אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן קיא
סעיף א
ס"ק א
ויש אומרים שאף התוספת בכלל כתב בח"מ לא ידעתי למה כתב זה בשם יש אומרי הא גמרא ערוכה היא ר"פ אע"פ דחשיב כמה דברי' שתוספ' כתוב' ככתובה וחד מינייהו כתובת ב"ד ע"ש גם בס' ב"ש כתב ותימה היא דהא אי' בש"ס ר"פ אע"פ תוספת כתובה ככתובה כו' ע"ש. ולענ"ד נראה דמ"ש דאף התוספת בכלל לא קאי על תוספת שמוסיף הבעל מדעת נפשו אלא על תוספות שליש שמוסיף על נדוניא מתקנת חכמים כמנהג המדינה וזהו שכתב בש"ע ונדונייתה שהכניסה נצ"ב ויש אומרים שאף התוס' בכלל והיינו תוס' שליש שעל הנדוניא כמנהג המדינה וכמבואר לעיל סימן ס"ו וכבר כתב מהרי"ק סימן פ"א דתוספת שליש אינו מרצון הבעל אלא מצות חכמי' עליו ע"ש ואף אם יגרשנה מיד ולא נשא ונתן במעו' חל חובת הוספת שליש וזה התוספת שעל הנדוניא אינו מדין תנאי כתובה ודבר זה אינו מפורש בש"ס דלא אתמר אלא תוספת כתובה ככתובה ר"ל מה שהבעל מוסיף ברצונו אבל תוספת נדוניא אינו בכלל תנאי כתובה דאפי' נדוניא גופה דינה כשאר חוב וא"כ מצינו למימר דהאי תוספת כיון דאינו משל אב ולא משל בעל אלא חכמי' חייבו אותו באותו תוספת לא ליהוי בכלל כתובת ב"ד לזה כתב בשם י"א שגם זה בכלל כב"ד וגם בטור כתב ז"ל ונדונייתה שהכניסה בתורת נצ"ב ותוספת שהוסיף לה בעלה ע"ש וקאי נמי על תוספת נדוניא:
סעיף ג
ס"ק ב
אפי' הי' ראוי ליפול ירושה כתב ב"ש ז"ל ה"ה שאר ראוי כמ"ש בסימן ק' ואם הי' משועבד לכתובת אלמנת אבי אביו נמי הוי ראוי עכ"ל. ובס' בית מאיר תמה על זה דהא פריעת ב"ח חשיב כירושה דאורייתא ע"ש ונראה דודאי פריעת בע"ח חשוב נחלה דאורייתא לענין מותר דינר אבל כתובת אלמנת אבי אביו דה"ל ראוי לדעת מהרי"ל וטעמו שם במהרי"ל סימן ע"ד וז"ל שטרא משוי ראוי לשטרה תקנתא לתקנתא וכמ"ש לעיל כתובה מבטל כתובה אבל ירוש' הבעל למ"ד דאורייתא או אפי' למ"ד דרבנן מ"מ תקנתא אלימתא היא וירושה דממילא ולא מיחסרא גוביינא אלימא מכתובה כו' אבל כתובה לא ניתנה לגבות מחיים אלא לאחר מיתה וכבר פקע זכותה חלישתא בראוי שהי' לו בחייו עכ"ל וכיון דמשוי לי' ראוי בחייו וא"כ לאביהם גופי' ראוי הי' ולאביי לא מהני מאי דמקיים פריעת בע"ח דמ"מ ראוי הוא וכיון דלגבי אביהן הוי ראוי לא מהני האי מותר דינר דבעינין שיהי' במוחזק ולא בראוי לאביהם ואע"ג דאחת בחייו ואחת במותו אמרי' דכתובה נעשית מותר לחברתה ולא אמרי' דכתובה משוי' לי' להאי מותר ראוי משום דהתם כתובת אלמנתו לא מטא זמנה בחייו נמצא לגבי אביהם לא הי' ראוי שהרי מוחזק הי' בנכסיו ולגבי הבני' הוי נחלה דאורייתא במה שפורעי' חוב אביהם משא"כ הכא באלמנת אבי אביו דכבר מטא זמנה בחיי אביהם ומשוי לי' ראוי לגבי'. אמנם בעיקר דברי הב"ש יש לגמגם דאף לדע' מהרי"ל דוקא כתובה מבטלת כתובה אבל לירושת הבעל או לבכור לא הוי ראוי וכמ"ש שם מהרי"ל משו' דירושה ממילא ולא מיחסר גוביינא וא"כ מותר דינר דהוא לקיום ירושה דאורייתא ולגבי ירושה לא משוי לי' ראוי ע"י כתובת אלמנה אבי אביהם ותדע דהא בסוגיין אמר רבה כו' וקאמינא להו אנא בבע"ח כ"ע לא פליגי דהוי מותר ואע"ג דבע"ח כבר מטא זמני' אלא ודאי דלירושה דאורייתא לא הוי ראוי כלל וכמ"ש ודו"ק:
סעיף ו
ס"ק ג
אע"פ שיש עליו ש"ח כנגד המות' ז"ל הרא"ש פ' מי שהי' נשוי וש"מ כתובה נעשה מותר לחברתה כי בפרעון כתובת השני' מיקיימא נחלה דאורייתא ואם לא הי' שם נכסים אלא כשיעור כתובת הראשונה ופרעו מהם כתובת השניי' לא יטלו בני הראשונה המותר כו' אע"פ שפרעו כתוב' השניי' לית כאן כלל דין כתובת ב"ד כיון שלא הי' שם מותר דינר על כתובת אמם וכן פירש רש"י בבע"ח שם שיש שיעור שתי כתובות ומותר דינר והוא משועבד לבע"ח אבל אם אין שם מותר דינר על שתי הכתובות אע"פ שהן צריכין לפרוע חוב אביהן לא אמרי' הרי קיימו נחלה דאורייתא והמותר יחליקו ביניהם כל אחד לפי חלקו המגיעו וה"ט כיון דבשעת מיתה לא הי' שם מותר זכו מיד בני הכתוב' הקטנה לחלוק בשוה וכשבא אח"כ בע"ח לגבות חובו ה"ל כדבר שנתחדש ביניהם אח"כ דהא קי"ל בע"ח מכאן ולהבא גובה ואינו מבטל זכות שזכו בני הקטנה מידי דהוי אמועטין ונתרבו עכ"ל וע"ש:
ובס' בית מאיר כתב ז"ל ותימה לי לדברי הרא"ש דיהיב טעמא להכי כי ליכא מותר דינר לא נעשה פרעון החוב במקום המותר משום דאזלינין בתר שעת מיתה ובע"ח מכאן ולהבא גובה הוי כמועטין ונתרבו א"כ למה לי טעמא בבע"ח וכתובה דפרעון החוב נעשו מותר תיפוק לי' דהא כבר זכו יורשי הגדולה דהא הי' שם מותר דינר ובע"ח וכתובה מכאן ולהבא גובי' וה"ל כמרובי' ונתמעטו וע"ש שהאריך בזה ונראה לפ"מ שכתבנו תוס' ר"פ מי שמת דף ק"מ ד"ה מה שמכרו מכרו ז"ל וא"ת דהכא אמרי' דבין מרובין ונתמעטו בין מועטין ונתרבו זכו בהן יורשין ובפ' מי שהי' נשוי גבי כתובת בנין דכרין אמר פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין פי' יורשי כתובה גדולה כו' ויש לומר דהתם לא מיעקרא נחלה דאורייתא כולי האי דהרי מכל מקום כולן יורשין אע"פ שאין נוטלין בשוה אבל הכא מיעקרא לגמרי עכ"ל וע"ש ולפ"ז הא דהתם גבי בנות במועטין ונתרבו אע"ג דבשעת מיתה כבר זכו הבנות בכל הנכסים מ"מ אזלינן בתר נחלה דאורייתא והכא במרובין ונתמעטו אזלינן בתר שעת מיתה ועקרינין לנחלה דאורייתא אינו אלא משום דהתם אי ניזל בתר שעת מיתה ואלו ואלו נוטלין כתובת ב"ד לא מיעקרא נחלה כולי האי דהא מ"מ שניהם יורשין אף שדה מועט וזה יותר עכ"פ כולן יורשין והא ניחא כשיש שתי כתובות ב"ד שמתו שתיהן בחייו דכולהו ירתי אבל באחת בחייו ואחת במותו אי נימא דבפרעון חוב לא מיקיימא נחלה כלל אי ניזל בתר שעת מיתה ומגבינין לבניה ראשונה כתובת ב"ד ובני השני' יגבו כתובת אמם בתורת חוב מיעקרא לגמרי נחלה דאורייתא גבי בני השניי' דאינון לא ירתי כלום דחוב אמן הוא דשקלי והיכא דלא מעיקרא נחלה דאורייתא לגמרי דמי' לבנות ולית לן למיזל בתר שעת מיתה אלא בתר נחלה דאורייתה דומי' דהתם במועטין ונתרבו לא אזלינין בתר שעת מיתה כיון דמיעקרא נחלה דאורייתא לגמרי ולכך בעינין שיהי' נכסים מועטין מתחלה ועד סוף וא"כ ה"נ כיון דלבני השניי' מיעקרא נחלה דאורייתא לגמרי ליבעי נכסים מרובין מתחלה ועד סוף לכך צריכא למימר דפרעון חוב חשוב מותר דמיקיימא בי' גופי' נחלה דאורייתא וא"כ ה"ל מרובין מתחלה ועד סוף ודו"ק:
ובזה ניחא לן הא דאמר רבה ואמינא להו אנא בבע"ח כ"ע לא פליגי כי פליגי בכתובה ופירש"י משום דשקלי ולא פרעי וקשה דהא בחיי השניי' כבר מיקיימא נחלה דאוריית' דכולהו פרעי וא"כ ה"ל מרובין ונתמעטו ולפמ"ש דהיכא דמיעקר' נחלה דאוריית' כולי האי ולא ירתי כלל לא אזלינן בשר שעת מיתה אלא בעינן מרובין מתחלה ועד סוף וכיון דהשת' שקלי ולא פרעי ומ"מ לאו בתורת ירושה שקלי הרי נתמעטו ולא ירתי כלל להכי פליגי ודו"ק:
אמנם בכוונת הרא"ש נראה דאע"ג דבע"ח מכאן ולהבא גובה אי לאו דבהא דמיקיימ' מצות פריעת חוב אביהן הוי נחלה דאוריית' לא הוי מהני מותר דינר דנהי דחשיב של היורשין דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה מ"מ מקרי משעבדי שהרי משועבדין לבע"ח וכבר אמרו בסוגיין דף ק"א אלא הכא בדינר משעבדי קא מיפלגי מר סבר מבני חורין אבל ממשעבדי לא ופירש"י ר"ש סבר בע"ח הוי מותר ע"ש הרי מבואר דמותר דינר צריך להיות מבני חרי שלא יהיו משועבדים כרבנן דר"ש אלא דאנן אמרינן דפרעון גופיה הוי נחלה דאוריית' דאל"ה לא הוי מותר אף על גב דמכאן ולהבא גובה והנכסים של היורשין הם מ"מ כיין דמשועבדים לבע"ח לגבות מהם אינן נעשים מותר אלא משום דפרעון גופיה ה"ל מותר דה"ל ירושה אבל היכא דליכא מותר דינר אלא שפרעו מהנכסים חוב או כתובה לא מקרי מיתר כיון דבע"ח מכאן ולהבא גובה והשת' מיהת דיורשין נינהו אע"ג דמשעבדי לבע"ח לגבות מהן משום הכי עדיין לא הוי מותר כיון דמ"מ נכסי יורשים הם והרי אין כאן מותר לנחלה דאוריית' דהא דמשעבדי לבע"ק לא מהני אלא לעכובי דלא להוי חשיב מותר כל שמשועבדים לבע"ח אבל שיהיה חשיב מחמת זה למותר זה אינו כיון שהנכסים באמת של היורשין ומש"ה כל היכא דליכ' מותר דינר אע"ג שיש עליהם חוב לא חשיב זה למותר שעדיין לא פרעו ובע"ח מכאן ולהבא גובה ומ"מ היה מעכב מלהיות חשוב מותר אפילו כשיש שם יותר דינר ויש עליו בע"ח אי לאו דפרעון החוב חשיב ירושה דאוריית' אע"ג דבע"ח מכאן ולהבא גובה מ"מ משועבדי' הוי ואנן בעינן מותר בני חורין לכך אמרינן דפרעון גופיה הוי ירוש' ויש כאן מותר גמור וזה ברור ודו"ק ועיין בחידושי הרמב"ן ר"פ מי שמת דף ק"מ גבי מזון הבנות שכתב וז"ל ואע"ג דבע"ח לא ממעט אע"פ שתובע חובו וגובין לו מעכשיו התם הוא משום דנכסי קמי יתמי רמי ואינהו הוא דמגבי ליה חובי' ה"ל כמרובין ונתמעטו אבל אלמנה כיון דנכסי ברשותה קיימי ודאי ממעטו וע"ש בסוף הדיבור שמסיים דכתובה ממעטה דה"ל כבעלת חוב ועדיפ' מיניה עכ"ל והתם ליכא למימר דבבנות ה"ל פרעון חוב כנחלה ולכך בע"ח אינו ממעט בבנות דהא גבי בנות אינו נחלה התם צריך לנכסים מרובים בכדי שיזונו ולא למצות נחלה תדע דהא כתובה ממעטת אע"ג דמיקיימא מצות פרעון חוב:
ולכאורה תקשי מ"ש דהתם גבי בנות דקרי לבע"ח מרובין ומשום דמכאן ולהבא גובה ואילו הכא אי לאו דפרעון חשיב לנחלה הוי ממעט בנכסים אמנם לפמ"ש ניחא דהא דצריך הכא לטעמ' דפרעון גופיה הוי נחלה משום דאל"כ לא חשיב מותר גבי כתובת בנין דכרין כיון דמשעבדי והכא בעינן מותר דינר בני חורין משא"כ התם גבי בנות דלא קפדינין אלא אי איכא נכסים מרובין וכיון דבע"ח מכאן ולהבא גובה הרי הנכסים של היורשין והרי יש כאן נכסים מרובים והא דמשעבדי לא מעכב רק לענין כחוב' ב"ד בעינן מותר דינר מבני חורין שכך היתה התקנה אמנם אכתי איכא למידק דהתם גבי בנות פסק גם הרא"ש ר"פ מי שמת דבע"ח אינו ממעט וכתוב' אשה ממעט וז"ל שם והא דלא איבעי' לי' בכתוב' אלמנה אי ממעט או לא משום דפשיט' ליה כיון דבתנאי ב"ד אית לה כמאן דגביא דמו וממעט עכ"ל וא"כ היכא כתב כאן בכתובה היכא דליכ' מותר דינר לא חשיב מותר משום דבע"ח מכאן ולהבא גובה דהא בכתובה כמאן דגבי' דמי א"כ מיקיימא מצות נחלה תיכף בפרעון כתוב' נחלה ואמאי לא חשיב מותר וצ"ע ונראה דהתם גבי בנות דצריך נכסים מרובים בכדי שיזינו אלו ואלו עד שיבגרו ואינו תלוי במצות מש"ה בבע"ח אע"ג דתובע חובו וגובין לו מ"מ מחוסר גוביינא וה"ל לשעתו מרובין ואח"כ נתמעטו משא"כ כתובה דבתנאי ב"ד אית לה ה"ל כמאן דגבי' לענין זה דאף לשעתו לא חשיב מרובין אבל הכא דאנו רוצין לחשוב לנחלה דאוריית' פרעון הכתובה מ"מ הרי עדיין לא פרעו וליכא נחלה דאוריית' שאלו רצו לסלקה משלהם מצי לסלוקה בזוזי דידהו וא"כ בשעת מיתה עדיין לא מקיימא נחלה דאוריית' ומה שמשלמין אח"כ מנכסי אביהם ה"ל כדבר שנתחדש אח"כ ולא היה מותר ודו"ק:
ולולא דברי הרא"ש ז"ל שמחלק בין היכא דאיכא מותר דינר ויש עליו בע"ח דחשיב מותר משום דפרעון חשיב נחלה ובין היכ' דליכי מותר ויש עליהם בע"ח דלא הוי מותר משום דבע"ח מכאן ולהבא גובה היה נראה לענ"ד לחלק מטעם אחר והוא דהיכא דאיכ' שתי כתובו' בנין דכרין לזו אלף ולזו מאתים ויש עליהם חוב ואין כאן מותר דינר כיון שכל אחד פורע לפי חלקו דגם בכור הנוטל פי שנים צריך לפרוע שני חלקים וכיון דאינון ירתון תנן ועשאום חז"ל כיורשים לזה באלף ולזה במאתים א"כ פרעון החוב ג"כ לפי ערך הירושה הזאת הוא א"כ אכתי לא מיקיימ' נחל' דאוריית' שהרי גם הפרעון הזה הוא מתחלק ביניהם לפי הנחלה דרבנן ומה לי שחולק בנכסים לפי ערך הכתיב' דמיעקרה נחלה דאוריית' ה"נ בפרעון החוב מחלקין ביניהם לפי ערך נחלה דרבנן ולא מיקיימא נחלה דאורייתא אבל היכא דאיכ' מותר דינר על שתי הכתובות הנה באותו מותר דינר מיקיימא נחלה דאוריית' שהרי פורעין אותו הדינר בשוה בערך נחלה דאורייתא ואע"ג דיש חוב יותר ופורעין לפי ערך הכתובו' מ"מ באותו דינר היותר שוים הם כדין נחלה דאורייתא ודו"ק היטב:
סעיף ז
ס"ק ד
והשער יחלקו לפי ערך שתי הכתובו' כתב ב"ש ז"ל ואם הניח בכור אינו נוטל פי שנים בכתוב' ב"ד של אמו אלא רואים כאלו חלקו כל נכסי אביהם בין כל האחים ונוטל חלק בכורתו ש"ג פ' נערה עכ"ל וז"ל ש"ג אם האחין ובני האשה שכתובתה מרובה היה א' מהם בכור לאביו אינו נוטל חלק בכורה בנכסי אמו שכתובת' מרוב' אלא רואין כאלו חלקו כל בני אביו כל הנכסים שהניח אביהן בשוה ונוטל זה חלק הבכורה כחלק אחד מן האחין כמבואר בקונטרס הראיות וכן נמצא בתלמוד ארץ ישראל עכ"ל. ומשמע מזה דכתוב' א דכרין אינו מבטל חלק הבכורה ואם של א' כתובתה מרובה ושל אחר כתובתה מועטת ויש בכור בין בני המועטת נוטל חלק בכורתו כפי ערך כל הנכסים בין כל האחים בשוה דהתורה אמרה לא יוכל לבכר את בן האהובה ואם יבכר עובר בלאו וכמ"ש הרמב"ן בהשגותיו על ס' המצות להרמב"ם ע"ש וז"ל מצוה י"ב שנמנענו בהנחילנו הבנים מהעביר הבכורה מן הבן הגדול אל יתר אחיו אבל ננחיל אותו פי שנים כמשפט הבכורה והוא אמרו יתעלה לא יוכל לבכר כו' ובגמ' פ' יש נוחלין דף ק"ל אמרו לא יוכל לבכר מה ת"ל לפי שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה יכול אף זה כן ח"ל לא יוכל לבכר ואל תחשוב שלא יהיה זה מניעה אלא דין מדיני הנחלות שילמדנו הכתוב שאין האב יכול להעביר הירושה ממנו ועל כרחו יירש פי שנים אבל באמת מניעה היא שאם אמר האב במותו איש פ' בני בכורי לא יירש פי שנים או שאמר יקח הבכור כפשוט בשוה עבר על לאו הזה כו' ומפני מניעה שמנעתו התורה לעשות כן דינו בו כמתנה ע"מ שכתוב בתורה שלא יתקיים דברו ומ"מ עבר אהרמנ' דרחמנ' עכ"ל ע"ש והבאתי דבריו בס' קצה"ח סימן רפ"א סק"א וא"כ ודאי תקנת חז"ל לא היה נגד דין התורה שאסרו בלאו ובספר בית מאיר ראיתי דתלי ליה להאי דינא בהך איבעי' דאיבעי' פ' יש נוחלין דף קל"א בבריא היאך ועלתה בתיקו וכתב שם הרמב"ן בחידושיו שכך פירשוהו משום דקא מפיק לה בלשון ירתון דאי אמרת בלשון דהאי לישנא מהני בשום דוכתא תקינו רבנן כעין דאוריית' אע"פ שהוא דבר שלבל"ע והוא בריא אלא אי אמרת רבנן כיון דלשון ירתון לא מהני בשום מקום איך תקנו רבנן לשון הבאי שאינו כלום ואין לו עיקר אלא ירושת תורה אלא ודאי ר' יוחנן בן ברוקה היא ומעתה אין אנו יודעין אם אמרה בבריא ותנאי ב"ד לדבר שלבל"ע בלחוד הוא או דלמא לא אמרינן בבריא והכא משום תנאי ב"ד הוא כי היכי דמהני לדבר שלבל"ע עכ"ל הרמב"ן ובזה תליא האיבעייא הנ"ל דאי אמרין בבריא נמי אמר ולא תקנו אלא לענין דשלבל"ע אבל מה שאינו מועיל מעצמות לשון ירתון לא תקנו א"כ בבכור דקי"ל שם דאף ר"י בן ברוקא מודה שאינו יכול להעביר נחלתו בלשון ירושה דכתיב לא יוכל לבכר ממילא הוא נוטל חלק בכורות כו' ולא מהני לבני כת שאין הבכור ביניהם מה דאמר אינון ירתון משא"כ אי אמרי בבריא לא אמר ומ"מ מהני ירתון בכח תנאי ב"ד כמו כן מסתמא נמי מועיל שאין הבכור שמאם זו נוטל חלק בכורה מכתובת אם כת האחרת ולהכי סלקה בירושלמי בלא פשיטות כמו דלא אפשיטא בעי' דבריא וע"ש. ואמנם לפמ"ש בשם הרמב"ן דעובר בלאו גבי בכור א"כ אפי' נימא דבבריא לא אמר ואפי' לרבנן דס"ל דמשום דוכתא לא מהני להעביר נחלה מבן לבן בפחות ויתר והכא דוקא משום תנאי ב"ד הוא דמהני וכדאי' שם פ' י"נ דף קל"א היינו דוקא בחלק פשוט ומשום דאפי' לרבנן איסורא מיהא ליכא וגם לריב"ב דבבריא לא אמר מ"מ איסורא ליכא אלא דלא אהני מעשיו ובתנאי ב"ד מהני מתקנת חכמים אבל בבכור דאיסורא עביד כשהוא מעביר חלק בכורה ועובר על לאו א"כ האיך תיקנו חכמים שיכתוב לה כתובת ב"ד ויעביר נחלה מבכור ולעבו' בלאו ואע"ג דבלא כתב לה נמי חייב לה מתנאי ב"ד מ"מ הם שתקנו שיכתוב לה כתובת ב"ד הא אינו רשאי ועובר בלאו אע"ג דלא אהני מעשיו כלל אלא ע"כ דלא הי' כלל תקנת כתובת ב"ד גבי חלק בכורה וזה נראה לי ברור ודו"ק ובשו"ת רשב"ץ סימן ק"ן כתב ז"ל ראובן מת והיו לו שתי נשים והיו לו בנים מהשניי' ונתן נכסיו במתנת שכ"מ והשני' באה לגבות כתובתה מפני שהיא קודמת למתנת שכ"מ וכו' ונשאל הר' יצחק בר ששת ז"ל בזה והשיב דכתובת בנין דכרין קודמת למתנת שכ"מ וכתובת השני' קודמ' לכתובת ב"ד אלא שנסתפק אם דין כתובת ב"ד כשאין בני' לשני' אלא שהיא באה לגבות כתובתה כמו שהיא כשיש לה בנים או לא ורצה לעמוד על דעת' וכתבתי לו זה במאי דבדק לן בכתובת בנין דכרין כו' ומעתה אף אנו מצינו למימר דאפי' היכ' דליכא בנים לשני' בני ראשונה כי זכו בנכסי מכח תנאי ב"ד זכו בהו ולא מכח ירושת אביהם ונפקא מיני' למאי דאמרן אי נמי לענינים אחרי' כגון ירושת בכור וכו' וסוף דבריו ז"ל ועוד שאם תאמר כן א"כ אפילו באשה אחת יש לנו לומר דאיתי' לתנאי ב"ד דמ"ש ומתנת שכ"מ לא חיילא במי שמתה אשתו בחייו והניחה בנים ותהי' ירושתם קודמת למתנת שכ"מ ואין הבכור נוטל פי שנים וזו לא שמענו מעולם ולא מסתבר כלל עכ"ל מבואר מדבריו דהיכ' דאיתא לכתובת בנין דכרין כגון זו בני' ולזו בני' פקע ירושת הבכור לגמרי והוא נגד הירושלמי שהביא בש"ג והוא בירושלמי פ' מי שהי' נשוי הי' שם בכור אם אמר הבכור נוטל פי שנים מהו נוטל פי שנים בבתו או בכל הכתות ע"ש ומדברי רשב"ץ נראה בפשיטות דאין הבכור נוטל פי שנים כלל בכתובת בנין דכרין איברא העיקר נראה כמ"ש דלגבי חלק בכורה לא תקנו כלל כתובת בנין דכרין משום דעובר בלאו כשהוא כותב לה תנאי ב"ד במקום בכור שהרי אם הי' רוצה להתנות עלי' בשעת נשואין שלא יקחו בני' כתובת ב"ד היה תנאו קיים וכמ"ש בטור ורמ"א סעיף ט"ז א"כ ה"ל כאלו הוא רוצה בתנאי כתובת ב"ד להעביר חלק בכורה וא"כ עובר בלאו דלא יוכל לבכר אלא ודאי דכתובת ב"ד אינה מגרע כח הבכור כלל ודוק
סעיף ח
ס"ק ה
אם נשבעה השני' ז"ל הטור ואותה שמתה בחייו אע"פ שלא נשבעה בני' נוטלין כתובת בנין דכרין שאין עלי' שבועה שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ע"ש ואיכא למידק דהא תינח למ"ש תו' פ' מי שמת דף קנ"ח ד"ה ובית הלל בחד תירוץ הא דאלמנה נשבעת על כתיבתה אף דאין אדם פורע תוך זמנו דשמא סמוך למיתתו אתפים לה צררי וס"ד דבמת פתאום אינה צריכה שבועה ומש"ה היכ' דמתה בחייו אינה צריכה שבועה דלא חיישי' לצררי אבל לפמ"ש שם בשם ר"י דחיישי' שמא תפסה מחיים ע"ש א"כ ה"נ במתה בחייו ולא נשבעה אמאי נוטלין יורשים כתובת בנין דכרין ניחוש שמא תפסה ועוד לשיטת כמה פוסקים דטעמ' משום דכתובה אית לה בתנאי ב"ד מתפי' לה צררי אפי' תוך זמנו א"כ היכי משכחת לה כתובת ב"ד כיון דמתה בחייו ולא נשבעה על כתובתה א"כ אין אדם מוריש שבועה לבניו ואע"ג דלא אמרו אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא במת לוה בחיי מלוה וגבי כתובת ב"ד הא מת מלוה בחיי לוה דהא פסק בש"ע סימן ק"ה סעיף ב' המוכרת כתובה לאחרים ומת הבעל בחיי' אם מתה קודם שנשבעה על כתובת' אין ללוקח ומקבל כלום והוא דעת הרמב"ם פי"ז מאישות ואע"ג שכבר מכרה כתובתה לאחרים בחיי הבעל ואין עלי' עיקר החיוב אלא הלוקח והוא קיים ישבע שלא פקדתני ויטול כמו בשט"ח בח"מ סימן ס"ו ע"ש ומחלקין בח"מ וב"ש דמכירת כתובה גרוע משאר שט"ח דאשה לאו לגירושין עומדת ובאלמנות אינה גובה אלא בשבועה וה"ל כאלו מכרה לן אחר מיתת בעלה עכ"ל וא"כ כתובת ב"ד דעיקרה אינה אלא לאחר מותו ה"נ דאין אדם מוריש שבועה לבניו ואין לומר דהכא לאו מכח האם הם באים לירש כתובת ב"ד דהא כותב אינון ירתון מינאי ולכך לא שייך הכא אין אדם מוריש כו' דכבר הבאתי בספרי קצה"ח סימן ק"ח סק"ח בשם הרשב"א בתשו' סימן תתקע"ט ע"ש שכתב דאפי' כתוב בשטר שמשועבד לכל מוציא כתב זה אפ"ה אם מת לוה בחיי מלוה והי' אז השטר בידו ומכרו או נתנו אח"כ לאחר אין גובה בו ולא אמרי' הרי משתעבד לכל המוציא ואינו בא מכח המלוה זה לא אמרינין עכ"ל וא"כ ה"נ אע"ג דכתוב בנין דכרין כו' אינון ירתון מינאי ואינן באין מכח האם מ"מ כיון דבתחלה ביד האשה הי' נימא אין אדם מורי' שבועה לבניו ובכל זה צ"ע כעת:
ס"ק ו
בני הראשונה יורשים כתובת אמם נראה לי דכתובת ב"ד אע"ג דירתון תנן אם האחים רוצים לסלק בזוזי או בארעא מצי לסלוקי כיון דכתוב בנין דכרין כו' אינו ירתון כסף כתובתך א"כ אין להם יותר ממה שהי' לאמם וכיון דכתובת אמם היו יכולין לסלק במעות או בקרקע ה"נ ליורשים ואין היורשין יכולין לומר אנו יש לנו חלק בכל שדה ושדה וכמו עישור נכסי לפרנסת הבת דנמי מצי לסלוקי במה דבעי' כדאי' פ' מציאת האשה דף ס"ט ע"ש:
סעיף ט
ס"ק ז
והשני' קיימת דינם כדין מתה אחת בחייו הרא"ש ר"פ מי שהי' נשוי כתב ר"ח מסוגי' דהא שמעת' שמעינין שאם מתה גם זו שנשארה עכשיו יש להן לבני הראשונה כתובת ב"ד אבל כד איתה בחיים לא אשכחן ויש מן הגאונים שאמרו כן בתשובותיהם מטעם משום דאינצויי כי האי חיישי' לפי שאין בני השני' נוטלין כלום כו' והם יוצאין נקיים לגמרי ויש מן הגאונים שאמרו שאף בחיי השני' נוטלין כו' וכן מסתברא דאם אית' דבחיי' לית להו לבעל הראשונה גם אחר מות השניה נמי לית לה דכבר זכו בהם בני השני' בנכסים כי היכא דאמרי' במועטים ונתרבו עכ"ל וכ"כ הר"ן:
והנה לפי דעת ר"י בתו' דף צ"א ד"ה כך מועטין ונתרבו דזכו אח"כ בכתובת ב"ד ע"ש א"כ אין זה ראי' דאע"ג דבחיי שני' אין להם מ"מ אח"כ זוכי' בה מידי דהוי אמועטין ונתרבו ובחדושי מהרי"ט כתב דאפי' לדידן דמועטין ונתרבו אין להם כתובת ב"ד יש לחלק דהתם בשעת מיתה מעיקרא נחלה דאורייתא הלכך מאותה שעה זכו יורשי כתובה הקטנה לחלק בשוה אע"פ שנתרבו אח"כ אבל הכא מעיקרא נמי בדין הי' שיטלו כתובת ב"ד ולא מעיקרא נחלה דאורייתא דהא מיקיימ' בפרעון כתובת שניי' אלא משום אנצויי לא עבדינן הכי השתא דלא מנצי נוטלין עכ"ל וע"ש. ועיין בסוגין ברש"י ד"ה וכ"ת איפוך כו' ואימא באין בני' של זו דקאמר ת"ק אבני ראשונה קאי וקאמר דשקלי כתובת ב"ד ע"ש ובתו' שם ד"ה וכ"ת איפוך הקשו דאי אפשר דאבני ראשונה מה לו להזכיר לאחר מיתה פשיטא דבאין דקתני לאחר מיתה דהא מתה קתני ע"ש ולפמ"ש הגאונים דבחיי השני' ליכא כתובת ב"ד ניחא דקאמר נשאת הראשונה ומתה נשא את השני' ומת הוא באין בני' של זו לאחר מיתה ונוטלין כתובת אמן היינו לאחר מיתת השני' באין בני' של זו היינו הראשונה ונוטלין כתובת אמן היינו כתובת ב"ד ודוקא לאחר מיתת השני' אבל בחיי השני' לא וניחא לן בזה מאי דקשיא לן בסק"ג בהא דאמר רבה ואמינא להו אנא בבע"ח כ"ע ל"פ כו' דהא בחיי שני' כבר היו מרובין ע"ש ומשני דבחיי שני' לא הי' כתובת ב"ד כלל אלא לאחר מיתתה א"כ השתא תו ליכא לפריעת חוב דשקלו ולא פרעי וק"ל
סעיף יג
ס"ק ח
איני טורף מנכסי משועבדי'. ר"פ אע"פ נ"ה בני מתא מחסיא אמרי טרפא ממשעבדי יסבון תנן כו' והלכתא לא טרפא ממשעבדי ירתון תנן ובפ' י"נ דף קל"א אמרי' ת"ש דאמר לי' ר' נתן לרבי שניתכם משנתכם כר' יוחנן בן ברוקה דתנן לא כתב לה בנין דכרין דיהויי ליכי מינאי אינון ירתין כסף כתובתך יתר על חולקיהון דעם אחיהון חייב מפני שהיא תנאי ב"ד א"ל רבי יסבון תנן ואמר רבי ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי אלא דקי"ל כתובת ב"ד לא טרפא ממשעבדי אי ס"ד יסבון תנן אמאי לא טרפא ממשעבדי אלא ש"מ ירתון תנן ע"ש:
ואיכא למידק דהא אפי' יסבון תנן ראוי שלא לטרוף ממשעבדי לפמ"ש הרשב"א בחידושיו פ' הניזקין דף נ' בהא דאמר עולא בטעמא דאין מוציאין לאכילת פירות כו' לפי שאינן כתובין וז"ל פירש"י ז"ל אע"פ שכתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי כו' לפי שאין קול יוצא על הפירות ועל השבח אלא על עיקר המקח ורבותינו בעלי התוספות נתנו טעם לדבר לפי שאין בעולם עדיין ואפשר שלא יבואו לעולם אין קול יוצא עליהן וגם במקצת פירושי רש"י ז"ל מצאתי כן וא"ת א"כ מאי פריך לי' ר' אבא לעולא והא מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמי דבנות לא באו לעולם בשעת כתיבה ושמא לא יבאו לעולם י"ל דלא פריך ממזון הבנות אלא ממזון האשה עכ"ל ע"ש וכ"כ עוד אח"כ בסוגיא ז"ל ומזון הבנות נמי אם לא קנו מידו אין כתובין דהא לא ידעינין בשעת נשואין אם עתידות לבא אם לאו ע"ש. וא"כ אפי' למ"ד יסבון תנן אמאי טרפא ממשעבדי הא אינון כתובין דהא לא ידעינן בשעת נשואין אם עתידי' להיות לה בנין דכרין אם לאו והנה בני מתא מחסימן דסברי טרפא ממשעבדי משום דיסבון תנן אפשר דס"ל כר"ח דטעמ' משום שאינן קצובין וכתובת ב"ד קצובין הן אבל אנן דקי"ל כעולא וכר' יוחנן דטעמ' שאין כתובין וכמבואר בש"ך סימן ס' ע"ש שכתב שכן דעת הטור והפוסקים וא"כ קשה אמאי אמר רבי העזתי פני בנתן הבבלי אלא הא דקי"ל כב"ד לא טרפא ממשעבדי כו' ומאי קושי' כיון דקי"ל כטעמא שאינן כתובין כיון דלא ידוע שיבואו לעולם א"כ כתובת ב"ד נמי אין כתובין כמו לאכילת פירות ושבח קרקעות:
ונראה דכיון דמצינו דר' נתן סובר טעמא דאי' קצובין וכמבואר פ' הנזקין דף נ"א ע"ש בסוגיא ת"ש אימתי בזמן שקדם מקחו כו' וע"ש בחידושי הרשב"א שכתב ז"ל פי' רש"י ור"ת ז"ל דלתרווייהו קא פריך כו' ובתוס' פירשו לעולא פריך דאמר משום כתיבה דאי משום כתיבה אע"ג דקדם שבחו לית לי' למגבי דהא לא כתיבה דבשעת כתיבה לא הי' ככתוב כדאמרי' לעיל ואע"פ שעתה בא בשעת הכתיבה לא בא א"כ אותה הכתיבה אינה כלום אלא משום קצבה ואע"פ שבשעת המקח לא הי' קצוב כיון שעכשיו היא קצוב הקול יוצ' עליו שקרקע שוה כך וכך והכל יודעין שקיבל עליו אחריות השבח כענין שאמרו בפרנסת הבת כו' ועשני תנאי הוא ות"ק כעולא ור' יוסי כר' חנינא ור' נתן נמי כר' יוסי עכ"ל ע"ש וא"כ כיון דר' נתן ס"ל טעמא דקצובין לא הי' לו לרבי לומר לו יסבון תנן דא"כ תטרוף ממשעבדי וניחא לן בהא הא דאמר רבי העזתי פני בנתן הבבלי ע"ש ופירשב"ם ילדות ושטות הי' בי שהעזתי פני בנתן הבבלי ודחיתיו בדבר שאינו דודאי ירתון תנן כו' ע"ש ואם הוא דבר שאינו מאי האי דקאמר לנתן הבבלי דאפי' לנפשי' לא ה"ל למימר הכי ולפמ"ש ניחא דאיהו לנפשי' שפיר מצי סבר יסבון ואפ"ה לא טרפא ממשעבדי משום שאינן כתובין דקי"ל דעולא מפני שאין כתובין וכמ"ש אלא דלר' נתן דס"ל לפי שאין קצובין א"כ ע"כ ירתון תנן דאי ס"ד יתבון ה"ל למיטרף ממשעבדי לכך אמר העזתי פני בנתן הבבלי דלר' נתן לא הי' לו להשיב יסבון תנן וק"ל:
סעיף יד
ס"ק ט
י"א דוקא בקרקע. בריב"ש סימן ק"ו כתב ז"ל שריצב"א ורבינו שמואל ז"ל כתבו שנוהגת גם במטלטלין אחר שהגאונים תיקנו שהכתובה תהא נגבית מן המטלטלין ה"ה נמי כתובת בנין דכרין והרמ"ה ז"ל ורבינו יונה ז"ל כתבו דודאי נוהגת גם בזמן הזה שאין לבטל תקנת חז"ל אבל במקרקעי דוקא ולא במטלטלי ומה שתקנו הגאונים ז"ל שתגבה הכתובה אף ממטלטלי לא עשו לענין זה כתובת ב"ד ככתובה ולזה הסכים הרא"ש ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל אבל נראה שעתה שכותבין בכל הכתובות מטלטלי אגב מקרקע והיא נגבית מן המטלטלין מן הדין זולת תקנת הגאונים גם כתובת בנין דכרין נגבית מן המטלטלין דתנאי כתובה ככתובה עכ"ל יע"ש:
ובס' בית מאיר כתב וז"ל וצ"ע מה יועיל בזה שיעבודו לבני' שיולדו אח"כ שהרי עיקר כתובת ב"ד לולא כח תקנת תנאי ב"ד לא הי' אפשר מפני דהוי לדבר שלבל"ע כמבואר בב"ב דף קל"א וא"כ שיעבודו במטלטלין שאינו תקנת ב"ד מה יועיל כו' ומ"ש דתנאי כתובה ככתובה אין ענין לזה דהא השיעבוד אגב אינו מתנאי כתובה כי אם מדעתו ולמה שמועיל מועיל ולמה שאינו מועיל אינו מועיל עכ"ל:
ונראה לפ"מ שאמרו בגמרא דף נ"ב בת בין הבני' נמי תירות כנחלה שויו' רבנן כו' ותגבי ממטלטלי ככתובה שויו' רבנן וכתב בשטה מקובצת ז"ל ככתובה שויו' רבנן כלומר כיון דמכח כתובת אמן קא ירית לא עדיפא מכתובה עצמה וכי היכי דכתובה לא גבי' ממטלטלי ה"נ כתובת ב"ד לא גבי' ממטלטלי תלמידי כר"י ז"ל עכ"ל ע"ש וא"כ דמדינא הוי כנחלה והי' ראוי שיטלו ממטלטלין כיורש אלא משום דמכח כתובת אמן קאתו דהא כתב לה אינון ירתון כסף כתובתך וכתובה עצמה אינה נגבית ממטלטלין לכך גם הם אינן נוטלין במטלטלין ולפ"ז היכא דכתב לה מטלטלי אג"ק דכתובה עצמה נגבית ממטלטלין גם בנין דכרין נוטלין ממטלטלין דאינון ירתון כתב להן:
מיהו עוד כתב שם בש"מ בשם הרשב"א ז"ל ככתובה שויו' רבנן פי' כיון דתנאי כתובה הוא ומשום שיקפוץ אדם ויתן לבתי כבנו די להם אם תהי' ככתובה עצמה עכ"ל וכיון דתקנת' באנפי נפשה עבדו לה ככתובה עצמה שאינו אלא ממקרקעי א"כ אע"ג שזה כתב לה לכתובת' מטלטלי אג"ק אינו מועיל לכב"ד דהוי לדבר שלבל"ע ודברי הריב"ש הם כדעת תלמידי הר"י דמפרשי דאתי מכח כתובה ולעולם כירושה שויו' כנ"ל ודו"ק:
סעיף טו
ס"ק י
אבל אם אין שטר כתובה אין להם כלום שמא מחלה אמם כתב ב"ש ז"ל כ"כ הרמב"ם פי"ט וכן ס"ל באלמנה דאין לה מזונות כשאין הכתובה בידה שמא מחלה ובסימן צ"ג כתבתי דרוב הפוסקים חולקים עליו ולכאורה נראה דלהני פוסקים גם כאן לא חיישינין שמא מחלה מיהו י"ל התם טוענת ברי אבל כאן היורשין אין להם טענת ברי כו' ע"ש. ולפענ"ד נראה לפ"מ שמבואר אצלנו בסימן ק' סק"ט בטעמא דהחולקים דס"ל דאפילו במקום שכותבין ואין לה שטר כתובה דודאי אתרע דאפילו תוך זמנו חיישינין לפרעון ואמאי לא נחוש הכא וביארנו שם משום דהיכא דבא השטר ליד המלוה קודם שנודע מן הנפילה הרי הוא בחזקתו ותנאי ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידי' דמי וה"ל כמו בא השטר ליד המלוה קודם שנודע ריעותא דנפילה וע"ש. וזה שייך בכתובה עצמה אבל בכתובת בנין דכרין או בהך דלקמן סימן קי"ב במזונות הבנות דאין תנאי כב"ד או מזון הבנות אלא לאמם הוא מתחייב שיתן לבני' הזכרי' כב"ד ולבנותי' מזון עד שיבגרו וא"כ חיובא דכב"ד ומזון הבנות אין השטר בידם אלא ביד אמם וכיון דאתרע ע"י נפילא אמרי' שמא מחלה כיון שאין השטר והוא התנאי ב"ד בידם דלא להם נתחייב אלא לאמם וה"ל כאלו השטר ביד אחר והיכא דאתרע בנפילה אין גובין בו. וזה נכון ודו"ק
סעיף יז
ס"ק יא
נתן כל נכסיו לאחרי' במתנת שכ"מ והוא מדברי הרמב"ם פי"ט ע"ש ובס' הפלאה הקשה דהא בעי' מותר דינר כדי שיהיה דין ירושה לכולם בשוה וכיון שנתן במתנת שכ"מ הרי לא יהי' מותר דינר דמקבל מתנה יטול ע"ש:
ונראה לפמ"ש הרשב"א בתשובה ח"ג סימן קכ"ה ז"ל שאלתם שכ"מ שאמר תנו מנה לפ' לאחר שישא פ' או לאחר שנה מי נימא בכי הא כבר זכו יורשין בירושתם ושוב אין לה הפסק תשובה כל כי הא לא אמרי דא"כ בטלת כל מתנת שכ"מ דלפי דעתי ירושת היורשין חלה עם גמר מיתה ומתנת שכ"מ אינה אלא אחר גמר מיתה ואם אתה אומר כן כבר קדמה הירושה ואין לה הפסק כו' עכ"ל וכיון דירושת היורשין חלה עם גמר מיתה ומתנת שכ"מ אינה אלא אחר גמר מיתה א"כ כבר זכו היורשין בני הכתובה הגדולה וה"ל כמרובין ונתמעטו ודו"ק ועיין ברמב"ם פ"ח מזכי' שכתב שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים והיינו דתנאי כתובה מזון האשה והבנות וכב"ד עם גמר מיתה ומתנת שכ"מ לאחר גמר מיתה וכמ"ש בסמ"ע סימן רנ"ב ע"ש וא"כ ירושת היורשין קדמה בכתובת ב"ד דהא אינון ירתון תנן ויורש עם גמר מיתה ומתנת שכ"מ חלה אח"כ וה"ל כמרובין ונתמעטו ומ"ש הרמב"ם פי"ט מאישות ז"ל הרי המתנה וחיו' הנכסים בתנאין באין כאחד ע"ש לאו דוקא דלשיטת הרמב"ם חיוב התנאין באין מקודם וכמ"ש פ"ח מזכי' ועמ"ש בספרי קצה"ח סימן רנ"ב סק"א: