אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן קלט
סעיף א
ס"ק א
זרק לה הגט בחצירה בר"פ הזורק פריך חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה ופירש"י שהחצר משועבד לבעל לפירות ובחי' פני יושוע הקשה למ"ד אין לבעל פירות משעת חתימה א"כ אחר החתימה אין לבעל פירות וחצר דידה הוא לגמרי וכתב ליישב דמרא דשמעתא הוא רבי אליעזר דמשני בכותב לה דין ודברים אין לי כו' ור' אלעזר הוא מתלמידי ר' יוחנן דס"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה ואיכא למידק דהא בירושלמי אמר ר' יוחנן מפני מה תקנו זמן בגיטין משום פירות ומה"ט ס"ל לבעל העיטור דהא דמסקינן בגיטין דף י"ז איפוך היינו איפוך קמייתא ור' יוחנן סבר משום פירות וריש לקיש סבר משום בת אחותו והובא ברא"ש פ"ב דגיטין ע"ש אלא דהרא"ש פליג עליה ודחו ליה דש"ס דילן פליג על הירושלמי משום דבירושלמי לא הוזכר כלל הך טעמא דבת אחותו וסבר ליה אליבא דכ"ע משום פירי אבל תלמודא דידן סבר דר"י ס"ל משום בת אחותו ואיפוך בתרייתא ע"ש ובירושלמי ר"פ הזורק פריך חצירה הא משועבד לבעל לפירות ומשני רבי יוחנן בשם ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן והשתא קשה כיון דלשיטת הירושלמי ר' יוחנן ס"ל טעמא משום פירי ומאן דסבירא ליה משום פירי ע"כ סבר דאין לבעל פירות משעת חתימה כמבואר בסוגיא פ"ב דגיטין דף י"ז אם כן אמאי הוצרך רבי יוחנן לאוקמי בכותב לה דו"ד אין לי כו' כיון דלשיטת הירושלמי לא אתמר טעמא אחרינא אלא משום פירי ומשעת חתימה אין לבעל פירות ולכן נראה דקושי' מעיקרא ליתא דכבר כתבו הרשב"א והר"ן בחידושם פ"ב דגיטין דאפי' למ"ד אין לבעל פירות משע' חתימה היינו היכא שנתגרשה לבסוף אבל אם אינה מתגרשת לבסוף ודאי דאית לבעל פירי עד דמטי גיטא לידה ואז הבעל מפסיד פירות למפרע משעת חתימה ואפי' נתגרשה לבסוף אלא שהיה פיוס אחר החתימה אע"ג דאח"כ נתן לה אותו הגט אית ליה לבעל פירי עד שעת נתינה כאלו היה מגרשה בגט אחר ע"ש בחי' הרשב"א דף י"ח בהא דפריך וליחוש שמא פייס וא"כ פריך שפיר חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה דהא בהא תליא כיון דזרק לחצירה והוא משועבד לו לפירות הרי עדיין לא נתגרשה וכיון שלא נתגרשה הרי עדיין הפירות שלו לכך הוצרך ר' יוחנן לאוקמי בכותב לה דין ודברים כו' או משום דגיטה וחצירה באין כאחד ואז מהני אפילו למ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה דהא עתה היא שעת נתינה והפקעת פירותי' וגיטה באין כאחד כ"ש למ"ד אין לבעל פירות משעת חתימ' דלית ליה למפרע משעת חתימה ועמ"ש עוד ישוב לקושי' זו לעיל סימן קכ"ז ס"ק י"ב:
ובתוס' ד"ה מה שקנת' אשה קנה בעלה ז"ל וא"ת והא אמרי' בפ' חזקת דף כ"א במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות כו' ור"ת מפרש דאע"ג דבמתנה אין הבעל אוכל פירות כיון דאם מכרה ונתנה אינו קיים כדאמרי' פ' חז"ה שם חשיב כאלו הוי דבעל עכ"ל וכוונתם במ"ש כדאמרינן פרק חזקת הבתים כו' היינו למ"ש תוס' שם בד"ה במתנה קנתה דמסתמא אין הבעל נותן לה את שלו שתמכור ותתן לאחרים ע"ש ובחידושי פני יושוע כתב על דברי התוס' דאחר החיפוש והבדיקה לא מצא כן בש"ס והניח דבריהם בצ"ע ע"ש:
ובאמת אין כונתם להביא ראיה מדברי הש"ס רק מדבריהם בעצמם שכתבו שם כן בשם ר"ת ועיין בתוס' שכתבו בשם ר"ת דלא תליא באכילת פירות אלא אם מכרה ונתנה קיים הוא חצירה ואם מכרה בטל לא הוי חצירה ובשם ר"י כתבו דתליא באכילת פירות והביאו ראי' לשיטת ר"י מהירושלמי דפריך גגה וחצירה אין משועבדים לאכילת פירות ומשני ר' יוחנן בשם ר' ינאי עד שיכתוב דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן ע"ש ואמנם לפ"מ שביארו בתוס' פ' חקזת בשם ר"ת הטעם דאין הדבר תלוי באכילת פירות משום דאנן קי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ע"ש לפ"ז אין ראי' מדברי הירושלמי דהא ר' יוחנן ס"ל ס"פ השולח קנין פירות כקנין הגוף דמי ע"ש ומש"ה הוצרך לומר שכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן אבל לדידן דקי"ל קנין פירות לאו כקה"ג דמי לא אכפת לן באכילת פירות.
ס"ק ב
בד"א כשהיא עומדת בחצירה. כתב בחידושי הרשב"א פ' הזורק דאם אמרה לו תזרוק הגט בחצרי ותקנה לי חצרי דמהני אפי' אינה עומדת בצדה כיון דחצר לא גרע משליחות כו' ואי קשי' לך הא דאמרו בפלוגתא דעולא ור' אושעיא נימא בהא קאמיפלגי מ"ס חצר משום ידה אתרבאי ומ"ס חצר משום שליחות אתרבאי וע"כ דוקא מדעתה דומיא דשליח ואפ"ה פליג עולא ואמר והוא שעומדת בצד ביתה יש לומר דהתם לאו באומרת תקנה לי חצרי אלא באומרת ניחא לי שתזרוק בחצרי דלא הוי כעין שליח קבלה אלא כעין שליח הובאה עכ"ל וע"ש. ולבי מהסס בזה דודאי אם אין האשה רוצה שתתגרש בחצרה בתורת שליחות לקבלה אלא בתורת שליח להולכה קשי' מ"ט דר' אושעיא דנהי דס"ל דחצר משום שליחות כיון דלא ניחא לה שתתגרש מיד אלא כעין שליח הובאה ודאי אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה ועוד אמאי אמרו לעולא טעמ' דחצר משום יד אתרבי נימא דאיהו ס"ל נמי משום שליחות אלא משום דלא אמרה תקנה לי חצרי אלא ניחא לי שתזרוק לחצרי ולא ניחא לי שאתגרש מיד אלא שיהי' החצר כעין שליח להובאה. ולכן נראה לענ"ד דלמאי דס"ד דפליגי בחצר דגט אי משום יד היינו אפי' בע"כ דהא סתמ' תנן זרק לה גט בחצירה משמע אפי' בע"כ. (הגה"ה. ועוד דהא אמרי' בב"מ דף י"ב דלעול' חצר משום יד אתרבאי ולא גרעה משליחות אלא גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו וע"ש ברש"י דדוק' שלא מדעתה צריכה להיות משום יד אבל מדעתה ה"ל שליח כשאר חצר דמתנה ומציאה נמצא דר' אושעי' דפליג עלי' דעולא אפי' שלא מדעתה פליג דאל"כ מאי בינייהו) וא"כ מ"ד משום שליחות אפי' בע"כ הוי חצירה ואע"ג דלא אשכחן שליח בע"כ נראה טעמ' דהך מלת' משום דחזינין בעשתה שליח לקבלה ואח"כ חזרה בה דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש וסבר ריש לקיש דאינה חוזרת דלא אתי דיבור ומבטל דיבור הרי כל שעשתה תו לא מצי' הדרא בה ונעשה שלוחה בע"כ שליח ור' יוחנן דאמר חוזרת היינו משום דאתי דיבור ומבטל דיבור וכאילו לא עשתה אותו שליח כיון שלא נעשה אלא ע"י דיבור' וא"כ היינו דוקא בשליח הנעשה ע"י דיבור בהא הוא דס"ל לר"י אתי דיבור ומבטל דיבור אבל חצר שהו' שלוחה ממיל' מן התורה אינה חוזרת שהרי לא ע"י דיבורה הוא נעשה:
אמנם במסקנא אסקינן דכ"ע חצר משום ידה ומשום דס"ל דמעולם לא נעשה חצר שליח לחובה אלא למידי דזכות וכמ"ש רש"י פ"ק דמשמע דבמידי דזכות ניחא לי' שיהי' החצר שלוחו משא"כ במידי דחובה ע"ש וא"כ גט דחוב הוא לה מעולם לא נעשה החצר שלוחה. (הגה"ה ואפ"ה פליג ר' אושעי' וס"ל דנהי דשליח לא הוי יד מיהא הוי כיון דמשתמרת לדעת' ה"ל יד אריכא כי הא דכתב הנמ"י פ"ק דמציעא שם בשם הר"ן ב"ר לענין מציאה דכשאינו עומד בצדו דקונה לו משום יד דלא שייך שליחות כשאין שם לא דעת שליח ולא דעת משלח ולא דעת בעל הממון המקנה כיון דמציאה והפקר הוא אלא משום דה"ל יד אריכא ע"ש:
אלא דהתם דוק' לזכות הוא דאמרי' הכין וכמ"ש נמ"י דכיון דזכות הוא לו אנן סהדי דניח' לי' שתהא חצירו כידו משו' דקי"ל כעולא אבל לר' אושעי' אפי' בע"כ ה"ל יד אריכ' דלכך נתרבה חצר משום ידה). ולפי ס"ד דש"ס דר' אושעי' ס"ל חצר משום שליחות וא"כ הוי ס"ל דחצר נעשה שליח אפי' במידי דלאו זכותו הוא א"כ תו לא מצי' הדרא בה דכבר נעשה שלוחה לכל מילי ולא אתי דיבור ומבטל מעשה חצר שהוא שליח ממיל' מן התורה וה"ל כהאי דאמרו פ"ב דגיטין דף כ"א ואבע"א שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שהן אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ ע"ש וא"כ ה"ה חצר לפ"מ דס"ד דהוי שלוחה אפי' במידי דחובה וחזרה לא שייכ' הכא כיון דהוא דבר תורה וממילא אבל למאי דמסיק דכ"ע משום ידה מעולם לא נעשה שליח לחובה אלא במידי דזכות ודו"ק:
סעיף ד
ס"ק ג
היתה עומדת על גג פ' הזורק דף ע"ט משנה שם היתה עומדת על ראש הגג וכתבו התו' ז"ל לר' אושעי' דאמר לעיל אפי' היא בטבריא וחצירה בצפורי ההיא עומדת היינו כמי שעומדת ע"ש ושם ע"ב בתוס' ד"ה פנימית גופה כתבו ז"ל ומיירי כשהמחיצות החיצונה מפסיקית בין חיצונה לפנימית דאי אין מפסיקין כשהגיע לאויר הפנימית ולא נכנס למחיצות אמאי מגורשת הא אינו משתמר מפני בני החיצונה וא"כ לא חשיב חצר המשתמרת כדפריך גבי עובדא דר' גמליאל והזקני' כו' עוד יש לומר דמיירי שפיר באין מחיצות מפסיקות ומיירי שהאשה עומדת בצד חצירה הלכך הוי חצר המשתמרת ע"י מחיצות החיצונות דלא לישדי' זיקא לר"ה כו' ע"ש. ובחי' מהרש"א כתב ליישב בזה קושית התוס' דלעיל לר' אושעי' הא דתנן היתה עומדת על ראש הגג דהיינו עומדת משש ומשום דהתם אוקמינן סיפ' כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות ומסתמ' ריש' נמי מיירי שעודפות מחיצות התחתונה על העליונה וא"כ אינו משתמר מפני בני החיצונה לכך צריך שתהי' האשה עומדת שם להיות משתמר על ידה ע"ש. ובני הבחור המופלא כמה' זאב וואלף שי' אמר ליישב דברי התו' דע"כ רישא לא מיירי שהמחיצות התחתונות עודפות על העליונות דאל"כ מאי כריך הש"ס והא לא מינטר הא לקמן אמרי' שתי חצירות זו לפני' מזו פנימית שלה וחיצונה שלו ומחיצות החיצונה עודפת על הפנימית מגורשת מ"ט פנימית גופה במחיצת החיצונה הא מינטרה וכיון דמינטרה מחמת מחיצות החצר העודפות על הגג והיא עומדת בצדה א"כ היינו ממש שתי חצרות זו לפני' מזו ומאי פריך והא לא מינטר אלא ע"כ דריש' לא מיירי במחיצות התחתונות עודפות על העליונה של הגג ע"כ. ויפה כיון אלא דאכתי היא גופה קשי' אמאי פריך הש"ס והא לא מינטר דלמ' ריש' מיירי דומי' דסיפ' שמחיצת החצר עודפת על הגג וקא מינטרא אגב החצר ונראה כיון דתנן כיון שהגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת ואי מיירי במחיצת החצר העודפת על הגג א"כ מאי סימני' באויר הגג דבשלמא כי מוקי לה בגג שיש לו מעקה א"כ אויר הגג היינו תוך מחיצת הגג וכן כי מוקי לה בתוך שלשה לגג היינו נמי כמ"ש הרשב"א בשם הירושלמי דאויר הגג היינו גג ממש דסמוך לשלשה לגג קרוי גג ממש ע"ש אבל אי נימא תוך מחיצת החצר א"כ אויר הגג לא מסיים כלל ודו"ק עוד ראיתי שם בחי' מהרש"א שכתב על דברי תוס' דאינו דומה לעובד' דר"ג והזקני' דהתם מונח תוך המחיצות א"כ אינו משתמר מפני ב"ב של ר"ג שיכולי' ליטלן משם אבל מה שהוא על המחיצות באויר אין בני החיצונה יכולין ליטלן משם ממה שהו' פורח באויר ע"ש ונראה דתוס' ס"ל דאע"ג דמשתמר ע"י גובהו אינו משתמר לדעתה וגם גט בעינן משתמר לדעתה דהא נתן ביד עבדה ניעור לא מהני משום דהוי חצר המשתמרת שלא לדעתה חשיב אינו משתמר וזה נראה שיטת התוס' ד"ה כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות שהקשו באומר זרוק גנבותיך לחצרי כו' ולענין קנין עד דמטי תוך המחיצות ע"ש. והיינו משום דכל מה שעל גבי המחיצות לא חשיב משתמר לדעתה דמשתמר מפני גובהו ה"ל משתמר לעצמו לא לדעתה (הגה"ה וצ"ע דהא דוק' לענין גיטין בעינן משתמר לדעתה משא"כ לענין ממון קונה חצר המשתמרת בפני עצמה אפי' שלא לדעתו) ומשיטת רש"י נראה הא דבעינן תוך מחיצות היינו משום דלא לישדיי' זיקא:
ודוקא גבי גט שייך למיחש איקא אבל לא גבי שאר דברי' הכבדי' דלא אתי זיקא ושדי' לי' אבל מדברי תוס' נראה כמ"ש דגבי גט אע"ג דמשתמר מפני גבהו אין זה אלא משתמר לעצמו ולא לדעתה וה"ל כמו עבדה ניעור וכמ"ש
ס"ק ד
והגיע לתוך ג' טפחים בפ' הזורק דף ע"ט פריך והא לא מינטר ומשני בגג שיש לו מעקה ומשמי' דאבימי משני דהכא בפחות משלשה סמוך לגג עסקי' דכל פחות משלשה סמוך לגג כגג דמי ופירש"י והא לא מינטר אייר הגג דאתי זיקא ושדי לי' מקמי דלינח וכי לא שדי' זיקא ואירע לו דבר אחר שבא כלב וקלטו או גשמים מחקוהו אמאי קתני מגורשת מן האויר הא בעינן אויר שסופו לנוח עכ"ל ונראה מדברי רש"י דאין הקושי' והא לא מינטר משום חצר שאינה משתמרת אלא משום אויר דאין סופו לנוח ועוד מדכתב רש"י ז"ל וכי לא שדי' ואירע לו דבר אחר כו' ואי משום חצר שאינה משתמרת אפי' לא אירע לו כלום אין החצר קונה וא"כ ע"כ צ"ל דס"ל לרש"י דמשו' זיקא ה"ל משתמר דכי אתי' זיקא והיא עומדת אצלו יכולה לתופסו בידי' אלא דפריך משום אויר שאין סופו לנוח וחשיב לי' כמו עומדת על גבי הנהר דמעיקרא אין סופו לנוח וכן זיקא כיון שהוא רוח מצוי' לעולם קודם לגט ומש"ה אע"ג דיכולה לתפוס בגט בידה וחשיב לי' משתמר אבל אויר גופי' אין סופו לנוח ולא קני' אלא כי מטי גיטא לגג וחזינין דלא שלטא בי' זיקא ה"ל גט למפרע דהא אויר זה סופו לנוח הי' לכך כתב רש"י דאם אירע לו דבר אחר כגון שבא כלב וקלטו דאי לא זיקא כבר היתה מגורשת כשהגיע לאויר החצ' דהא ה"ל אויר שסופו לנוח דמה שחטפו כלב או מחקוהו גשמי' לא אכפת לן כיון דאח"כ הוא דנתהוה ובשעה שהגיע לאויר החצר דהא ה"ל אויר שסופו לנוח דמה שחטפו כלב או מחקוהו גשמי' לא אכפת לן כיון דאח"כ הוא דנתהוה ובשעה שהגיע לאויר הי' סופו לנוח אבל זיקא שהוא רוח מצוי' והוא לעולם קודם לגט ה"ל אויר שאין סופו לנוח וא"כ תינח אם נופל לארץ ואגלאי מלתא למפרע דלא שלט בי' זיקא ה"ל אויר שסופו לנוח אבל אירע לו דבר אחר כגון שבא כלב וקלטו כגון שלא הגיע לארץ א"כ מנא ידעינן שהי' אויר שסופו לנוח כיון דאיכא זיקא אפשר דבלאו הכי לא הי' סופו לנוח כלל:
והא דפירש"י משום אויר שאין סופו לנוח ולא פירש כפשוטו שלא מינטר וה"ל חצר שאינה משתמרת משום דא"כ מאי משני לי' אבימי בפחות מג' סמוך לגג כיון דפחות מג' נמי אתי זיקא ושדי לי' וכל שאינו משתמר אפי' נח בחצר נמי לא קנה לזה פירש"י דלאו משום שימור קא קשי' לי' דשפיר משתמרת על ידה כיון שהיא עומדת אצלו ותוכל לתופסו בידה כי היכי דלא לשדיי' זיקא אלא משום אויר שאין סופו לנוח הא קשי' לי' ולכך שפיר משני אבימי דמיירי בפחות מג' סמוך לגג דה"ל לבוד וכמי שנח ע"ג קרקע דמי ואפי' אירע לו אח"כ שקלטו כלב או מחקוהו גשמים כיון שכבר נח ע"ג הגג ע"י לבוד א"כ כבר נתגרשה ולא אכפת במה שנעשה בו אח"כ. וניחא בזה הא דנעץ קנה בר"ה גבוה מאה אמה דלענין שבת מהני ולענין גט לא מהני משום דהתם אין האשה יכולה לתפוס בידה מפני גבהו א"כ חשיב אינו משתמר ואפי' נח ממש חשיב לי' אינו משתמר וכ"כ הרשב"א בחידושיו דגבי קנה גבוה מאה אמה אינו משתמר כלל לגבי זיקא מפני שלא תוכל לתפוס בידה מפני גובהו ע"ש וזהו שיטת רש"י נ"ל דלענין חצר המשתמרת מינטר לי' שפיר שיכולה לאוחזו בידה ולכך פירש והא לא מינטר דה"ל אויר שאין סופו לנוח וכמ"ש:
וב"ש כתב בשיטת רש"י דאפי' לא מינטר לגבי זיקא כיון דמינטר לגבי בני אדם מיקרי משתמר וקנה נעוץ דלא קנה משום דאינה יכולא לשומרו כלל ע"ש ואינו נראה דודאי עומד בצדו מהני אפי' עומד ברחוק ואינו מוחה בחוזק יד אלא כיון דעומד בצדו תו לא אתי גנבי ה"נ בקנה גבוה מאה אמה כיון דעומד בצדו לא אתי אינשי ושקלי' לי' ועוד דהרי בהדי' מבואר כדברי רש"י ז"ל שלא כדבריו שהרי כתב גבי נעץ קנה ז"ל אינה מגורשת סופו לנוח בארץ דאתי זיקא ושדי לי' חוץ למחיצות וטעמ' דגיטא משום חצר המשתמרת הוא דומי' דידה והא לא מינטר עכ"ל הרי בפירוש כתב דהא דקנה נעץ לא משתמר היינו לגבי זיקא ולא לגבי בני אדם אלמא דחצר המשתמרת בעי' דלהוי מינטר שפיר מכל אחריות הן מבני אדם והן משאר אחריות כמו זיקא וכיוצ' וגבי קנה גבוה חשיב אינו משתמר משום זיקא שאינה יכולה לתפסו בידי' משום גובהו וכמ"ש הרשב"א:
והמתבאר מכל מה שכתבנו לשיטת רש"י ז"ל דעכ"פ כי לא אתא זיקא ה"ל למפרע אויר שסופו לנוח כיון דאגלאי מלתא דלא שלט בי' זיקא וגם סיבה אחרת לא היתה לו שלא קלטו כלב ולא מחקוהו גשמי' וכיוצא וכיון דבסופו נח ה"ל שפיר אויר שסופו לנוח:
אמנם שטת הרמב"ם היא דברישא לא תני נמחק או נשרף בין לפי' הרב המגיד דלעולם כי אתי הגט דרך עלי' שלא כדרך תנועה הטבעית תו לא מהני אפי' דרך ירידה ובין לפי' הר"ן וברישא לא תני נמחק או נשרף משום דאיכ' דרך עלי' ע"ש וא"כ רישא לא מיירי בנמחק וצריך לומר לפ"ז דאפי' נח הגט לבסוף ה"ל נמי אויר שאין סופו לנוח כיון דאפשר דאתי זיקא ושדי לי' ואע"ג דמקרי חצר המשתמרת וכמ"ש אפ"ה מטעם אויר שאין סופו לנוח לא הוי גט ואפי' נח לבסוף וא"כ צריך לומר כיון דמעיקרא לא הי' סופו לנוח בודאי כיון דאיכ' זיקא ויכול להיות שלא יהי' סופו נח לא קני האויר אע"ג דנח לבסוף כיון שהאויר לא הי' עומד לנוח בודאי דבעינן שיהי' אויר שסופו לנוח בודאי ודו"ק:
ס"ק ה
אבל אם קדם האיש בפ' הזורק לא שנו אלא קדם גט לדליקה אבל קדם דליקה לגט לא מ"ט מעיקרא לשריפה אזיל וכתב הרמב"ן בחידושיו ז"ל לא דמי לאויר שאין סופו לנוח דהתם איכא אויר אבל הכא אויר דליקה הוא והכי אמרי' בהדיא בפ' השואל התם לא מפסיק מידי הכא מפסיק כלי וכ"ש היכא דמפסיק דליקה וי"ל דאפי' לא מפסיק דליקה כגון שזרק לתוך אויר החצר והיתה דליקה בראש החצר השני אינו גט דמאבדו לדעת הא דמעיקרא לאיבוד זרק עכ"ל:
ונראה דהרמב"ן לשיטתו אזיל שכתב ר"פ כיצד הרגל בהא דבעי רבא דרכה כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינין וגופי' הוא או דילמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהון תפשוט לי' מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל דאמרינן לי' מנא תבירא תבר:
לרבה פשיטא לי' לרבא מיבעיא לי' ופסק שם הרי"ף ז"ל כרבה דבתר מעיקרא אזלינין ודעת בעל הטור דהוי ספיקא דדינא כיון דלרבא מיבעי' לי'. והרמב"ן שם העלה בס' המלחמות דאפי' אי נימא בתר בסוף אזלינן פטור המשבר כיון דאין לו דמים שהרי סופו להשבר אלא אי בתר מעיקרא אזלינן חייב הזורק ואי בתר בסוף שניהם פטורין הזורק פטור כיון דאזלינן בתר בסיף לאו מידי עביד והמשבר פטור דאין לו דמים והלכה כרבה וחייב הזורק ע"ש. וא"כ ה"נ כיון דסופו לדליקה אזלינן בתר התחלה תיכף כאילו נשרף מיד דמה"ט הזורק חייב דה"ל כאילו שיברו מיד כיון דסופו לישבר לכך להרמב"ן אפי' לא מפסקא דליקה לא הוי גט כיון דסופו לישרף כשרוף דמי ולשיטת בעל המאור דהוי ספיקא אי בתר בסוף אזלינן ולא מיחייב הזורק ולא אמרי' כל העומד לישבר כשבור ה"ה הכא לא אמרי' כשרוף דמי והוי ספק מגורשת ואע"ג דאין לו דמים דמה"ט המשבר פטור בגט לא בעינן דמים שהרי כתבו על אסורי הנאה כשר וכיון דמספקא לן אי אזלינן בתר בסוף או בתר מעיקרא ה"ל ספק מגורשת:
והא דאתי עלה הרמב"ן מטעם אויר דליקה ותיפוק לי' שאינו משתמר וכבר כתבנו דלאו דוקא משתמר מבני אדם בעינן אלא מכל אחריות היינו משום דכשם דאמרי' באויר שע"פ הגג דחשיב חצר המשתמר אע"ג דאתי זיקא ושדי לי' ומשום דיכולה לתפוס הגט בידה וכמ"ש לעיל בשיטת רש"י ה"נ בדליקה יכולה לתפוס הגט בידה קודם שיפול לדליקה וחשיב לי' חצר המשתמר אלא כיון דלא תפסה אותו בידי' קודם שנשרף ואזלינן בתר מעיקרא ולשיטת הרמב"ן אינו גט ועמ"ש בס' קצה"ח סימן שפ"ו סעיף ד':
סעיף ו
ס"ק ו
וכגון שנמחק לאחר שהתחיל לירד בפ' הזורק לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה אבל נמחק דרך עלי' לא מ"ט מעיקרא לא למינח קאי. וכתבו תוס' ז"ל לא דמי להא דבעי רבא בפ"ק דמציעא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא דהכא דבדרך עלי' אינו דומה כל כך שיהא עומד לנוח א"נ התם בבית מקורה דומה יותר עומד לנוח עכ"ל ובחי' הרשב"א כתב דשאני דרך עלי' דמיכבד טפי שהוא מתרחק מן ההנחה שהולך כלפי מעלה אבל התם לא מיירי כדרך עלי' ע"ש:
ולענ"ד נראה טעמא דמש"ה לא מהני דרך עלי' דכל דרך עלי' ה"ל הגבהה וכמבואר בח"מ סימן רס"ט והוא מדברי תוס' והרא"ש והמרדכי פ"ק דמציעא ע"ש דכל שמוגבה מכחו דרך עלי' ה"ל הגבהה אע"ג דלא נקיט לי' בידי' וכדאמרי' פ' שילוח הקן זיל וטרף אקינא כי היכא דלגבינהו ולקנינהו אבל דרך ירידה לאו הגבהה היא כדמוכח פ' הגוזל דף צ"ח בההו' דאדיי אדויי ע"ש וכיון דדרך עלי' ה"ל הגבהה קונה בכל מקום אפי' ברשות מוכר א"כ כל שמגביהו ה"ל כאילו הוא בידו ממש מש"ה לא מהני נמחק או נשרף דרך עלי' דנהי דה"ל חצירה אפי' דרך עלי' דהא מ"מ אויר חצירה הוא כיון דה"ל הגבהה הרי הוא כאילו עדיין בידו הוא דכל הגבהה כידו ממש הוא ולכך קונה אפי' ברשות מוכר וא"כ ה"ל כאילו נקטו בעל בידו כיון דמוגבה מכחו ואילו נקט לי' בעל בידו לא מהני אפי' בחצירה לכך כל דרך עלי' לא הוי גט דה"ל כאילו הוא עדיין בידו ממש עד דאזיל לי' דרך ירידה דאז כלתה לה הגבהת הבעל דדרך ירידה לאו הגבהה היא וקנתה לה חצירה ודו"ק היטב ועמ"ש בס' קצוה"ח סימן ער"ג סק"ד:
וז"ל רש"י אינה מגורשת דדרך סילוקו לא מקרי נתינה אלא דרך הנחתה לבא לרשותה עכ"ל ואפשר שכיון למ"ש דכל דרך עלי' לא מקרי נתינה כיון דה"ל הגבהה וקונה בכל מקום ואפי' ברשות מוכר א"כ עדיין לא יצא מרשות הבעל וה"ל כאלו עדיין בידו ולא מהני חצרה כיון שהוא ביד הבעל ודו"ק:
סעיף ח
ס"ק ז
ויצא חוץ לרשותה אינה מגורשת וכתב הרה"מ פ"ה מה' גירושין ואע"ג דגבי ממון זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר הוא בעי' דלא אפשיטא. לענין גיטין בעינן דוקא אויר שסופו לנוח ע"כל וב"ש כתב עליו דלא הי' צריך לזה דהא כתב הרמב"ם פ"ד ממעשה הקרבנות אויר שאין סופו לנוח אינו כמונח וכתב שם הכ"מ משום דבזבחי' פ"ב בעיא דאפשיטא היא ע"ש דף כ"ה את"ל לאו כמונח דמי אויר שסופו לנוח מהו והרמב"ם ס"ל כשיטת הגאונים דכל את"ל בעיא דאפשיטא הוא וא"כ להרמב"ם אינה מגורשת אפי' בספק אבל בטור מ"ש אינה מגורשת יש לפרש אינה מגורשת בודאי אבל היא ספק מגורשת ע"ש וכ"כ בס' ברכת הזבח פ"ב דזבחי' ע"ש שהניח בקושיא דברי הרא"ש והטור שכתבו באויר שאין סופו לנוח דה"ל ספק מגורשת דהא בזבחי' אפשיטא דלאו כמונח דמי ע"ש שהניח בצ"ע. והמעיין שם בזבחים דף כ"ה יראה דהתם מלתא אחריתא היא דגרסימן התם השוחט צריך שיתן ורידין לתוך הכלי אתמר נמי אמר ר' יוחנן ורידין צריך שיראו אויר הכלי בעא מיני' ר' אסי מרבי יוחנן הי' מקבל ונפתחו שירי המזרק עד שלא הגיע הדם לאויר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא וז"ל רש"י עד שלא הגיע הדם לאויר המזרק לבית דופני המזרק בעוד הדם למעלה מהן מיהו על כנגד אוירו הן דהא ורידין רואין אויר כלי אויר שאין סופו לנוח כגון האי שעתידין שוליו ליפול עד שלא יגיע הדם לתוכו כמונח דמי וה"ל כמי שנתקבל ונשפך וכשר לאסופי או לאו כמונח דמי וה"ל כמי שנשפך מן הצואר לרצפה דפסול וכשהגיע הדם לאויר דופנותיו עד שלא נפחת' שוליו לא מיבעי' ליה דמשנכנס לתוכו הוי קבלה עכ"ל רש"י. ומבואר מזה דהתם לא איבעי' לי' אלא היכא שעדיין לא הגיע לתוך מחיצות הכלי אלא למעלה באויר שכנגד תוכו של הכלי אבל אם הגיע לתוך אוירו של כלי אע"ג שנפחתו שוליו והי' ראוי שיפחתו שוליו אפ"ה משנכנס לתוכו ה"ל קבלה אלמא תוך אויר כלי הוי כמונח אע"ג שלא היה סופו לנוח ואלו הכא הגיע לאויר המחיצות תוך המחיצו' וגם בעיא דרבא גבי זרק ארנקי מיירי נמי דהוא תוך המחיצות ועל כרחך אין למדין דין קנין אויר חצר מההי' דזבחים דהתם לענין קבלה בכלי מקרי קבלה כשהוא בתוך המחיצות משא"כ הכא וזה ברור. וכן מוכח מהא דבעי שם אויר שסופו לנוח מהו ופשיט לי' מזרק אי אתה מודה במזרק שאי אפשר בלא זינוק ופירש"י צא ולמד מקבלת דם אי אתה מודה במזרק שאי אפש' בלא זינוק כששוחט על אויר הכלי ואין הדם שותת במקומו אלא מקלח לרוחב הכלי עד להלן ואי אויר שסופו לנוח לאו כמונח נמצא כשהוא יורד לכלי מן האויר הוא בא ולא מן הפר והתורה אמרה דם מהפר קבלהו עכ"ל ואכתי תקשי הא אי אפשר לזינוק שלא יהי' מעט דרך עליה כדרך הזינוק ועיין בחולין דף ל"ז וכל דרך עלי' לאו כמונח דמי לפמ"ש תוס' והרשב"א הבאתי דבריהם לעיל גבי נמחק דרך עלי' אויר שסופו לנוח כמונח דמי דבדרך עלי' אינו עומד כל כך לנוח וא"כ לא הוי דם מהפר כשזינקה מעט דרך עלי' ויורד אח"כ לכלי אע"כ צריך לומר כמ"ש דאין למדין דרכי קנין מהך דזבחים לענין קבלה בכלי וכמ"ש. ומ"ש הב"ש טעמא דהרמב"ם משום דה"ל אויר שאין סופו לנוח לענ"ד אי אפשר לומר כן מדכתב הרמב"ם וכן בש"ע כאן אע"פ שהוא בתוך ג' טפחים סמוך לקרקע כיון שלא היה סופו לנוח ברשותה ע"ש וכיון דכל פחות משלשה כלבוד דמי תו לא בעינין בי' סופו לנוח כדמוכח מהא דפריך והא לא מינטר ופי' רש"י וה"ל אויר שאין סופו לנוח ומשני אבימי בפחות מג' סמוך לגג מבואר מזה דפחות מג' סמוך לגג ה"ל כאילו מונח ע"ג קרקע ממש ואין לזה דין אויר שסופו לנוח ולכן נראה דטעמא דהרמב"ם בזרק בפתח זה ויצא בפתח אחר הוא משום דמתגלגל לא מהני בגיטין וכמ"ש הרשב"א גבי היתה ידה עשויה קטפרס דאפי' נפל על ידה אינה מגורשת וכתב שם אע"ג דגבי ממון מהני מתגלגל וכדאי' פ"ק דמציעא אבל גבי גט לא מהני משום דבעינן נתינה גמורה ע"ש וא"כ ה"נ בזרק בפתח זה ויצא בפתח אחר לא עדיף מתגלגל כדאמרי' פ"ק דמציעא דף י"ב ומש"ה לא מהני אפי' תוך ג' דהוי כקרקע ומשום דבגיטין בעינין נתינה גמורה ואפי' מתגלגל תוך ידה לא מהני וא"כ אפי' לדעת הטור דס"ל באויר שאין סופו לנוח ספיקא הוא בגיטין מודה דכה"ג דזרק בפתח זה ויצא בפתח אחר דלא מהני משום דלא גרע ממתגלגל דאינה מגורשת דבגיטין בעינן נתינה גמורה וזה ברור לענ"ד ודוק
סעיף ט
ס"ק ח
ואין לה שולים לשיטת הרמב"ם אין לה שולים לפנימית ולשיט' תוס' והרא"ש אין לה שולים לחיצונה. וכתב ב"ש ז"ל וע"כ איירי בקרקע שלה הוא עומד וכמ"ש הר"ן דאל"כ קשה הא קי"ל כלי אינו קונה אפי' בסמטא ונשמע מכאן כליו של לוקח בתוך כלי של מוכר ועומד ע"ג קרקע של לוקח אינו קונה דאל"כ למה ליה לאוקמי בקופה שאין לה שוליים עכ"ל. ודברי ב"ש נראין תמוהין במ"ש בפשיטות דכליו של לוקח אינו קונה אפי' בסימטא והרי מבואר להדיא פ' הספינה דף פ"ה דבסימטא כיון שיש לו רשות ללוקח להניח שם כליו קונין לו כליו וכן מבואר בש"ע ח"מ סימן ר' סעיף ט' והוא דעת הרמב"ם ואפי' לדעת הרא"ש פ' הספינה דבסימטא אינו קונה אא"כ מדד או אמר ליה זיל קני וכן דעת הטור היינו מטעמא דכתב שם הרא"ש דכל זמן שלא מדד המוכר אין דעת המוכר שיקנה לו ללוקח הכלי עד שיאמר לו בפי' זיל קני או שימדוד ע"ש וכאן גבי גט לא שייך מדיד' ועוד כיון שאמר לה בע"פ הרי את מותרת לכל אדם ובו תהי' מגורשת ממני הרי אומר לה זיל קני וזה פשוט וברור. ומ"ש הב"ש בשם הר"ן דמיירי בעומד בקרקע שלה היינו משום דסימטא נמי קרקע שלה מקרי כיון דיש לה רשות להניח שם כלי' ותדע דהא הר"ן כתב כן בשם הרמב"ן ובחידושי הרמב"ן כתב להדיא דמיירי בעומד בסימטא ע"ש א"כ ע"כ לא אתי הר"ן אלא לאפוקי רשות הרבים אבל סימטא מקרי נמי קרקע שלה כיון שיש לה רשות להניח שם כליו וכמ"ש ומ"ש הב"ש מדין כליו של לוקח בתוך כליו של מוכר ועומד על גבי קרקע של לוקח דאינו קונה לפענ"ד נראה דדבר זה תלוי באשלי רברבי הרמב"ם והרא"ש ז"ל דלדעת הרמב"ם הא דכליו של לוקח ברשות מוכר וכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח לאו משום ספיקא היא אלא משום דדינא הכי הוא דבעינן תרתי כליו של לוקח וברשות לוקח. ולדעת הרא"ש ושאר פוסקים הא דכליו של לוקח ברשות מוכר וכן כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח היינו משום ספיקא שמא הרשות מבטל הכל או שמא הכלי מבטל הרשות ומש"ה כתב הטור ח"מ סימן ר' דאי אתרמי תרוייהו בחד לוקח וחד מוכר חדא כליו של לוקח ברשות מוכר וחדא כליו של מוכר ברשו' לוקח קנה חד מינייהו ממ"נ אלא דיד מוכר על העליונ' ליתן לו איזה שירצה ועל השני הוי המוציא מחבירו כו' ע"ש. וא"כ השתא ומה תרי זביני מצי לוקח לאתויי עלי' ממ"נ וקנה חד מינייהו כ"ש היכא דאיכא בחד זביני כליו של לוקח ברשות מוכר וכליו של מוכר ברשות לוקח כי הכא דכליו של לוקח בכליו של מוכר ברשות לוקח דקנה לוקח האי זבינא ממ"נ דאי הרשות מבטל הכלי הרי הם ברשות של לוקח וקונה לו רשותו ואי כלי מבטל הרשות הרי הם בכליו של לוקח וקונה לו כליו אבל לשיטת הרמב"ם דלא מספיקא הוא אלא משום דתרוויהו בעינן ואי ליכא חדא מעכב הקנין ואי אתרמי תרי זביני חד כליו של לוקח ברשות מוכר וחד כליו של מוכר ברשות לוקח לא קני כלל ולא מפיק מיני' דמוכר מידי דכל אחד מעכב הרשות וגם הכלי וא"כ ה"ה בחד זביני כה"ג נמי לא קני ועמ"ש בס' קצה"ח סימן ר' סק"ו:
סעיף יא
ס"ק ט
השאיל לה הבעל מקום בחצירו. ז"ל הרמב"ם השאיל לה הבעל מקום בחצירו ולא ייחדו לה וזרק לה גט והגיע לארבע אמות שלה שהיא עומדת בהן הרי זו מגורשת נתגלגל ונפל על גבי קורה או ע"ג סלע רחוק ממנה אם המקום שנפל עליו אין בו ד' אמות על ד' אמות כו' הרי אם לא חלק רשות לעצמו עכ"ל. וכתב הה"מ ז"ל בפירושו הראשון שאם זרקו לה ברחוק ד' אמות שהיא עומדת בהן לא נתגרשה ומה שאמר שאם המקום שנפל עליו אין בו ד' אמות על ד' אמות כו' הוא שבתחלתו נח תוך ד"א שהיא עומדת ואח"כ נתגלגל ונח באותו מקום וזהו שכתב רבינו חננאל ונפל כו' לומר שאם בתחלה נח ברחוק ד' אמות אינה מגורשת ויהיה הטעם שלו מפני שאע"פ שהשאיל לה מקום בחצירו אינו קונה אלא בקירוב מקום שהיא עומדת בו שהרי בחצר שלה אינו קונה לה הגט אלא בעומדת בצדה כמו שנתבאר ואם נפל ברחוק ממנה נמצא שאותו מקום בלבד מושאל לה ונמצא שאינה עומדת בצד המקום המושאל לה והיאך תתגרש דלא עדיף ודאי מחצירה שאינה מתגרשת אלא בעומדת בצדה או שמא דעתו ז"ל שכל שנפל תוך ד' אמות שהיא עומדת בהן מגורשת אע"פ שנפל במקום שיש בו ד' על ד' או גבו' עשרה ולא אמרו שאינה מגורשת במקום כזה אלא ברחוק ממנה וזה שכתב רבינו או ע"ג סלע רחוק ממנה לומר שאם היה קרוב לה בכל גווני מגורשת כו' ומ"מ נראה שכונתו היתה למ"ש תחלה עכ"ל. ומדברי הר"ן נראה שמפרש כפירוש השני של הרב המגיד אלא שכתב עלה בצ"ע מנין לו זה. ולכן נראה לענ"ד עיקר כלשון הראשון של הה"מ אלא שדבריו צריכין ביאור וצריך לומר דכל שמשאיל מקום בחצירו אינה קונה בחצר אלא מקום הגט לחודי' וכל החצר שסביבותיו אינו נקנה לה ולכך אם הגט מונח ברחוק ממנה כיון דרחוק מן הגט ד' אמות נהי דקנתה מקום הגט ושם במקום שהוא מונח הוא חצירה הרי אינה עומדת בצדה ולא קני אבל נפל הגט תוך ד' אמות שלה כיון דמקום שנפל הגט הוא חצירה ה"ל עומדת בצדה דהא קרוב הוא לה תוך ד' אמות ולכך קני והיכא דנפל אפיסלא שיש בו אחד מג' דברים שחולקת רשות בפני עצמה וזה לא הקנהו לה אפי' נח בו הגט ומש"ה אפי' נפל תוך ד' אמות שלה ונתגלגל ונפל ע"ג קורה או ע"ג סלע לא מהני כיון דנתגלגל מתוך ידה לא מהני בגיטין כמ"ש הרשב"א בחידושיו פ' הזורק גבי עשאה ידה כקטפרס ומשום דבעינן נתינה מעלייתא וכן פסק הרמב"ם וש"ע סעיף ט"ו ומש"ה אפי' נח בתחלה תוך ד"א שלה כיון דנתגלגל לחוץ לרשותה לא עדיף מידה שנתגלגל מתוכה דלא מהני אלא היכא דנפל הגט תוך ד"א שלה ונתגלגל ברחוק על פיסלא שאין בו א' משלשה דרכים שחולקת רשות לעצמה ה"ז מגורשת כיון דהשאיל לה מקום לקנות הגט כל היכא שהגט יורד ומתגלגל שלה הוא ונמצא שהתחיל מקום חצירה בקרוב לה תוך ד' אמות ונמשך לה החצר עד מקום שנח הגט וכיון דהשאיל לה מקום לגט הרי הוא עומדת בצדה כיון דחצרה מתחלת תוך ד' אמות שלה ונמשכה להלן ואנן לא בעינן גבי חצר דידה רק שתהא עומדת בצדה ר"ל בצד החצר אף שהגט מונח להלאה ברחוק מקום רק שיהא מונח באותה חצר ולא בעי' שתהא עומדת בצד הגט אלא בצד חצירה וכיון שנח קרוב לה ונתגלגל אח"כ עד הפיסלא כל אותו המקום הוא שלה והרי היא עומדת בצד חצירה ודו"ק. וב"ש כתב על דברי הרה"מ וז"ל ופי' זה תמוה דאם נח תוך ד' אמות שלה מיד היא מגורשת ומה לי שנתגלגל אח"כ וכן הקשה הש"ך עכ"ל ולפי מ"ש ביאור הדברים לא קשה מידי. אך קשה דכאן משמע מדברי הרה"מ דעומד בצדו היינו בקירוב ד' אמות לחצירה ופי"ז מגזילה כתב הרה"מ דעומד בצדו היינו בתוכו ולא בצדו וכ"כ הרמ"א בח"מ סימן ר' ע"ש. וכאן בדין חצר לא הביאו וצ"ע ועיין פ' הזורק דף ע"ט דקאמר ואלא בגג דידי' וחצר דידה רישא בגג דידה וחצר דידי' וכו' אלא לאו דאושלה מקום דחד מקום מושלי אינשי תרי מקומות לא מושלי אינשי ע"ש. ועיין לעיל דף ע"ח בתוס' ד"ה ותתגרש מאוירא שכתבו דד' אמות קונות אפי' לא מינטר אי משום דכל תוך ד"א חשיב מינטר אי משום דלא בעי' מינטר גבי ד"א והא דפריך בגמ' והא לא מינטר ולא משני דאיירי דעומדת תוך ד"א של הגט משום דעומדת על הגג מיירי אפילו חוץ לד"א ע"ש ולפי מ"ש הרה"מ דגבי אושלה מקום צריכה לעמוד תוך ד' אמות של הגט כדי לקנותו מפני שאין נקנה לה אלא מקום הגט ואי לא קאי גבי' ליכא עומד בצדו א"כ הדרי' קושית התוס' לדוכתה דמאי פריך והא לא מינטר לישני ליה דתוך ד"א לא בעי' דמינטר ואפשר דמשום הכי לא משני ליה דמיירי תוך ד"א כי היכי דלא תפשוט בעיא דר' אלעזר ארבע אמות שאמרו יש להם אויר או לא דהא במתני' תנן כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת (הגהה צ"ע דלתירוץ ראשון של תוס' כל ד' אמות ה"ל מינטר אלא דאיבעי' ליה לר' אלעזר אע"ג דמינטר כיון דד"א רבנן הוא דתקינו ליה אין להן אויר ולא דמיא לחצר שהוא שלו לגמרי' דיש לו אויר ע"ש היטב א"כ אי הוי משני דעומדת תוך ד"א של הגט לא איפשיטא איבעי' דידי' דהא איהו מושיל לה מקום הגט וה"ל חצר דידה ממש ופשיטא דאית לה אויר ומה דבעינן שתעמוד תוך ד"א של הגט הוא רק כדי שתהא עומדת בצד החצר אבל הקנין אינו קנין ד' אמות שתקנו חכמים רק קנין חצירה ויש לה אויר אמנם לתירוץ ר"י שבתוס' שם פשיטא דקושיא מעיקרא ליתי' דאיהו מפרש איבעי' דר"א לאידך גיסא דאף תוך ד"א אפשר דלא מינטר ובחצר דידה כה"ג ודאי לא קני אלא דאיבעי' לי' לר"א בקנין ד"א דתיקנו ליה רבנן שיהיו שלו אע"פ שבאמת אינן שלו אפשר דה"נ תקנו שיקנו לו אע"ג דלא מינטר ע"ש א"כ באויר הגג דאמרינן דהוי חצר דידה ממש דאיהו מושיל לה מקום הגט ולא משום תקנת חכמים הוא פשיטא דהיכא דלא מינטר לא קני' ואפי' תוך ד"א ושפיר פריך הש"ס והא לא מינטר ולפ"ז צריך לומר דס"ל להרה"מ כשיטת הר"י ואתי שפיר ודוק היטב). והנה לפמ"ש הרה"מ דלא קנתה בחצר רק מקום הגט צריך לומר דכי נפל הגט באויר החצר קנתה גם גוף הקרקע שכנגד הגט דבמתני' תנן כיון שיצא ממחיצת הגג הרי זו מגורשת אע"פ שנשרף או נמחק ואי ס"ד דלא קנה קרקע היכא מהני אויר החצר הא אפילו היכא דמפסק כלי לא מהני אויר החצר וכדאמרינן פ' השואל דף ק"ב ע"ש כ"ש היכא דקרקע גופה לא קני לה רק אויר החצר לחוד פשיטא דלא קנה אויר אע"כ צ"ל דכיון דאושלה מקום הנחת הגט ניחא ליה שתקנה כל מקומו וכי נח באויר החצר שתקנה גם בקרקע שתחת הגט ולכך ממילא גם אויר החצר קונה:
סעיף יג
ס"ק י
היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו בפ' הזורק דף ע"ח אמר לי' שמואל לר' יהודא שיננא כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידיה ופירש"י כדי שתשוח ותטלנו הוא דהוי קורבה דמתני' וכתבו תוס' דהיינו דוקא ברשות הרבים אבל בחצירה אין צריך שיגיע גט לידה ע"ש והנה לכאורה שמואל דלא כמאן דהא בקרוב לה אמר רב ד' אמות ור' יוחנן אמר אם יכולה לשמרו וא"כ שמואל דלא כרב ולא כר' יוחנן. ואפשר דשמואל נמי ס"ל קרוב לה היינו ד' אמות כרב והא דקאמר שעורא כדי שתשוח ותטלנו היינו משום דכדי שתשוח ותטלנו הוא מעט פחות מד' אמות לפי שיעור קומת אדם בינוני ג' אמות וכמ"ש הר"ן שם וצריך שיהיה הגט מונח בפחות מד' אמות משום דבעינן עומד בצדו וכבר פסק רמ"א בח"מ סימן ר' דעומד בצדו היינו בתוכו ולא חוצה לו והוא מדברי הרה"מ פי"ז מגזילה ולכך צריכה שתעמוד תוך ד' אמות שהוא צירה ומש"ה צריך קירבה בכדי שתהא עומדת תוך ד' אמות שהוא תוך קצירה וק"ל:
סעיף יד
ס"ק יא
אין להתירה לעלמא עד שיגיע גט לידה שם פרק הזורק אהא דאמר ליה שמואל לרב יהודא את לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה א"ל רב מרדכי לרב אשי הוי עובדא הכי ואצרכה חליצה וכבר כתבתי בשם תוספו' דדוקא ברה"ר אבל בחצירה אין צריך שיגיע גט לידה כדאמרינן לעיל תיזל ותיחוד ותפתח ע"ש. ובחידושי הרמב"ן כתב בשם רבינו חננאל דאפילו זרקו לחצירה לא משתריא אלא עד דמטי גיטא לידה ורבא דאמר לעיל תיזל ותיחוד ותפתח שמא לפוסלה על האחין שיהיו כופין אותו לחלוץ עכ"ל ונראה דהתוס' לשיטתייהו שפיר הוכיחו דבחצירה משתריא לעלמא אע"פ שלא הגיע גט לידה דאיתא בשטה מקובצת פ"ק דב"מ דף י"ב גבי מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותי' ומציאתה שלה ע"ש שהביא בשם הרמ"ך ז"ל וקרוב לומר שאם נשבית אינו חיוב לפדותה כיון שהיא ספק מגורשת אין אני קורא בה ואהדרינך לי לאנתו וה"ה שאינו אוכל פירות כיון שנתן לה גט ואפשר לומר כיון שאינה מגורשת ודאי עדיין אשתו היא לכל דבר חוץ ממציאתה עכ"ל וכבר כתבנו לעיל סימן ע"ח סק"א שכן היא דעת התוס' דכל שאינה מגורשת גירושין גמורין יש לבעל פירות ע"ש שהוכחנו כן בראיה ברורה מדכתבו גבי ג' גיטין דיש לבעל פירות כיון דלכתחלה לא תנשא אע"ג דאם נשאת לא תצא כ"ש במגורשת ואינה מגורשת דאפילו אם נשאת תצא וע"ש ושם בריש פרק הזורק גבי הא דאמר רבא תיזל ותיחוד ותפתח אי' א"ל רב עילש לרבא מה שקנתה אשה קנה בעלה כו' הדר אמר רבא ל"ש ארוסה ל"ש נשואה גיטה וחצירה באין כאחד ואי נימא כדעת ר"ח דבחצירה לא משתריא לאלמא אלא לפוסלה על האחין אם כן גם לאחר שבא הגט לחצירה עדיין משועבד לבעל לפירות וא"כ היכי קאמר רבא עלה גיטה וחצירה באין כאחד כיון דעדיין הבעל אוכל פירות אלא ע"כ דבחצירה משתריא לעלמא ומגורשת גמורה היא ושפיר קאמר רבא עלה גיטה וחצירה באין כאחד אמנם לשיטת רבינו חננאל דמפרש תיזל ותיחוד ותפתח היינו לפוסלה על האחין אפשר דס"ל כמ"ש הרמ"ך בתחלתו דכיון דאין אני קורא בה ואהדרינך לי לאינתו אין אוכל פירות ואינו חייב בפרקונה א"כ שפיר קאמר גיטה וחצירה באין כאחד ודוק. ואפשר לפרש בזה מה שפירש"י גבי ותיזל ותיחוד ותפתח שתקנה הגט בתורת אגב ע"ש. והוא לכאורה תמוה אמאי לא פירש בתורת חצר וכן פירשו באמת הרשב"א והר"ן ז"ל ע"ש אך לפמ"ש יש לומר דס"ל לרש"י כמ"ש ר"ח שקבלנו מרבותינו דע"י חצר לא עבדי' עובדא עד דמטי גיטא לידה דכיון דע"י קרוב לה שהוא כחצירה לא עבדי' עובדא משום גזירה שמא יאמרו על קרוב לו שהוא קרוב מה"ט גזרו אפי' בחצירה ממש שלא תתגרש ע"י קרוב לה עד שיגיע לידה וחדא גזירה דכולהו משום קנין חצר נינהו לכך לא ניחא לי' לרש"י לפרש בתורת חצר דלא ניחא לי' למימר דלפוסלה על האחין לחוד קאמר. אי נמי דס"ל דמגורשת ואינה מגורש' יש לו פירות ותו לא שייך גיטה וחצירה באין כאחד וכדפרישת לכך פירש"י משום אגב כיון שהוא קנין אחר לא שייך גבי הך גזירה דקרוב לה ומגורשת גמורה ומותרת לעלמא כאלו בא לידה ממש ודו"ק:
סעיף יח
ס"ק יב
וכן אם נתן הגט בחצירו ומכר לה החצר ר"פ הזורק ליקני' ניהלה לההוא דוכתא דיתיב בי' גיטא ותיזל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק בי' וכתבו שם בתו' ז"ל ולא הוי כמו טלי גיטך מע"ג קרקע דכיון שהגט בא מרשות הבעל לרשותה ה"ל כאלו נתנו לה עכ"ל. ואינו מובן דמה בכך שבא מרשותו לרשותה הא אפי' הגט מונח על יד הבעל ואמר לה טלי גיטך מידי נמי לא מהני וכמבואר לעיל סימן קל"ח סעיף א' וכן הקשה בחי' פני יושוע והניח דברי תוס' אלו בצ"ע ע"ש. ונראה ביאור דבריהם דודאי טלי גיטך מע"ג קרקע או אפי' מע"ג ידי לא מהני משום דבעי' ונתן בידה שיהי' הוא או שלוחו הנותן וכל שאינו מסייע בנתינה אלא היא מעצמה לוקחת מיד הבעל לא מהני אמנם כאן גבי חצר אין האשה לוקחת כלים אלא חצירה הוא שזוכה לה וחצר זה הי' עד עכשיו שלוחו של הבעל ועכשיו בקנין זה נעשה חצר שלה וזוכה לה וה"ל כאילו שלוחו של הבעל נתנו בחצרה דבא הגט המונח בחצרו מרשות הבעל שהוא שלוחו לחצר האשה שהיא כידה וכשנעשה מחצר הבעל חצר דאשה ה"ל כאילו נותן חצר לחצר ומקבל חצרה שהיא כידה מחצירו שהוא שלוחו וכן נראה מלשון הרמב"ן בחידושיו שם גבי תיזל ותיחיד ותפתח ע"ש דמפרש לה שהוא מונח בבית שליח ולפיכך אמרי' שיקנ' בעה"ב שהוא שליח להולכה חצירו לאשה זו ותתגרש כמיד הבעל כדאמרי' קנאתו ומתגרשת בו דודאי חצרו של שליח כידו היא עכ"ל וא"כ מה שמקבל רשות מרשות הוי לי' כאלו שלוחו נותן לידה או ליד שלוחה ומש"ה דוקא בחצר דבעל מהני זכי' אבל בחצרי הבאה לאחר מיכן כגון שהי' הגט מונח בחצר דאחרים ולא הי' שליח הבעל לא מהני הקנאת החצר דאכתי טלי גיטך מע"ג הקרקע הוא. אך קשה לפ"מ דמסקי' פ"ק דמציעא דף י"ב דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי וחצר דאשה משום ידה וא"כ חצר דבעל לא הוי אלא שליח דבעל והרי לא חזרה שליחות אצל הבעל כדפריך פ"ב דגיטין גבי האשה עצמה מביאה את גיטה ומוקמינין לה באומר לה הוי את שליח להולכה עד דמטית להתם וכי מטית להתם הוי שליח לקבלה ופריך עלה והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ופירש"י שליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחות לחבירך וזה אינה ראוי לחזור אצל שולח' שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח"כ נעשית היא בעל מעשה ובטל השליחות קודם שתחזור ע"ש וה"נ החצר דבעל שהי' שליח הבעל נעשה יד דאשה והיא בעל המעשה. ואפשר לחלק ולומר דדוקא היכא דנעשה משליח להולכה שליח לקבלה כההיא דר"פ התקבל וכן היכא דשליח נעשה בעל המעשה כההיא דפ"ב דגיטין דכיון דשליח זה נשתלח אל עצמו לא חזרה שליחות לבעלים כיון דהשליח הוא עתה בעל המעשה או שהוא באמת בע"ד כהאי דפ"ב דגיטין שהיא בעצמה האשה המתגרשת או שהוא שליח של האשה ושלוחו של אדם כמותו והרי הוא עתה בעל המעשה אבל גבי חצר אין החצר נעשה עתה בעל המעשה כיון דחצר דאשה משום ידה אתרבאי ונעשה החצר כיד אריכתא של האשה והאשה היא בעלת המעשה שמקבלת ע"י יד ארוכה לכך שפיר יכול ליעשות החצר שהיא שלוחו של בעל יד האשה והרי בא הגט משולחו ליד האשה משא"כ בשליח הולכה שנעשה שליח קבלה כיון דשליח קבלה אינו כיד האשה אלא שלוחה אלא ששליחה כמותה ועומד במקומה והרי הוא עתה הבעל המעשה וכאלו נשתלח לעצמו לכך לא מקרי שליחות אבל חצר שנעשה יד דאשה ה"ל האשה בעלת המעשה אלא שמקבלת ע"י יד אריכתא ושפיר הוי שליחות מן הבעל ליד האשה ודו"ק ועיין פ"ב דגיטין דף כ"א בהא דאמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה קנאתו ומתגרשת בע"כ כו' אמר לי' אביו מכדי חצר מהיכא אתרבאי מידה מה ידה דאיתא בין מדעתה בין בע"כ והא מתנה מדעתה איתא כו' מתקיף לה רב שימי בר אשי והא שליחות דמדעתה איתא בע"כ ליתא ואביי אטו שליחות מידה אתרבאי מושלחה אתרבאי. והקשו בתוס' ד"ה אטו שליחות וז"ל וא"ת דבפ"ק דמציעא אמרי' חצר משום יד אתרבי ולא גרע משליחות כו' א"כ הכא דכתב לה שטר מתנה עליו אע"ג דלא הוי דומי' דידה כיון דמתנה ליתא בע"כ תתגרש מכח שליחות ע"ש. ולפמ"ש ניחא דמתורת שליחות לא תוכל להתגרש דא"כ ה"ל כמו שליח להולכה שנעשה שליח לקבלה דאיבעי' לן ר"פ התקבל ומשום דלא חזרה שליחות לבעלי' דהא דמהני כשמקנה לה חצרו ולא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע היינו משום דחצר דאשה משום יד אתרבי וה"ל כאלו בא משליח הבעל ליד האשה דחצרה ה"ל יד אריכתא וה"ל גוף אחר בעל המעשה וכדכתיבנא אבל אם נעשה עתה שליח של האשה ה"ל כאלו נשתלח לעצמו והיא עתה בעצמו בעל המעשה ולא חזרה שליחות לבעלי' ולא מהני לכך שפיר קאמר דמטעם יד לא מהני כיון דמתנה ליתא בע"כ ומתורת שליחות כה"ג בלא"ה לא מהני דה"ל כמו שליח להולכה שנעשה שליח לקבלה ודו"ק ואכתי צ"ע בדברי התוס' שכתבו כיון שהגט בא מרשות הבעל לרשותו. ועיין במרדכי ר"פ הזורק גבי הא דאמר תיזל איהי ותיחוד ותפתח שהקשה ג"כ דהא ה"ל טלי גיטך מע"ג קרקע וכתב וז"ל ומיהו הא לא קשי' כיון דגיטה וחצירה באין כאחד ה"ל כאלו זרקו לתוך חצירה עכ"ל וגם אלה דברים סתומי' ונראה כוונתו דמה דלא מהני טלי גיטך מע"ג קרקע היינו משום דקבלתה לא בא מכח נתינת הבעל אלא מעצמ' היא נוטלת אבל הכא קבלתה בא לה מכח הבעל דהא קבלתה ע"י חצירה ולא נעשה חצירה אלא ע"י בעלה במה שנתן לה החצר שנעשה ידה לקבל הגט א"כ ה"ל מסייע בקבלתה וכל שמסייע בקבלתה ה"ל ונתן אבל חצרה הבאה לאחר מיכן כגון שקנאתו מאחר ולא באה לה מכח הבעל ה"ל טלי גיטך מע"ג קרקע. ונראה דזו היא שיטת רש"י ז"ל פ"ב דגיטין דף כ"א גבי כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומיגרשא בי' ופירש"י דה"ל האי עבד כחצירה וגיטה באין לה כאחד עכ"ל ואחר זה גבי חצר הבאה לה לאחר מיכן פירש"י ז"ל וכי אתי לה האי חצר לידה לאו מכח הבעל אתי לה דנהוי נותן לה החצר והגט ביחד עכ"ל ונשמע מזה דחצר דבעל כשקנאתו ומתגרשת בו ה"ל מקבלת מכח הבעל כיון שנותן לה החצר והגט ביחד ומה שבא לה החצר מכח הבעל ה"ל כמו נתינת הגט וכאילו הוא זרק לחצירה דמסייע לה בקבלתה. ואיכא למידק לפ"ז חצרה הבאה לה לאחר מיכן אמאי לא מהני דהא ר"פ הזורק פריך חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומסיק דגיטה וחצירה באין כאחד א"כ כל החצרות הבאות לה לאחר מיכן הרי הן משועבדות לבעל לפירות וע"כ צריכין אנו לומר דגיטה וחצירה באין כאחד וכל היכא דבאי כאחד תו לא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע. ואפשר כיון דמשכחת חצרה בלאו טעמא דגיטה וידה באין כאחד כגון שכתב לה בעלה דו"ד אין לי בנכסייך וכדמשני עלה ר"פ הזורק ובכה"ג חצר הבאה לאחר מיכן ודאי דהוי טלי גיטך מע"ג קרקע מש"ה גזרו על כל חצר הבאה לאחר מיכן אפי' היכא דאית לי' לבעל פירות. ולכאורה יש לדקדק בהא דאמר רבא פ' הזורק דף ע"ח טלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני והא רבא דאמר ר"פ הזורק בהא דפריך חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה אמר רבא אטו יד דאשה לא קני' לי' לבעל אלא גיטה וידה באין כאחד ה"נ גיטה וחצירה באין כאחד וא"כ היכי משכחת לי' לדידי' גיטך מע"ג קרקע דהא יד דאשה קא קניא לי' לבעל ואינו אלא משום גיטה וידה באין כאחד והיכא דבאין כא' תו הוי טלי גיטך מע"ג קרקע לפי מ"ש המרדכי מיהו לפי המסקנא שם ניחא דאמר לי' רבינא לרב אשי רבא יד דאשה קא קשי'. נהי דקני לה למעשי' ידי' ידה גופה מי קא קני לה א"ל רבא יד דעבד קא קשי' לי' כו' וא"כ ביד דאשה לא צריכנא לגיטה וידה באין כאחד ומש"ה שפיר קאמר רבא דטלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני. ולפ"ז ביד דעבד דודאי קשי' לי' דהא קני' לי' לרבי' וע"כ צריכנא למימר דגטו וידו באין כאחד א"כ תו לא אכפת לן אם אומר לעבדו טול גט שחרורך מע"ג קרקע והוי שחרו' ואע"ג דילפינן לה לה מאשה לכל מילי מ"מ כיון דגבי עבד גיטו וידו באין כאחד תו לית בי' משום טלי מע"ג קרקע. ובספר מכתב מאלי' שער ו' סימן א' ראיתי שכתב וז"ל אשר ע"כ נראה דהך דינא דטלי גיטך מע"ג קרקע דקאמ' רבא דלאו מידי הוא לא הוי אלא גבי גט אשה דוקא והכי מוכחא סוגיא דפ"ק דגיטין דף ט' גבי מתני' דאחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוים למוליך ומביא כו' דפריך ותו ליכא והא איכא לשמה כו' ולא פריך והא איכא טלי גיטך מע"ג קרקע ע"כ נראה דבדבר זה לא שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים וכן מתבאר ג"כ מדברי הרמב"ם פ"ו מהל' עבדים שכתב בששה דברים שוים שחרורי עבדי' לגיטי נשים ובשאר דברים הרי הן כשאר כל השטרות כו' ע"ש אשר מבואר דלענין נטילה מע"ג קרקע שלא מכר מכלל ששה דברים אין שחרור ענין לגט כלל אבל גבי גט אשה שע"י שליח דינה כאשה עצמה ולא מהני טלי גיטך מע"ג קרקע עכ"ל. ולפי מ"ש נראה טעם נכון דטלי גיטך מע"ג קרקע מהני גבי שחרור וכדאמרן כיון דגיטו וידה באין כאחד הוי מהני נטילה מע"ג קרקע כי היכי דבאמת מהני גבי חצר וכדלעיל. אמנם בחידוש' הריטב"א פ"ק דקידושין כ"ג כתב בפשיטות דגבי עבד פסול טלי גיטך מע"ג קרקע וע"ש וזה דלא כמ"ש בס' מכתב מאלי' ומה שהוכיח מהא דתנן א' גיטי נשים ואחד שחרורי עבדי' כו' והא איכא טלי גיטך מע"ג קרקע נראה דלפי מה דמשני התם אהא דפריך והא איכא מחובר ושלא לשמה וקאמר מלתא דאית' בקדושין לא קתני ע"ש תו ליכא לאקשויי והא איכא טלי גיטך כו' דבקידושין נמי אית' לפי מ"ש בסימן ל"ו דהא דמהני בקידושין טלי קידושין מע"ג קרקע היינו דוקא בקידושי כסף דכשר אפי' במחובר דקנין כסף משום הנאה דאית בי' הוא אבל קידושי שטר דיליף מויצאה והיתה בעי' נמי נתינ' ולא מהני טלי שטר קידושין מע"ג קרקע ע"ש ולפמ"ש לעיל סימן קל"ו סעיף ז' טעמא דמחובר פסול משום מחוסר קציצה אע"ג דיכולה לקנות הגט בעודו מחובר מתורת חזקה בלא קציצה דקרקע נקנית בחזקה אלא משום דבמחובר ה"ל טלי גיטך מע"ג קרקע דליכא נתינה ע"ש וא"כ במאי דפריך והא איכא מחובר מיכלל בי' טלי גיטך מע"ג קרקע ובמאי דמשני לי' איפרקא נמי הא וחדא מלתא הוא ודו"ק אמנם לפי מ"ש בשם המרדכי דהיכא דגיטה וחצירה באין כאחד לית בי' משום טלי גיטך מע"ג קרקע וא"כ גבי שחרור כיון דע"כ בעינין גיטו וידו באין כאחד גבי עבד דידו קני' לי' וכדאמר רבא לית בי' משום טלי גיטך מע"ג קרקע וכמ"ש כל זה דוקא היכא שהעבד בעצמו מקבל את גיטו דאז אינו צריכין לומר גיטו וידו באין כא' אבל היכא דאחרי' זוכין בשחרור ומשום דזכין לאדם שלא בפניו אז לא מהני כשאומר להזוכה בשביל העבד טלי שחרור זה מע"ג קרקע דהכא ליכא גיטו וידו באין כאחד ועמ"ש בס' קצוה"ח סימן קכ"ה סק"ד ודו"ק:
ס"ק יג
כיון שקנתה החצר בשטר. ר"פ הזורק פריך מה שקנתה אשה קנה בעלה ומסקינן יד דעבד מי לא קני' לרבי' אלא גיטו וידו באין כאחד ה"נ גיטה וחצירה באין כאחד והיכא דכותב שטר מתנה לאשתו על חצר והניח השטר מתנה והגט בתוכו לכאורה יש לומר דכי היכי דקנתה הגט ע"י גיטה וחצירה באין כאחד ה"נ נקנה השטר מתנה לאשה ומשום דבאין כאחד דהא יד דעבד כולו לרבו ואפ"ה קונה השחרור משהגיע לידו ומשום דבאין כאחד ה"נ שטר המתנה והגט באין כאחד וכאלו הי' מגיע לחצירה. אך לא יתכן לומר כן דא"כ מי שכותב שטר מתנה על ביתו לחבירו והשטר מונח תוך ביתו הכי יעלה על הדעת שיקנ' המקבל מתנה ע"י זה שנאמר שבאין כא' הא ודאי לית' וטעמו של דבר אע"ג דגבי יד עבד נמי הוי כאלו מונח הגט בביתו ואפ"ה קנה. כבר ביארנו בס' קצוה"ח סימן ר' ס"ק דהתם גבי גט ושחרור אינו בתורת זכי' וקני' דהא איתי' בע"כ וקנין בע"כ ליתי' אלא ודאי דגבי גט אשה ועבד לא בעינין אלא נתינה לידה וכל שנתן לידה אע"פ שאינה רוצה לזכות בגט אינו משום זכי' אלא משום נתינה וכן בעבד ומש"ה אמרי' בהו גיטן וידן באין כאחד וכמו שפירש"י ר"פ הזורק עם נתינתו באה לידה והיינו עם נתינתו נעשה ידה וכן בעבד עם נתינת השחרור באה לו יד דכיון דאין צריך זכי' רק נתינה גמורה אמרי' עם הנתינה זכה בידו אבל בשטר מתנה דבעי' שיקנה המקבל מתנה בשטר בתורת זכי' ושיבא השטר לרשותו ממש שיזכה בו בדרך קנין גמור לא שייך למימר ששטרו וחצרו באין כאחד דכל זמן שלא זכה בשטר מתנה וליכא חצר דלא מהני נתינת השטר כמו בגט דסגי בנתינה לחודה אבל הכא זכיית השטר בעי' וכל שלא זכה בשטר ליכא חצר וא"כ אין כאן לא שטר ולא חצר וע"ש. ומה"ט נ"ל דדוקא בגט אשה ושחרור פסקי' כתבו על אסורי הנאה כשר אבל בשאר שטרי הקנאה נראה דלא מהני אם כתבו על אסורי הנאה וראי' דבפ"ק דקדושין לא תני אלא כתבו על החרם אע"פ שאין בו ש"פ דכתבו שם התוס' דף ט' דקמ"ל אע"ג דכתיב ואקח את ספר המקנה ס"ד דבעי ש"פ כו' ע"ש וא"כ לא קאמר אלא דאע"ג דאין בו ש"פ אבל איסורי הנאה לא ומשום דגבי גט דוקא דלא בעי אלא נתינה ולית בי' משום זכי' וכמ"ש מש"ה כתבו על איסורי הנאה נמי אית בי' נתינה אבל שטרי הקנאה דבעי קנין וזכי' בגוף השטר ומשום דכתיב ואקח את ספר המקנה לא מהני באיסורי הנאה דלא שייך בי' זכי' ולא קרינין בי' ואקח את ספר המקנה ואע"ג דכתב הריב"ש בסימן ת' דבאיסורי הנאה נמי אית בי' משום זכי' ע"ש היינו היכא דמכוין לזכות בו באיסורא אבל מ"מ אסור הוא לזכות בו וא"כ בסתם איסורא לא ניחא לי' למיעבד וכל שאינו רוצה לזכות בו לא קרינין בי' ואקח משא"כ בגט אשה ועבד דלא בעי' ואקח דאיתי' בע"כ ולא בעי' אלא נתינה וניחא לי בזה מ"ש התוס' פ' הזהב דף מ"ז ד"ה קונין בכלי אע"פ שאין בו ש"פ כו' דלא בעינין בחליפין ש"פ כו' משום דונתן לרעהו נתינת מנעל ולא נתינת ממון כמו גבי גט ע"ש וקשי' לן מ"ש גבי גט דכתבו על אסורי הנאה דכשר ואלו גבי חליפין לא מהני באסורי הנאה כדאי' פ' הזהב אלא כדאמרן דגבי גט לא בעי' זכי' בגוף הגט אלא נתינה לחודה סגי כיון דאיתי' בע"כ א"כ איסור הנאה נמי הוי נתינה אבל חליפין דבעי' שיקנה המקנה את הסודר מן הקונה כדי להקנות לו החפץ ואיסור הנאה אין בו קנין והיינו נמי טעמא דטלי גיטך מע"ג קרקע דלא מהני גבי גט ומשום דכתיב ונתן וגבי חליפין דנמי כתיב ונתן לרעהו וכן בהקדש כתיב ונתן לכהן ואפ"ה לא בעינין שיתן מיד ליד ואם אמר טול מע"ג קרקע מהני. אלא דכולי' חד טעמא אית בי' דכל היכא שהנתינה היא שיזכה המקבל כדבר הניתן לו לא בעי מיד ליד ואפי' טול מעג"ק מהני דעיקר הנתינה היא הזכיי' וכל שזוכה בו אח"כ מהני אבל גבי גט דהוא בע"כ ואינו משום זכי' אלא משום נתינת הבעל מש"ה צריך בו נתינה ולא מהני טלי גיטך מע"ג קרקע. ומה"ט נראה דשטר קידושין פסול אם כתבו על איסורי הנאה אע"ג דבגיטין כשר אפי' איסור הנאה דאורייתא ואתקש הוי' ליציאה מ"מ שאני גט דהוי בע"כ לא בעי זכי' רק נתינה לחודה סגי וכמ"ש אבל קידושין דליתי' בע"כ ובעינין מדעתה איתא נמי בתורת זכי' כמו שאר שטרי הקנאה ופסול אם כתבו על אסורי הנאה ועיין רמ"א סימן כ"ח סעיף כ"א וב"ש שם סקנ"ו ורמ"א סימן ל"ב ויתיישב בזה מה שהקשתי לעיל סימן ל"ה סעיף י"א לשמואל דס"ל בפ' השולח המפקיר עבדו יצא לחירות דכתי' עבד איש עבד שיש לרבו עליו רשות ע"ש וא"כ שלא לשמה דפסול גבי שחרור אמאי הא גופו של שטר שחרור הוא הרי את בן חורין הרי את קנוי לך ואמאי לא מהני הרי את קנוי לך בתורת קנין כמו שיכול להקנותו לאחרים באותו קנין ומהני אפי' שלא לשמה. ולפמ"ש ניחא דכל שלא לשמה אינו בתורת שטר שיחרור שהוא מצד נתינה לחודה דשייך בע"כ אלא בתור' קנין וצריך שיזכה בשטר ובקנין כה"ג כיון דיד עבד כיד רבו ה"ל כמניח שטר מתנה על ביתו בביתו דלא מהני ודוק.