אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן קעד
סעיף א
ס"ק א
יבמה שהיא אסורה ליבם בלאו או בעשה כו' ואם עבר ובא עליה קנאה. פ' כיצד דף כ'. אלמנה לכה"ג קא פסיק ותני ל"ש מן הנשואין ל"ש מן הארוסין בשלמא מן הנשואין עשה ול"ת ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה אלא מן האירוסין ניתי עשה ונדחי ל"ת א"ר גידל אמר רב אמר קרא ועלתה יבמתו השערה כו' ואימא חייבי כריתות אמר קרא אם לא יחפוץ האיש לקחת כו' כל העולה ליבום עולה לחליצה א"ה חייבי' לאוין נמי הא רבי רחמנא יבמתו ומאי ראית מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קידושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין כו' מתיב רבא פצוע דכה וכרות שפכה וסריס אדם כו' ואם בעלו קנו ואסור לקיימן שנאמר לא יבא פצוע דכה ואי ס"ד חייבי לאוין מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנו אלא אמר רבא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה כו' וע"ש:
וראיתי בס' שער המלך פ"ו מה"ל יבום וחליצה שכתב ז"ל הנה רבינו הגדול בס' פרשת דרכים נסתפק בכ"ג שנפלה לו אלמנה מן הנשואין דמן התורה לא מייבם דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה אם עבר ובא עלי' אם חייב כרת כיון דמדין תורה אינה עולה ליבום ה"ל אשת אח שלא במקום מצוה דהא מן הדין אפי' חליצה אינה צריכה אלא דריבה אותה הכתיב מדכתיב יבמתו ונהי דריבה אותה הכתוב לחליצה ליבום אפשר דבאיסורא קיימא והדבר צריך תלמוד דאפשר כיון דריבה אותה הכתוב לחליצה פקע ממנה איסור אשת אח וצ"ע:
וכתב עלה בס' שעה"מ וז"ל ואחר העיון נראה שיש להכריע דכל דמדאורייתא לא חזי ליבום קיימא באיסור אשת אח בכרת ולא קנאה כלל מדאותבינין עלה למ"ד אינה פוטרת משום דאין עשה דוחה ל"ת ממתני' דקתני פ"ד וכ"ש אם בעלו קנו והשתא כפי דברי הרב ח"ה דכתב דאפי' למ"ד אינה פוטרת מ"מ היא גופה סגי לה בגט כיון דקידושין תופסין בחייבי לאוין א"כ מאי תיובתי' אע"ג דאינה פוטרת מ"מ היא גופה קנאה וסגי לה בגט ושפיר קתני במתני' שאם בעלו קנו לענין שהיא גופה יוצאה בגט בלא חליצה שהרי במתני' לא הוזכר צרתה כלל אלא מבואר דלמ"ד אינה פוטר' ה"ל אשת אח שלא במקום מצוה בכרת ולא קנאה כלל וע"ש שהאריך בפלפולו הנעים וכתב וז"ל והנראה לומר דתלמודא הכי פריך משום דברישא דמתני' קתני פ"ד וכ"ש או חולצין או מייבמין כצד מתו ולהם נשים ולהם אחים כו' אם בעלו קנו והשתא משמע דאם בעלו קנו דסיפא דומי' דרישא בפ"ד שמת וייבם אחיו את אשתו פשיטא ודאי דפוטרת צרתה ואם כן כי קתני סיפא נמי אם בעלו קנו משמע נמי דפוטרת צרתה דאל"כ ה"ל למיתני בסיפא ואם בעלו קנו ואינה פוטרת צרתה כו' ותו דגבי יבם קי"ל דאם בא עלי' באונס קנאה מגזירת הכתוב ובהני דלא חזיין ליבום ד"ת דאף דנימא דפקע מיני' איסור אשת אח ואם בא עלי' קנאה היינו מדין אישות כדקיימא לן בעלמא קידושין תופסימן בחייבי לאוין אמנם אם בא עלי' באונס או בשוגג פשיטא דודאי לא קנא' כיון דלא חזיא ליבום ומדין אישות נמי לא קנאה וא"כ היכי קתני מתני' בסתמא דאם בעלו קנו דמשמע כדין שאר יבמה דעלמא אלא ודאי משמע דמדאורייתא חזיא ליבום כן נ"ל ליישב דעת רבינו והרב ח"ה:
והנה מ"ש בס' הנ"ל דאיכא דלא רמיא קמי' ליבום מחמת איסור לאו או עשה דאם בא עלי' מדין אישות קנאה משום דקידושין תופסין בחייבי לאוין אבל אם בא עלי' באונס או בשוגג פשיטא דלא קנאה כיון דלא רמיא קמי' ליבום לא נהירא לענ"ד דביבמה לעולם ליכא דין קידושין דאישות וליתי' לתורת קידושין כלל ביבמה וכ"כ הנימוקי יוסף פ' רבן גמליאל בהא דקי"ל מאמר אינו קונה אלא מדרבנן ע"ש שכתב דליכא כאן קידושין דאשת אח היא והתורה לא התירתה אלא כסדר המצוות וביאה היא דכתיב בה ע"ש וא"כ זו שהיא אשת אח משום שניתוסף בה לאו או עשה ודאי ליתא בתורת קידושין כיון דאשת אח היא אינה בתורת קידושין כלל וליכא גבה אלא מצות יבום ע"י ביאה דכתיב בה ובהכי הוא דאפשר לקנותה וא"כ אי נימא דבא עלי' קנאה ע"כ בתורת יבום קנאה והכא הכי קאמרינין דאע"ג דאית בה איסור לאו או עשה כיון דנתרבתה לחליצה אלמא דפקע מינה איסור אשת אח כיון דשייכא גבי' בחליצה וליכא גבה אלא איסור לאו או עשה וכיון דקידושין תופסין בחייבי לאוין ועשה ה"נ קנאה בביאה דאיסורא כמו שאר חייבי לאוין שקדשה בביאה אבל מ"מ אינה מתורת קידושין אלא מתורת קנין יבמה ולעולם ביבמה אין חילוק בין שוגג למזיד כיון שאין בה תורת קידושין כלל אלא תורת יבום שהוא קנינה וכן מבואר מדברי התוס' פ' החולץ דף מ"ט ד"ה הכל מודי' בהא דלא הוי ממזר מיבמה לשוק אע"פ שאין קידושין תופסין בה וכתבו ז"ל וטעמא אומר ר"ת דהוי כנכרי ועבד שאין בה קידושין לשום אדם וליבם נמי לאו בת קידושין היא אלא ביאה הוא דאית בה עכ"ל הרי מבואר דליכא תורת קידושין גבי יבם כלל ולכן גבי חייבי לאוין ועשה ביבמה אי אמרי' בא אלי' קנאה ע"כ בתורת יבום הוא קנאה וא"כ בשוגג או באונס נמי קנאה כיון דהתורה אמרה שהיבמה נקנית בביאה ובחייבי לאוין אמרה שהקידושין תופסין בה תפיס נמי בה קנין דידה שהוא ביאה דיבום וזה ברור:
וראיתי בשלטי הגבורים בפ' רבן גמליאל כתב בשם ריא"ז החולץ ליבמתו ואח"כ עשה בה מאמר הרי זו מקודשת קידושין גמורין וע"ש ולכאורה ק' לפמ"ש דמה ענין קידושין ליבמה:
אמנם נראה דזה נכון לפי מ"ש הרשב"א בחידושיו ליבמות דף מ"א בהא דס"ל לרב אם כנס אחות זקוקתו ומתה אשתו דמותר ביבמתו דיבמה שהותרה וחזרה ונאסרה שחוזרת להתירה הראשון וכתב שם וז"ל ומתוך כך יש לי לומר דלאו למימרא שתהא היבמה זקוקה לו לא לחלוץ ולא לייבם אלא מותר בלבד קאמר שאלו רצה לישא אותה אינה אסורה לו וטעמא דמלתא כיון דבשעת נפילה הותרה לו שוב אי אפשר לאסר בה משום אשת אח כו' אלא משום אחותה הוא דנפטרה לה והלכך כל שאשתו קיימת קאי עלה באיסור אחות אשה והשת' דמתה חזרה יבמתה להיתרה הראשון עכ"ל מבואר מדברי הרשב"א דאשת אח הותרה לגמרי כשאין לו בנים ואחר שנשא אחותה פקעא זיקתה וכשמתה אשתו חזרה יבמתו להיתירה הראשון ובודאי יכול אח"כ לקדשה בכסף או בשטר דהא תורת יבום ליכא כאן דתו אינה זקוקה לו לא לחלוץ ולא לייבם והותרה לו זו כשאר נשים דעלמא ודוקא כשהיא זקוקה לו אז אמרה התורה ויבמה דדוקא בתורת ביאה ולא בתורת קידושין קני לה והוא גזירת הכתוב כדאמרינן בקידושין דף י"ד ואימא לכולא מלתא כאשה ומשני א"ק ויבמה ביאה גומרת בה והיינו משום דשינה הכתוב לעכב וכמו שפירש"י שם ע"ש וכ"ז דוקא בשעדיין זקוקה לו דאז הוי גזירת הכתוב בביאה דוקא אבל אם נפקע הזיקה כגון שנשא אחותה ואח"כ מתה אשתו יכול לקדשה בכסף ובשטר כמו אשה דעלמא דאיסור אשת אח דידה כבר חלף הלך לו ומש"ה ניחא דאחר שחלץ לה נפטרה מזיקתה ואיסור אשת אח שבה כבר הותר לו והרי היא לו כשאר נשים אלא דכיון דחלוצה היא לו אסורה עליו בלאו וכיון דקידושין תופסין בחייבי לאוין מתקדשת נמי בכסף ובשטר כיון דכבר הותר איסור אשת אח.
דברי הש"ג אלו הם ש"ס ערוך פ' רבן גמליאל דף נ"ב ע"ב דאי' התם א"ר אין הדברים הללו אמורי' אלא אליבא דר"ע שהי' עושה חליצה כערוה אבל חכמי' אומרי' יש אחר חליצה כלום כו' תניא אידך החולץ ליבמתו וחזר וקדשה רבי אומר אם קדשה לשם אישות צריכה הימנו גט לשם יבמות אינה צריכה הימנו גט וחכ"א בין שקדשה לשם אישות בין שקדשה לשם יבמות צריכה הימנו גט ופסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כחכמי' דאפי' לשם יבמות צריכה הימנו גט והראב"ד פסק כרבי ועיין בטוש"ע לעיל סימן ק"ע וש"ג פסק ג"כ כהרי"ף וכרבא שם באוקימתא דפלוגתא דמוקי לה דפליגי ביש זיקה ורבנן ס"ל אין זיקה והכי קי"ל ולכך מהני להיות קידושין גמורין ודבר זה פשוט הוא דלאחר שפקעה הזיקה ע"י חליצה הרי היא כשאר נשים דעלמא ושייכא בקידושי אישות אלא דאיכא עלי' לאו דלא בנה ותו לא שייך גבה קנין ביאה דיבמה ודוק:
והיינו נמי טעמא דקודם שנפטרה מזיקתה בעינן דוקא ביאה לשם מצות יבום לדברי אבא שאול ואלו לשם זנות ס"ל לאבא שאול דקרוב הדבר לידי ממזר ואילו לאחר שפקע הזיקה כהאי דנשא אחותה ומתה דמותר אח"כ ביבמתו וכונסה לשום מאי דבעי אפי' לאבא שאול והיינו משום דכל שעדיין זקוק' גזרה התורה ויבמה ולעכב שינה הכתוב שלא בכסף ובשטר רק בביאה ובעי' נמי לשם מצות יבום לאבא שאיל אבל אחר שנפטרה מזיקתה דכבר פקע איסור אשת אח הרי היא כשאר נשים ומקודשת בכסף ושטר דליכא גבה ביאה בתור' יבום אלא תורת קידושין ודו"ק:
אמנם קודם שנפטרה מזיקתה ודאי אין בה תורת קידושין אלא יבום וכדאמרי' ויבמה ביאה גומרת בה ולא תורת קידושין וא"כ בחייבי עשה אם אינו קונה בתורת יבום ממילא לית בה תורת קידושין וע"כ אי אמרי' דאם בעל קנאה היינו בתורת יבום דקידושין תופסין בחייבי עשה. ומאי דמותיב הש"ס מהא דאם בעלו קנו כיון דאמרי' דביאה בחייבי לאוין ועשה קונה קנין יבום כמו שקידושין תופסין בהן צ"ל דעיקר פירכא הוא משום דמשמע הא דאם בעלו קנו דומיא דרישא דקנו לגמרי אפי' לפטור צרתה וכמ"ש שם בשער המלך ע"ש עוד נראה לענ"ד ליישב דלפי מה דס"ד דש"ס דמהך דיבמתו נילף לחייבי לאוין דעולה לחליצה ואינה עולה ליבום שפיר הוי פריך מהא דפצוע דכא דהתוס' כתבו שם ד"ה מסתברא ז"ל תימה מנלן לאוקמי קרא בחייבי לאוין נוקי קרא בחייבי עשה כו' אבל חייבי לאוין נימא דאתי עשה ודחי לא תעשה וי"ל דמשמע ליה לדרוש מקרא דיבמתו לאסור יבום ולהצריך חליצה ע"ש:
וכתב הרשב"א בחידושיו שם ז"ל והא דלא פריך בגמרא ונילף מיניה בעלמא דאין עשה דוחה ל"ת וכדפריך כה"ג בפ"ק וי"ל דשאני הכא דיבום חידוש הוא שהרי אסרה התורה אשת אח וכיון שכן מה שחידש והתיר הותר ומה שלא חידש נשאר בכלל האיסור הראשון ואין להקשות למה לא התיר יותר דאין לך בו אלא חידושו בלבד עכ"ל ולפ"ז ע"כ צ"ל דבחייבי לאוין קאי נמי באיסור אשת אח דאי תימא דפקע איסור אשת אח וליכא אלא חייבי לאוין ליתי עשה ולדחי ל"ת כדאמרינן בעלמא כיון דאיסור אשת אח פקע וע"כ צ"ל דגבי חייבי לאוין עדיין קאי באיסור אשת אח שלא התירתו התורה אלא כשהוא לבדו אבל כשניתוסף עליו איזה איסור נשאר האיסור של אשת אח במקומו ולא חידשה בו התורה היתר וכיון שכן שפיר פריך מהא דאם בעלו קנו דכיון דקאי באיסור אשת אח לא תפסי בה קידושין דה"ל אשת אח שלא במקום מצוה וא"כ אם בעלו אמאי קנו. ובזה יש ליישב תמיהת תוס' שם בסוגיא דמעיקרא מותיב רבא אי ס"ד חייבי לאוין לחליצה רמיא קמי' ליבום לא רמיא קמי' אם בעלו אמאי קנו ומסיק רבא גזירה ביא' ראשונה אטו ביאה שניה והדר אמר רבא כו' לאו מילתא היא דאמרי דאמ' ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת כו' ה"נ אפשר דמיקיים עשה ול"ת בחליצה מיתבי ואם בעלו קנו תיובתא וכתבו תוס' ז"ל תימה דרבא גופי' מותיב מהך ברייתא והשתא איתותב מינה עכ"ל. ולפמ"ש מתיישב שפיר דבתחלה הוי ס"ד דחייבי לאווין אימעטו מיבום מן התורה והוי קשה אמאי ניתי עשה ונדחי ל"ת או נילף מהכא בעלמא דאין עשה דוחה ל"ת כמו שהק' הרשב"א וע"כ צ"ל כתירוצו דאיסור אשת אח לא הותר כאן כיון שניתוסף עלי' עוד איסור לאו וכיון דקאי באיסור אשת אח שפיר פריך אם בעלו אמאי קנו אבל השתא דמסיק רבא דבאמת עשה דחי ל"ת והכא אפשר לקיים שניהם בחליצה ואם כן מצינו למימר דאיסור אשת אח פקע ולא הוי אלא חייבי לאוי גריד' ואפ"ה אינה עולה ליבום לכתחלה כיון דאפשר בחליצה לא דחינן ל"ת ומ"מ אם בעלו קנו דביאה קני בה כיון דקידושין תופסין בחייבי לאוין ולכך לא הוי קשה ליה לרבא מהך ברייתא אלא דאפ"ה מקשי ליה הש"ס משום דמשמע ליה להש"ס דהך אם בעלו קנו הוי דומי' דרישא דפוטרת צרתה וכמ"ש בשער המלך בדרך הראשון ודו"ק היטב. עוד כתב שם בשעה"מ ז"ל ואולם מדברי הרשב"א ז"ל בחי' נראה דס"ל כהצד הראשון דכל שאינה עולה ליבום דבר תורה קיימא עליה באיסור אשת אח ובכרת ואם בא עליה לא קנאה ממ"ש שם אהא דפרקינן בגמ' מסתברא חייבי לאוין תפסי בה קידושין חייבי כריתות לא תפסי בה קידושין ז"ל פירש"י ז"ל הלכך חייבי לאוין קרינן ביה לקחת את יבמתו בדיעבד אבל חייבי כריתות לא תפסי קידושין ואפי' עבר היבם ונשאה לאו קיחה היא ואיכא מרבוותא דמקשו עלה דהא למאי דס"ד השתא דק"ל לא רמי' ליבם דבר תורה ואם בעלו לא קנו והיכי קרינין בי' לקחת אפי' עבר ונסיב כו' וגם הריטב"א ז"ל בחידושיו כ"י הוקשה לו כן וז"ל ואפשר שמרן ז"ל הכי קאמר כיון דבעלמא קרינן בה לקחת בדיעבד שפיר איכא למקרי בה הכא לקחת למיעבד בה זיקה ולהצריכה חליצה משא"כ בחייבי כריתות דלית בה שום ליקוחין לא בעלמא ולא ביבמה עכ"ל הרי מבואר דס"ל דכל שאינה עול' ליבו' ד"ת קיימ' עליה באיסור אשת אח כו' הכלל העולה ממ"ש שדין זה נראה דהמחלוקת הוא שנוי דלדעת רבינו והרה"מ ומהרש"ל וברב ח"ה שכתבנו נראה דס"ל איסור אשת אח פקע מיני' ולדעת הרשב"א והריטב"א ז"ל ס"ל דקיימא עליה באיסור אשת אח ובכרת כנ"ל עכ"ל ולפמ"ש אין ראיה מדבריהם דלפי מאי דס"ד דחייבי לאוין לא רמי' קמי' ליבום ד"ת וע"כ צ"ל דקאי עלה באיסור אשת אח דאל"כ לא הוי אלא חייבי לאוין גרידא וניתי עשה ונדחי ל"ת או נילף מיניה לעלמא דאין עשה דוחה ל"ת וע"כ צ"ל דכל שניתוסף בה איזה איסור לא חידשה התורה היתר ועדיין איסור אשת אח במקומו עומד וכמ"ש הרשב"א וכיון שכן שפיר קשי' להו להרשב"א והריטב"א היכי קרינן בי' לקחת בדיעבד כיון דבאיסור אשת אח קאי פשיטא דאפי' לא מהני ביאה דחייבי כריתו' לא תפסי קדושין וה"ל אשת אח שלא במקום מצוה ולמסקנ' דחייבי לאוין מן התורה רמיא קמי' ליבום דאתי עשה ודחי ל"ת אלא דקרא דיבמתו אתי לחייבי עשה או חייבי לאוין ועשה וכמו שכתוב הרשב"א בחידושיו א"כ שפיר מצינו למימר דאיסור אשת אח פקע וליכא אלא חיוב עשה וקני' מן התורה עוד ראיתי שם בשעה"מ ז"ל ודע שראיתי להרשב"א ז"ל רפ"ק דיבמות דברים תמוהים בעיני שכתבו גבי המגרש את אשתו ע"מ שלא תנשאי לראובן ועמדה ונשאת לשמעון אחיו ומת ונפלה לפני ראובן ז"ל ומסתברא לי דאפי' היא עצמה חולצת ואין אני קורא בה כל שאינה עולה ליבום כו' דבתנאי לא קמיירי קרא ולא אמרינן אלא באיסור ערוה אבל בזו שאיסור דבר אחר גרים לה ליאסר דהיינו תנאי חולצת ואעפ"י שגם זו אם עמדה ונשאת לו הגט בטל ותיאסר לו איסור ערוה מ"מ אין איסורו אלא מחמת תנאו כו' והרי זו כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן פ' ב"ש כופין אותו לחלוץ והרי זו אינה עולה ליבום ד"ת דקיימ' עליה בלאו ועשה ואפ"ה עולה לחליצה משום שדבר אחר גרם לה ליאס' אלו דבריו ז"ל ולא זכיתי להבין דבריו דנודרת הנאה דבעי חליצה לא משום שדבר אחר גרם לה ליאסר אלא משום דריבה הכתוב יבמתו לחייבי ל"ת ועשה דליבעי חליצה ומשום דקידושין תופסין בחייבי לאוין ועשה והרי אלמנה לכ"ג מן הנשואין דאיסור' מחמת עצמה ולא רמיא ליבום ד"ת ואפ"ה בעי חליצה כמ"ש הוא בעצמו משום בה"ג וא"כ איך כתב הוא ז"ל דנודרת הנאה טעמא משום שדבר אחר גורם לה ליאסר דהא ליתיה דאלמנה מן הנשואין יוכיח משא"כ באומר ע"מ שלא תנשאי כיון דלא חזי' ליבום כלל ולא תפסי לה קידושין דקאי עלה באיסור ערוה איכא למימר דה"ל כחייבי כריתות ממש וצ"ע עכ"ל. והנלענ"ד בזה דודאי טעמא בעי לשיטת הפוסקים דס"ל בחייבי עשה דאם בעלו לא קנו ומשום דה"ל כחייבי כריתות דאיסור אשת אח לא פקע וכמו שמייחס בשעה"מ דעה זו להרשב"א והריטב"א ואם חייבי כריתות היא היאך ריבתה התורה לחליצה דבחייבי כריתות ודאי חליצה נמי לא בעי ומה"ט לא הכריע בפ' דרכים אם כחייבי כריתות היא כיון שריבתה התור' לחליצה מוכח דלאו כחייבי כריתות היא ופקע איסור אשת אח. ולכן נראה דבחייבי עשה נהי דאם בא עלי' ה"ל חייבי כריתו' כיון דלא הותרה לו ביאה זו מן התורה ה"ל כמו שאר חייבי כריתות אפ"ה חליצה בעי' ומשום דה"ל כמו דבר אחר גרם לה ליאסר דמצד אשת אח גופי' ליכא איסור כיון דאין לה בנים אלא דכי בא עליה באיסור עשה שלא בדרך היתר ה"ל כמו חייבי כריתות וזה מקרי דבר אחר גרם לה לאיסור והיינו חיוב עשה שבה וקרא דממעט כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה לא מיירי אלא באיסור ערוה ובזו נהי נמי דאם יבא עלי' תיאסר באיסור ערוה מ"מ ה"ל דבר אחר גרם לה וא"כ שפיר מייתי הרשב"א ראי' דכל היכא שדבר אחר גרם לה ליאסר בעי חליצה מדנודרת בעי' חליצה אע"ג דמן התורה אינה עולה ליבום ואם יבא עליה הרי הוא בכרת וכמ"ש דכל שבא עליה באיסור ה"ל איסור ערוה ואפ"ה בעי' חליצה ומוכח דכל היכא שדבר אחר גרם לה ליאסר בעי' חליצה ואין ה"נ דה"ל להרשב"א להוכיח דין זה מאלמנה לכ"ג מן הנשואין דבעי' חליצ' אע"ג דאינה עולה ליבום ואם בא עליה הוא חייב כרת וכמ"ש דכל שבא עליה באיסור הו"ל ערוה ואפ"ה בעי' חליצה אלא משום דבאלמנה לכ"ג איכא למימר דלא בעי חליצה מה"ת אלא מדרבנן משום דגזרינן אלמנה מן הנשואין אטו מן האירוסין אבל מהך דנודרת משמע לי' להרשב"א מהא דכופין אותו לחלוץ דה"ל מדאוריית' דהתם לא שייך למיגזר אטו שאר חייבי עשה ולאוין דמשמע בש"ס דלא גזרינן אלא איסורי כהונה זה מפני זה וכמ"ש הרשב"א שם בהא דאמר רבא גזירה אלמנה מן האירוסין אטו אלמנה מן הנשואין דפריך אי הכי ממזרת ונתינה מא"ל וכתב הרשב"א דלא מצי לאותבי' מגרוש' וחלוצה דכל איסורי כהונה גזרי זה מפני זה ע"ש לכך מהך דאלמנה מן הנשואין ליכא לאוכוחי דבעי חליצה מדאורייתא דאיכא למימר דהוא מדרבנן וכמ"ש הרשב"א ג"כ בהא דאמרו בשלמא מן הנשואין עשה ול"ת והקשה א"כ אמאי חולצת וי"ל דצריכה חליצה מדרבנן גזירה אטו חייבי לאוין גרידא ע"ש אבל מהך דנודרת שפיר מוכח דחליצה דחייבי לאוין ועשה מדאורייתא היא דלא גזרינן זה מפני זה אלא איסורי כהונה לחוד וע"כ טעמא הוא משום שדבר אחר גרם לה ליאסר איסור ערוה. וזה נכון היטב ודו"ק. ולפמ"ש דס"ל לרבי בפסחים דף ל"ג הזיד במעילה במיתה לפ"ז בנודרת דה"ל קונמות דבמעילה נראה דלא תפסי בה קידושין דלא מצינו רבוי לתפיסת קידושין אלא בחייבי לאוין ועיין בס' קרבן אהרן פ' ויקרא דכתב דמיתה בידי שמים חמירא מכריתות ע"ש וא"כ נראה דלא תפסי קידושין בחייבי מיתה בידי שמים כמו בחייבי כריתות ודוק:
עוד ראיתי שם בשעה"מ שכתב ז"ל ודע שאני מסתפק ביבם שיבם את הממזרת או איפכא ונתעברה מביאה ראשונה אי הולד ממזר כיון דמן התורה רמי' קמי' ליבומי דאתי עשה ודחי ל"ת מי נימא דאין ממזר אלא מחייבי לאוין והך כיון דביאת היתר היא לא הוי ממזר או דלמא אע"ג דביאת היתר היא אפ"ה הולד ממזר דומיא דגר שנשא ממזרת דקי"ל הולד ממזר אע"ג דגר מותר בממזרת ובפ' האומר אמתני' דתנן כל מקום שיש שם קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר ופרכינן וכללא הוא והרי גר שנשא ממזרת דיש קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הפגום כו' ומשני מתני' ר' יהודא דאמר גר לא ישא ממזרת דיש קידושין ויש עבירה ע"ש והשתא אם איתא דיבם שיבם את הממזרת הולד ממזר אכתי תקשי לי' הרי יבם דיש קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הפגום ויש לדחות וכעת דין זה צ"ע עכ"ל.
חפשתי בס' קרבן אהרן ועדיין לא מצאתי ואולי נעלם מעיני ועדות מרן ז"ל נאמנה אמנם הדברים מרפסן אגרי שסותרי' ש"ס ערוך בפסחים דף ל"ב ע"ב דמסיק בהדיא דכרת חמירא וכן הוא סוגיא דסתמא דש"ס שבת דף כ"ה ע"ב דאמרי' קדש חמור דענוש כרת צ"ע ובהא דנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דקרי לה הרשב"א ז"ל אינה עולה ליבום לכאורה איכא למידק דהא התם מיירי דאסרה הנאת היבם עלי' וקי"ל דיבמה נקנית באונס כברצון וכיון שהיא לא אסרה הנאתה עליו אלא הנאתו עלי' א"כ איהו לא עביד איסורא ומשכחת לה שתהא עולה ליבום לאונסה וכל דמשכחת גוונא שתהא עולה ליבום עולה לחליצה כיון דאונס רחמנא פטרי' ואפשר כיון דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו בדידי' נמי איסורא איכא לאנוס אותה ומקרי אינה עולה ליבום וצ"ע דהאי איסורא לא עשה ולא לאו הוא ואמאי לדחי עשה דיבום מקמי וצ"ע. ובעיקר ספיקא דדינא שנתלבטו בו הגאונים ז"ל ביבם שבא על חייבי עשה אי חייב כרת משום דלא פקע איסור אשת אח נלענ"ד להוכיח שדעת כל הפוסקים שוה דאין כאן איסור אשת אח וליכא כרת כלל ושגם הרשב"א והריטב"א מודים בזה ודלא כדעת השעהמ"ל שהוכיח לדעתם דאיכא כרת בזה ועשה מחלוקת בין הפוסקים ללא צורך ובתחלה אומר דאין הדעת נוטה כלל שתהא אשה חולצת ותהא אסורה משום אשת אח ובכרת דזה הוי שני הפכים בנושא אחד ולא מצינו גזירת הכתוב כה"ג וראי' מדאמרינן לעיל פ"ק דף י' ע"ב החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ריש לקיש אמר הוא אינו חייב על החלוצה כרת והאחי' חייבים על החלוצה כרת על הצרה בין הוא בין אחיו חייבים עלי' כרת ור' יוחנן אמר בין הוא בין אחיו אין חייבין לא על החלוצה ולא על הצרה כרת ומפרש טעמא דר"ל דגבי חולץ כתיב אשר לא יבנה א"כ לא גלי קרא שנתקו מכרת ללאו אלא גבי חלוץ וחלוצה לחודייהו ואינך כדקיימי קיימי באיסור אשת אח ור"י ס"ל דאין סברא לומר כן משום דמי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי לההיא חליץ כו' והשתא קאי עלה בכרת אלא איהו שליחותא דאחין קא עביד איהו נמי כו' וקי"ל כר"י לגבי ר"ל. ולכאורה יש לדקדק אמאי נקט לישנא דאי בעי להאי חליץ כו' אמאי לא קאמר דאי בעי לההיא מיבם דלכאורה עדיף טפי יבום מחליצה וצ"ל דמיבום לא מוכח מידי דאפשר דיכול לייבם ומ"מ כשאינה מייבמה קאי עלי' באיסור אשת אח שהרי כך היינו סוברין באמת אי לאו דכתב רחמנא לא יבנה דגלי דנתקי' מכרת ללאו אלמא דהסברא ניתנת כשמייבם הוא מקיים מצות יבום כשאינו מייבמה עדיין איסור אשת אח עליו לכך לא מצי ר' יוחנן מייתי ראי' כיון דמעיקרא מצי לייבם דסברא זאת לא מוכחא ואדרבה מדאצטריך קרא דלא יבנה למעוטי חלוצה מכרת מוכח דאע"ג דמצי לייבם מ"מ אי לא מייבם איכא כרת ולכך אמר משום דאי בעי לההיא חליץ כו' וכבר הפקיעה התורה אצל חלוצה מכרת. וכיון דאי בעי חלוץ לכל אחת אין הסברא נותנת כלל שיהא איסור כרת אפי' אי לא חלוץ לה הרי לפנינו דאע"ג דקרא דלא יבנה דנתקי' מכרת ללאו לא כתיב אלא גבי חלוץ וחליצה לא אמרי' גזירת הכתוב היא גבי אינך דליקו בכרת אלא כיון דאי בעי חליץ מוכרח הוא מן הסברא דפקע איסור אשת אח וליכא כרת דכיון דאפשר בחליצה ע"כ מזוקקת היא לו וליכא איסור אשת אח כ"ש הכא דחליץ לה ממש דאין הדעת נותנת כלל שתהא בכרת ואפי' ריש לקיש מודה הכא אף דחולק על הסברא דמי איכא מידי דמעיקרא אי בעי לההיא חליץ היינו משום דמ"מ לא לזו חליץ משא"כ הכא דכבר חלץ לה ודאי שייך למימר מי איכא מידי דמעיקרא חליץ לה והדר קאי עלה בכרת ולא שייך לומר ע"ז שכך גזירת הכתוב היא ומשום דזה הוי כמו ב' הפכים בנושא א' וכמ"ש והא דמרבינן מיבמתו דחייבי עשה רמיא קמיה לחליצה ולא ליבום לאו לענין כרת של איסור אשת אח מרבינן דזה א"א דאם הוא עלי' בכרת אינה מזוקקת לו ומה לה לחליצה וכמ"ש אלא לענין קנין יבום שתהא כאשתו לכל דבר לאחר שבא עלי' מזה הוא שמיעטה הכתוב שאינה עולה לקנין יבום כשאר יבמות שכיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דברי' והכא אינה נקנית לו לעולם כיון דאיכא עלה איסור עשה לא רמי' קמי' לקנין יבום אלא תמיד בזיקתה נשארת וצריכה חליצה אף אחר שבא עלי' ואפשר דגט נמי בעי' מדרבנן דלא גרע ממאמר אבל אינה יוצאת בגט לחוד דעדיין אינה כאשתו לכל דבר כיון שלא ריבתה התורה אצלה ליקוחין והא דאמרינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קידושין אין הכוונה שתקנה ביאת יבם בח"ל כיון דקידושין תפסי בהו דזה אינו כיון דמיעטינהו רחמנא מיבמתו שאינה עולה ליבום ודאי אפי' בעל בדיעבד לא קנה אלא כוונת הש"ס הוא כיון דקידושין תפסי ה"ה זיקת יבמין תפסי בהו וכמו שאין כח בלאו ועשה להפקיע קידושין כך אין להם כח להפקיע זיקת יבמין בכדי ולכך בעי חליצה משא"כ חייבי כריתות דכי היכי דמפקעי קידושין בכדי ה"נ מפקעי זיקת יבמין בכדי ולא בעיא חליצה נמצא לפ"ז לדידן דאמרינן דיבמתו קאי על חייבי עשה שתהא עולה לחליצה ולא ליבום כיון דעולה לחליצה יבמתו קרינן בה ואין בה כרת אם בא עלי' אלא שלא קנאה בביאה כיון שמיעטתה התורה מיבום והרי' היא עומדת בזיקה כל ימים עד שיחלוץ לה ודבר זה למדתי ממה שאמרו בכמה דוכתי ביבמות דף ט' דף ל"ט דאי לאו דכתב רחמנא ולקחה לו לאשה ה"א דעדיין יבומי הראשונים עלי' ולעולם לא תצא בלא חליצה אלא משום דכתיב ולקחה לו וגו' דרשינן מיני' כיון שנשאה הרי היא כאשתו לכל דבר. וכיון דגלי רחמנא בחייבי עשה דאינה עולה ליבום וא"כ אינה בכלל ולקחה גו' ולעולם זיקתה עלי' עד שתחלוץ. ואין זה ענין למה שקידושין תופסין בחייבי עשה דבאשה דעלמא דתפסי בה קידושי' יוצאת בגט ואשתו היא. אבל הכא כיון דלא רמי' קמי' ליבום אינה יוצאת מידי זיקה לעולם בלא חליצה דאפי' יבמה כשירה לא היתה יוצאת בלא חליצה אי לאו דכתיב ולקחה. אלא דלהא מהני מה שקידושין תופסין בה דתפיס בה זיקה ולכך היא עולה לחליצה. וכ"כ הרמב"ן בחידושיו שם ד"ה קא פסיק ותני וז"ל ואיכא למידק מן הנשואין מי ניחא כיון דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה אמאי חולצת ה"ל כח"כ. וא"ל דס"ל זיקה בכדי לא פקעה דח"ל לא מפקע קידושין ע"כ וכ"כ הרשב"א בחי' ד"ה אלמנה לכ"ג וז"ל א"נ א"ל אף ח"ל ועשה חולצין ד"ת דזיקה בכדי לא פקעה כיון דבעלמא תפסי בהו קידושין וזיקה כעין קידושין הוא עד כאן לשונו ובהכי ניחא מה שפירש"י בפלוגתא דר"י ור"א בביאת כה"ג באלמנה דפליגי אי פוטרת איתה וצרתה מחליצה וסגי לה בגט ודלא כמהרש"א שכתב דאפילו באלמנה מן הנשואין סגי לה לאיהו גופה בגט דקידושין תופסין בח"ע והרי היא אשתו לכ"ד. דז"א וכמ"ש דכיון דאינה בכלל ולקחה גו' אינה יוצאת מידי זיקה לעולם עד שתחליץ. ואין חילוק בינה לצרתה לענין זה דלא מהני גט כלל ומדוקדק לשון רש"י שלא כתב דפליגי אי ח"כ על ביאה זו משום דפשיטא דכל היכא דאיכא זיקה ליכא כרת דיבמתו קרינן לה. וכן מוכח מגוף לשון הש"ס שאינו מזכיר בשום מקום ח"כ כדאמרי' לעיל דף י' גבי החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ודפליגי ר"ל ור"י אי ח"כ. והכא לא הזכירו כרת כלל א"ו כמ"ש דכיון דחליץ לה פשיטא דליכא כרת. ובזה נסתרו דברי שעה"מ שמשוה את המדות ותופס דעת רש"י דה"ל אשת אח שלא במקום מצוה ובכרת ולפמ"ש זה אינו. ובזה עלו כהוגן דברי מהרש"ל ביש"ש ודברי הב"ש סק"ג שמסכימי' למ"ש דכל שאינה בכלל ולקחה גו' אינה יוצאת מידי זיקתה בלא חליצה וע"ש ביש"ש שסיי' וכתב ז"ל ולא נפטרה לעולם מהאי זיקה ראשונה אלא בחליצה אי ממני או מאחיו מאחר שהביאה אינה קונה קנין גמור הנלע"ד כתבתי עכ"ל וזה מסכים לדברינו וכמ"ש וסרה בזה קושית השעה"מ בהא דפריך אם בעלי אמאי קנו. דאע"ג דפקע מינה איסור אשת אח מ"מ אינה בכלל ולקחה ולא פקע זיקה ושפיר פריך אמאי קנו. ומעתה נאמר דגם הרשב"א והריטב"א שהביא בשעה"מ ג"כ מסכימים לדעה זו דאיסור אשת אח פקע וליכא כרת ולא כמ"ש הוא ז"ל דז"ל הרשב"א בחי' ומסקינן מסתברא ח"ל תפסי כו' ופירש"י ז"ל הלכך בח"ל קרינן בה לקחת את יבמתו בדיעבד כו' ואיכא מרבוותא דקא מקשו עלי' דהא למאי דס"ד השתא דח"ל ליבום לא רמיין אם בעלו לא קנו והיכי קרינן בי' לקחת אפילו עבר ונסיב ופירשו דה"ק חייבי לאוין תפסי בהו קידושין וקרינן בה יבמתו ח"כ לא תפסי בהו קידושין לא קרינן בה יבמתו עכ"ל. וכ"כ הרמב"ן בחידושיו ככתבו וכלשונו ע"ש:
הרי שלא הזכירו בקושייתם איסור אשת אח ולא כרת אלא דכיון דס"ד השתא דלא רמיין ליבום אם בעלו לא קנו אפילו דיעבד. וכונתם למ"ש דכיון דאינה עולה ליבום אינה בכלל ולקחה ולא תצא מזיקתה ע"י ביאה. ולכך פירשו הם ז"ל ח"ל תפסי בהו קידושין וקרינן בהו יבמתו ר"ל כיון דקידושין תפסי ה"ה דזיקת יבמין תפסי וכמ"ש למעלה וכיון דתפיס זיקה קרינן בה יבמתו וחולצת אבל ח"כ לא תפסי קידושין ואין כאן זיקה ולא בעי' חליצה וכמ"ש. ובעיקר הקושי' שתפסו רבוותא על רש"י ז"ל נראה לפי קט שכלי ליישב. דרש"י ז"ל ה"ק. דאהא דפריך ומה ראית כלומר מה חזית לרבות ח"ל לחליצה יותר מח"כ. כיון ששניהם אינן עולין ליבום מה עדיפותי' דח"ל מח"כ כן פירשו הראשונים. ומשני מסתברא לאוקמי רבוי לחליצה לח"ל משום דאי לאו האי קרא שמיעטן מיבום הוי קרינן לקחת בדיעבד דכיון דקידושין תופסין בהו וקרא ליכא למעטינהו מתורת יבום א"כ הרי הן בכלל ולקחה בדיעבד. משא"כ ח"כ דאף בלא האי קרא אינן בני יבום ואינן בכלל ולקחה. אמנם להרמב"ם ז"ל דרך אחרת בזה:
שפסק פ"ו מהל' יבום דגם בחייבי עשה אם עבר ובעל קנה קנין גמור ופוטרת צרתה ויוצאת בגט וכן פסקו הטור וב"י סימן זה וכבר תמה עליהם ביש"ש דסוגית הש"ס מוכיחי דדוקא חייבי לאוין דמן הדין עשה דוחה ל"ת ומדרבנן הוא דאינה מתיבמת משום גזירה ביאה ראשונה אטו שני' לכך אם בעלו קנו אבל חייבי עשה מה"ת לא רמי' קמי' ליבום ואפי' עבר ובעל לא קנה. וכבר נתלבטו האחרונים לחתור אל יישוב דברי הרמב"ם ועלה בידם דוחק גדול עיין בס' בית מאיר סימן זה סק"א שהביאם. וע"ש:
ומתוך מה שכתבתי נלענ"ד ליישב שיטת הרמב"ם בצדק ויושר. ובתחלה נתרץ מה שהניחו תוס' בתימה הביאם מרן ז"ל למעלה. דמעיקרא מותיב רבא מהך תוספתא דקתני ואם בעלי קנו ולבסוף אתותב רבא גופי' מהך ברייתא עיין שם ונאמר דלפ"מ שביארנו יצא לנו מבואר דאי לא דמיעטא רחמנא ח"ע וח"ל מקרא דיבמתו שלא יהיו בכלל ולקח' גו' הוי אמרי' כיון דקידושין תפסי בהו ואית בהו זיק' והרי הן בכלל כל היבמות דאם בא עליהן קנאן לאישות כמו ח"ל וח"ע דעלמא דאם קידש קנאן להיות כאשתו לכ"ד. אלא לבתר דילפי' מדרב גידל דאפקה רחמנא לח"ל ועשה מקרא דיבמתו שלא יהיו בכלל ולקחה גו' ושלא תפקעה זיקתן ע"י ביאה ולעולם עדיין יבומי ראשוני' עלי' ואינה יוצאת מידי זיקה בלא חליצה וכמ"ש בשם מהרש"ל. ולכך אם בעלו לא קנו. והשתא יבואר סוגית הש"ס לנכון דמעיקרא א"ר גידל דח"ל וח"ע אימעטו מדרשא דיבמתו דלא רמיין ליבום ואהא פריך רבא שפיר מברייתא דאם בעלו קנו וכמ"ש לעיל:
ומסיק רבא דח"ל מה"ת ליבום נמי רמיא דאתי עשה ודחי ל"ת אלא מדרבנן ומשום גזירה דביאה שני' וס"ד דש"ס דרבא אית לי' דרשא דר' גידל אלא דמוקי לה לחייבי עשה כיון שאינם ראוי' ליבום עכ"פ לכתחלה אבל ח"ל דראוין אפי' לכתחלה לא אמעוט מדרשא דר"ג וכמו שהקשו בתוס' שם ד"ה מסתברא כו' ע"ש. והדר אמר רבא לאו מלתא הוא דאמרי אלא דאפי' בח"ל אין עשה דיבום דוחה ל"ת שלהן משום דאפשר בחליצה. ופריך לי' הש"ס מהא דאם בעלו קנו דכיון דס"ל דגם בח"ל אינה ראוי' ליבום לכתחלה משום דאפשר בחליצה דמיקיים עשה ול"ת א"כ אין חילוק בין ח"ע לח"ל ומוקמינן דרשא דר"ג אתרווייהו וכיון דאמעיטו כולהו מקנין יבום ואינן בכלל ולקחה גו' קשי' אם בעלו אמאי קנו אלא דרבא גופי' לא הוי קשי' לי' מידי דאיהו אפשר דלית לי' דרב גידל כלל וכמ"ש הרמב"ן בחי' שם ד"ה לשון אחר יש לפרש כו' שכתב ז"ל ומסקנא דחיא רבא להאי דר"ג א"ר ופריש לה משום גזירה וי"ל דלא סבירא לי' כלל הני דרשי אלא זיל בתר טעמא התה תפסי קדושי ולא פקעה זיקה הכא לא תפסי קדושי ופקעה זיקה כו' ע"ש. א"נ אפי' אית לי' דר"ג א"ר ומוקי לדרשא על אלמנה מן הנשואין לכ"ג דאית בה לאו ועשה וכמ"ש הרמב"ן שם אח"כ וכן הרשב"א בשם בה"ג וכמו שיבואר לפנינו בס"ד וכיון דח"ל וח"ע לא אמעיטו מדרשא דיבמתו שפיר קתני דאם בעלו קנו. דנהי דלכתחלה אין עשה דיבום דוחה אותן מ"מ כיון שלא יצאו מכלל שאר יבמות אם בא עליהן קנאן להיות כאשתו כמו ח"ל וח"ע דעלמא שנתקדשו דקנאן להיות אשתו לכ"ד. ובעל הש"ס דמסיק לדרבא בתיובתא הוי סבור כדמעיקרא דדרשא דר"ג שייכא בחייבי עשה כיון דלכתחלה אינה ראוי' ליבום ולכך מסיק בתיובתא לרבא כיון דס"ל השתא דגם בח"ל לא דחי עשה דיבום וא"כ תרוייהו לא רמיי' קמי' ליבום ואם בעלי לא קנו. וכן פריך שפיר לקמן בפלוגתא דר"י ור"א בביאת אלמנה לכ"ג למ"ד אינה פוטרת צרתה וע"כ ס"ל דדרשא דר"ג שייכא גם בח"ל דאל"כ אמאי ביאת אלמנה מן האירוסין אינה פוטרת צרתה כיון דלא אמעיטא מתורת יבום ביאתה קונה קנין גמור מדאורייתא וכנ"ל:
אע"כ ס"ל דדרשא דר"ג שייכא גם בח"ל וא"כ אמאי בעלו קנו:
אמנם הרמב"ם ז"ל אזיל בשיטת בה"ג וכמו שהביא הרמב"ן בשמו וז"ל. ואיכא למימר רבא מוקים דרשא דיבמתו בחייבי לאוין שיש בהן עשה כו' ובה"ג בהלכות עריות מצאתי כן והא דרב גידל א"ר מקיימא באלמנה מן הנשואין כו' וכ"כ הרשב"א והרה"מ שם בשמו ע"ש. והוא משום דמסתבר לי' לאוקמי דרשא דר"ג בגוונא דחמיר טפי היינו אלמנה מן הנשואין לכ"ג דאיכא לאו ועשה אבל בח"ל ועשה לחוד ליכא דרשה דר"ג. ולכך פסק בח"ל דמדרבנן הוא דאינה מתיבמות משום גזירה וכן בחייבי עשה לחוד אע"ג דמדאוריית' אינה ראוי' ליבום לכתחלה מ"מ לא יצאו מכלל שאר יבמות דעלמא לענין דיעבד דנקנית בביאה ופקע זיקה כיון דלא מיעטינהו קרא. אבל באלמנה לכ"ג מן הנשואין דאיכא לאו ועשה ואוקמינן לדרשא דר"ג בהכי דמיעטה רחמנא מיבמתו שלא תהא נקנית ביבום ואינה בכלל ולקחה לכך אינה נקנית קנין גמור בביאה ואינה פוטרת צרתה עד שתחלוץ. וה"ה היא עצמה אינה יוצאת בגט לחוד כיון שאין קנינה קנין מדאורייתא. וזה נראה ברור בדעת הרמב"ם ז"ל ודו"ק:) והנה ברש"י פ' אלמנה לכ"ג דף ס"ח הוכיח דחייבי כריתות פסלי בביאתן מן התרומה וז"ל שם ועוד הא תנן במתני' דף ס"ט ממזר פוסל ומאכיל ולא משכחת לה אלא באם אמו א חייבי כריתות לא פסלי בביאתן משכחת לה באמו דממזר פוסל ומאכיל את אמו כיצד בת כהן שבא עלי' אחי' מאמה והוא ישראל וילדה לו בן פוסלה מן התרומה ובת ישראל שבא עלי' אחי' מאמה והוא כהן וילדה לו בן והוא כהן הרי זה ממזר ומאכילה בתרומה אלא מדלא נקט אמו ש"מ ביאת אחי' אפי' בלא ילדה נמי פוסלתה עכ"ל רש"י ז"ל. ואי נימא דרך יבום בממזר ה"ל הולד ממזר א"כ משכחת לה דממזר פוסל ומאכיל את אמו כיצד בת כהן שבא עלי' יבם ממזר והוא ישראל וילדה לו בן והרי הוא ממזר ופוסלה מן התרומה. ובת ישראל שבא עלי' יבם ממזר והוא כהן וילדה לו בן מאכילה בתרומה והכא לא פסיל לה הממזר בביאתו כיון דדרך מצוה קא עביד וליכא למימר עשאוה זונה בזה מיהו לא משכחת לה ממזר כהן דכהן הבא על אחת מכל העריות ונתעברה מביאה ראשונה אע"ג דאין הולד חלל מ"מ כיון דממזר הוא גרע מחלל וכמ"ש בדרישה וב"ח בטור אה"ע סימן ז' וא"כ לא משכחת לה ממזר כהן שמאכיל. וכיון דלא משכחת לה ממזר מאכיל אלא באם אמו להכי נקט גם בפוסל אם אמו
דברי מרן ז"ל צע"ג. חדא דמשמע מדבריו שרצה להוכיח דאפי' יבם ממזר שבא על יבמתו הכשרה אין הולד ממזר. וזה תימה דבין שהולך אחר הפגום ובין שהולך אחר הזכר יהי' הולד ממזר כיון שאביו ממזר ובהא ליכא ספיקא כלל. ב' במה דמשמע דממזר יבם אינו פוסל יבמתו בביאה ראשונה כיון דדרך מצוה קא עביד ודבר זה צריך ישוב דז"ל הרמב"ם פי"ח מה"ל א"ב הלכה ה' הא למדת שאין היותה זונה תולה בבעילה של איסור שהרי הבא על הנדה ועל הקדשה והנרבעת לבהמה נבעלה בעי' של איסור ולא נעשית זונה ומי שנשאת לחלל נבעלה בעילה של היתר כמו שיתבאר ונעשית זונה ואין הדבר תלוי אלא בפגימה ומפי השמועה למדו שאינה פגומה אלא מאדם האסור לה. או מחלל כמו שאמרנו עכ"ל וא"כ אף שיש מצוה בבעילה מ"מ כיון שפגום הוא פוגם ופוסל ולא עדיף מחלל. דפשיטא דאם בא עלי' יבם חלל שנפסלה בביאתו כיון שאין הדבר תלוי באיסור הביאה אלא בפגימתו ואין חילוק בין זה לזה. ג' גם דעת הפרישה והב"ח צע"ג דמשמע מדבריהם דממזר כהן אינו אוכל בתרומה. דמדברי רש"י ז"ל שהביא מרן ז"ל כאן משמע לכאורה דממזר אוכל בתרומה שהרי כתב וז"ל ובת ישראל שבא עלי' אחי' מאמה והוא כהן וילדה לו בן והוא כהן הרי זה ממזר ומאכילה בתרומה כו' ע"ש. והכא היא אוכלת מכח הבן דהאב אינו מאכיל דלאו קנינו היא שהרי אין לו בה קידושין ובזנות בא עלי' א"כ ע"כ ממזר אוכל בתרומה דאל"כ לא היתה אמו אוכלת מכחו. ועדיין אפשר לומר אף שהממזר אינו אוכל בתרומה מ"מ מאכיל את אמו מצד שהוא זרע כהן ואף ע"ג שהאב אינו מאכיל שאינה קנינו. מ"מ הבן מאכיל ואף שאינו אוכל וכ"נ לכאורה מלשון הרמב"ם פ"ו מה"ל תרומות פי"ג שכתב ז"ל כשם שזרע ישראל מכהנת פוסל אותה כך זרע כהן מישראלית מאכיל אותה ואע"פ שהוא זרע פסול ע"ש. ומשמע כשם שזרע ישראל פוסל אף שבא עליה הישראל שלא ע"י קידושין ה"ה זרע כהן מאכיל אע"פ שבא עליה הכהן שלא ע"י קידושין ואע"ג שגם הזרע אינו אוכל מ"מ זרע כהן הוא. ולפ"ז צ"ע מה דנקט הש"ס והרמב"ם בת ישראל שנשאת לכהן ולא נקטי כהן שבא על בת ישראל לא בדוק' נקט. אלא כהן שבא על בת ישראל בלא קידושין. הבן מאכיל מצד זרע כהן אף שאין לאביו קנין וגם הוא פסול ועדיין הדבר צ"ע:)
סעיף ד
ס"ק ב
מי שיש עלי' זיקת שני יבמין. בר"פ המגרש ואלא אשת שני מתים היכי משכחת לה כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם דקידושי דראובן אהני למיסרה אעלמא וקידושי שמעון אהני למיסרא אראובן. והרשב"א ז"ל בחידושיו הק' וז"ל ואכתי קשי' לי כי לא קרית לה אשת ב' מתים מאי הוי כו' תיפוק לי' משום כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה לעולם דהא כי מית לי' ראובן אסורה ללוי מפני קדישי שמעון ובכי הא ליכ' מאן דפליג דאפי' רב דפליג עלי' דר' יוחנן ביבמות כ"ז דלא אמרינן כל יבמה שאין אני קורא בה כו' ה"מ כי קיימא באפה זיקה דרבנן אבל הכא דקאי באפה ערוה דאורייתא מודה כדאי' התם עכ"ל ונראה לפמ"ש תוס' ריש יבמות במאי דקשי' להו נדה שנפלה לפני יבם נימא כל שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' הרי היא כאשת אח שיש לו בנים. ותירצו דדוק' היכ' דאינה אסורה אלא ליבם בשעת נפילה הוא דאינה זקוקה לו לעולם אבל נדה דלכ"ע אסורה וצריכה להמתין עד שתטהר גם לעלמא מש"ה גם ליבם זקוקה ותתיבם אחר שתטהר ע"ש. וא"כ ה"נ כאן דהא דאסורה ללוי משום קדושי שמעון הוא איסור אשת איש דאסורה על כל העולם ואינה מותרת לעולם עד שתתגרש או תתאלמן ממנו מש"ה היתה זקוקה ליבם אי לאו משום אשת שני מתים דהך טעמ' דשאין אני קורא בה בשעת נפילה כו' לא שייך הכא וק"ל
ואין לומר דאכתי לא דמי דנדה אסורה על כל העולם והכ' לשמעון עכ"פ אינה אסורה וכיון דללוי אסורה אני קורא בה לגבי לוי כל יבמה כו' דזה אינו דגם לשמעון אסורה וכמ"ש הרשב"א שם בסמוך בשם הירושלמי דכל יבמה שאינה כולה לפני צד הקנוי שבה נדון משום ערוה וערוה פוטרת צרתה לכך אפי' מית ראובן אסורה לשמעון מה"ט ע"ש. א"כ שוה ממש לנדה שנפלה ליבום וק"ל: