אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן קיג · סעיף ב
ס"ק ב
ומן הראוי כתב הטור ז"ל הבת לגבי עישור נכסים כבע"ח של אחים לפיכך נוטלת מהם מבינונית בלא שבועה ומן הראוי כגון אם מת אבי' בחיי זקנה ולא היה נכסים לאבי' ואח"כ מת זקנ' וירשוהו אחי' נוטלת מהם עישור נכסים ע"כ וראיתי במשנה למלך פ"כ שכתב עלה ז"ל ודין זה הוא תימה בעיני דנהי דהבת הוי בע"ח דאחין היינו בנכסים של אביהם אבל בכה"ג דמצי האח למימר אנא מכח אבוהו דאבא קא אתינ' ומעולם נכסים אלו אינם של אבינו למה תטול הבת עישו' נכסי בנכסים שאינן של אביהם כו' אבל בכה"ג דמצי למימר האחים מכח אבוהו דאבא קאתינ' הוא תימ' בעיני כו' וע"ש שהניח צ"ע:
ולפמ"ש בס' קצה"ח סימן ק"ד בהא דכתב הטור שם דאין הבע"ח נוטל בראוי משום דהוי דשלבל"ע ובסימן רי"א גבי בן שמכר בנכסי אביו כתב דמצי אמר אנא מכח אבו' דאבא קא אתינ' ע"ש וכן בנמוקי יוסף פ' מי שמת הרכיב שני הטעמים יחד משום דאבא לא זכה מעולם באותן נכסים ואין אדם מקנה מה שלא בא לעולם כו' אלא שכך פסקו במערב' דמכח אבוהי דאב' קא אתי ע"ש ולזה כתבנו שם דודאי עיקר דינא הוא דבן אבל מכח אבי אביו הוא בא וכדכתי' תחת אבותיך יהיו בניך אבל מ"מ הבן קודם לכתחלה מבן הבן וא"כ יאמר הבע"ח אנא מכח אביך קא אתינ' שהוא קודם לנחלה ממך והוא חייב לי אלא דלזה צריך לטעמ' דאין בע"ח נוטל בראוי משום דלא עדיף שיעבוד לרבנן מקנין לר' מאיר ולר"מ אפי' בנכסים שנפלו כשהוא גוסס אינו מקנה כיון דלא בא לידו לבסוף כדאי' פ' עשרה יוחסין דף ע"ט ע"ש ומכ"ש בנכסים שנפלו לאחר מיתה ואפילו מאן דס"ל דבע"ח נוטל בראוי היינו משום דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם וכדאמרינן פרק מי שמת דאפי' נימא דאקני לא משתעבד יורשין חייבין לפרוע משום מצוה לכך הכא מצי למימר אנ' מכח אבוהו דאב' קא אתינ' ואין עלי מצוה לפרוע חובת אבא דלא אמרינן מצוה לפרוע חובת מורישיהן אלא היכא דבא מכח אותו מוריש שהוא חייב לאותו בע"ח אבל היכא דיכול לבוא מכח אבי אביו והוא אינו חייב לבע"ח א"צ לפרוע וע"ש בביאור רחב וא"כ הכא דהבת בע"ח דאחין ויכולין לגבות מן הראוי אע"ג דאינו אלא מנכסים של אביהם ה"נ של אביהם הוא דאע"ג דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך מ"מ האב קודם לכל יוצאי יריכו ואמרינן דאביהם יורש בקבר והבנים מיניה קא ירתי מש"ה צריך האח לפרוע כיון דמ"מ עליו מוטל לפרוע אותו החוב כיון דבנות בע"ח דאחין הן אמרינן דזה נכסי אביו ודו"ק היטב.
ס"ק ג
יש אומרים דוקא למעוטי מעישור נכסים אבל לא להרבות בתוס' פ' נערה דף נ' ד"ה ומאי עלי' כתבו וז"ל בפ' מציאת האשה דף ס"ח פי' ר"ח דהא דאמר שמואל שמין באב לא ליפות כח הבת ליתן לה יותר מעישור נכסים אם האב היה ותרן אלא לגרוע כחה וליתן לה פחות מעישור נכסים אם אנו יודעין שהוא עצרן כו' כדאי' פ' מציאת האשה מעשה ונתן לה רבי עד שנים עשר בנכסים ולקמן נמי משמע דדוק' עד עישור שרי רבנן טפי לא דאי' עיבור' אחסנת' דפריך מי איכ' מידי דרחמנ' אמר ברא לירות ברת' לא תירות ומתקני רבנן כו' ומסיק עד כמה משמע עד כמה שרו רבנן אע"ג דדמי לעיבור' אחסנת' עד עישור נכסי כו' וא"ת דבפ' מציאת האשה תנן ר' יהוד' אומר אם השי' את הראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה ומשמע אפי' נתן לראשונה יותר מעישור נכסי מדקמהדרי ליה רבנן פעמים שאדם עשיר והעני פי' עשיר בדעת והעני בדעת ולא יתן לזאת כמו שנתן לראשונה אלא שמין את הנכסים ועישור נכסים יתנו ולא יותר ושמואל דאמר שמין באב כר"י ס"ל עכ"ל וכן הקשה הרא"ש ז"ל ע"ש. ולפענ"ד נראה דשיטת הר"ח הוא דלא ס"ל לרבנן ולר"י עישור נכסים אלא לרבי לחודי' הוא דס"ל הכין ואנן קי"ל כותיה אבל ר' יהודא ורבנן היכא דאמרי שמין את הנכסים אין כונתן לשום הנכסים וליתן לה עישורן אלא כמ"ש הר"ן דשמין את הנכסים אין הפירוש עישור כפירש"י ותוס' אלא גונ' אחריתי דהיינו שמין ורואין שכנגדן היאך מתפרנסות מנכסים כיוצא בהן וכ"כ בשטה מקובצת ז"ל ובודאי דלר' יהוד' כל היכא דליכ' אומדנ' דאב אזלינין בתר שומת הנכסים כרבנן והכי מוכח בתוספת' דגרסי התם כיצד הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרים אלו אביהן היה קיים כך וכך היו נוטלות אלא רואין שכנגדן כיצד ניזונת ומתפרנסות ונותנין להן רבי אומר כל אחת ואחת נוטלת עישור נכסים ר' יהוד' אומר אם השי' בת הראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה ע"ש ואמרינן לקמן אליב' דרבי כי איכ' אומדנ' לא אזלינן בתר עישור נכסים וא"כ מאי איכ' בין ר"י לרבי ואין לומר דלר"י כי ליכ' אומדנ' לא שקלי מידי הלכך ע"כ לר"י כי ליכא אומדנ' אזלינן בתר שומת הנכסים כרבנן וג' מחלוקת בדבר והלכת' כרבי הריטב"א ז"ל וכן פי' הריב"ש דהא דתנן שמין את הנכסים לא היינו עישור נכסים אלא שמין את הנכסים ורואין את שכנגדן שיש לה עוש' כזה כמה נותנין לבתם ורבי לחוד הוא דאית ליה עישור נכסי כו' משמע דג' מחלוקת בדבר עכ"ל וכיון דלר' יהוד' לית ליה עישור נכסי אלא שמין בנכסים כיוצא בהן מש"ה ס"ל דכי איכ' אומדנ' ינתן לשניה כדרך שנתן לראשנה ולדידיה ליכ' קצבה כלל לכך אין לחלק בין להוסיף או לגרוע דהא אין כאן קצבה ידוע אלא אומדנ' דנכסים והיכ' דאיכ' אומדנ' דאב אזלינן בתר אומדנ' דאב לגמרי אבל לדידן דקי"ל כרבי דלא אזיל כלל בתר אומדנ' דנכסים אלא אחר קצבה ידועה דהו' עישור נכסים הלכך אפילו איכא אומדנ' דאב לא אזלינן בתרה אלא לגרוע ולא להוסיף כיון דאית לן קצבה ידועה דעישור נכסי מחז' כעבורי אחסנת' כשמוסיפין וזה ברור. והתוס' והרא"ש שהקשו על הר"ח מהא דא"ר יהודא ינתן לשני' כדרך שנתן לראשונה ומשמע אפי' להוסיף היינו משום דאינהו מפרשי שמין הנכסים היינו לעישו' אבל למאי דמפרשי הריטב"א והר"ן והריב"ש דשלש מחלוקת בדבר אתי שפיר ולא תקשי כלל ובחידושי פני יושוע כתב וז"ל מיהו יש עוד שטה אחרת בזה דדעת הראב"ד ז"ל דר"ח גופי' לא קאמר אלא באומדנא דאיירי בי' שמואל הוי דוקא לפחות משא"כ השיאה דאיירי בי' ר' יהודא הוי אף להוסיף עכ"ל וקשה דהא אמרו בגונ' אהא דשמואל ולימא הלכה כר' יהודא אי אמר הלכה כר' יהודא ה"א דוקא השיאה דגלי דעתי' אבל לא השיאה לא קמ"ל טעמא דאזלי' בתר אומדנ' ל"ש השיאה ול"ש לא השיא' והאי דקתני השיאה להודיעך כחן דרבנן כו' ולדברי הראב"ד ז"ל ה"ל למימר האי דקתני השיאה לומר דינתן לשני' כדרך שנתן לראשנ' ואפי' להוסיף ואילו לא השיא' לא אזלינן בתר אומדנ' אלא לגרו' ולא להוסיף וגם בעיקר דברי הראב"ד ז"ל צריך טעמ' כיון דל"ש השיא' ול"ש לא השיאה אזלינן בתר אומדנא מהיכי תיתי מפלגינן לענין להוסיף בין השיאה ללא השיאה ולכן נראה בטעמו של הראב"ד ז"ל דכיון דאפי' בחיי האב אין לו לכתחלה להוסיף על עישור נכסי דה"ל כמו עבורי אחסנתא וכמ"ש הר"ן פ' מציאת האשה והרא"ש פ' נערה וכ"פ רמ"א סעיף י"א ועיק' אומדנ' הא לפי מה שהוא האב אם עצרן או ותרן ומש"ה אם הוא אמוד לנו שדעתו רחבה אכתי לא מוכח שהי' מפזר לבתו יותר מעישור נכסי דאפשר דמאמר חז"ל הי' מעכבהו שלא הי' נותן יותר כיון דאסרו חכמי' ליתן יותר מעישור נכסים ואמרי' שלא הי' עובר על דעת חכמים אבל היכא דחזינן שנתן לראשנה יותר מעישור נכסים ולא עכבהו מאמר חז"ל שפיר אמרי' דינתן לשני' כדרך שנתן לראשונה משא"כ לפחות מעישור נכסים אזלינן בתר אומדנא אפי' לא השיא את הראשנה דכיון דידעינן בי' דהוא עצרן וקמצן אמרי' מסתמא גם לבתו לא יתן ואע"ג דמצוה הוא ליתן עשור נכסים אינו אלא מצוה בעלמא וכיון שהוא קמצן ה"ל כאומר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו בעישור נכסים ומידי ספיקא לא נפקא לכך לפחות אזלינן בתר אומדנא ולא להוסיף דאיכא איסורא דרבנן מחזקינין לי' שלא הי' עובר על ד"ח ואמנם ר' יהודא ורבנן דמתני' ס"ל דאזלינן בתר אומדנא דנכסים ולדידהו ליכא לאפלוגי בין השיאה ללא השיאה וכמ"ש ותו לק"מ:
ועיין בשטה מקובצת פ' מציאת האשה שכתב ז"ל כתב ר"ט דכי אזלינן בתר אומדנא דאב ה"מ לפחות מעישור נכסים כו' ועוד יש ראי' מדאמרי' פ' נערה תקנו כתובת ב"ד שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ואמרי' עד כמה עד עישור נכסי אלמא אפי' בחייו לית לי' למיהב טפי כו' ואין ראי' כלל כו' והא דפ' נערה נמי כיון דבחייו מיירי ליכא למימ' שאם רצה להוסיף לה שלא יוכל להוסיף אלא תלמודא דבעי עד כמה היינו עד כמה היא אמידה בינונית לתת לבתו כו' וע"ש:
והנה לכאורה משמע בש"ס דבחייו אינו יכול להוסיף בעובדא דרב פפא דאתעסק לברי' בי אבא סוראה שמע יהודא כו' מרימר נפק אתא אתחזי לי' כו' חזי' דלא הוי ניחא לי' א"ל מאי דעתך משום דא"ל שמואל לרב יהודא שיננא לא תהוי בעבורי אחסנתא כו' וע"ש הרי דאינו יכול להוסיף אפי' בחייו איברא כד מעיינינן אשתכח איפכא דמוכח מהתם דמדעתי' ליכא איסורא להוסיף דאמר התם האי נמי תקנתא דרבנן היא כדא"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כו' אלא הני מילי מדעתי' אבל לעשוי לא וכו' וא"ל יהודא בר מרימר מעלי דידי עשוי הוא וע"כ לענין יותר מעישור נכסים מיירי דאי לענין עישור נכסים בלחוד הוא אמאי אשתמיט יהודא והיכי קאמר מעלי דידי עשוי הוא כיון דרב פפא לא הי' חפץ יותר מעישור נכסים ומה בכך דה"ל עישוי כיון דראוי ליתן לה עישור ומצות חכמי' כך היא אלא ודאי משמע דר"פ רצה יותר מעישור נכסי לכך קאמר לי' יהודא בר"מ מעלי דידי עשוי הוא ומ"מ מוכח דמדעתי' יוכל להוסיף אפי' ביותר מעישור ודברי הר"ן והרא"ש שכתבו דמחיים נמי אין לו להוסיף צ"ע (הגה"ה ועיין בשטה מקובצת פ' מציאת האשה שכתב בשם הריב"ש שמצא בפסקי הרב ר' ישעי' מטראני' דלעולם אין מוסיפין לבת על חלק הבן כדאמרי' לעיל כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו אבל טפי מבן לא דאי לת"ה זמנין דמתעקרא נחלה דאורייתא כשנתן לראשנה כל מה שהי' לו ואם יתן עתה לשני' כמו כן הבן נקי אלא די' שתטול כחלק הבן וע"ש שכתב דרבי הי' יכול להשיב כשהקשו לו לדבריך הניח עשר בנות ובן אין לו לבן במקום בנות כלום וה"ל להשיב היכא דמיעקרא נחלה דאורייתא לא קאמינא אלא דקושטא דמלתא קא מהדר לי' דעישור כל מה ששיירה כל אחת ולא עישור כל הנכסים הן נוטלות ע"ש וא"כ אסור להרבות לבת יותר מחלק שיגיע לבן כיון דעל זה לא היתה התקנה כלל אלא כבנו ולא טפי מבנו וק"ל.)
ס"ק ד
כפי הממון שהניח כתב ב"ש ז"ל ועיין סימן נ' שם ישבתי בטוב טעם דלא תקשי מ"ש שם דאם מת הפוסק פטורין היורשין ליתן לה אותו הסך שפסק וכאן אמרי' שנותנין לשני' כל מה שנתן לראשנה מכ"ש דיש ליתן לה מה שפסק לה אבי' ע"כ ושם בסימן נ' כתב ליישב דמיירי שירד מנכסיו אחר שפסק וסיים שם ז"ל וראוי לאומדו לפי הממון שהניח בשעת מותו א"כ אם הוא במעמד אחד חייב ליתן כמה שפסק עכ"ל וע"ש ועיין שם שכתבנו דאפי' אם הוא במעמד אחד דוק' לבת הוא דנותנין ואזלינן בתר אומדנא משום דמצוה הוא שציוו חז"ל ליתן פרנסה לבתו לכך אזלינן בתר אומדנא אבל בבן לא אזלי' בתר אומדנא דאע"ג דנתן לבן אחד נדוני' גדולה אין נותנין לבן השני כנגדו ומשום דע"י אומדנא שרצה האב ליתן עדיין לא קנה הבן ואפי' מצוה לקיים דברי המת לא שייך באומדנ' ואפי' אמר בפירוש בעודו בריא שיתן לבנו כך וכך אין בו משום מצוה לקיים דברי המת אא"כ השליש מתחלה כך וכמ"ש בש"ע ח"מ סימן רנ"ב וא"כ בפוסק לבן אפי' הוא במעמד הראשון פטורין היורשים וע"ש. ולפ"ז נראה דה"ה אם היא בוגרת כשפוסק לה לדעת הרא"ש וטור ורמ"א דפסק כוותייהו נמי אין הבנים צריכין ליתן לה אפי' הוא במעמד הראשון כיון דבוגרת לית בה תקנתא דפרנסה א"כ לא מהני בה אומדנא ולא קנתה אא"כ השליש מתחלה לכך ודומה ממש לבן וכמ"ש ואם היתה קטנה או נערה בשעה שמת האב ואח"כ בגרה כבר זכתה עם מיתת האב במה שפסק לה ולא הפסידה במה שבגרה ואפשר דאפי' מחאה אינה צריכה לכשתבגר ואפילו אינה ניזונת מן האחין דעדיפ' משאר בוגרת כיון דפסק לה האב סמכה דעתה על הפסיקה ולכך לא מחאה. אלא דבעיקר הקושי' שהקשה ב"ש גבי פסק ומת אמאי פטורין היורשין כיון דפסק רמ"א דנותנין לשני' כדרך שנתן לראשונה כ"ש בזה שפסק לה וע"ש בב"ש נראה לענ"ד דהכא שאני שהוא רוצה לתת לבתו כך וכך אבל התם בפוסק אינו מחייב עצמו כלל לבתו אלא לאבי הבן גם לאבי הבן אינו מחייב עצמו אלא לקנסו שאם לא יתן הנדן יתן חציו לקנס ולא הוי אומדנא שרוצה הוא ליתן לבתו כך וכך והרבה פעמים כשהותר התקשרות התנאים והשדוכים עם מי ששידך האב פוחת או מוסיף עם השני ואין זה אומדנא על הבת אא"כ נתן להבת וכהאי דנתן לראשנה אבל שידוכין אינו אלא לאבי הבן ולקנסו לחוד זהו הנראה לענ"ד ודו"ק:
(ויש להביא ראי' לדברי מורי ז"ל מהא דלעיל סימן נ"ב סעיף ג' וד' דמחלקינן בין פוסק לחתנו דאז אין ליבם כלום וכן אם נשאת לאחר אין לו כלום ואם פסק לבתו אפי' אמר ע"מ שתנשא סתם אם מת הארוס ונתיבמה או נתקדשה לאחר זכתה במעות וע"ש בב"ש סק"ח מוכח שם דיש חילוק בין פוסק לחתנו לפוסק לבקו ודו"ק):