אור ברסלב
אבני מילואים א - ב סימן צב › סעיף א

אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן צב · סעיף א

סימן צב

ס"ק א

הכותב או האומר לאשתו בעוד' ארוסה ר"פ הכותב לאשתו תני ר' חייא האומר לאשתו וכי כתב לה הכי מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו כו' לא אמר כלום אמרי דבי ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה כדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עלי' שלא יירשנה וכדרבא דאמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו כו' דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה אינו ניזונת ואיני עושה וכתב הר"ן הא דמייתי הא דר' חייא דאי לאו דר' חייא הוי אפשר לפרושי מתני' בשקנו מידו אבל השתא דתני ר' חייא האומר שמעינין מיני' דתו ליכא לפרושי בקנין וכל שלא קנו מידו לא שאני לן בין דברים שבע"פ בין דברים שבכתב ע"ש וכ"כ הרא"ה וכ"כ הריטב"א ע"ש:

ואכתי קשה מאי פריך על משנתינו דאיירי בכתב דודאי קרקע נקנה בשטר כשם שנקנה בקנין וכבר הרגיש בזה בחידושי פני יושוע ע"ש:

ונראה ליישב דהא דמהני קנין באומר דין ודברים אין לי על שדה זו היינו משום דמגופה של קרקע קנו מידו וכדאמרינין בסוגיין וכתב בשטה בשם רבינו יונה ז"ל דוקא שאמר בתחלה דין ודברים אין לי על שדה זו ואח"כ קנו מידו סתם דאמרי' שבא לקיים דבריו של קנין מגופה של קרקע כדי שלא יהא לו עליו דין ודברים אבל אם קנו מידו שלא יהי' לו דין ודברים על שדה זו קנין דברים בעלמ' הוא ולא מהני ונראין דבריו עכ"ל השטה וכיון דתני ר' חיי' האומר מוכח דמתני' לא מיירי בקנו מידו וא"כ תו אין חילוק בין אמירה לכתיבה דתורת שטר אין בו דאפילו קנו מידו לא מהני על דין ודברים אלא דבקנין אמרינין מגופו של קרקע קנו מידו ולא על הלשון דין ודברים אבל שטר קנין תו לא הוי דהא בשטר אינו כתוב אלא לשון דין ודברים ובזה אפילו קנין לא מהני וא"כ תורת שטר הקנאה תו לא הוי בלשון דין ודברים ודו"ק:

ונראה דגם המקשה ודאי ידע דלשון דין ודברים אין בו לשון הקנאה אלא דלא תימ' דיש בו לשון הודאה ואודייתא גופה הוי קנין בדיבור בעלמ' להכי מקשה מהא דתני' האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו כו' מוכח דלא הוי לשון הודאה וכמ"ש הר"ן דמשמעותו בלשון חכמים לא יהא לי להב' משמע וכ"כ הרשב"א ע"ש וא"כ כיון דאינו לשון הודאה ובקנין לא מיירי דנימ' מגופ' של קרקע קנו מידו וא"כ תו אין לחלק בכתיבה דעל לשון דין ודברים לא חייל שום קנין וא"כ אינו שטר הקנאה ומש"ה פריך וכי כתב לה מאי הוי ודו"ק:

ס"ק ב

בעודה ארוסה ובהא דאמרו בגמ' כדרב כהנא וכדרבא כתבו התו' דוק' כדרבא לפי שהו' דרבנן לכך יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים אבל בדאוריית' לא מהני סילוק ודעת הר"ן דאפילו בדאוריית' כל שעדיין לא בא לידו מהני סילוק והא דמייתי הש"ס כדרבא היינו דלא נימ' איפכא דהא דא"ר כהנא נחלה כו' היינו משום דס"ל ירושת הבעל דאוריית' אבל בדרבנן לא מהני סילוק דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה להכי מייתי כדרבא דלא אכפת לן בהכי ואפילו בדרבנן נמי מהני סילוק והא דיורש לא מצי סלוקי נפשיה מנכסי אביו משום דכל שעה ראוי לירש ה"ל כאלו בא לידו וע"ש:

ומוהראנ"ח מסתפק בשיטת התו' אי מהני סילוק בדאוריית' הביאו בס' משנה למלך פכ"ג מה' אישות ע"ש וכבר הארכנו בזה בס' קצה"ח סימן ר"ט סקי"א ושם העליתי בשיטת התו' כיון דקי"ל דמתנה עמ"ש בתורה בדבר שבממון תנאו קיים ה"ה סילוק דמהני אפילו בדאורייתא ומשום דסילוק הוי מתנה עמ"ש בתורה ואפילו שלא על דרך תנאי ה"ל מתנה עמ"ש בתורה וכמ"ש שם וכן מוכח מהא דפ' אע"פ דס"ל לר' יהודא דכתובה דרבנן תנאו בטל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ופריך הרי פירות דדבריהם ולא עבדו רבנן חיזוק דתנן ר' יודא אומר לעולם הוא אוכל פירות עד שיכתוב לה דו"ד אין לי כו' ובפירי פירות ע"ש והתם מיירי בכותב לה ועודה ארוסה ואינו על דרך תנאי כלל אלא כל שבא לסלק עצמו מחיובו המגיע לו ה"ל מתנה עמ"ש בתורה או עמ"ש חכמים:

ובתוס' ר"פ הזורק ד"ה כדרב כהנא כתבו ז"ל ומביא שפיר מדרב כהנא דאדם מתנה שלא יירשנה וכ"ת מ"ש מנחלת אבותיו לא דמי שהרי תקנת חכמים היא וכדרבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים ואע"ג דלרב אית ליה בהכותב דף פ"ג דאפילו בדאורייתא יכול להתנות הש"ס דהכא לא ס"ל הכי ועוד דבמסקנא לא קאי הכי עכ"ל. מוכח מדבריהם דלא הוצרכו לכדרבא אלא אי סבירא לן דבדאורייתא לא מהני תנאי וסילק אפילו שלא על דרך תנאי ה"ל מתנה עמ"ש בתורה אבל לדידן דקי"ל דאפי' מתנה על מ"ש בתורה בדבר שבממון תנאו קיים ה"ה סילוק דמהני אפי' בדאורייתא וע"ש שהארכנו בזה וא"כ לדינא גם לשיטת התו' מהני סילוק אפילו בדאורייתא והש"ס דנקיט לה כדרבא לשיטת התו' היינו לפום מאי דהוי ס"ל לש"ס דמתנה עמ"ש בתורה אפילו בדבר שבממון תנאו בטל ודו"ק:

ס"ק ג

דין ודברים אין לי בנכסייך בתשו' מהרי"ט ח"א סימן מ"ה כתב באשה שהפקידה ארגז ומטלטלין של בעלה והתנתה עם הנפקד שאם יהיה לו איזה משא ומתן עם בעלה שלא יתפוס אותן בחובו ואח"כ היה לו הלואה אצל בעלה ורוצה לתפוס בחובו וז"ל עוד נראה דאפילו בסילוק יכול אח"כ לחזור משום דאתי דיבור ומבטל דיבור והא דמהני באומר לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך ואינו יכול לחזור בו התם היינו טעמ' דמאחר שסילוק עצמו בשעת נשואין זכתה היא מיד בכל זכות שיש בהם אבל בנ"ד כשמסלק עצמו לא זכתה היא ואין לה בהם שום שייכות דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אלא נשארו ברשות הבעל וכשחוזר בו גובה אותו בחובו עכ"ל אמנם דבריו יתכנו במה שמסלק עצמו הבעל מפירות או שיהי' מכרה קיים בהא שפיר אמרי' דהיא זכתה מיד בנכסים לפירות ולמכירה אבל בסילוק מירושה מאי איכא למימר דבזה לא שייך זכי' דהא הכל שלה אלא לאחר מיתה יורשי' יורשין אותה ובזה לא שייך זכיה. ואולי אפשר לפרש בזה דברי הירושלמי דגרסימן תמן ר' ירמי' בשם רב הלכה כרשב"ג ולא לענין דבריו שאמר מפני שהתנה עמ"ש בתורה וכל המתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל בתנאי גוף והכא בתנאי ממון אנן קיימין ולמה אמרו תנאו בטל שבסוף זכה בהם וכן פסקו ר"ח והרז"ה ומפרשו משום דלאחר מיתה יורשה ואינו יכול לסלק עצמו ממה דלא אתי לידי' והרי הוא כמי שאמר לא אירש את אבא והשיגו עליהם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דכיון דמוקי לה בסילוק ועודה ארוסה לא דמי לאומר לא אירש את אבא כיון דעדיין אינו ראוי ליורשה והרשב"א כתב ושמא ר' ירמי' בשם רב ס"ל דמתני' בכותב לה משנשאת ע"ש ולפמ"ש י"ל דכיון דיכול לחזור מסילוק ומשום דאתי דיבור ומבטל דיבור אלא דלמכירה ולפירות זכתה היא משעת נשואין בנכסים לפירות ולמכירה משא"כ לירושה דלא שייך זכי' דאין לאשה שום זכי' אלא ליורשי' לאחר מותה וא"כ שפיר יכול לחזור בו להכי קאמר ולמה אמרו תנאו בטל שלבסוף זוכה בהם דכיון דאיהי לא זכתה מצי איהו למזכי בירושתה ולחזור מן הסילוק ודו"ק:

אמנם כתב כתבנו בס' קצה"ח סימן ר"ט סקי"ב דאחר שסילק עצמו תו לא מהני חזרה ע"ש.

ס"ק ד

ואם כתב לה כן אחר הנשואין צריך לקנות מידו שם ר"פ הכותב אי הכי אפי' נשואה נמי אמר אביי נשואה ידו כידה רבא אמר ידו עדיפא מידה נפקא מינה לשומרת יבם פירש"י בהא דקתני מתה יעשו בכתובתה כו' ואפלגי ב"ש וב"ה ואוקי אביי פלוגתיהו כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל כו' וראיתי בחידושי פני יהושע שם ז"ל אמנם לולא דסתפינא מרבנן קדמאי כו' הי' נראה בעיני לפרש סוגי' דהכא בפשיטות גמור דהא דקאמר נ"מ לשומרת יבם היינו בהאי ענינא גופי' דאיירי הכא אביי ורבא אמאי לא מהני לשון דו"ד דנשואה ומסיק תלמודא דנ"מ בפלוגתייהו לשומרת יבם, אם כתב לה היבם דו"ד אין לו בנכסייך דהיינו בנכסים שנפלו לה תחת הבעל בעוד' ושואה דלאביי דאמר ידו כידה א"כ בשומרת יבם ידו גרוע מידה ומהני כמו בכותב ועודה ארוסה ולרבא דאמר ידו דבעל עדיפא מיד' וא"כ בשומרת יבם ידו כידה וה"ל כשותף דלא מהני כן נ"ל אלא דלגודל פשיטות הדברי' פליאה דעת הקדמוני' נשגבה למה לא פי' כן עכ"ל פ"י ע"ש ונראה דלפי שיטת רש"י ז"ל בטעמא דרב כהנא בהא דנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר היינו שאינה ירושת אבותיו אלא מעשיו גרמו לו כגון נחלת אשתו הבאה לו ע"י נשואין שלו לכך מתנה עלי' שלא יירשנה ע"ש משמע דעיקר הסילוק לא מהני אלא משום דבאה לו ע"י מעשיו היינו ע"י נשואין שלו והוא בא למחול עלי' מוחל וא"כ ביבמה דנקנית בין שוגג ובין מזיד ואפי' שלא במתכוין קנאה לא שייך בזה לומר ע"י מעשיו באה לו דלאו בדידי' תלי' מלתא ואפי' נתכיון שלא יקנו לו מעשיו לא מהני כיון דאפי' שלא במתכוין קנאה ולא שייך בזה ע"י מעשיו כלל וא"כ אפי' לאביי דאמר ידו כידה ובשומרי יבם ידו גריעא מידה והוי כארוסה אפ"ה לא מצי סלוקי נפשי' כיון דאינו תלוי במעשיו וכמ"ש לזה הוכרח רש"י לפרש לענין מתה מה יעשו בכתובתה ודו"ק והא דכתב הר"ן פ' האשה שנפלו גבי יבם דמהני סילוק קודם היבום את חלקו עם אחיו היינו משום דהר"ן ס"ל דסילו' מהני אפי' היכא דלא בא ע"י מעשיו ועיין בהר"ן כאן ושם:

ולשיטת רש"י יש ליישב קושית הר"ן שם פ' האשה שנפלו לפי מ"ש בספרי קצה"ח סימן רע"ח דהתם גבי יבם בכור קרי' רחמנא ולכך יכול לסלק עצמו כמו בכור מחלק בכורתו ע"ש סקי"ג:

והא דנראה מפירש"י דאפי' כבר נעשה המעשה יכול לומר אי אפשי כיון דבא לו ע"י מעשיו וכדמוכח מהא דרב דיכולה אשה שתאמ' איני ניזונת ואיני עושה והטעם לשיטת רש"י ז"ל כיון דבא לו ע"י מעשיו ואע"ג דכבר נעשה המעשה וכן הוא מבואר במוהראנ"ח שם ע"ש דבמזונות כסות ועונה בכולהו מצי להסתלק כיון דמעשיו הם הגורמי' והם לטובתו ואי אפשי בתקנת חכמי' לאו דוקא וע"ש ומבואר דאע"ג דכבר נעשה המעשה כל שמעשיו הם הגורמים ואינה נחלת אבותיו או קרוב ממשפחתו שלא בא ע"י מעשיו יכול לומר אי אפשי ע"ש היינו משום דכל שבא ע"י מעשיו קיל לי' טובא ויכול הוא להסתלק אע"ג דכבר נעשה המעשה כמו במזונות דכבר נעשו הנשואין אבל יבם דאפי' שלא במתכוין קנאה לא שייך בזה לומר דמעשיו גרמו לו דשלא בכונה נמי קנאה מש"ה לא מצי סלוקי נפשי' אפי' קודם שייבם אותה וכמ"ש:

ובמשנה למלך פכ"ג מאישות שם כתב ז"ל מעשה בא לידי כו' ואף כפי שצידד מהראנ"ח דאפשר אליבא דהתוס' הדבר תלוי בזכות שמעשיו גרמו לו כגון אשתו דע"י נשואין זכה בירושתה ולאפוקי ירושת אביו דממילא זוכה ה"נ חשיב כמעשיו גרמו לו שהרי ע"י שזה נותן רשות ללוקח ליקח והלך ולקח זכה זה בדמי חזקתו דאין חילוק בין המעשה תלוי ביד המוחל או ביד הנמחל דלא מיעטו אלא ירושת אביו שאינה תלוי' בשום מעשה כלל עכ"ל ע"ש ואינו נראה לענ"ד דדוקא כשהמעשה ביד המוחל וע"י מעשיו נתכוין לזכות ומש"ה אפי' כבר נעשה המעשה כיון דעל ידו באה לו יכול הוא למחול אבל כל שאין המעשה ביד המוחל אע"ג דביד הנמחל איזה מעשה כיון שאינו תלוי ביד המוחל לא מהני הסילוק דהסילוק אינו תלוי בנמחל רק במוחל וזה פשוט לענ"ד.

ס"ק ה

אבל קודם אירוסין לא מהני סילוק והנה עכשיו שנוהגין לעשות חופה וקידושין בבת אחת, לא מהני שום סילוק דקודם הקדושין לא מהני סילוק ואחר החופה ה"ל נשואה ותו לא מהני סילוק אפי' בקנין וכמ"ש בש"ע סעיף ח':

וכבר נתחבטו ונתלבטו בזה האחרונים ז"ל בתשו' חות יאיר סימן מ"ז העלה דסומכין על הקנין שתחת החופה אחר הקידושין ולא מקרי אחר נשואין עד אחר שאכלו החתן והכלה אחר החופה כדאי' בהגה"ה סימן נ"ה ועדיין מקרי אירוסין ע"ש ובעל עבודת הגרשוני שם בסימן נ' העלה דסומכין על דברי מהר"ם דס"ל דיכול אדם להסתלק מדבר שלא בא לעולם אף שאין לו שום זכות מדכתב שיכול להתנות עם אשתו בשעת קניית הקרקע שתסלק שיעבודה כו' ואחר מהר"ם במרדכי נגררו כי כן דרך האשכנזי' שנגרררי' אחר מוהר"ם ולא נחתו לומר טעמו של מהר"ם כיון דכבר נשתעבד לה הבעל וכמ"ש בסמ"ע כי באמת סברא קלישא היא כו' ואנו שנגררי' אחר דברי רמ"א כו' כיון שכבר נהגו מקודם לסמוך אשטר סילוק שנעשו קודם האירוסין ע"פ המתקני' שהי' להם על מה לסמוך כנ"ל ע"כ אנן נמי סמכינן עלייהו מצד המנהג אע"פ שהוא שלא כדין ונראה לענ"ד דמשום הא דאי' לפקפק קצת בשטרי סילוק נהגו לכתוב בהם וליתר שאת קיבל עליו ר"פ בח"ח ובש"ד כו' אע"פ שאין שבועה וחרם מועיל אלא גבי דידי' ולא גבי יורשי' וכמ"ש הריב"ש סי' של"ה הובא בש"ע ח"מ סימן ר"ט בהג"ה יש לומר היינו דוקא לענין התחייבות אבל נא לענין סילוק ובפרט שנהגו לכתוב שקיבל עליו בח"ח כו' שלא לזכות בהם שום צד א"כ ממילא אין לבניו כלום אע"פ שהיא מתה תחלה ואח"כ מת הוא כו' ומ"ש מכ"ת שיש ליישב המנהג שסומכין על הקנין שתחת החופה וכמדומה לי שמנהג פשוט יותר של לקבל קנינ' תחת החופה וכו' לפי דברי מכ"ת נולד דין מחודש אם מתה הכלה קודם שאכלו יחד אין בעל' יורשה לפי מנהגנו ואני מסתפק בזה מאד וצריך לי תלמוד עכ"ל וע"ש עוד שכתב וז"ל חדא ועוד קאמינא כיון שכל דשטרי סילוק נכתבי' בלשון הודאה שהוא מודה שכבר סילק א"ע באופן המועיל מ"מ מהני הודאתו ואפי' אם איני יודעין שלא סילק עצמו באופן המועיל ע"ש בשם הגאון בעל עבודת הגרשוני. והנה מ"ש הגאון ז"ל לפי דברי מכ"ת נולד דין מחודש דאם מתה הכלה קודם שאכלו יחד אין בעלה יורשה כו' לפי מ"ש ב"ש סימן נ"ז סק"א דלדידן שהבעל הולך עמה מן החופה לבית נשואין קונה אותה מחמת מסירה לרשותו ע"ש א"כ ה"ה דזוכה בירושתה במסירה לרשותו וע"ש סימן א' אלא דלפ"ז הי' צריך להיות הסילוק תחת החופה קודם שהולך החתן עם הכלה לבית הנשואין דכשהולך לבית הנשואין זכה מיד בירושתה ותו לא מהני סילוק ובאמת המנהג אינו כן לעשות שטרי סילוק אחר החופה מיד ומ"ש הגאון הנ"י מחמת שקיבל עליו בח"ח ובש"ד שלא לזכות בשום צד א"כ ממילא אין לבניו כלום לפענ"ד אינו נראה דהא אפי' באוסר נכסיו על בנו איסור הנאה בקונם אפ"ה זוכה בהם ובאין בע"ח ובניו וזוכין בהן ומשום דכבר זכה בהם ממילא אע"ג דאיסור הנאה הם לו וכמבואר בנדרי' פ' אין בין המודר דף מ"ב ובר"ן שם ע"ש דנכסי ודאי דידי' נינהו אלא שאסור ליהנות מהם ע"ש וה"נ נכסי דידי' הוי דהא יורש ממילא הוא אלא שאסור לו ליהנות מהן מצד האיסור שאסר על עצמו מ"מ זכה בהן מצד ירושה דממילא לאחר שמת הוא רשאין בניו ליהנות מהם ואפשר לקיים דברי הגאון הנז' דכיון דנשבע שלא לזכות בהן בשום צד א"כ אינו רשאי לזכות בהן בשעת נשואין דאז הוא זמן זכיית הבעל לירושה ולפירי וכיון שנשבע שלא לזכות הרי הוא כאומר בשעת נשואין ר"ל לאחר הקידושין וקודם החופה שאינו רוצה לזכות בנכסים וא"כ ה"ל סילוק דאחר קידושין דמהני ועיין מוהר"י ן' לב ח"א סוף כלל י"ג בהא דקי"ל במקום שכותבין את השטר לא קנה בכסף אא"כ מפרש שיקנה בכסף וכתב שם דהיכא דאיכ' שבועה ה"ל כמפרש וקנה בכסף ע"ש וא"כ ה"נ כיון שנשבע שלא לזכות בשום צד ה"ל כמפרש בשעת קידושין והחופה שלא לזכות באשה לירושה ולפירות:

(ועוד נראה לענ"ד דשאני אוסר נכסיו על בנו דאינו יכול לאסור הזכי' עליו דהוי דבר שאינו שלו על חבירו אלא גוף הנכסים הוא אוסר עליו דמאחר שהנכסים עתה שלו יכול הוא לאוסרם על חבירו לעולם אף כשיצאו מרשותו אבל זכיית הבן בירושתו אינו יכול לאסור לכך שפיר אמרי' אע"ג דאסור הבן ליהנות בהם מ"מ נכסי דידי' נינהו ובע"ח באין ונפרעין משא"כ הכא שאסר הבעל ע"ע הזכיי' דחייל איסורא על גוף הזכיי' מידי דהוי אצרור לזריקה דחייל איסורא ה"נ אסר ע"ע בח"ח ובשבועה שלא לזכות א"כ גוף הזכי' איסורא היא גבי' ואיסורא לא ניחא לי' דלקני ואין מקנין לאדם בע"כ דבר האסור לו אע"ג דממילא זכה בהם בשעת נשואין כיון דמדרבנן הוא לא תיקנו היכא דאיכא איסורא וראי' לזה מהא דאמרי' בקדושין דף י"ז ע"ב גר ונכרי שירשו אביהם נכרי גר יכול לומר לנכרי טול אתה ע"א ואני מעות טול אתה יי"נ ואני פירות וכ"פ בטוש"ע יו"ד סימן קמ"ו סעיף ד' ע"ש והיינו משום דירושת גר את הנכרי מדרבנן והיכא דאיכא איסורא לא תקנו לי' רבנן וע"ש בתו' ד"ה אלא מדרבנן שכתבו להדיא כן וא"כ כן ה"נ כיון דזכיית הבעל בנכסי אשתו אינו אלא מדרבנן וכיון דאסר על עצמו הזכי' ואיכא איסורא לא תקנו לי' רבנן ולפ"ז ביורש דאורייתא אפילו איכ' איסורא זכי בי' לכך אפילו אם היה האב יכול לאסור הזכיי' על הבן אי נמי כגון שהבן אסר ע"ע הזכיי' נכסי אביו שהרי על עצמו יכול הוא לאסור מ"מ זכה בירושתו ועיין ש"ך יו"ד שם סימן סק"ה משא"כ בזכות הבעל בנשואי אשתו לפירות וירושה דהוי מדרבנן והיכא דאיכא איסורא לא תקני רבנן ודו"ק. ומבואר מזה דהיכא דהוי יורש דאורייתא וזכה באיסורי הנאה ולכך אסור ליקח תמורתם דבר אחר דהוי חלופי אסורי הנאה משא"כ אי הוי אמרינן דאינו זוכה באיסורי הנאה היה מותר ליקח תמורתם דברים אחרים כמו בגר ונכרי והטעם דירושה דממילא הוא נכנס במקום מורישו בלי שום קנין וא"צ דעת כלל אלא נכנס תחת הבעלים ועיין בשי"ת נודע ביהודא ח' א"ח סימן ך' באחד שמת ע"פ אחר חצות והשאיר חמץ שלא ביטלו ולא ביערו ע"ש דפשיטא לי' להגאון ז"ל דלא מיחשב דמי' להורישו לבניו כיון דנקטינין כרוב הפוסקים דחמץ לפני זמנו אסור בהנאה מן התורה וכתב שם הגאון ז"ל דבר הזה אין צריך לפנים כלל ולענ"ד הקלושה דבר זה צריך לפני ולפנים שהרי מבואר ההפך והוא ש"ס ערוך בקדושין דאי הוי ירושה דאוריית' הוי אסור לו' לנכרי טול אתה ע"ז ואני מעות דהוי חליפי ע"ז וכ"כ בש"ך שם סק"ה דבן מומר אסור לומר לאחיו עכו"ם כן כיון דיורש דאורייתא וע"ש ואין לחלק בין ע"ז לחמץ דאדרב' חמץ עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לענין בל יראה משא"כ ע"ז ויי"נ ואפ"ה אמרי' דשייך בהו ירושה וא"כ ה"ה סמך בפסח וכיון דירית לי' ממילא חייב לבערו דהא נכנ' תחת הבעלים ובמקומם ובודאי אשתמיט לי' להגאון הנ"ל סוגיא זו ומקום הניחו כו' ודו"ק):

ומ"ש הגאון הנז' חדא ועוד קאמינ' כיון שנכתבו שטרי סילוק בלשון הודאה שסילק עצמו באופן המועיל אף ע"פ שאנו יודעין שלא סילק עצמו באופן המועיל מהני מטעם הודאה ע"ש. הנה אע"ג דאוריית' הוי קנין וכמבואר אצלינו בס' קצה"ח סימן קצ"ד באורך מ"מ מבואר שם ג"כ דבדבר שאינו נתפס בקנין לא מהני אודיתא כמו מלוה ע"פ לדידן וע"ש וא"כ ה"ה סילוק קודם אירוסין דלא מהני ואינו נתפס בשום קנין ומשום דלא שייך ביה כלל הוי דבר שלבל"ע א"כ אודית' נמי לא מהני ביה, ובתשו' ב"ח החדשות סימן קכ"ד העלה דבהפקר כיון דאינו אלא הוצאה מרשותו בלבד יהיה הזוכה מי שיהיה יכול להוציאו מרשותו ע"פ דיבורו בין בדבר שלבל"ע בין בדבר שלא ברשותו והכל מדין נדר ונמצינו למדין שהמחילה שהאדם עושה לחבירו בדבר שלא נתחייב חבירו עדיין הוי מחילה שהרי מחילה אינו אלא סילוק ובטוב יוכל אדם להסתלק מדבר שלבל"ע וכן מבואר ר"פ הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך כו' בכותב לה ועודה ארוסה כו' ונ"ל ברור דלאו דוקא בכותב לה ועודה ארוסה אלא אפי' קודם לכן כו' אלא הר"ן ז"ל כתב דוקא בכותב לה ועודה ארוסה דשייך בה קצת אבל קודם לכן כיון שאין לו שייכות בנכסים כלל סילוקי לא כלום עכ"ל כו' ואדרבה הסבר' נותנת טפי דכל מאי דלא זכה בו עדיין מצי יותר לאסתלק ע"כ דברי הב"ח וע"ש שהארכנו והעלה דלא אשתמיט שום מחבר או מפרש לומר דוקא עודה ארוסה אלא הר"ן בלבד. וכבר כתב ג"כ הרשב"א בתשוב' סימן תתק"ס הביאוהו הב"י וד"מ בסימן זה, גם בענין הפקר שהעלה בתשו' הנזכ' דאפילו בדבר שלבל"ע ואינו ברשותו נמי מהני וכמו בנדר כבר הוכחנו בספר קצה"ח סימן רי"א דלא מהני בהפקר דבר שאינו ברשותו ודבר שלא בא לעולם ע"ש. ולפענ"ד נראה דהסילוק שפיר מהני לדידן קודם החופה והקידושין אע"ג דעדיין לא נתארסה וקודם אירוסין לא מהני סילוק והוא דכבר כתבנו בסימן נ"א בהא שהקשה הריב"ש על הרמב"ם שכתב פי"א מהל' מכירה ז"ל חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך חמש שנים אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד שזה כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי ומפני מה הפוסק עם אשתו לזון את בתה חייב לזונה מפני שפסק בשעת נשואין והדברים דומין לדברים הנקנין באמירה עכ"ל הרי שסובר דאפילו דברים שאין קנין מועיל בהן אפ"ה נקנין באמירה בשעת נשואין ובפרק ששי מהלכ' זכיה ומתנה כתב ז"ל כבר ביארנו בנשואין ששנים שהיה ביניהם שידוכין כו' עמדו וקדשו קנו באמירה ואין קונין באמירה עד שעת נשואין שכל הפוסק דעתו לכנוס וצריכין שיהיו הדברים שפסקו מצויין ברשותו שאין אדם מקנה דבר שלבל"ע עכ"ל והריב"ש הקשה דברי הרמב"ם אלו אהדדי וכתבנו לעיל בסימן נ"א דודאי גם הרמב"ם סביר' ליה שהדברים נקנין באמירה יותר מבקנין ומש"ה מהני בדבר שאינו קצוב רק בדבר שלבל"ע כיון שאינו בידו כלל דאולי לא יבא לרשותו ה"ל כי הא דהובא במרדכי האב שפוסק על בנו שיעשה איזה דבר כגון לילך אחרי' למקום אחר אינו נקנה באמירה שאין זה תלוי באב רק בבן ע"ש במרדכי פ' הנושא וכ"פ הרמ"א סימן נ"א שם ודשלבל"ע נמי אינו תלוי בידו ואפש' לא יבא לרשותו כלל ומש"ה אע"ג דאח"כ בא לרשותו מ"מ בשעת אמירה לא הי' תלוי בדידי' לכך אינו נקנה באמירה אבל דבר שאינו קצוב אע"ג דאינו נקנה בקנין כיון דבדידי' תלי' ליתן המזונות נקנה באמירה ע"ש וא"כ הכא לענין סילוק אע"ג דאין אדם מסתלק מדבר שלבל"ע ואין לו בו שייכות כלל מ"מ הכא הוי דברי' הנקנין באמירה כיון שהתנו הסילוק קודם הקידושין ועמדו וקידשו על דעת תנאי הסילוק והרי בידו הוא להסתלק לכך אע"ג דקנין לא מהני בי' מ"מ הכא מהני מדין דברי' הנקנין באמירה דמועיל אפי' בדברי' שאין בהם קנין ולדעת הגאונים והעיטור דס"ל דדברי' הנקנין באמיר' מועיל אפי' בדבר שלבל"ע פשיטא דניחא אלא אפי' לדעת הרמב"ם ניחא לפי מ"ש בטעמי' דהרמב"ם דכל שבידו אע"ג דאינו נקנה בקנין מ"מ מועיל משום דברי' הנקנין באמירה וה"ה סילוק כיון שבידו לסל' עצמו והתנו התנאי קודם שנתקדשה ועמדו וקידשו הן הן דברי' הנקנין באמירה וכמ"ש לעיל סימן נ"א אע"ג דגמר קנין דברי' הנקנין באמיר' הוא בשעת נשואין וכמ"ש הרמב"ם וכשנשאת אינו מועיל סילוק אפ"ה משום דברי' הנקנין באמירה אפי' דבר שאין קנין נתפס בו מהני ומש"ה מהני אפי' ודו"ק. ועוד דעיקר דברי' הנקנין באמירה בשעת קידושין נגמרו כשעמדו וקידשו על התנאי' שהתנו קודם הקידושין ובשעת קידושין כשנתרצו לקדש על דברי התנאי' דקודם א"כ הקידושין על דעת כך נעשו ובשעת קידושין והחופה מסלק עצמו שלא יזכה לירושה ולפירות ואע"ג דאחר נשואין לא מהני סילוק משום דידו כידה אבל בשעת נשואין דמקדש ונושא בב"א על דעת שלא יזכה בודאי מהני הסילוק וכיון שמתנין עמו קוד' הקדושין והחופה לסלק עצמו מזכותה ועמדו וקדשו על דעת הסילוק שפסקו עמו אדעתא דהכי עמדו וקדשו ונשאו שלא לזכות בה ודו"ק:

(ואני בעניי מצאתי דרך פשוט לפענ"ד שיועיל הסילוק שנוהגין עכשיו אף ע"ג שאנו עושין חופה וקדושין בבת אחת. והוא דבתו' שם ריש הכותב ד"ה כדרב כהנא כתבו וז"ל וא"ת בלא רב כהנא נמי למה לא יוכל להסתלק בעודה ארוסה מידי דהוי אשאר כסות ועונה דלר' יהודא בדבר שבממון תנאו קיים ור"מ נמי לא פליג אלא משום דקסבר מתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל וי"ל דהכא מיירי באומר לה שלא על דרך תנאי אלא אומר לה דו"ד אין לי בנכסייך עוד דלאשה איבעי' לה לאתנויי ומתנה הבעל וה"ל פטומי מילי בעלמא והשתא מייתי מדרב כהנא דנהי דמכח תנאי לא מהני מכח סילוק בעלמא מועיל עכ"ל. וכ"כ בשטה מקובצת בשם הרא"ש ע"ש. ומבואר מדברי תו' דהיכא דהוי דרך תנאי מצד האשה בשעת קידושין פשיטא דמהני ולא גרע משאר וכסות דמהני תנאי הבעל ה"ה בפירות וירושה מהני תנאי האשה כיון דקי"ל כר' יהודא דבדבר שבממון תנאו קיים וא"כ לדידן דעושין חופה וקידושין בבת אחת מהני סילוקו מצד התנאי ולא מכח סילוק בעלמא אלא מדין תנאי גמור אלא דלפ"ז צריכין לכתוב בשטר סילוק שהיה תנאי גמור באופן המועיל קודם הנשואין שלא יהיה לבעל פירות וירושה ושקידש על דעת התנאי ובהכי סגי ואין אנו צריכין לכנוס בכל הדחיקום שנכנסו הגאונים הנ"ל ז"ל בזה כן נלענ"ד והמשכיל יבין ויבחון:)

תוכן העניינים

אבני מילואים א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה