אור ברסלב
אבני מילואים א - ב סימן צ › סעיף יא

אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן צ · סעיף יא

סעיף ט

ס"ק טז

שאם מכרה משנשאת הבעל מוציא מיד הלקוחות בפ' החובל דף פ"ח באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ומשמע דאי לאו תקנת אושא לא היה הבעל מוצי' מיד הלקוחות אלא היה נשאר ביד הלוקח כמו האב שמכר בנכסיו בחיי הבן ומת דאין הבן מוצי' מיד הלוקח כיון שקנה בחיי האב. ובשטה מקובצת פ' החובל כתב שם ז"ל התקינו באושא האשה שמכרה בנ"מ בחיי בעלה אע"פ שידוע שלא היה לבעלה בהן אלא קנין פירות וידוע דאינו כקנין הגוף דנמצא שהגוף שלה ומכרתה הן בלשון מעכשיו לגמרי הן מעכש ולאחר מיתת בעלה והיה ראוי לומר שיהיו הלוקחין במקומה עד שאם תמות היא בחיי בעלה לא יהיה הבעל יורש אלא יחזיק בהן כאילו היא חיי' עד שימות וכשימות יזכו הם במקום האשה כאילו היא חיי' שהרי במקומה הן מ"מ כח התקנה בדבר זה שלא יורש בלבד עשאוהו אלא אף לוקח ר"ל שמשעה שנשאה נעשה לוקח בנכסים מעכשיו ולאחר מיתה והרי הוא לוקח ראשון וכשמתה בחייו מוציא זכות הגוף שמכרה מיד הלוקח ונשאר הקרקע בידו לחלוטון עכ"ל. מבואר מדברי השטה דאי לאו תקנת אושא היה ראוי לומר שהלוקח עומד במקומה ואם תמות היא בחיי בעלה לא יירש הבעל רק יחזיק בפירות כאילו היא חיי' עד שימות גם הוא ואז יחזרו הנכסים ללוקח. ונפלאתי אמאי יחזיק בהן לפירות הא לאחר מיתת האשה אין לבעל פירות ואינו בא אלא מכח ירושה וכיון שמכרה אין לו מה לירש ואי לאו תקנת אושא אין לו לא בגוף ולא בפירות ואין לומר דדוק' הגוף יכולה למכור דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אבל הפירות אינה יכולה למכור דקנין פירות דידיה מעכב הא ליתא כיון דהגוף שלה ויכולה למכור הגוף ממילא הוי פירות נמי דלוקח כיון דאחר מיתתה אין לבעל פירות מכח התקנה אלא מכח ירושה הוא בא וכשהוא יורש גוף הקרקע ממיל' הפירות ג"כ שלו אבל כשמכרה בחייה ושוב אין לו לירש בגוף פשיטא דגם בפירות אין לו וצ"ע. ואפשר לומר דס"ל לש"מ דכי תקינו רבנן לבעל פירי תחת פרקונה תיקנו שיהיו הפירות כל ימי חיי הבעל לבעל אפי' אחר מיתתה תחת פרקונה שנתחייב בחיי'. אך קשה בהא דאמרו ר"פ האשה שנפלו דף ע"ח אלו ואלו מודים כו' לימא תנינא לתקנת אושא דא"ר יוסי בר' חנינא באוש' התקינו כו' ומשני מתני' בחיי' ולפירות תקנת אושא בגופה של קרקע ולאחר מיתה ע"ש הרי מבואר דאי לאו תקנת אושא לא היה הבעל מוצי' אלא לפירות ובחיי' דוקא. וצריך לומר דלדעת הש"מ יתפרש הש"ס אליבי' דהרמב"ם על התחלת הזכי' דבפירות מתחיל הזכיי' בחיי' משא"כ בגוף אף לאחר תקנת אושא אינו זוכה בגוף אלא לאחר מיתה ואינו יכול להוצי' הגוף מיד הלוקח בחיי' וכמ"ש המחבר סעיף ט' לדעת הרמב"ם והכי פירוש' דש"ס מתני' בחיי' ולפירות ר"ל מתני' מיירי לפירות ומתחיל הזכות בחייה ואין הכי נמי דאחר מיתתה נמי יש לו פירות עד שימות הוא תקנת אוש' בגופה של קרקע ולאחר מיתה פי' לאחר מיתה הוא שמוצי' גוף הקרקע משא"כ בחיי' אינו יכול להוצי' גוף הקרקע אבל לפירות מוציא בחיי' וה"ה לאחר מותה עדיין יש לו פירו' דהך תקנת' דפירות הכי הוי שיהי' לו פירות כל ימי חיי הבעל ודוק היטב:

ס"ק יז

בנכסים הידועי' לבעל בטור וש"ע משמע דאין חילוק בין נפלו לה קודם שנשאת לאחר שנשאת ואפילו נפלו לה משנשאת כיון שאין ידועין לבעל אם מכרה ונתנה קיים אבל דעת הרא"ה בחידושיו לכתובות דאסיפ' קאי דנפלו לה עד שצא נשאת ונשאת. אבל נפלו לה משנשאת כ"ע מודו דהבעל מוציא מיד הלקוחות ולא שני לן כלל בין נכסים ידועין לשאינן ידועין ור"ש דחולק בין נכסים לנכסים אסיפ' קאי ע"ש:

ס"ק יח

ולא ידע בהם הבעל לכתחלה לא תמכור וכתב הר"ן שם הטעם משום דבעל יורש גם בנכסים שאין ידועין ולכתחלה אינה רשאה להפסיד ירושתו ע"ש ואיכא למידק בהא דאמרו פ' החובל דף פ"ח אמר רב אידי בר אבין אף אנן נמי תנינא מעידין באיש פ' שגירש את אשתו ונתן לה כתובתה והרי היא תחתיו ומשמשתו ונמצא זוממין אין אומרים ישלמו כל כתובת' אלא טובת הנאת כתובה איזהו טוב' הנא' כתובתו שאם נתארמלה או נתגרש' ואם מתה יירשנ' בעל' ואי ס"ד ליתא לתקנת אוש' אמאי יירשנה בעלה תזבין כתובתה לגמרי וכיון דאפי' בנכסים שאין ידועי' שאין לבעל פירות אפ"ה לא תמכור שלא להפסידו ירושתה וא"כ אפילו לית' לתקנת אוש' עכ"פ לכתחלה לא תמכור וכיון שאינה רשאה למכור להפסידו ירושתו ואמאי ישלמו העדים במה שרצו להפסידה שלא תמכור והא בלא"ה אסורה למכור שלא להפסיד לבעל ואע"ג דבדיעבד אם מכרה מכור מ"מ אמאי ישלמו העדים במאי שרצו להפסידה שלא, תמכור כיון דבאמת מן הדין אינה רשאה למכור ועיין בחולין דף ד' בהא דכתב רש"י דאסורי הנאה אסור למחלוף דא"כ מצינו דמי' לאסורי הנאה ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מדמי עצים ע"ש ובתוס' כתבו דכיון דלכתחלה אסור למכרו אין לו דמים וא"כ ה"נ אין זה היזק ממון כיון דלכתחלה אסור לה למכור. ועיין במשנה למלך פ"ז מהל' מלוה הביא תשו' מיימוני לספר משפטים מעשה בראובן שהשכיר מלמד לבנו והתנה עם המלמד ליתן המעות עד זמן פ' ולא נתן ותבעו המלמד מה שהיה יכול להרויח במעותיו מאותו הזמן ודן הר' אלעזר מטו"ך דחייב ליתן הריוח ואין בו ריבית דתנן פ"ק דמכות מעיד אני באיש פ' שחייב לחבירו אלף זוז ע"מ ליתן לו מכאן ועד שלשים יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים ונמצאו זוממין אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהי' בידו אלף זוז כו' וע"כ מיירי שמעידים שחייב לו שכירות דאת"ל הלואה אז לא הי' נותן כלום משום ריבית כו' (עיין ב"י יו"ד סימן ק"ס הביא ג"כ תשו' זאת ויישב דמתני' דמכות לא נחית לאיסורא דרבית ואומדין דקתני ר"ל כמה היה נותן לגוי או באיסור עכ"פ הי' שוה כל כך וע"ש ולענ"ד נפשוט דאומדין דקתני היינו מה שהי' הלוה יכול ליקח מן המלוה שיפרענו לשלשים יום וזה היתר גמור ולכך משלמין העדים הפסדו שהיו רוצים להפסידו שהרי עתה שזמנו עשר שנים אם ירצה המלוה שיפרענו מיד לאחר ל' יום יתן לו מה ששוה בין ל' יום לעשר שנים ואין בזה איסור כלל וזה פשוט). וע"ש שהקשו על דברי הר"ר אלעזר ממתני' דתנן לא יאמר לו נכש עמי היום ואעדור עמך למחר וע"ש שכתב בשם ג"ת דלאו לאפקועי מאבק ריבית אמר כן אלא לענין הרחקה וה"ל כדין הערמת ריבית דאע"ג דראוי להתרחק מ"מ להרמב"ם גובה המלוה מן הלוה משום דאפילו רבית אינו ע"ש שהקשה במש"ל וז"ל ואכתי תקשי איך דן הר' אלעזר שחייב ליתן לו הריוח כו' ואי אמרת דבשכירות איכא איסור הרחקה אכתי תקשי אמאי משלמי עדים דאפשר שהלוה לא הי' מתנה ליתן לו ריוח כלל משום איסור הרחקה ע"ש. וא"כ ה"נ כיון דלכתחלה לא תמכור וגם על הלוקח יש איסור לכתחלה כמ"ש רש"י שאם בא לוקח לימלך ב"ד אומרים לו שלא יקנה א"כ אמאי משלמי עדים בזה ונראה לפי מ"ש תוס' שם ד"ה אמר רב אידי דמיירי בנכסי צ"ב והוכיחו כן משום דיש לו לתנא למתנא רבוי תשלומין ע"ש וכיון דתנן ר"פ האשה שנפלו דנכסי שנפלו לה קודם שנתארסה מוכרת לכתחלה א"כ ה"ל למתני רבוי תשלומין וכגון שנפלו לה קודם שנתארסה ואע"ג דרש"י כתב שם דאפילו נפלו קודם שנתארסה ונשאת לא תמכור אפשר דהר"ן אינו סובר כן ומשום דדברי רש"י אינן מוכרחין וכמ"ש תוס' שם וצ"ע:

ס"ק יט

וכן ארוסה לכתחלה לא תמכור כתב הרב בעל משנה למלך פ"ו מה' שכי' ומתנה וז"ל דתנן ר"פ האשה שנפלו דבעודה ארוסה לכתחלה לא תמכור והנראה מדברי רש"י ז"ל שם בסוגי' דמאי דאמרי' לכתחלה לא תמכור שאם בא לוקח לב"ד לימלך אמרי' לי' לא תזבון. ולפ"ז נראה לי דדוקא גבי מכירה אמרי' לכתחלה לא תמכור אבל גבי מתנה לא שייך לומר לכתחלה לא תתן דדוקא גבי מכירה אומרי' לו ב"ד שלא יתן מעותיו כיון דאיכא קפידא דבעל אך גבי מתנה פשיטא שאין אומרים לו שלא יקבל מתנ' והכי דייק לישנא דמתני' דקתני' וב"ה אומרים לא תמכור ולא קתני ולא תתן דלגבי מתנה לכ"ע נותנת לכתחלה דלא שייך לומר שאם בא לימלך נותנין לו עצה שלא יקבל מתנה ומש"ה לא נקט אלא לא תמכור ובסיפא דמעשי' בטלים קתני נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא כו' ומאי דקתני מודים שאם מכרה ונתנה קיים מאי דנקט ונתנה אשגרת לישן הוא דגבי מתנה אפילו לכתחלה נמי נותנת עכ"ל:

אמנם בירושלמי מבואר דגם במתנה לכתחלה לא תתן וז"ל נפלו לה משנשאת אנן תנינן מוכרת ונותנת וקיים תני ר' חייא לא תמכור ולא תתן ואם מכרה ונתנה קיים אמר ר' חנינא בן עקביא לא כך השיבן רבן גמליאל אלא כך השיבן אם אמרתם בארוסה שאינו זכאי לא במציאתה כו' אמר להן כך אני מודה לכם שלא תמכור ולא תתן ואם מכרה ונתנה מכרה בטל ע"ש מבואר להדיא דלכתחל' לא. בין במכירה בין בנתינה:

איברא בטעמא דרש"י שכתב דלכתחלה לא תמכור היינו שאם בא לוקח לב"ד לימלך אומרים לו לא תזבין ולכאורה לשון לא תמכור משמע דעל האשה קאי וראיתי לאא"ז בתוי"ט ר"פ האשה שנפלו ז"ל וב"ה אומרים לא תמכור דאירוסין עושה ספק נשואה כו' והקשו בתוס' כיון שהיא מחוזקת הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי כו' אכן גם על זה נ"ל ליישב מתוך פירש"י שבגמ' גבי ור' חנניא בן עקביא כב"ש דפירש"י בתמי' דהא ב"ה אפילו במוכרת באירוסין אמרי לכתחלה לא ואם בא לוקח לב"ד לימלך אומרים לו לא תזבין וכ"ש משנשאת עכ"ל ואמאי הוצרך לפרש ואם בא לוקח כו' אלא כדי ליישב דלא תקשי אמאי לא תמכור היא והרי היא ודאי כו' לכך פירש דהאי לא תמכור לאו אדידה קאי דעלה אין אנו יכולין למחות אבל ללוקח הבא לימלך ודאי דמוחין אנו לו והוי לא תמכור כלומר אינה יכולה למכור שאין קונה שכשבא קונה לקנות ובא לימלך אמרי' לי' שלא יקנה שחזקה שלה אינה מועלת ללוקח דהוי ספק עכ"ל וא"כ לכתחלה לא תמכור דארוס' אינו אלא ללוקח אבל לא לאשה דאין ספק מוציא מידי ודאי ומש"ה לא שייך אלא גבי לוקח דאמרי' לי זיל זבין במקום אחר אבל במקבל מתנה לא שייך הכי ושפיר נותנת לכתחלה אבל לא תמכור דר' חנניא בן עקביא דמיירי בנשואה דאינו משום ספק ולא שייך בי' אין ספק מוציא מידי ודאי א"כ כי היכי דללוקח אסור לכתחלה לקנות ה"ה לאשה אסור לכתחלה למכור וליתן ואין חילוק בין מכירה לנתינה כיון שהאשה ג"כ אסורה דאין כאן ספק וודאי מש"ה ניחא הך דירושלמי דאיירי בנשואה לכך לא פליג בין מכירה לנתינה כיון שאסור גם לאשה ודו"ק היטב:

ועיין פ' האשה שנפלו דף פ"א בהא דאמר ר' יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבון אע"ג דזבון לא הוה זביני' זבינא א"ל אביי כו' והתנן ב"ש אומרים תמכור וב"ה אומרים לא תמכור אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים ובהא דב"ה מיירי בארוסה ולא אמרו על האשה שלא תמכור אלא על הלוקח כאמור אלא כיון דאמור רבנן על הלוקח שלא יקנה א"כ היה מן הראוי אליבא דר' יוסף שאם עבר וקנה לא יקנה בדיעבד ודו"ק:

וראיתי בס' בית מאיר שהקשה בהא דאמרו פ' החובל דף פ"ט תנינא לתקנת אושא העבד והאשה פגיעתן רעה ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא תזבון נכסי מלוג ותיתב לי' הא אפילו קודם תקנת אושא תנן ר"פ האשה שנפלו לכתחלה לא תמכור ובש"ע ח"מ סימן רמ"ח באומר נכסי לך ואחריך לפ' דאם מכר ראשון אין לשני אלא מה ששייר ראשון אין בע"ח גובה מאותה מתנה וכתב הרה"מ שאין על הב"ד להגבות במה דעבדי איסורא כיון דאסור למכור לכתחלה ע"ש:

והנה לפמ"ש רש"י פי' לא תמכור היינו שאם בא לוקח לב"ד לימלך אומרים לו שלא יקנה א"כ שפיר פריך ותזבין נכסי מלוג ותיתב לי' לנחבל והיינו שהרי הנחבל גופיה יכול לקנות הנכסים ולא מצינו למימר לי' שלא יקנה כיון דאין לו ליפרע ממקום אחר והוי כמו מקבל מתנה וכיון דהנחבל רשאי לקנות ה"ה אחר דרשאי לקנות במקום הנחבל:

אלא דלפמ"ש דבנשואה האסור גם על האשה שלא תמכור לכתחלה א"כ הדרא קושיא לדוכתה ונראה דלא ק"מ דהתם באחריך שפיר אין ב"ד גובין שלא להפסיד האחריך שאין על האחריך שום חיוב שישלם חיובו של זה וכיון דלכתחלה אסור למכור שלא להפסידו אין אנו גובין שלא להפסיד האחריך אבל בנחבל או באלמנה הניזונת מנכסיו אע"ג דלכתחלה לא תמכור היינו כדי שיהיה לבעל ירושה מ"מ בפרעון חובו מגבינין שהרי בע"ח גובה מן היורש:

וכיון דגובה מירושה לאחר מיתה דכבר מטי לידי' לבעל כ"ש דגב' מחיים ולא שייך לומר דמפסדינין לבעל שהרי אפילו ירית לה בעל מגבינין מיני' דהא נפרעין מן היורש וכי היכא דהיא חייבת לפרוע חובה ה"ה יורשה משא"כ באחריך שאין זה האחריך מחויב לפרוע חובו של המקבל מתנה הראשון דלאו יורש דידי' אלא מקבל מהנותן הוא לכך אין מפסידין האחריך כיון דלכתחלה אסור למכור וזה ברור ודו"ק ועיין בשלהי יש נוחלין דף קל"ט תוס' ד"ה התם אינהו דאפסדו אנפשייהו וז"ל עוד הקשו דאמר בהחובל דף צ' כי אתא רב פפא ורב הונא ברי' דר"י מבי רב אמרו תקנת אושא מתני' היא העבד והאשה פגיעתן רעה כו' ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא תיזבן לנכסי מלוג ותיתב לי' לנחבל משמע הא איתא לתקנת אושא לא תיתב לי' ולא מידי אמאי הא לא תקינו רבנן דלהוי לוקח אלא היכא דליכא פסידא לאחריני אבל הכא איכא פסידא דנחבל עכ"ל וע"ש:

ולפ"ז יתיישב היטב דהא דב"ד יורדין לנכסי מלוג להגבות לבע"ח ולנחבל אע"ג דכל היכא דלכתחלה לא תמכור אין מגבין לבע"ח כמו באחריך וה"נ לכתחלה אסור למכור שלא להפסיד ירושת הבעל כדתנן ר"פ האשה שנפלו דאפילו בנכסים שאין ידועין לבעל שאין לו פירות אפ"ה לכתחלה לא תמכור וכתב שם הר"ן טעמא משום ירושת הבעל אלא דהכא בנחבל גם כשיירש הבעל יהיה מחויב לפרוע לכך לא חיישי' לפסידא לפ"ז בנכס' מלוג מטלטלי דאפילו יורש אין צריך לפרוע מן המטלטלין מדינא דש"ס א"כ איכא פסידא דבעל ואין מגבין מן המטלטלין אפילו ליתא לתקנת אושא אע"ג דמינה גובין אפילו מטלטלין מ"מ כיון דלכתחלה אסור למכור אין ב"ד יורדין לגבות שלא להפסיד לבעל כיון דיורש אינו צריך לשלם מטלטלין וע"כ הא דפריך ואי ליתא לתקנת אושא תיזבן נכסי מלוג ותיתב לנחבל היינו קרקע נכסי מלוג דבזה יורש צריך לפרוע וכנ"ז למעלה וכבר כתבנו בספרי קצה"ח סימן תכ"ד סק"ג דלגבי נחבל גופי' לא מהני הגבי' מידי דהא בלא"ה כשתמות צריך הבעל לפרוע כיון דיורש הוי והשתא הא לית לה אלא דמהני הגוביינא דהשתא במה דמגבין אותו לנחבל כפי ששוה עתה שהוא ת"י הבעל לפירות ואינו שוה אלא עשרה זוז ולבסוף כשתמות היא יהי' שוה מאה זוז ונמצא שהוא לוקח עתה עשר פעמים קרקע ממה שיטול אחר מותה וכיון דקי"ל דשומא הדרא לעולם ואפילו נתייקרה א"כ לא ירויח כלל דהא אחר שתמות הוא תהדר השומא ולא יטול אלא כפי חובו מה ששוה הקרקע בשעה זו דה"ל כאלו נתייקרה וא"כ לא ירויח הנחבל כלום ועדיין פגיעתן רעה שהרי כל זמן שלא מתה יאכל הבעל פירות וכשתמות תהדר השומא ויגבה כשער היוקר וע"כ כי פריך תזבין נ"מ ותתיב לנחבל היינו שתמכור ללוקח אחר ודמי המקח תתן לנחבל ולהכי ניחא שפיר כי איתא לתקנת אושא דפגיעתן רעה דאם תתן לנחבל גופיה לא מהני ולא מידי דהא קי"ל שומא הדר לעולם ואם תמכור לאיש אחר הבעל מוציא מידו דאינהו דאפסדו אנפשייהו ובמטלטלין פשיטא ניחא דכיון דאין הבעל מחויב לשלם מכח ירושתו מן המטלטלין אין אנו מוכרין לגביית חוב כדי שלא להפסידו וכנ"ל ובהכי ניחא טפי דלפמ"ש בקצה"ח ליישב דבקרקע שומא הדרא עדיין הוי קשי' מנכסי מלוג מטלטלין דבזה לא הדרא שומא אכן לפמ"ש כאן לא קשה תו מידי דמטלטלין לא מזבנינן כיון דאיכא פסידא דבעל ואסור לכתחלה למכור ועיין בחי' הרמב"ן ס"פ יש נוחלין שם הקשה קושי' תוס' וע"ש:

(והנה במ"ש מארן ז"ל דכיון דקי"ל שומא הדרא לעולם לא מהני גוביינא לנחבל שהרי כשתמות תהדר השומא לכאורה צ"ע לפמ"ש בש"ך ח"מ סימן ק"ג סקי"ט והביא מרן ז"ל שם בקצה"ח סק"ח דלגבי בעל לא מהדרינן לי' אפילו אי יורש הוי משום דה"ל ראוי ואין הבעל יורש בראוי ועוד יש לדקדק דאכתי אהני לי' לנחבל הגוביינא שיוכל למוכרה לאחר או להורישה לבניו דזבנה או אורשה לא מיהדר דמה"ט ה"ל ראוי לגבי בעל כמ"ש מרן שם בקצה"ח סימן ק"ג ע"ש ונראה לחלק דדוקא התם דשמו מינה קודם שנשאת דלא הי' ביד בעלה כלום אלא שהיה בידה לפדות הקרקע אם הוי לה דמי' והרי הקרקע כבר יצאה מחזקתה והוא של מי ששמו שהרי אוכל פירות בלא נכייתא וכמ"ש תוס' פ' המפקיד דף ל"ה ד"ה זבנה ע"ש מש"ה ה"ל ראוי לגבי בעל משא"כ הכא דאחר שנשאת שמי' לנחבל ועדיין נשארת ביד בעלה והוא אוכל פירות לא הוי ראוי אדרבה הרי היא מוחזק בקרקע ובידו לסלק לבע"ח בזוזי ושפיר הוא יורש הקרקע עם אותו היפוי כח שהי' לה לסלק לבע"ח והוא הנחבל בזוזי' ולא דמי להא דסבתא בפ' י"נ דף קכ"ה דאמרי' כיון דאי זבנה הוה זביני מקרי ראוי לגב' בעל משום דהתם הי' הקרקע ביד הסבתא ואם היתה מוכרת לא היתה הבת זוכה מעולם ולאחר מיתת הבת מתה הסבתא שפיר מקרי ראוי לבעל משא"כ הכא שכבר הקרקע ביד הבעל אלא שיש בידו של הנחבל להוציאה לאחר מיתת האשה בעד חובו והרי בידה לסלקו במעות ואותו יפוי כח הוי מוחזק ולא ראוי ולכך הבעל יורש אותו ועוד דלא יהא אלא מלוה שיש עלי' משכון דלא הוי ראוי ועיין במ"ס מארן לעיל סימן זה סק"ד ועוד נלענ"ד דהכא אפילו זבנה או אורתה הדרא השומא דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכיון שבידה לחזור אצל הנחבל גם זה הלוקח לא עדיף ממאן דאתי מחמתי' ואין לומר דהני אדעתא דארעא נחות שהרי לא ירדו לקרקע דהא מעוכבת הוא ת"י הבעל פירות ואדרבה אמרי' כיון דכל זמן ששנהם חיים ישארו הנכסים בידם וכשימות האחד מהם יהיה שיווי הקרקע כפליים ויותר מהשומא ובודא' ירצו אז לסלק בדמים וא"כ לא נחות אדעתא דארעא וא"כ אפילו זבנה נחבל הדרא ולפ"ז פשיטא דלא הוי תו ראוי לגבי בעל ועלו דברי רבינו כהוגן ועיין בתוס' ד"ה זבנה וברש"י שם ואין כאן מקום להאריך אלא בעיקרא דמלתא לבי מהסס דלשון תוס' שם שלהי י"נ מוכח דעיקר קושייתם אהא דמשמע דבתר תקנת אושא אין לנחבל כלום אם מתה היא בחיי בעלה ואפילו כפי מה ששוה עתה אין לו לכך הקשו כיון דאיכא פסידא לנחבל לא הוי בעל ליקח ועכ"פ יגבה הנחבל דמי חבלתו כפי מה ששוה עתה לאחר מותה וא"כ תו לא שייך לתרוצי דשומא הדר כיון דלא בעינן מינה אלא כשווי של עכשיו וצ"ע).

תוכן העניינים

אבני מילואים א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה