אור ברסלב
אבני מילואים א - ב סימן צ › סעיף יג

אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן צ · סעיף יג

סעיף יא

ס"ק כ

וי"א דמ"מ כשתתאלמן או תתגרש מכרה קיים ז"ל ב"ש כאן כתב בשם י"א דין זה משום דגוף הקרקע של נכסי צ"ב בחזקת הבעל משא"כ בנ"מ לכ"ע מכירתה קיימת אחר מיתתו והיינו לדעת הרב רמ"א מיהו למ"ש בסמוך נראה בין בנ"מ ובין בנצ"ב המכר בטל כיון דאינה יכולה למכור מהיום והנ"י לא כתב דין זה אלא אם מכרה הקרקע של נכסי צ"ב בטובת הנאה דזאת בידה מש"ה מכירתה קיימת אבל אם מכרה מהיום דאינה יכולה למכור י"ל דבטל לגמרי ואף אחר מיתתו אינו חוזר וניער עכ"ל וע"ש:

והנה בנ"מ יתבאר לקמן דאחר מיתתו חוזר וניער ע"ש וכמו מכר הבן לר' יוחנן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי ואם מכר בהן ומטי לידי' דבן חוזר וניער המכירה וע"ש היטב. ואמנם בנכסי צ"ב אם מכרה אותו השטר שיש לה על בעלה בכתיבה ומסירה ללוקח פשיטא דמהני המכירה כמו בכל שט"ח ואם לא הי' כתיבה ומסירה נלענ"ד דאם הי' ביד הבעל נכסי צ"ב מטלטלין ואיתנהו בעינייהו יכולה למכור גוף המטלטלין אגב קרקע ואע"ג דנכסי צ"ב ברשות הבעל ומחוסר גוביינא מ"מ שפיר מהני בהו קנין אגב דכיון דמיוחדין לאשה ואין הבעל יכול למכרן ה"ל כמו משכון וכמ"ש הנמ"י ר"פ הגוזל קמא בהא דרב פפא הוי מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי ואקנינהו נהלייהו לר' שמואל בר' אחא אגב אסיפא דביתי' כי אתא נפיק לאפי' עד תווך וז"ל הקשה הרא"ה ז"ל דהכא ודאי במלוה ע"פ איירי כו' וא"כ היכי מצי לאקנויי הא לית ליה הקנאה כדאמר בב"ב כו' ותירץ הוא ז"ל בשם רבו דמסיק דהכא לא בעי' למימר הלואה גמורה אלא לעסוק בהן למחצית שכר וכדאמר לקמן לעיסקא ולא למשתי בי' שכרא וכיון דלא ניתנו להוצאה דמי' לפקדון שיכול להקנותן עכ"ל, וכיון דנכסי צ"ב נמי אין הבעל יכול למוכרן אע"ג דיכול לבלותן ע"י תשמיש מ"מ כל זמן שהם בעין לא גרעי מעיסקא דיכול להקנותן באגב, ועיין מ"ש [בקצוה"ח] בסי' ס"ז סק"ב דעיסקא חשוב כמו משכון כיון דאסור להוציאן ה"ל כמו יחד למשכון ע"ש, ובמשכון קי"ל דהמלו' יכול למכור את המשכון בלא כתיבה ומסירה ועיין ש"ע ח"מ סי' ס"ו סעי' ח', וע"ש בקצה"ח סי' ס"ו סקל"ז וסי' קע"ו סק"ג:

ועיין בסמ"ע סי' תכ"ד בהא דכתב הטור באשה שחבלה באחרים דאם יש לה נכסי מלוג תמכור בטובת הנאה, והקשו דהא כל לגבי בעלה ודאי מחלה, וכתב בסמ"ע דבנכסי צ"ב מיירי דאיתנהו בעינא ע"ש, ואכתי תקשי דמה בכך דאיתי' בעיני' דהא אינו אלא חוב על בעלה ויכולה למחול:

ולפי מ"ש י"ל דמיירי בנכסי צ"ב ומטלטלין בעין דה"ל כמו משכון וכמ"ש וכופין אותה שתמכור את המטלטלין של צ"ב ומשכון שנמכר אין המלוה יכול למחלו אח"כ כמ"ש [בשו"ע] סי' ס"ו סעי' ל', אבל בקרקע של צ"ב אע"ג דה"ל כמו משכון יכולה למחול דלא שייך קנין משכון בקרקע וכמבואר שם בש"ע ח"מ ע"ש אא"כ ירד הלוקח והחזיק בה, ועמ"ש בס' קצה"ח סי' ס"ו סקל"ה:

ס"ק כא

וכן בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בנצ"ב, פ' אלמנה לכה"ג (סו,ב) המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי, ר' אמי אמר הדין עמו ורב יהודא אמר הדין עמה, ר"י אמר הדין עמה משום שבח בית אבי' ור"א אמר הדין עמו כיון דאמר מר אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל וחייב באחריותן יאכלו כו', יתיב רבה ור' יוסף בשלהי פרקי' דרב נחמן ויתבי וקאמרי תניא כותי' דרב יהודא ותני' כותיה דר' אמי תניא כותי' דר' אמי עבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה תניא כותי' דר' יהודא המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה הי' מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודא א"ל רבא לרב נחמן והא תני' כותי' דרב אמי א"ל אע"ג דתניא כותי' דר"א מסתברא טעמא דרב יהודא משום שבח בית אביה, וכתבו בתוס' ד"ה עבדי צ"ב תימה לר"י מאי ראיה מייתי מהכא לר' אמי דהא ר' יהודא נמי מודה דיוצאין בשן ועין לאיש דחשיב כספו לענין תרומה דתנן עבדי צ"ב יאכלו בתרומה דתרומה ושן ועין ענין אחד הוא כדפי' במתני', ועוד הקשה הר' משה כהן דמי לא מודה רב יהודא דמחסרי גוביינא וא"כ ברשותי' קיימי ושחרור מפקיע מידי שיעבוד כדאמר לקמן גבי אצטלא דפרסוה אמיתנא דאפילו לרב יהודא מפקיע מידי שיעבוד דאפילו שחרור דשן ועין דממילא אמרי' בהחובל (דף פ"ט) שם דמפקיע מידי שיעבוד, ואין לומר דרבה ור' יוסף דדייקי מהכא תניא כותיה דר"א לית להו דרבא דאמר שחרור מפקיע מידי שיעבוד וכו' דהא רבא אית ליה האי טעמא בסמוך ואפ"ה קאמר רבא לרב נחמן והא תניא כותיה דר' אמי עכ"ל:

ונראה ליישב דרבא לטעמיה שפיר מייתי תניא כותי' דר' אמי, דהנה הרמב"ם פרק ל' מכירה [הל' ה'] פסק דמטלטלין צ"ב לכתחלה לא ימכור ואם מכרן מכירתו מכירה, וחלקו עליו הבאים אחריו הרמב"ן והרשב"א, גם ברא"ש פסק דגם במטלטלין מכירתו בטילה והוא ברמ"א סעי' י"ד, אמנם נראה דגם דעת התוס' כהרמב"ם דבפ' השולח (דף מ"א) [מ, ב] ד"ה הקדש חמץ ושחרור כתבו ז"ל וא"ת אצטלא דפרסו' אמיתנא אמאי קני' מיתנא הא אין יכולין לסלקו בזוזי דהדין עמה א"כ מודה רבא התם דלמפרע הוא גובה, דבפ' כ"ש (דף ל"א) מפרש טעמא דרבא כיון דאלו הוי לי' זוזי הוה מסלק בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקא קני, וי"ל דמ"מ כיון דמשתמשין באצטלא לעשות בו כל חפצם ואם מכרוה לא טרפא מלקוחות ומסלקי לה בזוזי אחריני מכאן ולהבא הוא גובה עכ"ל, מבואר מדבריהם דס"ל כדעת הרמב"ם דמטלטלין צ"ב מכרן מכור, דאל"כ הדרא קושית התוס' לדוכתה כיון דטעמא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד הוא משום דקי"ל מכאן ולהבא גובה וחל ההקדש לשעתו ותו לא פקע, וה"ה בשחרור דלא מצינו משוחרר חוזר ומשתעבד וכמ"ש תוס', וכיון דלא מצי סלוקי בזוזי א"כ למפרע גובה ולא חל ההקדש מעולם כיון דעיקר טעמא דרבא דמכאן ולהבא גובה הוא רק משום דמצי לסלוקי בזוזי וא"כ באיצטלא דפרסו' אמיתנא אי לא מצי לסלוקי בזוזי נימא למפרע הוא גובה ולא חל האיסור שעה אחת, וע"כ צ"ל כדברי תוס' וכדעת רמב"ם משום דמכרו מכור, והנה בקרקע כ"ע מודו דמכרו אינו מכור לבד הראב"ד [פכ"ב אישות הט"ו] דס"ל אפי' קרקע מכרו מכור, גם דעת התוספות נראה דאפילו בקרקע מכרו מכור, אלא דגם לדעתם היינו דאין המכר בטל מיד אלא כשתבא לגבות טרפא מלקוחות ולא מצי לסלוקה בזוזי, וא"כ ע"כ הא דכתבו תוס' הכא דאם מכרו (לו) [לא] טרפה מלקוחות היינו דוקא במטלטלין וכדעת הרמב"ם, ועיין בפסקי תוס' פ' השולח וז"ל שם המכנסת שום לבעל' ומכרוה יתומים טרפה מלקוחות עכ"ל, ובהגהה שם כתב אינו בתוס' שלפנינו ע"כ, ונראה דכונת בעל הפסקים על התוס' ד"ה הקדש חמץ כו' ומ"ש המכנסת שום כונתו מטלטלין כדאי' בש"ס הוא אומר דמים אני נותן והיא אומרת כלי אני נוטלת, וחסר תיבת לא וכצ"ל המכנסת שום לבעלה ומכרו' יתומים לא טרפה מלקוחות והיינו הא דאיצטלא דפרסו' וכדעת הרמב"ם:

והנה בפ"ק דב"ק (ד' י"ב) ס"ל לעולא (ור"ל) [ור"א] דגובין מן העבדים ור' נחמן ס"ל אין גובין מן העבדים וא"ל רבא לר"נ הא עולא הא ר"א מר כמאן ס"ל א"ל אנא מתניתא ידענא ע"ש, וטעמא דמ"ד גובין משום דעבדא כמקרקעי דמי, ור' נחמן אע"ג דלכל מילי עבדא כמקרקעי אפ"ה לענין גביי' כמטלטלי דמי, ובתוס' שם כתבו משום דהוי מילי דרבנן, ובנמוקי יוסף [לד, ב מדפי הרי"ף] כתב וכן הרשב"א [צז, א] כ' משום דלא סמכא דעתי' על העבדים כמו על המטלטלין שיכול להבריחן ע"ש, ועיין בתוס' פ' חזקת (דף מ"ד) ד"ה עשה עבדו אפותקי וז"ל אפילו אי סבר רבא עבדא כמקרקעי דמי נקט אפותקי לאשמעינן בין בשטר בין בע"פ עכ"ל, וכונתם לפ"מ דמשמע הכא בב"ק (דף י"ב) דלרבא עבדא כמקרקעי דא"ל לר"נ הא עולא והא ר"א מר כמאן ס"ל משמע דלדידי' ס"ל כעולא ור"א, וכיון דס"ל לרבא עבדא כמקרקעי נמצא כי היכי דבקרקע צ"ב מכרו אינו מכור ולא מצי לסלוקי לי' בזוזי ה"ה בעבדי צ"ב לא מצי לסלוקי בזוזי אפי' אם מכרן, לפ"ז שפיר קאמר רבא תניא כותי' דר' אמי מהא דעבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש, ואי ס"ד דלא מצי לסלוקה בזוזי כר' יהודא, א"כ בעבדים דטרפי ממשעבדי אמאי יוצאין בשו"ע לאיש, ואין לומר דשחרור מפקיע מידי שיעבוד כמו גבי איצטלא, דהתם במטלטלי דאם מכרו מכור ומסלק לה בזוזי וא"כ מכאן ולהבא גובה שפיר מפקיע מידי שיעבוד, אבל עבדי דכמקרקעי דמי וטרפה ממשעבדי אם אתה אומר דלא מצי לסלוקי בזוזי א"כ למפרע הוא גובה ולא שייך בי' שחרור מפקיע מידי שיעבוד כיון דקאתי לידי גוביינא בסוף ולמפרע הוא גובה ולא חל השחרור מעולם וכמ"ש תוס' פ' השולח, וא"כ אמאי יוצאין בשו"ע לאיש, לכך שפיר הוכיח רבא דתניא כותי' דר' אמי, (הגה"ה והא דמהדר לי' רב נחמן אע"ג דתני' כותי' דר' אמי מסתבר טעמא דרב יהודא, לטעמי' דרבא הוא דקאמר הכי דלדידי' ליכא סייעתא לרב אמי דהא ס"ל לר"נ דלענין גוביינא עבדא כמטלטלי ושייך בי' שחרור מפקיע מידי שיעבוד ודו"ק):

ואמנם הרמב"ם ז"ל דפסק (פי"א) [פי"ח] מה' מלוה [הל' ה'] דאין גובין מן העבדים משום דלענין גוביינא אית להו דין מטלטלין כרב נחמן א"כ שפיר פסק דעבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש ואע"ג דפסק כרב יהודא דהדין עמה, ומשום דלא אמרי' בהו למפרע הוא גובה כיון דכמטלטלי דמי ואם מכרן מכור וה"ל כאיצטלא דפרסו' אמיתנא דמפקיע מידי שיעבוד, ואע"ג דהשוו צ"ב לאפותקי ובעשה עבדו אפותקי לכ"ע גובה, היינו לדין אפותקי השוו אבל לענין קלא לא אמרו אלא ביחדו לאפותקי בפירוש, ועוד דלענין מכנסת שום עבדא כמטלטלי כמו בשאר חובות ואם מכרן מצי בעל לסלוקי לה בזוזי משום דלענין גוביינא לא סמכה דעתי' דבע"ח גבי עבדי' כמו במטלטלין משום שיכול להבריח, ועמ"ש בש"ך ח"מ סי' שס"ג (סק"א) [סק"ב]:

אכן קשה לי במ"ש התוס' דמש"ה לא אמרינן למפרע הוא גובה כיון דאם מכרו היורשין מטלטלין מכרן מכור, א"כ הא דאמרו שם גבי איצטלא דאמר רבא קני' מיתני' א"ל ברי' דרב יוסף ברי' דרבא לרב כהנא והאמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהוד' א"ל מי לא מודה רב יהוד' דמחוסר גוביינ' וכיון דמחוסר גוביינ' ברשותי' קאי רבא לטעמי' דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד, וקשה תיפוק ליה כיון דבמטלטלין מכרן מכר מה לי מכרו לחי או מכרו למת וקני' מיתנ' ולא היה צריך לומר רבא לטעמ' דהקדש כו' מפקיע מידי שיעבוד, ונראה לפי מ"ש בספרי קצה"ח סי' קי"ז סק"ג ובסי' רמ"ה סק"ב דאפילו במטלטלין גובה מהקדש דמים ומהפקר ואפי' מלוה ע"פ גובה מהקדש דמים והפקר ע"ש א"כ אי לאו דהקדש כו' מפקיע מידי שיעבוד והוא הקדש קדושת הגוף לא הוי קני' מיתנ' דאע"ג דמכרן מכר אבל מהקדש גובה אי לאו דקדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד ומשום דמכר עדיף מהקדש דמים ומש"ה אמרו רבא לטעמיה ודו"ק. ובתוס' שם תירצו בשם הר"ר שמואל בר' חיים מוורדו"ש וז"ל דדייק מאבל לא לאשה ומחיים לא איצטריך דפשיט' אלא לאחר מיתה קאמר דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו עכ"ל ודברי התוס' אינם מובנים דהא איצטלי דפרסו' אמיתנא וקני' מיתנ' אע"ג דלאחר מיתה הוא אלא ע"כ גם לאחר מיתה כל זמן שלא גבתה אותו לאו דידה נינהו אלא שיעבוד' הוא דאית לה עלייהו וכי משו' שיעבוד דאית לה יהיו יוצאין לה בשן ועין כיון דגוף העבדים הן של היורשין וצ"ע ועיין בחי' מהרש"א שם, ואפשר לומר בשיטת הר"ר שמואל ז"ל דלכך יוצאין לאשה למ"ד הדין עמה אע"ג דאכתי לא גבתה דאלים שיעבוד' וכהא דאמרינן בבהמת ארנונא דכל דלא מצי לסלוקי לנכרי בזוזי ואי בעי שקיל לה לבהמה ה"ל בהמה של נכרי וכיון דמתחלה היתה של הנכרי ועכשיו נמי אלים שיעבודי' דיכול ליטול הבהמה בע"כ של ישראל ה"ל של נכרי ועיין בתוס' פסחים דף ו' ד"ה התם דמצי לסלק וא"כ ה"נ כיון דמתחלה היה של האשה ועכשיו שהכניסה לבעל' אלים שיעבודה שיכולה ליטול גוף העבדים בע"כ ולא מצי לסלוקי בזוזי ה"ל כמו של האשה ועדיפא מהתם דהא בצ"ב לא מצי סלוקי בזוזי אלא דאיצטל' דפרסו' אמיתנ' כיון דקונמת מפקיע מידי שיעבוד פקע שיעבודה אע"ג דאלים שיעבודה דלא מצי סלוקי בזוזי מ"מ יפה כח קונמת דמפקיע אפי' מידי שיעבוד אלים ומש"ה ניחא הא דיוצאין לאיש אבל מהא דקתני ולא לאשה מוכח דאין הדין עמה דאל"כ היה השיעבוד אלים ומתחלה נמי שלה היו ועדיין לא פקע השיעבוד וחשיב שיעבודה דאלים כאילו הגוף שלה וראוי לצאת בשן ועין לאשה ג"כ. אלא דאכתי תקש' ממתני' שם דתנן עבדי צ"ב לא יאכלו בתרומה מפני חלקו של עובר ולפמ"ש אפילו קודם שגבתה כל שיכולה לגבותן בע"כ ולא מצי לסלוקי בזוזי ה"ל כדידה וכיון שהיא אוכלת עבדי' נמי יאכלו וצ"ע. (ואפשר ליישב דהא דאלים שיעבוד' היכי דיכול למישקל לי' בע"כ ולא מצי סלוקי בזוזי לאו למימר' דהוי דהאי בלחוד ואין לבעליו הראשונים כלום בהם דלית' דהוי כאילו יש לזה ג"כ קנין בגופו כיון דאי בעי שקיל לי' בע"כ ומ"מ כ"ז שלא גבה הוא כשל שניהם ולהכי ניח' התם בבהמת ארנונ' כיון דיד גוי באמצע פטורה מן הבכורה דה"ל כשותפות עם הנכרי וכן בהא דיוצאין בשן ועין דייק שפיר מדקתני ולא לאשה מוכח דהדין עמו דאם לא כן הוי אלים שיעבודה למהוי כשותף והיו ראוי' לצאת לאשה ג"כ דע"כ הך מתנית' לית לה דר' אליעזר דבעי עבדו המיוחד לו ובעבד של ב' שותפים יוציא לכל אחד בשן ועין ועיין בהחובל דף צ' משא"כ לענין תרומה שפיר תנן דלא יאכלו מפני חלקו עובר ואע"ג דאלים שיעבודה מ"מ עדיין גם של היורשים הם ולא גרע משותפים דלא יאכלו מפני חלקו של זר. ונכון הוא לענ"ד.) ולפי מ"ש לעיל ליישב הא דאמר רבא תני' כותי' דרב אמי מהא דיוצאין לאיש ולא לאשה משום דאע"ג דס"ל לרבא באיצטלא דקני' מיתר' ומפקיע מידי שיעבוד היינו דוק' במטלטלי דמכרן מכר ומכאן ולהבא הוא גובה אבל עבדי דכמקרקעי דמי ולמפרע הוא גובה ולא פקע שיעבודי' וכנ"ז אין להקשות א"כ אמאי תנן באלמנה לכה"ג עבדי צ"ב יאכלו בתרומה ניחוש דלמ' מייתי איהו בריש' ואתי' איהי לידי גוביינא וה"ל למפרע דידה וקאכלי זרים מתרומה י"ל דרבא לטעמי' דמפרש מתני' דעבדי נ"מ מדרבנן כדי שתאמר אני איני אוכלת עבדי אינם אוכלים זונה היא אצלו הלכך אתי לאפוקי ע"ש נמצא מדינא אפילו עבדי מלוג יאכלו בתרומה דה"ל קנין שקנה קנין אלא בעבדי מלוג גזרו שלא יאכלו כדי שתאמר עבד' אין אוכלין זונה היא אצלו אבל עבדי צ"ב דבחיי הבעל אינן קרויין עבדיה אלא עבדיו דאם מתו מתו לו לא שייך למיגזר כדי שתאמר עבדי אין אוכלין שהרי אינן עבדיה אלא עבדי הבעל וא"כ שפיר אכלי עבדי צ"ב בתרומה ולא חיישינן שמא תבא לידי גוביי' ונמצא דלמפרע היא גובה ואכלי זרים בתרומה דלית' דאפי' אי למפרע גובה ה"ל קנין שקנה קנין דאכלי מדאורייתא בתרומה וגזירה דרבנן לא שייכ' הכא כדפרישית אבל מהא דיוצאין בשן ועין לאיש שפיר מוכח דאי אמרת הדין עמה ולא מצי לסלוקי בזוזי ובעבדי דכמקרקעי דמי מכרן אינן מכר ונמצא דלמפרע גובה א"כ מעולם לא היה השחרור חל ולא שייך לומר שחרור מפקיע מידי שיעבוד דעיקר טעמא הוא משום דחל שעה אחת דבע"ח מכאן ולהבא גובה ותו לא פקע והכא כיון דלמפרע היא גובה לא פקע שיעבודי' ע"י שחרור והקדש וכדפרישית לעיל ודו"ק. וראיתי בס' שער המלך שכתב ז"ל ולענין דינא נראה דלמאי דקי"ל כרב יהוד' דהדין עמה יוצאין בשן ועין לאשה לאחר מיתת בעלה וכמ"ש תוס' לפי תירוצם והפוסקים ז"ל לא ביארו זה כו' עכ"ל ומה שלא ביארו זה הפוסקים היינו משום דכל זה הוא רק לתירוצו של הר"ר שמואל וכבר כתבנו שלא ירדנו לעומק כונתו דהא איצטל' נמי לאחר מיתת הבעל הוי ואפ"ה אין לה אלא שיעבוד וכמ"ש ואחר מיתת הבעל אם באו לידה בגוביינ' ליתי מאן דפליג דבתר גוביי' אפי' עבדי אחריני דידה הוו וקודם גוביינ' לית לה אלא שיעבוד ואינן שלה (ולפמ"ש באות הקודם ניחא טפי דאנן קי"ל כר' אליעזר דעבד של ב' שותפי' אינו יוצא בשו"ע וא"כ אף לשיטת הר' שמואל לדינא אין יוצאין לאשה אפי' אחר מיתת הבעל כל שלא גבתה ועוד נ"ל דאף הר' שמואל לא כתב כן אלא לרבא שהרי כתבו התוס' לעיל דף ס"ו ע"א בד"ה גזירה שמא תאכיל לאחר מיתה ז"ל ובעבדי צ"ב לא שייך למיגזר אפילו למ"ד בסמוך הדין עמה דכל זמן שלא גבתה אותם בב"ד אוכלים מכחו ואחר שגבתה ושמו לה בב"ד הרי כאילו קנתה עבדים אחר מיתת בעלה עכ"ל. הרי מבואר דלרב אשי דהוא בתרא כל זמן שלא גבתה אין לה שום שייכות בגובייהו ואפי' עבדי' אינה פוסלת מתרומה כ"ש שאין יוצאין לה בשן ועין אפי' למ"ד הדין עמה וצ"ע:)

ס"ק כב

בין נכסי מלוג כתב ב"ש הנה בנכסי מלוג פשיטא בגוף הקרקע אין לו כלום ומכירתו בטלה כו' ואפי' מתה היא יכול הוא לבטל המכר אע"ג דאז הוא יורש הקרקע מ"מ בשעת המכירה לא היה שלו ולא דמי למכרה היא נ"מ או צ"ב דשם גוף הקרקע שלה תחזיר הקרקע ומעות שקיבל פשיטא דהוי כהלואה וצריך לשלם מכל מה שיש לו ורשב"ם פ' חזקת דף נ' שכתב הבעל יכול למכור קרקע של נ"מ אם תמות אשתו ויירשנה היינו אם אומר בפירוש שמוכר אם תמות אבל במוכר סתם מבואר בירושלמי שהביאו הר"ש והר"ן דאף אם מתה בטל המכירה ואם יאמר לכשתמות תלי' בפלוגתת הפוסקים בח"מ סימן רי"א אם מהני עכ"ל. והיינו דעת ר"ת דס"ל באומר שדה זו לכשאירשנה מכור לך קנה דס"ל דירושה כיון דממיל' אתי לא הוי כ"כ דבר שלב"ל לכך סגי באומר בפי' שדה זו. אמנם לענ"ד נראה דלא הוי כלל דבר שלבל"ע אחר שנתקנה תקנת אושא ועשאו לבעל כלוקח ראשון כשמתה אשתו וא"כ ה"ל למפרע לוקח ראשון ושלו מכר ולא היה דבר שלבל"ע וכן מבואר בדברי הרא"ש פ' חזקת וז"ל כי אתמר דאמימר כגון דזבין איהי ומתה דאתי איהו ומפיק בתקנת אושא דאמר ר"י ב"ח באושא התקינ' כו' ושויא רבנן כלוקח ראשון לכאורה משמע מדקאמר היכא דזבין איהו ומית אתי' איהי ומפקא אלמא דהמקח קיים כל ימי הבעל אע"פ שהיא מעכבת על מכירת הפירות משום רווח ביתא כדאית' בכתובות דף פ' מ"מ אינה יכולה לבטל לגמרי מכירת הגוף ואם מתה איהי אגלאי מלת' שהמכר קיים מתחלתו דבעל לוקח ראשון הוי אבל כשמת הוא נתבטל מכירת הגוף ואתי איהי ומפקא ומיהו בירושלמי קאמר מכר הוא ומתה היא המכר בטל ופי' הר' יונה ז"ל הטע' דאע"ג דהבעל לוקח ראשון לכל דבר שהוא זכות לו אפ"ה משום שבח בית אביה בטלו המכר לאלתר שאין כבוד לאשה שיהיו נכסים מכורין מעכשיו ולא מכר גמור אלא מכר על תנאי אם תמות היא בחייו הלכך המכר בטל מעכשיו תדע שהרי בנכסי צ"ב אפי' מכרו שניהם לפרנסה מוציאין מן הלקוחות משום שבח בית אביה כ"ש בנכסו מלוג דאיכא טפי שבח בית אביה שתמיד הקרן שלה קיים דבטל המכר לאלתר עכ"ל ע"ש. ומבואר מדברי הרא"ש דאפי' לדברי הירושלמי לא הוי דבר שלבל"ע כיון שמתה אח"כ ה"ל איהו למפרע לוקח מתקנת אושא ויכול למכור ולא אתי עלה לבטל המכר אלא משום דאין כבוד לאשה שיהיו נכסים מכורין ואפילו אינו מכור גמור אלא על תנאי לכשתמות היא בחייו מ"מ אין כבודה שיהיו מכורין אפי' מכר קל כזה ולכך המכר בטל מעכשיו וא"כ אפילו לשיטת ר"ת דירושה דממיל' לא הוי דשלבל"ע אפ"ה בטל המכר מפני כבודה של האשה דהא הכא בל"ה לא הוי דבר שלבל"ע כיון דעשאוהו לוקח ראשון והרשב"ם דס"ל דיכול הבעל למכור לכשתמות אשתו לא ס"ל כירושלמי ולא ניחא לי' בסברת הר"ר יונה דחשו לכבוד האשה אלא כשמוכר מכירה גמורה לחלוטין אבל כשמוכר על תנאי כשתמות לא חשו לכבודה והא פשיט' ליה דלא הוי דשלבל"ע כיון דאם תמות ה"ל בעל לוקח למפרע ודידי' הוי מעיקר' ושיטת הרא"ש ורבינו יונה דאפילו במכירה על תנאי חשו לכבוד האשה וא"כ אין דבר זה תלוי בפלוגת' של הפוסקים בח"מ סימן רי"א דהכא לכ"ע לא הוי דשלבל"ע אלא בתקנת' פליגי וכדכתיבנ' זה נראה לענ"ד ודו"ק:

ס"ק כג

לא עשה כלום כתב ב"ש צ"ל ואים מכר קרקע נכסי צ"ב עם הפירות כל המכירה בטילה אפי' אם רוצה הלוקח להחזיק רק הפירות כיון דהמכירה בטילה בגוף הקרקע כן בטילה לענין הפירות עכ"ל וז"ל הרב המגיד פ' ל' מהל' מכירה וכתב הרשב"א שאם מכרו הבעל לפירות בלבד הרשות בידו דשלו הם לגמרי אבל במכ' גוף ופירות אפי' אמר לוקח הניחו לי ואוכל פירות אין שומעין לו שהבעל לא מכר אלא גוף ופירות ומקח אחד הוא וכיון שמקחו בטל בגוף ואין הפירות אלא מכח הקרקע הכל בטל ואפי' הפירות אינו אוכל עכ"ל. ונראה ביאור דבריו דלא מיירי שהיו פירו' גמורין בקרקע ומכר גוף ופירות דא"כ אמאי כתב וכיון שמקחו בטל בגוף ואין הפירות אלא מכח הקרקע הכל בטל הא פירות גמורין אין באין מכח קרקע אלא מצד עצמם שמכר הגוף והפירות אלא מיירי שהפירו' עדיין לא באו לעולם אלא שמכר הגוף והפירות העתידין לבא לעולם ולזה כתב כיון שנתבטל בגוף ואין הפירות אלא מכח הקרקע ר"ל דהא אין אדם מוכר דבר שלבל"ע אלא משום דמכר הגוף הוו הפירו' ממיל' שלו וכאן כיון שבטל בגוף אין לו שום זכי' בפירות דהא פירות בלחודייהו לא מצי זכי דאין אדם מקנה דשלבל"ע. ובמשנה למלך פי"ב מהל' זכי' הביא דברי הרשב"א הנזכ' וכתב עלה ז"ל איבר' דדברי הרשב"א ז"ל נראין דסתרי אהדדי דמשמע מדבריו אלו דאפילו המוכר יכול לחזור במה שמכר אע"פ שהפירות היו בידו למכרן מאחר שכללן עם הגוף אינו נקנה לחצאין והר"ן פרק האיש מקדש גבי הא דאמרינן האחין שחלקו כו' ז"ל ולפ"ז למד הרשב"א שמי שמכר קרקע לחבירו ונמצאת מקצת גזולה המקח קיים בשאר ע"כ ולפ"ז קשה אמאי אין יכול לחזור בין מוכר ובין לוקח כיון שנעשה במקח אחד ובטל מקצתו בטל כולו וצ"ע עכ"ל אכן לפי מ"ש לא אתי הרשב"א עלה מטעם בטל מקצתו בטל כולו דא"כ לא ה"ל למימר וכיון דמקחו בטל בגוף ואין הפירות אלא מכח הקרקע הכל בטל הא אפילו היו הפירות באין מכח עצמו ולא מכח הקרקע נמי היה הכל בטל כיון שבטל קצתו בטל כולו וכמו בנמצאת מקצת קרקע גזולה דלא אתי קצתו מכח קצתו לסברת בעל מש"ל. אלא ע"כ טעמא דהרשב"א לאו מש"ה הוא דלא ס"ל רשב"א כלל בטל מקצתו בטל כולו ולא אתי עלה אלא משום דפירי ליתנהו בתורת מכירה מכח עצמם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואינן באין אלא מכח הקרקע ר"ל כיון שהגוף מכור ממילא גם הפירות שיוצאין מן הגוף שלו הם ומה שאמר הבעל גוף ופירות לאו למימר' ששניהם הוא מוכר לו גוף ופירות דהפירות אינם נתפסים במכירה דה"ל דשלבל"ע אלא לטפויי מלתא קאמר הכי אבל עיקר הפירות אינן באין אלא מכח הקרקע ומש"ה כיון שבטל המכר בגוף הקרקע ממילא אין כאן פירות אע"ג דיכול היה למכור הגוף לפירות מ"מ הרי לא אמר הכי ולא מכר הגוף לפירות אלא מכר גוף ופירות ומש"ה הכל בטל. אבל בנמצאת מקצת קרקע גזולה כיון שאין כח קצתו יפה מקצתו והמכירה יכולה לחול על על קצת שאינה גזולה מש"ה אותי מקצת קיים במקחו ודו"ק:

תוכן העניינים

אבני מילואים א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה