אור ברסלב

אבני מילואים· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן כז

סימן כו

שאלה באחד שקנה דף של עץ משוח בששר ומזהב ובתוכו עגול ועטרה בראש העגול העשוי לנוי ולתפארת וקנאו מיהודי א' שקנה אותו על לימטאציאן ושום פסל ודמות לא נראה בו אך המוכר הגד להקונה שבתווך העגול היה מצוייר בסממנים צורת איזה פסל לא שקוע ולא בולט. והקונה תיקן את הדף להעמידה בבהכ"נ הקדש ועשה בו כמה שינויים. א'. מתחלה הי' בדף ההוא כמין עגולה שקועה ועמוקה עד חצי עוביו של ועתה חצב בו החרש עגולה מפולשת מעבר אל עבר ובצד של אחוריו חקק בו רבוע וישם בו טבלא של זכוכית מרובעת אשר מלפניו נראה עגולא מגו רבועא ותחת הזכוכית ההיא דיבק קלף עם שויתי. ב' מימין הטבלא של עץ הנ"ל היה בתחלה כמין חצי אופן קבוע בו ועתה הסיר אותו החרש ועשאו קטן הרבה בכדי שלא יעכב בדרך ההולכים אצלו ואח"כ חזר ודבקו להטבלא. ג' לקח חתיכה אחת מלמטה וקבעה למעלה מהעטרה. ד' עוד קבע למעלה מהעטרה מגדול אחד מצוייר פה. ה' זה כמה שנים היתה הטבלא מונחת בקרן זוית בחדר ונתעשנ' הרבה והחרש גהץ אותה יפה. ילמדנו רבינו אם אחר כל אלה מותר לקובעה אל עמוד בהכ"נ פ"ק. ע"כ דברי השואל.

תשובה הנה השואל סתם דבריו ולא פירש איזה דמות ותבנית היה שם מצוייר בראשונה והנה אם לא היה שם אלא דיוקנא [פאטרעט] ודאי אין בו משום ע"ז ואינו אלא נויי ע"ז כיון שהי' בבית ע"ז. ובזה אם מכרו העכו"ם או משכנו הוי ביטול ושרי להדיוט כמו שמבואר ביו"ד סימן קמ"ו ואין חילוק בזה בין משמשי ע"ז או נוי'. אלא אם הי' בו דמות איזה אליל ממש שעובדים אותו בזה לא מהני מכרו או משכנו. מ"מ כיון שבשעה שקנאו היהודי הראשון כבר נמחקה הצורה כולה א"כ תו לית בה משום ע"ז ואע"ג דע"ז שנשברה מאלי' אסור' היינו משום דעדיין עובדים לשברי' אבל הכא ליכא ע"ז כלל כיון שנמחקה כולה תו לית בה משום ע"ז ולית בה אלא משום נוי או משמשי ע"ז ולהא מהני מכרו. דהא דלא מהני מכירה לע"ז גופה הוא משום דכיון דדמי' יקרים סובר העכו"ם דישראל הדר ומזבין לה לעכו"ם אחר ולא מבטל לה. אבל במשמשין וניין אין בהן חיבת העובדים וכמבואר בר"ן ר"פ ר' ישמעאל הובא בב"י ביו"ד סימן קל"ט ע"ש. ואם כן הכא נמחקה הצורה שעלי' ולא נשארה כי אם הטבלא שהיא נוי' ומשמי' בטלה לה ע"י המכירה. ואע"ג דבר"ן שם כתב עוד טעם אחר לחלק בין ע"ז למשמשי' שני הטעמים אמת. ועוד נראה לענ"ד דאע"ג דמכירה לא מבטלא לע"ז ממש משום דסבר איידי דדמי' יקרים מזבין לה לעכו"ם אחר היינו דוקא בעכו"ם דמזבין לישראל בינו לב"ע בסתם. אבל מה שנמכר בהכרזה על ליצטאציאן בפני המון העם לכל המוסיף בדמים יהי' מי שיהיה צורף או חרש ודאי מבטלין אותו לגמרי דמזלזלין בהו כולי האי. ועדיף ממכרו לצורף ישראל. וא"כ להדיוט ודאי מותר. איברא לקבוע הלוח הזה בבהכ"נ לימוד דבש"ע יו"ד סימן קמ"ו אוסר ליתן נרות ששמשו לע"ז וכיבן ומכרן העכו"ם או משכון לישראל ליתן אותם לבהכ"נ וה"ה לכל דבר מצוה וכן בש"ע א"ח סימן קנ"ג כ' רמ"א דאסו' לעשות מאתנן זונ' דבר מצוה כגון בהכ"נ והוא מר' ירוחם נ"ג ע"ש וכן בא"ח סימן תרמ"ט גבי לולב של ע"ז אם נתבטל ביד העכו"ם אפי' אם נתכוין אח"כ לזכות בו יוצא בדיעבד ומשמע דלכתחלה לא יטלנו והוא ג"כ מדברי ר' ירוחם. ומוצא הדברים הוציא רבינו ירוחם מהא דאיתא בש"ס ע"ז דף מ"ז בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה. באילן שנטעו מתחלה לכך לא תבעי לך דאפילו להדיוט אסור כי תבעי לך כו' אליבא דרבנן לענין מצוה מאי מי מאיס כלפי גבוה או לא ע"ש וכיון דלא איפשט' פסק רי"ו לחומרא דמאיס כלפי גבוה. ואע"ג דהתם מיירי קודם ביטול ורי"ו מיירי לאחר ביטול אין לחלק בכך דהתם מיירי באילן שנטעו ולבסוף עבדו ואליבא דרבנן דמותר להדיוט וא"כ ה"ל קודם ביטול כמו לאחר ביטול דהא קודם ביטול נמי הדקל מותר להדיוט אלא דהתורה אסרה לגבוה במחובר כמו נעבד בבעלי חיים דמותר להדיוט ואסור לגבוה דאין האיסור לגבוה משום שהוא עכשיו ע"ז דהא בעלי חיים לא מתסר להדיוט אלא משום שהיה נעבד והעובדו בסייף לכך אסור לגבוה. וה"ה מחובר אף דאינו אסור להדיוט מ"מ הרי היה נעבד והעובדו היה חייב ומצד זה אין חילוק בין בטלו או לא בטלו וכן מוכח בתוס' שם ד"ה מי מאיס שכתבו ז"ל ריש לקיש אית ליה שפיר דרבא לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל יצא. דהתם מיירי קודם ביטול ובדיעבד יוצא דמצות לאו ליהנות ניתנו. אבל הכא מיירי לאחר ביטול ובעי אי מאיס לכתחלה או לא ע"ש. ופי' מהרשא דמ"ש תוס' דהכא מיירי אחר ביטול היינו כיון דמותר להדיוט הוי כמו אחר ביטול ע"ש וזה כמ"ש ומהך דריש לקיש הוציא רי"ו דינו. מהך דרבא ליכא למשמע דלאחר ביטול פסול לכתחלה לדבר מצוה דלפמ"ש התוס' רבא מיירי קודם ביטול ואפ"ה יצא בדיעבד דמצו' לאו ליהנות ניתנו וכנ"ל וא"כ איכא למימר דוקא קודם ביטול דאסור להדיוט הוא דמאיס לגבוה אבל לאחר ביטול דמותר להדיוט י"ל דאפי' למצוה שרי לכתחלה. אע"כ דרי"ו הוציא דינו מהך דר"ל דבמחובר דמותר להדיוט ואפ"ה מאיס לגבוה וכיון דאמאיס לגבוה ה"ה דפסול לדבר מצוה לכתחלה ואע"ג דנעבד בבע"ח ואתנן אפילו בדיעבד נמי פסולין לקרבן היינו דוקא בבית י"י אלקיך אבל לשאר דבר מצוה אינו אסור אלא לכתחלה:

ובספר פרי מגדים סימן תקפ"ו ראיתי שכתב בהך דנרות עכו"ם שכיבן ונתבטלו דאסורין לדבר מצוה מטעם דחוי מעיקרא דאדחי מנר תפלה כמו נתבטלה ביו"ט אבל בלא דחוי דמעיקרא י"ל דשרי לדעה קמייתא ע"ש. ר"ל הך דעה דס"ל דרבא מיירי קודם ביטול ע"ש. ולענ"ד אין דין דחוי שייך אלא במצות לולב וכסוי דם ושאר מצות של חובה אבל בנדבה לבה"כ לא שייך דין דחוי. וכן רבינו ירוחם לא הוציא דינו אלא מהך דר"ל דבעי גבי דקל מהו לולבו למצוה ולא למדו מהך דדקל שנתבטל ולענין דחוי והר"ן שם פרק כל הצלמים כתב ז"ל ואיכא למידק והיכא מספקא ליה מחובר דשרי להדיוט אי אסור לדבר מצוה הא אפי' תלוש דאסור להדיוט לענין מצוה יצא דאיתא פרק לולב הגזול אמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל יצא כו' משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כו' תירץ הראב"ד ז"ל דלכתחלה דוקא הוא דאיבעיא ליה דנהי דדיעבד יצא אבל לכתחלה מאיס. אבל הרמב"ן ז"ל כתב מדאמרי' לענין מצוה כלגבוה דמי כל דלגבוה ודאי אפילו בדיעבד פסול דהא פשטה רבא מאתנן דפסול ואם עלה ירד וכיון שכן ע"כ ר"ל דבעי הכא לית ליה דרבא אלא פשיטא ליה דכל היכא דלהדיוט אסור למצוה נמי פסול ומחובר דשרי להדיוט מספקא ליה אי לענין מצוה כלגבוה דמי ומיפסל אפי' בדיעבד או לא. ולענין הלכה קי"ל כרבא וכרב יהודה דבתראי נינהו עכ"ל ובפ' לולב הגזול כתב הר"ן ז"ל והא דרבא אפי' קודם ביטול דאי לאחר ביטול אפי' לכתחלה נמי כיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה ואע"ג דריש לקיש מיבעיא ליה התם בפ' כל הצלמים רבא פשיטא לי' כמ"ש שם בס"ד עכ"ל. וא"כ לפ"ד הר"ן בעובדא דידן שרי לבה"כ ולשאר מצות לאחר ביטול כיון דשרי להדיוט דקי"ל כרבא ולא כבעי' דר"ל. מיהו הר"ן לשיטתיה אזל דס"ל כדעת הרמב"ן דר"ל אפי' בדיעבד מיבעי' לי' כמו בקרבן דאם עלה ירד וא"כ ע"כ רבא פליג עליה אבל לדעת הראב"ד והתוס' הנ"ל דס"ל דאיבעיא דר"ל אינו אלא לכתחלה ולא פליג עליה רבא דאיהו נמי קאמר לא יטול לכתחלה. ובענ"ד נראין דברי הראב"ד ז"ל דבדיעבד מודה ר"ל דיצא ולא איבעיא ליה אלא לכתחלה וראיה מהא דאיתא בתמורה דף ל' ת"ר בית י"י אלקיך פרט לפרה שאינה באה לבית דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים לרבות את הריקועין ואי אמרת דר"ל איבעי' לי' בדיעבד תפשוט ליה מהא דאמר ר"א פרט לפרה שאינה באה לבית תיפוק ליה דהא מצוה מן התורה היא להביא פרה אדומה ופסולה אפי' בדיעבד ואפי' לחכמים דפסלי בפרה היינו משום דחטאת קריא רחמנא או משום דכתיב כי משחתם בהם מום בם ע"ש. ותיפוק ליה הא מצוה הוא ועוד לחכמים למה לי רבוי לריקועין הא מצוה היא. מכל הלין מוכח דבדיעבד ודאי שרי לכל המצות דדוקא לקרבן או למכשירי קרבן אסרה תורה דכתיב בית ה' אלקיך ונעבד במחובר מאתנן הוא דילפי' לה כדאיתא פרק כל הצלמים דף מ"ו ע"ש. ולא איבעיא ליה לר"ל אלא לכתחלה דכיון דהתורה פסלה לקרבן בית י"י אלקיך ממאיס לשאר מצות לכתחלה וכיון דלא אפשיטא בעיא נקטינן לחומרא דכל דפסול לגבוה לפנים פסול לדבר מצוה לכתחלה:

איברא בנ"ד דאית בה בטבלא זו כמה שינויים שנשתנה מכמות שהיה כמו שבא בשאלה שחקק בה עגולה מפולשת וקבע בה זכוכית גם הפריד חצי האופן ממנה והקטינו וחזר ודבקו גם לקח חתיכה א' מלמטה ודבקה מלמעלה וגם עשה למעלה מעטרה מגדול חדש מצוייר והרי נעשה צורה אחרת ופנים חדשות באו לכאן. והרי אפי' בגזילה אם חתך הבגד ותפרו ועשה ממנו בגד חדש לא מקרי שינוי החוזר כיון דהוי טרחא להתיר התפירות כ"ש הכא דהרי נעשה כלי חדשה ואע"ג דמה שגהצו מחדש הוי שינוי החוזר שאם יעמוד עוד איזה זמן יחזור לשחררותו מ"מ שאר השינויים הם אינם חוזרים וצורה אחרת באה לו ובאתנן דפסול לגבוה ולכל דבר מצוה קי"ל הן ולא שינוייהם כב"ה בתמורה דף ל' וכ"פ הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח ע"ש. אלא דאכתי יש מקום עיון לפ"מ דאיבעיא ליה לרמי ב"ח שם דף מ"ו המשתחוה לקמת חטין מהו למנחות יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד אלא דהרמב"ם פ"ג מא"מ פסק דיש שינוי שכתב ז"ל המשתחוה לקמת חטין מותרין למנחות שהרי נשתנו כו' וכ"פ בש"ע א"ח סימן י"א המשתחוה לפשתן נטוע כשר לציצית שהרי נשתנה וע"ש במג"א. ומבואר דבעי' דרמב"ח אפשיטא להו מהא דאתנן וכל שנשתנה שינוי גמור מותר אף בנעבד. מיהו בתוס' שם מבואר דס"ל דאיבעיא דרמב"ח לא אפשיטא ע"ש בדף מ"ו ד"ה יש שינוי בנעבד שכתבו ז"ל תימה במחובר מהיכי יליף לאיסור מאתנן דיו לבא מן הדין להיות כנדון דבאתנן פשיטא דיש שינוי כו' וי"ל דמדאורייתא ודאי פשיטא ליה דיש שינוי בנעבד כמו באתנן אלא מדרבנן הוא דקא בעי לה משום דע"ז יש לאסור אע"פ שנשתנה וע"ש עוד בתוס' ד"ה היינו בעיא דר"ל. מיהו נראה דכיון דאף לדעת התוס' אינו אלא ספיקא דבעיא דרמב"ח לא אפשיטא א"כ אינו אסור מספק אלא לגבוה אבל לבהכ"נ שרי וכה"ג כתב במג"א סימן קי"ג סקמ"ו באתנן שקדמה להקדישתן קודם שבא עליה ואח"כ בא עליה דהוי ספק אם הוא אתנן שכתב הרמב"ם דלא יקריב ואם קרב נרצה כו' ונ"ל דלבהכ"נ נקטי' לקולא דאינו אלא מדרבנן דקרא משתעי דוקא בבהמ"ק דכתיב בית י"י אלקיך וגם כל הפוסקים לא הזכירו זה אלא רי"ו עכ"ל. וא"כ ה"ה בנ"ד דכיון שבטל ומותר להדיוט ואין אסורו לכתחלה אלא למצוה משום דאמאיס לגבוה לקרבן בית י"י אלקיך אבל לבהכ"נ נקטינן לקולא גבי ספיקא דשינוי הנעבד הוי ספיקא לשיטת התוס' ומ"ש מג"א דכל הפוסקים לא הזכירו זה אלא רי"ו אין כונתו דאתנן ודאי יהיה כשר למצוה לשאר פוסקים דמודה מג"א בודאי אתנן דפסול לכתחלה לשאר מצות דהא גבי משתחוה לדקל איבעיא להו ומחובר מאתנן הוא דיליף וכמ"ש תוס' והרמב"ן הבאתים לעיל ועוד דאתנן ודאי פסול לגבוה ומאיס ופשיטא דפסול לכתחלה למצוה כמו נעבד אלא דס"ל למג"א דדוקא למצוה כגון לולב וציצית וכיוצא אבל בהכ"נ ס"ל דקילא טפי וע"ז נאמר שלא הזכירו זה שאר הפוסקים אלא רי"ו דדוקא לרקועין שהוא לקדושת בית י"י אלקיך הוא דפסול אבל קדושת בהכ"נ קילא. לכך בספיקא כה"ג אזלינן לקולא לדעת מג"א ועוד דאנן קי"ל כהרמב"ם דס"ל דבעיא דרמב"ח אפשיטא לקולא מאתנן וכדפסקי' בש"ע א"ח סימן י"א לענין ציצית וכדלעיל. וכבר כתבנו דלהר"ן כל שמותר להדיוט כשר למצוה אפי' לכתחלה. מכל הלין טעמי נראה דכשר הדבר להעמיד הטבלא ההיא בבהכ"נ הק'. הנלענ"ד כתבתי דברי הק' ארי' ליב הכהן העללר בעה"מ ספר קצה"ח וש"ש. העתק שו"ת מבני הרב מ' יוסף דוב בעריש הכהן ני':

סוף הספר

תוכן העניינים

אבני מילואים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה