אור ברסלב
אבני מילואים א - ב סימן צו › סעיף ה

אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן צו · סעיף ה

סעיף א

ס"ק ד

ויש אומרים דאף במטלטלין מכירתה ומתנתה בטילה אע"ג דנשבעת לבסוף והנה בס' בית מאיר כתב ז"ל ובזה לענ"ד תימה דהא ראיית מוהר"מ ממה דקי"ל בע"ח מכאן ולהבא גובה והא ניחא בקרקע אבל במטלטלין והרהינו אצלו הא מוכח בפ' כ"ש דאפילו לרבא למפרע הוא גובה ואי זבין מלוה שפיר זבין משום דקני לי' מדר' יצחק והכי מסקו שם בעל המאור והמלחמות ואפילו משכנו בשעת הלואה וכ"ש הכא דמקרי תפיסתה שלא בשעת הלואה וע"ש ועיין מ"ש בס' קצה"ח סימן ע"ב סק"ב:

ונראה לפמ"ש הרא"ש פ"ק דקידושין באומר התקדשי לי במנה והניח משכון אינה מקודשת דמנה אין כאן משכון אין כאן וכת' שם הרא"ש בטעמא דכל זמן שלא נתחייב גופו לא נשתעבדו נכסיו דאינון ערבין וכל דליכא לוה ליכא ערב ע"ש ובתו' קידושין שם:

וא"כ היכא דמית לוה דתו ליכא חיוב גופו ממילא לא מצי תפיס בתורת משכון דאע"ג דנכסים נשתעבדו גם אחר מות הלוה היינו משום דנכסים כבר נעשו ערבין בשעת הלואה שהיה הלוה חי ואינון ערבין בי' וכמ"ש הר"ן פ' הכותב בשם ר"ת בהא דמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול משום דשיעבוד גופו אינו נמכר לפי שאין בו ממש ואינו נמכר אלא שיעבוד נכסים ומש"ה כל שמוחל השיעבוד שעל גופו ליכא ערב וכתב עלה הר"ן וז"ל ומיהו כשמת הלוה אע"פ ששיעבוד גופו פקע שיעבוד נכסים לא פקע לפי שעיקר ערבותן של נכסים בענין זה הוא שכל זמן שלא יצא הלוה ידי חובו שירד לנכסים ויפרע מהם אבל כל זמן שנפקע מחמת המלוה אף שעבודו של נכסים נפקע עכ"ל וע"ש וא"כ הא דיורדין לנכסים אחרי מות הלוה אינו אלא משום דכבר נעשו ערבין בעת שהי' הלוה חי ונשתעבדו נכסיו וכמו ערב שנשתעבד בעד הלוה וכשמת הלוה צריך הערב לשלם דכבר נעשה ערב בעת שהי' הלוה קיים אמנם שיתפוס משכון אחר מות הלוה זה אי אפשר דכיון שאין כאן לוה אין כאן משכון ורק אותו השיעבוד שחל מכבר על הנכסים הוא קיים אבל לא יותר ומשום דמשכון לא מהני אלא בחיי הלוה ואז כיון דיש שיעבוד הגוף נתפס על המשכון אפילו תפס מעצמו שלא מדעת הלוה תורת משכון עלה וכמ"ש סימן ע"ב סק"ב ולאחר מות הלוה לא מצי תפיס שום שיעבוד יותר רק מה שנעשה כבר בחיי הלוה וא"כ אינו אלא שיעבוד ולא משכון וערב כיון דגוף הערב נשתעבד בעד הלוה א"כ אפי' אחר מות הלוה איכ' שיעבוד הגוף על הערב לכך מצי תפיס לנכסי ערב בתורת משכון אבל בנכסים של הלוה לא נתפס שום שיעבוד יותר ממה שהי' עליהם בחיי הלוה א"כ אין בהם תורת משכון אלא שיעבוד ושפיר אמרינין בהו ב"ח מכאן ולהבא גובה ודו"ק ועמ"ש בקצה"ח סימן ס"ו ס"ק כ"ו:

ונראה עוד דאפי' תפסה מחיים דבעל נמי לא הוי עלי' תורת משכון וכדאמרי' פ' הכותב דף פ"ה אתו לקמי' דרב נחמן אמר לה אית לך סהדי דתבעינהו מינך מחיים ולא יהביתה ניהלי' אמרה לי' לא אמר לה א"כ הוי תפיסה דלאחר מיתה כו' ופירשי' ז"ל הוי תפיסה דלאחר מיתה שכל זמן שהי' חי הי' פקדון בידך והרי הן כמונחין ברשותו וכי אמרי' תפס מחיים היינו כגון שראו אותו קרוב למות ותפסה מטלטלין לשום חובה ולא הי' פקדון בידה עכ"ל ע"ש וכ"כ הר"ן וא"כ מה שהיו המטלטלין בידה מחיים דבעל אינו אלא כמו פקדון ומשכון לא הוי אלא כדנקט לה בתורת משכון ועמ"ש בקצה"ח סימן ע"ב ס"ק כ"ג וכ"כ במרדכי ס"פ חזקת דלא מהני תפיסה מחיים אלא א"כ תבעינהו ולא אהדרינהו ע"ש ובחידושי הריטב"א פ' הכותב שם הביא דברי רש"י הנ"ל והוסיף עליהם שהתפיסה מחיים צריך להיות דוקא מדעת הלוה וכי תבעה מיני' ולא אהדר לי' הוי כמדעתו עכ"ל וע"ש ובחי' פני יושוע כתב עלה ז"ל ולא ידעתי טעם דברי ריטב"א בזה דמה לי מדעת הלוה או שלא מדעתו כו' הא בכמה דוכתי פשיטא לן שאדם יכול לתפוס למשכון אף שלא מדעת הלוה כדאי' פ' חזקת בעיזי דאכלי חושלי עכ"ל וע"ש. ונראה דהריטב"א ס"ל דמשכון לא מהני אלא בשעת הלואה דהוי מדעת הלוה וקונה במעות ובמשיכה או שלא בשעת הלואה ועפ"י ב"ד דבגוביינא דבי דינא קונה בתורת משכון וכמ"ש בנימוקי יוסף רפ"ק דמציעא בשם הר' יוסף הלוי דשלא בשעת הלואה לא מהני מדעת הלוה דלא קני משכון שלא בשעת הלואה אלא משום גוביינ' דבי דינ' או בשעת הלואה ומשום מעות הוא דקני לה אבל שלא בשעת הלואה דליכא מעות דמלוה לא קני ומשיכה למשכון לא מהני והיינו דאמרו מנה אין כאן משכון אין כאן ע"ש אבל דעת הריטב"א דמהני משיכה למשכון והא דאמרו מנה אין כאן משכון אין כאין היינו משום דאגיד גבי' ואינו קונה בכסף דאגיד גבי' וכן הוא שיטת הרמב"ן והרשב"א והארכנו בזה בס' קצה"ח סימן ק"ץ סק"ו ומש"ה מדעת הלוה מהני דמקני לי' במשיכה אבל שלא מדעת הלוה ס"ל לריטב"א דלא קני משכון כיון שלא הי' ע"פ ב"ד ועמ"ש בקצה"ח סימן ע"ב סק"ב והאי דעיזי דאכלי חושלי מדין מגו אתינין עלה ואפי' לא קני משכון מהני לי' מגו אבל בתפיסה דהוא תורת משכון ס"ל להריטב"א דבעי' דעת הלוה ומקני לי' לתורת משכון במשיכה או ע"פ ב"ד דהוא בתורת גוביינא אבל שלא ע"פ ב"ד ולא ע"פ לוה לית בי' תורת משכון זה הנראה לענ"ד בדברי הריטב"א ודו"ק. ולפי מ"ש דתורת משכון אינו אלא מחיים דלוה דכיון דאיכא חיוב הגוף ממילא חיילא עלה תורת משכון אבל לאחר מיתה דליכא חיוב הגוף אלא דיורדין לנכסיו מחמת ערבות שנתערבו הנכסים בעוד הלוה חי א"כ לאחר מיתה אין עליהם יותר משיעבוד נכסים אבל אין עליהם תורת משכון ויתיישב בזה שיטת ר"ת בפ' הכותב דף פ"ד ד"ה ולר' עקיבא תפיסה לא מהני כלל כו' אמר רבא אמר רב נחמן והוא שתפס מחיים פי' דמהני תפיסה מחיים דבעל אפילו לר' עקיבא דההיא שעתא לא שייכא שבועה ולא קרינין בי' הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכיון דאין צריכין שבועה זכו במה שבידם ע"ש וכתב עלה בחי' פני יושוע שם דלפירוש הרא"ש בדברי הירושלמי זו תורה וזו אינה תורה משום דמחוסר גוביינא ואפילו פטרה מן השבועה א"כ לא אתי שפיר להירושלמי דמה לי תפיסה מחיים או לאחר מיתה דאידי ואידי מחוסרי גוביינא ע"ש. ולפי מ"ש ניחא דמחיים הוי עלה תורת משכון דלדידן בע"ח קונ' משכון אפילו שלא מדעת הלוה כמבואר בש"ע ח"מ סימן ל"ז וכיון דקונה משכון ה"ל כדידי' ואע"ג דאכתי מחוסר גוביינא עכ"פ זכיי' אית לי' בגוי' לתורת משכון דהוי כמו קנין דהא בע"ח קונ' משכון אבל לאחר מית' דלית בי' תורת משכון ואינו תופסו אלא לשיעבוד א"כ אין לו בו שום קנין ומש"ה ה"ל בחזקת יורשין ולא מהני תפיסה לשעבוד לאחר מיתה אבל מחיים ה"ל קנין גמור דבע"ח קונה משכון ודו"ק:

ס"ק ה

מכירתה ומתנתה בטילה אע"ג דנשבעה לבסוף בתה"ד סימן ש"ל כתב וז"ל כדמוכח שפיר בתרתי תשו' דמוהר"ם דלעיל דכל היכא דהאשה מוחזקת וגם יורשי' או הבאים מכחה במידי דשייך בי' תפיסה לא אמרי' בי' אין אדם מורי' שבוע' לבניו וכדמשמ' נמי בהגהת מיימון דלעיל וכו' והא דכתב מהר"ם פ' הכותב דלעיל דאין נראה לו דברי רבינו ברוך ורש"מ ורא"מ ורבינו שמחה כתב שם מטעם דלהחזיק לא אמרינין אין אדם מוריש שבועה לבניו משמע דמהר"ם לא ס"ל להך סברא הא ליתי' ע"כ דא"כ היו דבריו סותרים זא"ז אלא טעמא דמוהר"ם כדמסיק משום דבשעת המתנה לא הי' שלה ולא היתה יכולה ליתן במתנה דבר שאינו שלה דהא אפי' נשבעה אח"כ לא מהני וע"כ מהאי טעמא הוא אבל לעולם יורשיה זוכים מכחה מחמת ירושה אם מוחזקים הן הואיל והיא היתה יכולה להחזיק בשבועה ולא דמי ללקוחות או מקבלי מתנה שאין באין לזכות אלא מחמת המכירה או המתנה שעשתה קודם שנשבעה והא לאו כלו' הוא שלא היתה שלה באותו זמן עכ"ל. וביאור הדברים נראה דהא דאשה מוכרת שלא בב"ד לכתובת' אינו אלא משו' דעשאו' חז"ל כמוחזקת וכשותף לכתובתה וכמבואר לקמן סימן ק"ג ולא הוי' כמוחזקות אלא אחר השבועה אז הוא דנתנו חז"ל לה רשות למכור שלא בב"ד אבל כל זמן שלא נשבעה שבועה המוטלת עלי' אין לה רשות למכור וכיון דאין לה רשות למכור קודם השבועה מש"ה אפילו נשבעת אח"כ המכירה הקודמת בטילה היתה בשעתה דאפי' ב"ד היורדין לנכסי הלוה להגבות למלוה אין יורדין עד שישבע הטורף תחלה ואח"כ מורידין אותו לנכסי הלוה כמבואר בח"מ סימן צ"ח ע"ש וזה דוקא במכירת חפצים או קרקע דלא מהני כשמוכרת שלא בב"ד קודם שנשבעה אבל גוף החוב של הכתובה יכולה להוריש דיורשי' יורשים אפי' מלוה ע"פ וכיון דבמוחזק לא אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו והיא מוחזקת שפיר מורשת גוף החוב ליורשי'. משא"כ במכירה אע"ג שהיא מוחזקת בנכסים מ"מ אינה יכולה למכור שלא בב"ד בלא שבועה וכמ"ש ומש"ה במכירה המכר בטל ובירושה קיים אם היא מוחזקת שיכולה להוריש היורשין והיורשין יכולין למכור שלא בב"ד אחר שישבע שלא פקדנו לפי הטעם שאמרו פ' אלמנה ניזונת דף צ"ז משום שלא תתבזה אשתו בב"ד כיון שאין היורשין צריכין שבועה אלא שלא פקדנו או דוקא נקבות לפי הטעם השני שאמרו שם משום חינא ע"ש אבל גוף החוב שפיר ירתי כיון דהם מוחזקים אדם מוריש שבועה זאת לבניו זהו הנראה בדברי תה"ד. (הגם שאיני כדאי להכניס ראשי בין ההרים הרמים בכל זאת לא הביישן למד ולא אחדל מלענות חלקי מה שנלענ"ד בהבנת דברי מוהר"ם ז"ל ואם שגיתי השם יסלח בעדי אחר אשר לפניו נגלו תעלומות לבבי כי אחרי האמת והצדק אנכי דורש והאדם יראה לעינים כו' הנה המעיין בדברי מהר"ם בשתי אלה התשובות פ' חזקת יראה דעיקר החילוק הוא בין אם היו הנכסים ידועים שהן של בעל או לא דהיכ' דלא היו הנכסים ידועים שהן של הבעל אע"ג דהיא אינה נאמנת לומר שלי הם כגון שידוע שלא היה לה נכסים חוץ של בעל כיון שלא נודע לנו שנפלה לה איזו ירושה וכיוצא בזה שנוכל לומר משלה הם וא"כ יש לה דין גדול האחין דאע"ג דאונות ושטרות יוצאין על שמו אינו נאמן לומר שלי הם דבחזקת כולן הם וה"ה האשה לא היתה נאמנת בזה אפילו בשבועה אלא בראי' בעדי' מ"מ הבאין מכחה א"צ ראי' רק על היורשי' להביא ראי' שלא היו של האשה כיון דקי"ל כשמואל דאמר ומודה לי אבא דאם מת על האחין להבי' ראי' ואע"ג דהוא בעצמו לא היה נאמן בלא עדים אפ"ה כיון שמת אמרי' אלו הי' קיים הי' מברר דבריו בראי' ועדים וכיון שהבאים מכחו מוחזקים בנכסים על האחין הבאים להוציא להביא ראי' וע"ש בנמוקי יוסף ואפילו לדעת הרשב"ם דפסק דלא כשמואל גבי גדול האחין היינו התם דהוא עצמו אינו נאמן אפי' בשבועה להחזיק בנכסים לכך לא טענינן ליתמי מה דלא מצי אבוהון למיטען אבל הכא דאיהי היתה יכול' לעכב עכ"פ בשבועה טענינן ליתמי ולבאים מכחה להחזיק בידם בלא שבוע' כדין גדול האחין שמת דעל האחין להביא ראי' להוצי' מיורשיו אלא דהתם לשמואל אע"ג דאיהו לא הוי מצי לעכב אפי' בשבועה אלא בעדים מ"מ מחזיקין ביד ב"כ ולרבא דפליג עלי' בכה"ג מפקינין מינייהו כיון דאבוהון לא מצי זכי בהו כלל משא"כ הכא דהוי שום צד שהיתה יכולה לעכב בלא עדי' אלא בשבועה גם רבא מודה דמחזקינן לורשי' ואמרי' שהנכסים הוי של אמם ועל יורשי הבעל להביא ראי' שהן באין להוציא ואין זה ענין לאין אדם מוריש שבועה דהכא טענינן ליורשי' ולב"כ שהנכסים היו שלה ממקום אחר ולא בגרעון כתובתה אף שהיא לא היתה נאמנת לומר כן מ"מ כיון שהי' לה שום צד לזכות בהן ר"ל ע"י שבוע' לגביית כתובתה יש להן דין גדול האחין שמת ועדיף מיני' דאפי רבא מודה הכא ובהכא איירי בתשו' שניי' של מוהר"מ סימן תקמ"ז במרדכי המתחלת ראובן נשא לאה איברא היכא דידוע לכל שאותן נכסים היו של הבעל א"כ אין אנו יכולין לטעון ליורשי' ולב"כ שהיו שלה ממקום אחר שהרי אנו יודעין שהן של בעל בהא אפי' שמואל מודה דל"ד לגדול האחין שמת דהתם אפשר לומר דנכסי דידי' הוו ממקום אחר דהתם מיירי שלא היו הנכסים ידועי' שהם של אבי היתומים אלא דאיהו לא הוי מהימן אפי' בשבועה כיון שאנו מדמים באומד הדעת שהם של אביהם ולכך במת מחזיקינין ליורשיו וטענינן להו שמא שלו היו ממקום אחר כיון שיוצאין על שמו משא"כ הכא שידוע לנו שהיו של הבעל ולא שלה נסתלק לגמרי דין גדול האחין שמת ואין לנו לדון אלא מצד גביית הכתובה לחוד וע"ז אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו ואפי' תפיסה לא מהני דתפיסתן לאו כלום היא כיון דאמ תפסתן וה"ל כדברי' העשוין להשאיל ולהשכיר ואינן נקראין מוחזקין כלל ובהכי איירי תשו' מהר"ם שבמרדכי הראשונה סימן תקכ"ז המתחלת סרח בת אשר וע"ש היטב ותראה שכן הוא ונמצא עתה פסקן של דברים דהיכא דידוע דנכסים של הבעל היו וא"א להחזיק לב"כ לומר שלה היו ממקום אחר ואנו צריכין לדון על גביית כתובתה אמרי' אין אדם מוריש כו' ואפילו תפיסה לא מהני והיכא שלא היה ברור לנו שהנכסים היו של הבעל אע"ג שלא הי' ידוע לנו שיהי' לה נכסים של עצמה ובחיי' לא היתה נאמנת לומר שלי הן כדין גדול האחין שיצאו אונות על שמו מ"מ אחר שמתה היא טענינין לב"כ ומחזיקינין להו כמו בגדול האחין שמת ואמרי' שמא ממקום אחר היו לה הנכסים ועל יורשי הבעל להביא ראי' והא לך לשון המרדכי סימן תקכ"ו נשאל מהר"ם בסרח בת אשר בטענה כו' והשיב הר"ם ני' ועוד הוי' כמו אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונתו כו' דעלי' להביא ראי' ואע"ג דאמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת על האחין להבי' ראי' י"ל דל"ד דהתם דוקא שלא היה הדבר ברור שהיו הנכסים הכתובים בשמו של אבי היתומים אלא שאנו מדמי' מאומד הדעת לומר כן אבל הכא דידוע דהני קרקעות היו של יעקב אפי' לאחר מיתתה עליו להביא ראי' כו' אבל הספרים שיש עדים שהיו של זקנה ועכשיו רואים אותם בידו לא מהימן לעכבם בשבועתו מידי דהוי אאומן כו' ה"נ אמו שהיתה נו"נ נטלתן כו' כדפרי' לעיל דאשה הנו"נ עלי' להבי' ראי' ואפי' מתה על היתומים להביא ראי' וכי האי גוונא בדברים הידועים שהיו של עקב ולא מצי לישבע שבועת היורשים וליטלן בכתובת אמו דהא קי"ל כרב ושמואל כו' אין אדם מוריש שבועה לבניו וליכא למימר ה"מ היכא דלא תפוסי אבל הכא תפיס ומדב"ש כו' נשמע לב"ה היכא דתפיס הא ליתא דלב"ש כו' אבל הכא כיון דנכסי בחזק' יתומים קיימי כדפרי' ותפיסתן לאו כלום הוא כו' ומדמינין לה לאומן ולדברים העשוים להשאיל ולהשכיר ולהדומי' להן דאין בתפיסתן ממש עכ"ל והא לך לשון המרדכי סימן תקמ"ז נשאל ר' מאיר ראובן נשא לאה כו' והשיב נ"ל דאע"ג דקי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו ולא לבאים מכחו אפ"ה לא מפקיע משמעון מה שהכניסה לו ואע"ג דאמר בפ' חזקת אחד מן האחי' שהיו אונות כו' עליו להביא ראי' בעדים או בשטר א"כ זאת האשה בחיי' לא היתה נאמנת לומר שלי הם כיון דלא היתה חלוקה בעיסתה כו' ולא הי' ידוע לנו שהי' לה שום ממון בעולם משלה כו' ולא היתה נאמנת לומר נפלו לה בירושה מ"מ כיון דמתה על חנוך להביא ראיה אם רצה להוציא משמעון מה שתפוס דאמרי' התם ומודה לי אבא דאם מת על האחין להביא ראי' כו' ואפי' לר"ש גאון ורשב"ם שפסקו דלית הלכתא נמי כשמואל בהא כו' הכא מודו דעל חנוך להביא ראיה כו' דהתם הו' טעמא משום דלא טענינן ליתמי מאי דלא מצי אבוהון למיטען דכיון דאבוהון לא הי' יכול לעכב הממון בשבועה בלא עדים ה"נ לא טעננין להו אבל בנדון זה כיון דאיהי היתה יכולה לעכב בשבועה ולגבות בכתובתה אנן נמי טענינין להו ליתמי שלה לכל הבאים מכחה כגון שמעון זה ואע"ג דאיהי בעי' שבועה לכל הפחות הבאין מכחה מעכבין מה שבידם בלא שבועה כו' ע"ש ומבואר דתשו' זו מיירי שלא היו הנכסים ידועים בבירור לבעל אלא מצד אומד הדעת היתה היא נאמנת לומר שלי הם בלא עדי' וראי' אלא שהיתה יכולה לעכבם בשבועה לפרעון כתובתה וכיון דעכ"פ היה בידה לעכבם בשבועה טענינין ליתמי שהם שלה ואפי' רשב"ם מודה וכנ"ל ומאת הקורא האהוב אבקש לדרוש מעל הספר במרדכי בשני המקומות וידיננו לכף זכות ואם שגיתי השם יכפר בעדי) ולפ"ז נראה באשה שהיתה מוחזקת בנכסי בעלה והכניסה הנכסים לבעלה שני נהי דאינה זוכה בגוף הנכסים לפי שלא היתה יכולה למכור קוד' שתשבע עכ"פ זוכה הבעל בגוף החוב משום דמכנסת אשה לבעלה אפילו מלוה ע"פ וידו כידה והנכסים ימכור ע"פ ב"ד אמנם בזה שהיא מוחזקת יש חילוק דאם היא מוחזקת ע"פ תפיסה דלאחר מיתת בעלה דבהא לא שייך בע"ח קונה משכון וכמ"ש בס"ק שלפני זה דלאח"מ לא אמרי' בע"ח קונה משכון א"כ כשמכרה לאחר אינו זוכה הלוקח דקודם שנשבעה אין לה רשות למכור שלא ע"פ ב"ד רק אחר שתשבע וכמ"ש שם אבל אם תפסה בחיי בעלה דבזה אמרי' בע"ח קונה משכון וא"כ ה"ל דין משכון ובמשכון מבואר בח"מ סימן ע"ג דיכול למכור שלא בב"ד ומצד אין אדם מוכר שבועה לית לן בה כיון דהיא מוחזקת ודוקא שתפסה לשם משכון בחיי בעלה וכמ"ש בס"ק הקודם וע"ש:

תוכן העניינים

אבני מילואים א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה