וכיון שלמדנו האו"ז דעל זה סומכין שהעובר הוא עכ"פ יותר משני חדשים א"כ הוא יותר משמונה ובר קיימא הוא להרמ"א:

מח

אך י"ל דלשיטה זו דיולדת למקוטעין ודאי בר קיימא הוא היינו דלעולם נגמר לשמונה חדשים ויום אחד, וכנ"ל בחלק ראשון מקונטרס זה באריכות ממילא שליש ימי' היינו שני חדשים ועשרים יום ושליש יום ובזמה"ז ניכר לרוב, ולפי דברי האו"ז שע"ז סומכין שלא הי' מקדים הכרת העובר חודש להיות ניכר בשני חדשים לדינא דגמ' ולדידן לא הי' מקדים להיות ניכר לחודש ועשרים יום ושליש, אבל לחודש ואחד ועשרים יום ניכר, וא"כ אף שילדה אחר הכרת העובר ששה חדשים אין לעובר יותר משבעה חדשים ואחד ועשרים יום ונפל הוא, רק אם נולד עשרה ימים אחר ששה חדשים מהכרת העובר:

מט

אך י"ל דאפי' נולד כדרכו ששה חדשים אחר הכרה יהי' בר קיימא לדידן, דהנה התירוץ שכתבתי שלא יהי' ראי' מהכרת עובר לדידן שהוא בן שלש חדשים, ומשום דהמיעוט שניכר פחות משליש ימי' הוא עכ"פ שליש היולדת והמיעוט שאף בשליש אינו ניכר ג"כ שליש היולדות (ושוב החשבון דאין כאן רוב כנ"ל באריכות] אינו עולה למה דבעי למימר בבן סורר דיולדת לשבעה עוברה ניכר בשני חדשים ושליש חודש, והא דבן סורר זמנו שלשה חדשים ולא אמרינן דבשני חדשים ושליש ראוי להיות אב, משום דאזלינן בתר רובא דלתשעה ילדן, ובפרק החולץ הנ"ל משמע דמיעוטא דאין ניכר בשליש שקול כמיעוטא דיולדת לשבעה, דאמר שם בש"ס דכששני הרובים מתנגדים זה לזה הוי פלגא ופלגא מכלל דשקולים הם, וא"כ אי אמרת דמיעוט דניכר פחות משליש ימי', וכן המיעוט דניכר יותר משליש ימי' תלתא נינהו ומיעוט דלשבעה ילדן ג"כ תלתא הוא, א"כ כי מצטרפת מיעוטא דלשבעה ילדן עם מיעוטא דניכר פחות משליש ימי' הוי רובא דניכר פחות משליש ימי', כיצד, הרי שהי' תשעים יולדות שלשים לשבעה ילדן כמאמר הגמ' שם הני נשי דידן לשבעה ילדן] ומהששים הנשארים שלישן דהיינו עשרים עוברן ניכר פחות משליש ימי', הרי כאן חמשים שעוברן ניכר פחות מג' חדשים, הרי חמשים מן התשעים היינו רוב שניכר פחות מג' חדשים, אלא ודאי צ"ל דהאי מיעוט פחות משליש יולדות, וא"כ שפיר הוי רוב היולדות שבא היכר עוברן בשליש ימי' נגד שעוברן ניכר קודם שליש ימי', רק תירוץ זה נוכל לומר לפי הצד דהיולדת לשבעה ג"כ זמן הכרת העובר שלהן בשלש חדשים, וא"כ י"ל הא דבעי האו"ז פירש מאשתו חודש הוא משום הספק דיולדת לשבעה ג"כ הכרת עוברן בשלש חדשים, דלדידי' י"ל כתירוץ שכתבתי, אבל לאותו צד דעוברן ניכר בשני חדשים ושליש מוכרח דהוי רוב, ואף בלא פירש כלל הוי סימן שבר קיימא הוא, וא"כ לדידן אם ילדה לאחר ששה חדשים למה נחוש כיון דיולדת למקוטעין זמן הכרת עובר בשני חדשים ועשרים יום, ליתא דהא אפי' היולדת לשבעה זמן הכרת עוברן בשלשה חדשים, וכי יש לומר דנשי דידן הכרת עוברן בשני חדשים ועשרים יום, לפי הצד דיולדת לשבעה לשני חדשים ושליש הוכר עוברן, והרי לפי הצד זה יש כאן רוב נגד היולדת שעוברן ניכר פחות משלשה חדשים משהו וממנ"פ בר קיימא הוא:

נ

מ"מ אינו מוכרח דרש"י פ"ק דנדה (ח':) הא דיולדת לשבעה אינו ניכר פחות משלשה חדשים משום דאזלינן בתר רוב נשים אבל לדידן דרוב נשים בשמונה חדשים ומשהו נגמר עיבורן אף אותן היולדות לסוף תשעה כנ"ל באריכות, [דאל"כ לא הי' שוב קולא במקוטעין ע"כ ודאי ניכר בשני חדשים ועשרים יום, וצ"ע בזה:

נא

עוד יש מקום עיון דהנה לפי דעת או"ז הנ"ל דעכ"פ מיעוט ניכר קודם שלשה חדשים רק שיהי' לאחר שני חדשים, צריך להבין הא דריש נדה (ח':) איזהו מעוברת משיוודע עוברה, ובגמ' מייתי עלה ברייתא וכמה הכרת העובר סומכוס אומר שלשה חדשים, וצריך להבין מה נ"מ זמן הכרת העובר שלהן. דע"כ אין השלשה חדשים סימן שהוכר עוברן, דמנין נדע שהיא מעוברת ואימת נתעברה [רק להיפוך הכרת עובר יוכל להיות סימן שהוא שלשה חדשים], וע"כ לומר דנ"מ דאם נודע שעכ"פ אינה מעוברת שלשה חדשים כגון שהוא סמוך ללידתה אף שהוכר עוברה לא מהני, דאין הכרת העובר פחות משלשה חדשים, ולשיטת האו"ז הנ"ל דמיעוט פעמים יוכל להיות הכרת עובר בשני חדשים ויום אחד, א"כ אם הוסר העובר בכך, הרי רואין שממיעוט הוא ותהי' די' שעתה. וצ"ל דמ"מ כיון שעדיין איננה בשליש ימי' אין מכביד העובר כל כך, דאף שניכר אינו מחמת גדלות העובר רק בטנה גורם, אבל העובר לא נתגדל כל כך להיות מכביד כיון שעדיין אינו בשליש ימי' שאז העובר ניכר מחמת גדלות העובר, וכעין זה מצינו ביבמות (מ"ב) דפריך ותמתין משהו ותנשא וכי מלו ג' חדשים ליבדקה ומשני שאין בודקין את הנשואות שלא יתגנו על בעליהן, והיינו דאף שלא יהי' ניכר ממילא דע"כ יהי' הספק כדלעיל שם (ל"ז.) ליבדקה דבזה ודאי יהי' ניכר ומשני כנ"ל, והדר פריך וליבדקה בהילוכא, והיינו ג"כ לכי מלו שלשה ירחים (כן כתב בפשיטות בתשו' בית אפרים סי' קל"ט דף רנ"ב:

בראש העמוד יהי' ניכר בהילוך אם הוולד כבר בן שלש חדשים הוא מן הראשון, ולמדנו מכאן דאף שאינו ניכר ממילא בגופה מ"מ העובר מכביד כי באמת העובר נגמר בגידולו כיון שהוא בר תלתא ירחי, ואף שהוא מהמיעוט שאין ניכר בבטנה, זה שינוי בטנה גורם לא שיש שינוי בעובר, ולפי זה כמו כן להיפוך כשעדיין אין לעובר שלשה חדשים אף שהוכר בבטנה אין העובר נגמר בגידולו רק שינוי שבבטנה גורם שניכר, וע"כ ניחא שפיר שאיננה מסולקת דמים עדיין כיון שאין העובר נגמר בגידולו אינו מכביד כל כך, זה פירוש הגמ' וכמה הכרת העובר שלשה חדשים, ולפי זה אין ראי' כלל מהא דבן סורר דקודם ג' ודאי אין העובר ניכר אף למה דס"ד דבדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא, דהא דבהוכר עובר חשוב הורו אב, היינו משום דאז חשוב העובר קצת בא לעולם, כדאיתא פרק האומר בקידושין (ס"ב:) וכן פסק הרמב"ם דיכול לקדשה במעי אמה כשהוכר עוברה וע"כ פסק דין חמות ממאנת, וכל זה אם הכרה בא מחמת גדלות העובר כשהוא בן שלש חדשים, אבל קודם לכן דהוא רק מחמת שינוי שבבטנה כדמוכח פ"ק דנדה הנ"ל, אינו חשוב העובר בכך בא לעולם, וזה ג"כ נלמד מברייתא דוכמה הכרת העובר שלשה חדשים, וקודם לכן לא חשוב כלל לא לענין שתהי' מסולקת דמים ולא לענין שהורו נקרא אב וטעם אחד כנ"ל, וזה ברור מאוד:

נב

וא"ל דלשון הש"ס ראוי לקרותו אב ובידיעה תליא מילתא ולא בגדלות עובר, דלשון רש"י להיות אב וגם הרמב"ם לא זכר קריאה כלל, גם הראי' מדברי רש"י דאי הוכר עוברה בשליש ימי' לא הוה מספקא לן שכתב גם בתשו' רעק"א תמוה כיון שנולד ששה חדשים אחר הכרה מכוון לט' חדשים, א"כ תו ליכא לספוקי בבן שבעה לשני, דא"כ לא הי' רק בן חודש אחד ובן חודש ודאי לא ניכר:

נג

ומכל מקום אני מודה דקודם שלש חדשים הרוב אין ניכרין דהכי מוכח כיון דמצד גדלות העובר באדם בינוני אינו ניכר כדמוכח ההוא דנדה דאם תחילה הי' ספק אם ניכר הרי ספק מעל"ע לקולא, בפרט כשרואין שניכר הי' זה מסייע לאותו צד שנתגדל העובר עד שניכר, וכיון שע"כ אין העובר נגדל בפחות משלש חדשים, ממילא רק מיעוט נשים שעוברן ניכר בשליש ימי' היינו אותם שבטנם קצר והבינוני מצטרף עם הרחב שאינו ניכר וזה פשוט, אלא דאף דהוי רוב מ"מ אין מזה ראי' כלל להוכיח מרוב זה שהגיע לשליש ימי' כנ"ל כבר באריכות:

נד

ולפי זה אף לאותו צד דיולדת לשבעה ניכר בתרי וחילתא קמה סברתי דמיעוט שניכר קודם הוא מיעוט המצוי ממילא אין להוכיח מרוב זה שהיא בת שלש חדשים, כיון שילדה לסוף ששה חדשים מהכרת העובר ולעיל אות כתבנו להיפוך משום דא"כ יקשה ההוא דבן סורר דיצטרף הני דעוברן ניכר פחות משליש ימי' עם היולדין לשבעה, אך לפמ"ש עתה דהא דבן סורר לא קשיא כלל דאף דעובר ניכר פחות משליש לא חשוב אב בהכי,. א"כ אין להוכיח מהא דבן סורר כלל, ולפי זה אין היתר גם לדידן דיולדת למקוטעין, אלא אם כן היתה הלידה אחר הכרת העובר ששה חדשים ועשרה ימים ודו"ק:

נה

גם י"ל [אפי' נניח שרוב באותן שעובריהן בא היכר שלהם בשליש ימי' נגד הבא הכירן קודם שליש ימי'] לדעת התשב"ץ דגלי קרא בספק נפל דלא יועיל רוב להחשיבו בר קיימא, גם רוב זה לא יועיל דמה"ת אין חילוק בין חד רוב לתרי רובי:

נו

והנה במה שהוכחתי מהא דמשני לי' נשי דידן לשבעה ילדן דמיעוט דאין עוברן ניכר לשליש ימי' הוי מיעוט המצוי, ראיתי לבעל נחלת יעקב בתשובתו הוכיח להיפוך דלא הוי רק מיעוטא דמיעוטא, דאל"כ לר"מ איך מותרת האשה לינשא לאחר שלשה חדשים שמא מעוברת היא כיון דר"מ חייש למיעוטא וצריך להגיה בדבריו דאיך מותרת היבמה להתייבם תוך ג' חדשים, דמאשה לינשא בפשיטות לק"מ כדברי התוס' דאין לחוש שיומשך הכרת העובר מראשון עד שליש ימי' מהשני, אך בוודאי קושייתו הוא מיבמה שמתייבמת לאחר ג' חדשים, ופלטה הקולמוס מאשה לינשא] ויש לומר דמותרת להתייבם לר"מ מחמת ספק ספיקא שמא נפל הוא כיון דחייש למיעוטא, או י"ל דבאמת לר"מ אינה מתייבמת רק ע"י בדיקת דדין דמפורש בגמ' דהוי ודאי:

נז

וכל זה לשיטת האו"ז אבל מדברי רש"י נראה מבואר דאפי' ידוע מתי נתעברה לא מהני עד שפירש ממנה כל ימי עיבורה דכן כתב להדיא פרק ר"א דמילה וז"ל דקים לי' שכלו חדשיו שעברו תשעה חדשים מששמשה עד שילדתו ולא שימשה כל ימי עיבורה, הרי דלא סגי שלא שימשה עד שהוכר עוברה, ומאוד נפלאתי על הני בתראי איך לא הערו כלל מדברי רש"י אלו, ומה הועילו בהמצאה שלהם שע"י הוכר העובר נודע מתי נתעברה הרי אם פירש מעת תשמיש ראשון עד שהוכר עיבורה נודע בודאי שאז נתעברה ומ"מ לא מהני לרש"י, וידידי הרב ר' יואב יהושע נ"י אמר דרש"י לטעמי' פ"ק דיבמות בהא דשמא תיעשה עוברה סנדל שתתעבר שנית, ופירשו שם התוס' לשיטתו דהא דאין מתעברת וחוזרת ומתעברת היינו בני קיימא אבל יוכל להיות האחד נפל [וכן כתבו הראשונים ז"ל בנדה כ"ו: ע"כ חיישינן שמא נתעברה שנית והראשון נעשה סנדל ונימוח, כמו המפלת שליא טמאה לידה דוולד הי' ונימוח, ומהאי נתעברה ועוד לא כלו לו חדשיו, ע"כ, ובאמת שדברי רש"י צע"ג מנ"ל לחשוש חששא רחוקה כזו, אבל בשביל קושיא לא נדחה דברי רש"י כלאחר יד, בפרט שמשמעות ראשונים ז"ל כשיטתו:

נח

והנראה לי בדעת רש"י ז"ל דלטעמי' אזיל בהא דמקשה הש"ס וכי מלו תלת ירחי ניבדקה, פירש"י בדדי' כדרך נשים ואי מיעברה ודאי מראשון דמשני חסר האי פורתא, והנה מבואר דע"י בדיקת דדים בוודאי ניכר לתלת ירחי, דאל"כ עדיין הספק במקומו אם לא יהי' ניכר, אלא ודאי ע"י בדיקת דדים ניכר בוודאי, ודעת הבית אפרים בתשו' דלרש"י קודם שלש ירחים בודאי אינו ניכר ומשום דבדיקה זו בדיקה ודאית הוא ואינו על הרוב כמו היכר במראית העין, והנה כבר כתבתי לעיל חלק א' מקונטרס הזה בשם הרשב"ץ דמקרא דופדויו מבן חודש ילפינן דלא סמכינן רק על שלשים יום, ומזה מוכיח רש"י דאף שידוע מתי נתעברה לא חשוב ודאי, דאל"כ למה תלתה התורה הזמן שלשים יום, הלא יוכלו לדעת בבירור ע"י בדיקה, ודבר מצוי הוא שבדקה כמ"ש ולבדוק בדדים כדרך הנשים, אלא ודאי חיישינן שמא נתעברה שנית וראשון נימוח כנ"ל ובעל ופירש לא שכיח:

נט

ולדעת האו"ז י"ל דס"ל כדעת הראשונים שם דקושיית הש"ס ותמתין חודש אחד ותינשא דאי בר שבעה לבתרא הוא, וכתב רש"י שם דהוה מצי למימר דילמא מקמי הכי איעבר מראשון, והרמב"ן פירש דקושיית הש"ס הי' אם לא שהתה עם הראשון רק יום אחד, ולפי זה י"ל דקושיא דליבדקה בדדין ג"כ לא הי' רק משהתה יום אחד, דא"כ לא יהי' ספק רק אם תתעבר אחר נשואי שני שני חדשים, וא"כ אי אפשר לבדוק בדדים להתברר מתוך זה שהוא בר קיימא ואי אפשר למצוא רק בבעל ופירש דלא שכיח ע"כ לא משכחת רק בשלשים יום ולעולם לא חיישינן שמא נתעברה וחזרה ונתעברה, אבל רש"י לטעמי' דלא ס"ל שם דהש"ס הקשה משהתה יום אחד, וע"כ מוכרח לסבור דמשהו פחות משלשה ירחים לא מינכר, וא"כ מוכח מדאמרה תורה ופדויו מבן חודש, דחיישינן שמא נתעברה וחזרה ונתעברה, כן י"ל בטעם מחלוקותם:

ס

ולענין דינא צ"ע אם נוכל לסמוך על דעת האו"ז בלא פירש כלל רק ששהה הלידה ששה ירחים ועשרה ימים אחר (לידה) [הכרה] משום דברי רמ"א דיולדת למקוטעין, דהוא גופי' קולא גדולה כנ"ל דרק מספק מקיל, והא קמן דלענין אבילות לא החמיר במקוטעין כנ"ל בחלק א' באריכות, ונוסיף עוד קולא דאו"ז נגד רש"י, לכן צ"ע לדינא, ומ"מ בנ"ד אסורה לכל הפוסקים ראשונים, ואין להשגיח בהני בתראי נגד האו"ז ורש"י המפורשים, גם משאר פוסקים משמע דלא כוותייהו, וכבר הראינו בעז"ה פנים לדבריהם לומר שאין הוכחה כלל מהכרת העובר, וה' יזכיני להיות תמיד תלמיד לראשונים ז"ל להבין עומק דבריהם:

סא

ולענין אם נסמוך על היכר דדין, לכאורה נראה דבזה שפיר נוכל להוכיח מהא דבן סורר דבפחות איך ניכר, דאל"כ גם בפחות יוכל להיות אב שניכר עוברה בדדין, דבזה לא שייך תירוץ שכתבתי בראש דברינו כיון דבשלש ירחי ודאי ניכר כדמוכח מקושיית הש"ס וליבדקה בדדין, אך נראה דבזה פשוט כביעתא בכותחא דלא חשוב אב מחמת שהעובר ניכר ע"י דדי אמו כיון דאינו כלל מחמת גדלות העובר גם העובר בעצמו אינו ניכר כלל, ותמיהני על הבית אפרים בתשו' שכתב להיפוך, ואולי סובר הבית אפרים דבידיעה תליא מילתא, אך כבר כתבנו דמרש"י ורמב"ם לא משמע כן:

סב

ואין להביא ראי' בהיכר דדין רק מרש"י לפי שיטתו, והרי רש"י ס"ל דאפי' ידוע שנתעברה מראשון חיישינן שמא שוב נתעברה משני ועובר ראשון נימוח, ולפמ"ש. הא בהא תליא:

סג

קיצור הפסק לדינא בנ"ד יש לאסור מכמה טעמים. הא', דרמ"א לא הקיל במקוטעין רק מספק שמא נשתנה הענין בזמה"ז שיוגמר תמיד בשמונה ומשהו, וכמו שהי' לר' יהודה בזמן המשנה, אבל יש לספק שמא כבן שבעה דלפעמים נגמר בסוף שבעה, גם גוף הדין שבזמה"ז נשתנה ג"כ ספק, שהרי הריב"ש החמיר בדאורייתא, וראי' לכל זה שהרי באבילות קי"ל דלא חשוב כלו חדשיו אלא בשלימים, וע"כ דבדרבנן מקילין מספק כאן וכאן, וע"כ כתב הלבוש דבמקוטעין בעינן שיוגמרו שערו וצפרניו כדי שיצא עכ"פ מחשש איסור תורה בדיעבד, וא"כ בנ"ד שאין עדות על גמר שערו וצפרניו רק מנשים ואין דבר שבערוה פחות משנים בדאורייתא לכל הפוסקים, ואף דיש לומר כשאינו ידוע אם נגמר שערו וצפרניו מדאורייתא אזלינן בתר רוב, ליתא דכיון שחלה ומת ורוב בני קיימא אין מתים תוך שלשים איתרע רובא ואין היתר רק בבירור סימנים, וכ"ש לשיטת רבינו יונה אפי' בירור סימנים אין מועיל, ואין היתר במקוטעין רק באכלו ארי, והתב"ש כתב דפשיטא להחמיר כר' יונה ואין היתר רק להרז"ה והאו"ז בה' אבל דמחלקים בין פיהק לחלה, דלפי זה י"ל בחלה אין ריעותא כלל דאם הי' מת מחמת שהוא נפל הי' פיהק ואין אחד פוסק כמותם:

סד

הב' כיון דרמ"א מספקא לי' בדין זה והא קמן דבאבל קי"ל דבעינן שלימים ובזמנינו נתגלה ספר הרב המאירי על מס' שבת והוא פסק דבן תשעה מקוטעים דינו כלא נודע אם כלו חדשיו, והיינו בזמה"ז שנשתנה כמבואר בפנים, וא"כ י"ל ודאי של הראיתי מוציא מידי ספיקו של רמ"א כיון שהרמ"א לא ראה דברי המאירי:

סה

הג' דהאו"ז כתב להדיא דהיכר עובר אינו מועיל רק בפירש חודש אחד וכן משמעות כל הפוסקים שכתבו דווקא בפירש, ויותר מזה דעת רש"י אפי' ידוע שנתעברה תשעה חדשים קודם לידה אעפי"כ לא מהני אא"כ פירש כל ימי עיבורה דחיישינן שמא נתעברה שנית וראשון נימוח, וספר או"ז לא נתגלה בימי האחרונים המתירין בהיכר עובר, וכבר הראיתי בפנים פנים לדברי הראשונים האו"ז וסייעתו בלי שום דוחק בעז"ה:

ועתה אבוא מעט על קונטריסו דמר כי רובא דרובא נתבאר הכל בפנים:

סו

מה שרצה להוכיח דאפי' מיעוט אינו ניכר קודם זמן שלש חדשים מהיכר דדין דמשמע ברש"י אפי' מיעוט אינו ניכר קודם ג' ירחים וכ"ש היכר למראית העין דבא מאוחר להיכר דדין. שהרי הרבה פעמים מתאחר היכר למראית העין לאחר ג' חדשים והיכר דדין הוא תמיד בג' חדשים עכ"ד שתי תשובות בדבר:

סז

הא' דאינו מוכרת כלל מרש"י דהיכר דדין לעולם אינו בא קודם, דאפי' בא לפעמים קודם כיון דמ"מ יהי' הבחנה עפ"י דין דניזל בתר רוב שהוא מראשון יהי' מיוחסים שיהי' ראויים לשריית שכינה, ואפי' יהי' בטעות שהאמת שיהי' בנו של שני כן כתב בנחלת יעקב עיי"ש:

סח

הב'. דאף אם נחליט דסימן דדין לא יהי' אף על צד המיעוט היינו משום דיש זמן קבוע לו שלעולם בא בשלש חדשים וכך גזר המלך מלכו של עולם ואינו תלוי בטבע האשה, משא"כ היתר דמראית העין שלפעמים מתאחר וסימן דשלש חדשים על הרוב בשם שרק על הרוב לענין אם יתאחר דעל המיעוט מתאחר, ה"ה דעל המיעוט מקדים, וכן כתב בנחלת יעקב דהא דרוב נשים עוברן ניכר לשליש ימי' נשנה בין לענין הקדמה בין לענין איחור וכן כתב בתשו' בית אפרים סי' קל"ה בד"ה אך דמ"מ דהך בדיקה דדדין בדיקה מעלייתא בין לענין הקדמה בין לענין איחור שלעולם בא בשלשה חדשים לא יקדים ולא יתאחר ובדיקה דמראית עין הוא שעפ"י רוב לא יתאחר אבל אפשר שיקדים סט) אך האמת ברור בזה כדברי הנחלת יעקב דהוא רוב בין לענין הקדמה בין לענין איחור, והיטב אשר דיבר רו"מ בזה, דמהתוס' שתירצו דכל כך לא הי' מתאחר היכר העובר עד שליש ימי' מהשני מוכח דעפ"י הרוב אינו בא קודם, דאל"כ אם יבא קודם שליש ימי' מהשני עדיין יהי' שני הרובים מכחישים, אלא ודאי גם זה רוב שאינו בא לפני ג' חדשים וממנ"פ יצא היכר העובר מהרוב ושוב נוקי אותה ברוב דלתשעה ילדן, אך לענין שיהי' הוולד בן ג' חדשים מחמת רוב ז"א כיון שילדתו ששה חדשים לאחר היכר העובר וכמ"ש בפנים:

ע

ואשר ביקש רו"מ לפרש דברי רמ"א במקוטעין דלא מחמירין ברוב רק משום חזקה שאח"כ ילדה משא"כ בידוע מתי ילדה והספק אם נגמר הוולד בימים אלו, האמת אגיד כי מעודי אני רגיל לפרש כל חזקה דמעיקרא במקום דאיכא ריעותא כמו במקוה וחביות ומומין והא דמשארסתני נאנסתי, דכשאנו דנין במקוה על שעת טבילה אנו אומרים העמידוה על חזקתה ובשעת טבילה בחזקתה, ואף שאח"כ ע"כ יצאה מחזקתה בשביל זה לא מרע חזקתה למפרע וכן בכל הנך, אבל בשאנו דנין על הוולד מתי נולד שנאמר מחמת חזקה שאח"כ נולד מה סברא הוא זה ויכול להיות שנולד תחילה כמו אח"כ, ומהאי טעמא אני רגיל להקשות על הפוסקים בספק מתי מת לענין אבילות שמחמירים משום חזקה דעכשיו מת והוה לי' שמועה קרובה, דאין זה דומה כלל למקוה ואינך דתינח אם באנו לפוטרו מחמת מיתתו קודם היינו אומרים מחמת חזקה דאז לא מת, אבל נהפוך הוא שבאנו לחייבו מחמת שמועה קרובה, ומה זה ראי' החזקה שמת עכשיו כך יכול להיות שמת קודם כמו עכשיו ואין אנו דנין על קודם שלשים, ומ"מ מאחר שבדברי הפוסקים מפורש היפוך סברתי יוכל לפרש גם דברי הרמ"א כן:

עא

אולם דברי הרשב"א פרק הערל מוכחין להיפוך שכתב בספק בן שבעה ספק בן שמונה בגמרו סימניו לרבנן בר קיימא הוא מחמת רוב ולרשב"ג בעי שלשים יום, והכא ליכא חזקה אדרבא אם בר קיימא הוא נולד אחר כך לשבעה:

עב

ואגב דאתי דברי הרשב"א לידן אכתוב מה דק"ל בגווי' דאיך שייך למיזל בזה בתר רוב כיון דלעומת הרוב דבן קיימא איכא רוב דלתשעה ילדן והאי לתשעה נוצר ויצא קודם זמנו ונפל הוא והי' מזה ראי' לדעת הבית אפרים דבן שמונה מתחילה לא נוצר לתשעה כלל רק בן שבעה וצ"ע כי אינו משמע כלל:

עג

ועל דבר אשר כתב מעכת"ה דקשה לומר דביום אחד ברגע אחד יתעבה בטנה ויהי' נראה לכל שהיא מעוברת, וקודם לכן לא הי' אפשר להכיר וא"כ אשה תעמוד לפנינו וכרגע יתעבה בטנה עד שיראה לכל שהיא מעוברת אתמהה, ועל זה יישב כת"ר דבאמת גם קודם לכן נתעבה קצת אך שאין זה הכרה דאפשר שנוי קצת מחמת שאר ענינים כמו אחר האכילה וכדומה, ובשליש ימי' אז נעשה שינוי גדול עד שנראה לכל שהיא מעוברת, וע"כ העדים שהעידו בתורת עדות שראו שהיא מעוברת ודאי ראו שינוי גדול עד שאי אפשר לתלות בדבר אחר, וזה בשליש ימי', ושוב כתב כבודו דאם הי' ע"א הי' אפשר לתלות בדדמי, אך כיון שהם שני עדים אין תולין בדדמי, ע"כ דברי מעכת"ה:

עד

ואני אומר אם לדין יש תשובה שבוודאי כוונת כבודו על דברי הרמב"ן בשמעתא דע"א במלחמה דבשני עדים לא תלינן בדדמי, והביא מדברי ירושלמי התורה האמינתם ואתם מה לכם, ושם בסוגיא נשים אפי' מאה כעד אחד ותלינן בהו בדדמי, ובתשו' להרמב"ן סי' ק' דנשים אפי' עבד ושפחה אומרים אמת ורק מגזירת מלך פסולים כמו קרובים, וע"כ הא דבנשים תלינן בדדמי ולא בכשרים לאו מסברא דוודאי יש לחוש בדדמי בכשרים כמו בקרובים ונשים, רק משום דהתורה האמינ,ם, והתינח אם באנו לדון אחרי עדותן שהוא היפוך ממה שהעידו בזה אמרינן התורה האמינתם, אבל בנ"ד אנו אומרים שבאמת כמו שראו העדים שהיא מעוברת רק שאין להוכיח מזה שהי' בשליש ימי' ולא שייך לומר התורה האמינתם וא,ם מה לכם, כיון שאין אנו סותרים עדותן כלל, ושוב יש לחוש בכשרים בדדמי כמו בקרובים ונשים:

עה

הן אמת שראיתי בתשו' מבי"ט דבשני קרובים לא תלינן בדדמי והוכיח מדקאמר הש"ס בנשים אפי' מאה כע"א דמיין משמע אבל שאר פסולים לא אמרי בדדמי, ותמוה מאד דמפורש ברמב"ן הטעם רק משום דהתורה האמינתם ולא מסברא כלל, וקרובים שלא האמינתם תורה שוב אמרינן בדדמי בשנים כמו באחד. בפרט הראי' שהביא מדקאמר דווקא נשים תמוה מאוד דכן אמרינן בש"ס לענין רוב דיעות שתי נשים כאיש אחד, ומפורש ברמב"ם דכן בפסולים, וקצת טעם יש לומר לדברי המבי"ט דמצינו גבי ב"נ דנידון עפ"י ע"א ואפי' קרוב אבל לא עפ"י אשה, א"כ אשה גרוע מקרוב, מ"מ דבריו צריכין עיון רב, הא חדא:

עו

ותו דהא דאמר הרמב"ן דשני עדים לא אמרי בדדמי הוא במלחמה שהעדים אומרים שמת ואנו חוששין שלא ראו כלל שמת רק חזו דמחו לי' בגירא ואמדו בדעתם ודאי מת, וא"כ עכ"פ מה שהעידו שמת לא ראו בעיניהם וקצת שקר אמרו, זה לא חיישינן בתרי, והרי בגמ' בעי החזיקה היא מלחמה מה לה לשקר, הרי דשקר נחשב זו אמירתה בדדמי, אבל עדים שהעידו שראו שהיא מעוברת הרי אמירתם ששיערו בבטן האשה שהיא מעוברת ודאי יש לחוש שהי' השערה שאינה ברורה, והרי הרמב"ן עצמו כתב בעדים שהעידו שקידשה בחמץ בשעה ששית חיישינן שמא חמשית הי' וטעו, הרי דחיישינן לטעות בעדים בדבר המצוי לטעות, ואיך לא ניחוש בחילוק שיש בין שליש ימי' למעט פחות מזה, ובמשנה דאין מעידין עד שלשה ימים דנשתנה צורתו, וכתב הנמק"י בשם הריטב"א דחשש דרבנן הוא דילמא איתפח, וא"כ בשני עדים למה נחוש לשמא, ונאמר שבודאי לא איתפח והי' טביעת עין גמור, ואם הי' נתפח ולא הי' טביעת עין גמור לא הי' מעידים, אלא ודאי חיישינן גם בשני עדים שמעידים בטביעת עין אם אפשר שלא הי' טביעת עין גמור, וליש פוסקים אפי' בספק ג' ימים ובש"ע שני דיעות בלא הכרעה, ודווקא במלחמה לחוש שהעידו מה שלא ראו זה לא חיישינן בשנים:

עז

ובאמת שלפי זה יקשה איך נתחייבה תמר שריפה עפ"י הגדתם כיון שאפשר לתלות בדדמי, אך י"ל שהעידו בפירוש שראו כריסה בין שיני' לא שהעידו סתם שהיא מעוברת, ובאמת המעשה שהי' בימי הגאונים מליסא ופוזנא שהעד ראה כריסה בין שיני' כנזכר שם, אבל בעדותו שהיא מעוברת לבד אפשר לא הי' מתירים:

עח

תוכן העניינים

אבני נזר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה