אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן פא · סעיף ב
ס"ק ד
או שנדרה שלא יהנה ממעשי ידי' ז"ל הר"ן פ' אע"פ ופרכינן ויקדוש מהשתא כלומר מאי ארי' דקתני שמא יגרשנה מהשתא נמי תקדיש ומהדרינן דאלמו' רבנן לשיעבודא דבעל בעודה תחתיו דשויו' כלוקח גמור ולא כמלוה מש"ה לא חייל אלא לכי מיגרשא מיהו משמע דוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן הא לאו הכי אפי' לכי מיגרשה לא חייל דאין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו לפיכך אני תמה על הרמב"ם שכתב פי"ב מהל' נדרים אמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה במעשי ידי' אין צריך להפר מפני שידי' משועבדי' לו כו' אבל צריך הוא להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור ע"כ דמשמע דבנדרה נמי שלא יהנה ממעשי ידי' צריך להפר ואמאי הא דשלבל"ע הוא עכ"ל ובכסף משנה פ' י"ב מנדרי' כתב וז"ל ואפשר הי' לומר דהא דכתב רבינו אבל צריך הוא להפר שמא יגרשנה לא קאי אלא לאומרת יקדשו ידי לעושיהן בלבד ויותר נכון לומר דאתרווייהו קאי וטעמא כיון דמסקינין דקונמת קדושת הגוף חייל נמי בדבר שלבל"ע ע"ש וכן כתב הב"י ביו"ד סימן יו"ד ע"ש ואא"ז בתי"ט בפ' בתר' דנדרים כתב ליישב דברי הרמב"ם ע"פ דברי הר"ן עצמו שכתב בספ"ק דנדרים דכל שהזכיר הידים הוי כאומר יקדשו ידי וא"כ ה"נ כיון שנדרה שלא יהנה ממעשי ידיה הרי הזכירה הידים וה"ל כאומרת יקדשו ידי לעושיהן וע"ש שתמה על הר"ן במה שהקשה על הרמב"ם דהא כיון שהזכירה מע"י הרי הזכירה הידים אלא שהקשה על הרמב"ם במ"ש פ"ז מערכין במקדי' מע"י אשתו דלא חייל אלא באומר יקדשו ידיך ואמאי הא כיון שהזכיר הידים ה"ל כאומר יקדשו ידיך וע"ש. ואפשר ליישב לפמ"ש הר"ן ספ"ק דנדרים ז"ל באומר יאסר פי לדיבורי כלומר נעשה כאומר דהא קונם פי מדבר עמך משמע דקונם קאי אדיבור ומשמע נמי דקאי אפה הלכך כיון דסתם נדרים להחמיר אמרינן דאפה קאי ופיו דבר שיש בו ממש הוא ודכותה בש"ס דאמרי' באומר ופירושו נעשה כאומר עכ"ל. וכיון דמשום ספק נדרים להחמיר אתי עלה וא"כ בנדרה שלא יהנה ממעשי ידיה ה"ל ספק נדרים להחמיר אבל בפ"ז מערכין דמיירי בהקדש שהקדיש מעשי ידי אשתו וספק הקדש מוקמינין ממונא בחזקת מאריה ולהקל וכן כתב הרשב"א בתשו' סימן תרנ"ו דמי שהקדי' דבר בלשון שמסופקי' בו אזלינן לקולא משום דאוקי ממונא בחזקת מארי' וכן פסק הרמ"א סימן רנ"ט ע"ש לכך פסק הרמב"ם דצריך לומר יקדשו ידיך. אלא דבעיקר הדמיון שמדמה בתוי"ט בנדרה שלא יהנה ממעשי ידי' דה"ל כאלו הזכירה הידים. לבי מהסס דע"כ לא קאמר הר"ן אלא באומר קונם פי מדבר עמך או קונם ידי עושה עמך הוא דאיכא למימר דקונם קאי אפה או על ידים העושים אבל באומר קונם מעשי ידי אין זה במשמע כלל על הידים אלא על גוף המע"י ומש"ה שפיר קא מתמה הר"ן על הרמב"ם במ"ש בנדרה שלא יהנה ממעשי ידי' דה"ל דבר שלבל"ע ואין זה אלא כמקדי' פירות דקל או מוכר פירות דקל דליכא ספיקא כלל לומר שמא הקנה הדקל לפירותיו עד שיאמר בפירוש דקל לפירותיו. אמנם בר"ן נדרים דף ט"ז משמע דגם כה"ג שנדרה שלא יהנה במעשי ידי' ה"ל כאילו הזכיר החפץ ע"ש בהא דאמר רבא ישיבת סוכה עלי ז"ל וא"ת וכי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי הא ה"ל דבר שאין בו ממש י"ל דהכא במאי עסקינין כגון דאמר סוכה לישיבתה עלי כו' אבל בתוס' אמרו דאפי' אמר קונם ישיבת סוכה עלי דלא מקרי דבר שאין בו ממש אלא בשאינו מזכיר שם החפץ שאסר עליו כגון שאני ישן שאני מדבר אבל כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא ולפי זה מאי דאמרי' ריש אע"פ ובפרק בתרא דמכלתין גבי מקדיש מעשי ידי אשתו דמוקי באומר יקדשו ידי לעושיהן לאו דוקא באומר אלא נעשה כאומר עכ"ל וא"כ בנדרה שלא יהנה ממעשי ידי' דהזכירה החפץ נעשה כאומר, אולם נראה דהר"ן לא כתבו אלא בשם תוס' ולדידי' לא ס"ל הך סברא וכן מוכח מדבריו בפ' הנודר מן הירק דף נ"ז במתני' קונם פירות אלו כו' האומר לאשתי קונם מעשי ידיך עלי ע"ש שכתב ז"ל ולא תקשי לך מעשי ידי' דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקמי באומר קונם ידיך לעושיהן א"נ מעשי ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא ע"ש וא"כ מוכח דלא ס"ל בהזכיר החפץ שיהיה כמו דבר שיש בו ממש ודוקא בקונם פי מדבר עמך הוא דס"ל להר"ן דה"ל כאילו אמר הקונם על הפה וכמ"ש. ובתוי"ט שם כתב בפשיטות דכל שהזכיר החפץ הוי נדר מן התורה וכתב שם שכן דעת הרא"ש ספ"ק דנדרים והטור סימן רי"ג והרמב"ם פ"ג מהל' נדרים ולזה תמה על הר"ן שהקשה על הרמב"ם בנדרה שלא יהנה במע"י ע"ש. והמעיין ברא"ש שם יראה דמיירי באומר קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך דמוקי לה בש"ס באומר קונם פי לדיבורי וידי למעשה ועיני לשינה ושם כתב הרא"ש דלאו דוקא באומר אלא נעשה כאומר וכן דעת הרמב"ם שם דהוא נדר מן התור' וכן הטור וש"ע יו"ד סימן רי"ג כתבו דהוי נדר אע"פ שלא הזכיר בפי' פי לדיבורי ע"ש וכבר כתבנו לחלק דקונם פי מדבר עמך שאני די"ל דקונם קאי אפה וכמ"ש. וכן משמע מדברי הרמ"א ביו"ד סימן רי"ג ע"ש בש"ע שכתב ז"ל אבל אם אמר קונם פי מדבר עמך כו' הוי נדר מן התורה וכ"ש אמר יאסר פי לדיבורי כו' וכתב עלה הרמ"א ז"ל האומר קונם דיבור פי עליך או נטילת אבן עלי י"א דהוי נדר הואיל והזכיר הפה והאבן. תא"ו נתיב י"ד. וכן משמע בר"ן בשם התוס' עכ"ל ומה הוסיף הרמ"א על דברי הש"ע כיון דכבר כתב בקונם פי מדבר עמך דה"ל נדר גמור מן התורה אלא ודאי דקונם פי מדבר שאני וכמ"ש אבל קונם דיבור פי ונטילת אבן עלי זה לא כתב אלא בשם תא"ו ובשם הר"ן בשם התוס'. ולפ"ז בנדר שלא יהנה במע"י לא הוי קונם על הידים אלא לדעת הר"ן בשם התוס' ולדעת רי"ו אבל הר"ן לנפשיה לא ס"ל הכי וכמ"ש ואפילו באומר קונם פי מדבר עמך שכתב הב"י דדעת הרמב"ם כדעת הרא"ש ע"ש ביו"ד סימן רי"ג ובלחם משנה כתב שדעת הרמב"ם אינו כן מדכתב פ"ג מנדרים ז"ל לפיכך האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך וידי מלעשות עמך ורגלי מלהלוך עמך הרי זה אסור ושינה לשון המשנה דיש הפרש בין אומר פי מדבר וידי עושה דאפשר מה שידי עושה לך יהיה קונם והוי דבר שאין בו ממש אבל כשאומר ידי מלעשות רגלי מלהלוך אין ספק דאידים ורגלים אמר כן ע"ש וכיון דאפשר דאפי' בקונם פי מדבר עמך לא ס"ל להרמב"ם דהוי נדר גמור כ"ש בנדרה שלא יהנה במעשי ידי' דלא מוכח מידי דס"ל להרמב"ם דהוי נדר וכמ"ש. ולכן צריך לומר בדברי הרמב"ם אחת משתי פנים או דנימא דהא דכתב הרמב"ם צריך להפר שמא יגרשנה לא קאי על נדרה שלא יהנה במע"י או נימא דס"ל להרמב"ם דקונם חייל בדבר שלבל"ע וכך היא שיטת התוס' בקדושין דף ס"ג שכתבו דגרסינין קונם שאני עושה בלא יו"ד דאל"כ הוי דבר שאין בו ממש ע"ש ומוכח דס"ל דקונם חייל בדבר שלבל"ע ובש"ע יו"ד סימן רל"ד ז"ל האומרת קונם שאני עושה לפיך יפר אע"פ שהיא משועבדת לו שמא יגרשנה כו' וכתב עלה הרמ"א ז"ל ודוקא שאמרה יקדשו ידי לעושיהן והקשה בש"ך דבאה"ע סימן כ"א שם העתיק המחבר דברי הרמב"ם דכתב בב"י דס"ל דאין צריך לומר יקדשו ידיך לעושיהן והרב לא הגיה שם דבר ע"ש. ונראה משום דכאן אין הכרע בדברי הש"ע דאיכא למימר דיפר לא קאי על נדרה שלא יהנה ממע"י וכמ"ש בכסף משנה ומש"ה לא הגי' הרמ"א כלום אבל ביו"ד דכתב דינא דיפר הגי' דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן. ועוד נראה כיון דהרמ"א כבר פסק ביו"ד סימן רי"ג כדברי הר"ן בשם תוס' ורי"ו דאפילו באומר קונם דיבור ונטילת אבן חייל נדרא כיון שהזכיר החפץ א"כ בהא דנדרה ממעשי ידיה כיון שהזכירה הידים ה"ל כאומרת קדשו ידיך לעושיהן אבל שם ביו"ד דכתב בש"ע קונם שאני עושה לפיך יפר דלא הזכירה כלל הידים א"כ ודאי לא חייל נדרא אליב' דכ"ע לזה כתב רמ"א דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן וה"ה באומרת יקדשו מעשי ידי כיון דהזכירה החפץ ה"ל לדעת הרמ"א כאומרת יקדשו ידי. ודעת הש"ע שכתב קונם שאני עושה לפיך יפר היינו משום דס"ל דקונמת חייל אפילו בדבר שלבל"ע וחל הקונם על המעשה שתעשה והרמ"א נראה דס"ל דלא חייל קונם בדבר שלבל"ע ומש"ה ס"ל דצ"ל יקדשו ידי לעושיהן וכדעת הר"ן פ' אע"פ אבל בהך דהכא שנדרה שלא ליהנות ממעשי ידיה כיון שהזכירה הידים ה"ל כאילו אמר יקדשו ידי וזה נכון וברור והב"י שהוכיח מדברי הרמב"ם דקונם חייל בדבר שלבל"ע אע"ג דביו"ד סימן רל"ט בב"י הביא סברת הר"ן בשם התוס' נראה מדלא הביאו בש"ע לא ס"ל הכי אלא דוקא באומר קונם פי מדבר עמך אבל קונם דיבור פי לא וכמ"ש ועוד נ"ל לחלק דדוקא באומר נטילת אבן עלי או דיבור פי עליך דה"ל האבן והפה חפץ האיסור ה"ל כאלו הזכיר החפץ והוי כאילו קונם פי מלדבר אבל נדרה ממעשי ידי' דאין הידים חפץ הנאסר אלא המעשי ידי' והם נבדלים ומופרשים מן הידים ומש"ה אינם ענין להזכרת הידים וא"כ אפש' דאפי' לדע' רי"ו והר"ן בשם תוס' כה"ג ה"ל דשלבל"ע דאוסרת רק המעשי' ידי' שהוא נבדל מן הידים אלא דלא משמע הכי מדברי הר"ן שכתב ז"ל ולפ"ז הא דאמרי' בפ' אע"פ ובפ' בתרא דמכלתין גבי מקדיש מעשי ידי אשתו דמוקי באומר יקדשו ידיך לעושיהן לאו דוקא אלא נעשה כאומר קאמר וע"ש. ולפי מ"ש במקדיש מעש"י אשתו הוכרח לומר באומר יקדשו ידיך דמע"י נבדל מהידים ואינו ענין עמהם משא"כ נטילת אבן או דיבור פי דנמשך האיסור עם החפץ דהיינו הפה והאבן. ולולא דברי הר"ן נראה דתוס' מודו במעשה ידי' דלא הוי כמו הזכרת החפץ וכמ"ש דבש"ס מוכח להדיא דבאומר דוקא קאמר ולא נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן ופריך והא לא אמר לה הכי ומשני כיון דשמעינן לי' לר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה יקדשו כו' וא"כ אי נימא דכל שהזכיר החפץ לעולם נעשה כאומר יקדשו ידיך א"כ מאי פריך והא לא אמר הכי דהא כיון שהזכיר החפץ לדידן נמי אף דס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה מ"מ הוי כאומר בגוף החפץ אלא ע"כ דלא אמרי' נעשה כאומר בגוף החפץ גבי מעשי ידי' וכמ"ש כיון שהמע"י נפרש ונבדל מן הידים ואין ענין זה לזה ולא שייכי בהו ודו"ק. והרמ"א שלא הגי' כאן היינו משום דנמשך אחר דברי הר"ן דס"ל בשיטת התוס' דגם במעשי ידי' כשמזכיר הידים ה"ל כהזכרת גוף החפץ וכו', ובש"ך יו"ד סימן רצ"ד ס"ק פ"ו כתב ז"ל קונם שאני עושה לפיך כתבו תוס' פ' אע"פ ריש דף נ"ט אפילו אי גרסינן שאיני לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן קונם שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר וצ"ע דהא תנן בספ"ק דנדרים האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך כו' ועוד דאפילו אמרה קונם שאני עושה לפיך דהא התם קאמר קונם ידי עושה עמך ואפ"ה אי לאו דנעשה כאומר יאסר ידי לעושיהן כו' הוי דבר שאין בו ממש כו' אלא דיש לומר בזה כיון שאמרה שאני עושה קאי אדבר שתעשה ממש כו' ע"ש. הנה מ"ש דקונם שאני עושה הוי דבר שיש בו ממש כן הוא מבואר בר"ן להדיא פ' הנודר מן הירק דף נ"ו במתני' קונם פירות האלו כו' האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי וכתב הר"ן שם ז"ל ולא תקשי לך מעשי ידי' דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקמי באומר קונם ידיך למעשיהן אי נמי מעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא עכ"ל ועיין מ"ש בספרי קצה"ח סימן ש"ו דמבואר שם אצלינו דלפי מ"ש הרא"ש בתשו' כלל מ"ב סימן ו' ז"ל ששאלת הנותן טבלא לאומן לצייר עלי' ציורין ששוחקין עלי' באיסקונדרא ואסרה על בעלי' לאחר שציירה קודם שפרע לו שכרו אם יש כח בידו לאסרה. תשובה כיון דקי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי כו' אין לו כח לאסור הכלי וא"כ אפי' גרסינן שאני בלא יו"ד היכי חייל על מעשי ידי' לאחר שתעשה כיון דלאחר שנעשה לאו דידה היא דהא קי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי ולכתחלה רשאה לאפות ולבשל שהרי לא אסרה אלא מעשי ידי' לאחר שתעשה ואמנם בדברי הר"ן שכת' דמע"י הוי דבר שיש בו ממש דלאחר שתעשה יש בו ממש ניחא שפיר דהתם קאי בבעל שאוסר על עצמו מע"י אשתו והיא יכול לאסור עליו לאחר שתגמור מלאכתה אבל האשה היאך יכולה לאסור על הבעל מעשי ידי' דקודם שעשתה אין בו ממש ולאחר שעשתה אינו שלה אלא של הבעל דאין אומן קונה בשבח כלי לזה כתבנו שם דתוס' לשטתייהו דס"ל דאומן דאומן קונה בשבח כלי וכמ"ש הרא"ש פ"ב דקידושין בשם ר"ת והר"י ע"ש וא"כ ניחא קונם שאני בלא יו"ד דחייל על מע"י לאחר שתעשה דה"ל דבר שיש בו ממש ותוכל לאסורם ע"י לכשתעשה דאומן קונה בשבח כלי ע"ש לפ"ז תקשי בדברי הרמב"ם שכתב או שנדרה שלא יהנה ממעשי ידי' דנהי דס"ל דקונמות חייל בדשלבל"ע וכמ"ש הב"י מ"מ מאי מהני לי' כיון דאין אומן קונה בשבח כלי לדעת הרמב"ם וכן דעת הש"ע בח"מ סימן ש"ו וא"כ היכי מצי' אסרה מעש"י לאחר שתעשה כיון דאינה שלה לאחר שתעשה במלאכה לדעת הרמב"ם והש"ע דאין אומן קונה בשבח כלי. ולכן נראה דנדרה שלא יהנה ממע"י היינו שנדרה ואסרה עליו הנאת מעשה ידי' שלא יהנה ואע"ג דהנאה הוי דבר שאין בו ממש עכ"פ מדרבנן מתסר אפילו בדבר שאין בו ממש וא"כ אין האיסור על מעשי ידי' אחר שתעשה אלא האיסור הוא על ההנאה שלא יהנה הבעל והיינו שלא תעשה בשבילו ודו"ק. ובתו' דכתבו שאיני ביו"ד כו' משמע דשאני בלא יו"ד הוי נדר גמור מן התורה ומשום דחייל על המע"י לאחר שתעשה היינו משום דס"ל לתוס' דאומן קונה בשבח כלי וס"ל דקונמות חייל בדשלבל"ע דאי מדרבנן א"כ שאיני ביו"ד נמי מדרבנן מתסר וכדעת הרמב"ם שנדרה שלא יהנה ממעשה ידי' היינו שאסרה הנאתו ממעשה ידי' וא"כ אינה רשאה לעשות מלאכה בשבילו ומדרבנן בלבד הוא דאסור משום דכה"ג הוי דבר שאין בו ממש ודו"ק:
ס"ק ה
אבל צריך הוא להפר בסוגי' ר' עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי וכתבו תוספות דקסבר העדפה ע"י הדחק הוי לאשה וא"ת והיאך יוכל להפר הא אין זה מדברים שבינו לבינה כו' אי נמי גם חלקה משועבד לו שילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וא"ת א"כ איך יכולה להדירו כיון דמשעבדא לי' דאלמו' רבנן לשיעבודי' דבעל כדאמרי בסמוך וי"ל דדוקא בעיקר מעשי ידי' הוא דאלמו' שהם לבעל לגמרי אבל הכא דלאו דידיה נינהו אלא לפירות בעלמא לא אלמו' עכ"ל וקשה לפי מ"ש בתה"ד סימן ער"ב דבנכסי מלוג שהקדישה אלמו' רבנן לשיעבודא דבעל כיון שהוא אוכל פירות וידו עדיפא מידה אינה יכולה לאסור עליו ע"ש וכ"כ רמ"א סימן צ' סעיף יו"ד ע"ש א"כ הדרא קושי' תוס' לדוכתה היאך יכולה להדירו כיון שהבעל אוכל פירות ולדעת התה"ד גם בקנין פירות אלמו' רבנן לשיעבודי' שוב ראיתי בב"ש סימן צ' ס"ק מ' שהרגיש בזה והזכירו ברמיזה ע"ש שכתב ז"ל ועיין בתה"ד סימן ער"ב ובתוס' פ' אע"פ ד"ה ר' עקיבא ע"ש. ולולא דברי התוס' נראה לענ"ד דזה הוה כנכסים שאינן ידועים לבעל היינו שלא נודעו לבעל בין נפילה למכירה דאם מכרה אותן קודם שידע בהם מכרה קיים וכדאי' בש"ס פ' האשה שנפלו ד' ע"ח וכ"פ בש"ע סימן צ' סעיף י"א ע"ש וכאן שהקדישה את העדפה קודם שעשתה ה"ל כמוכרת קודם שנודעו לבעל דמכרה קיים דמה לי מכרה מה לי הקדישה ושוב אין לבעל פירות ודו"ק (וגם בדברי התוס' יש לפרש דלא תקשי על תה"ד דבתה"ד איירי שהקדישה קרקע נ"מ שלה דכבר זכה בהן בעל וידו עדיפא מידה אף שאין לו בהן אלא פירות מ"מ להא מלתא עשו ידו עדיפא מידה ואלמו' לעשותו כלוקח גמור ולא חייל נדרה משא"כ בתוס' דאיירה שהקדישה ידי כדאוקמי' בגמ' ובידים ע"כ אין לו קנין כמ"ש מרן ז"ל לעיל ובס"ק שאח"ז אלא דלגבי מע"י אלמו' רבנן לשיעבודיה אבל לגבי העדפה דאין לו בהם אלא פירות חייל נדרא אידים ומפקיע לשיעבוד' דקונם מפקיע מידי שיעבוד שאין לו על הידים אלא שיעבוד בלבד וכיון דקונם מפקיע תו לית לי' העדפה משא"כ בנ"מ שכבר עשאוהו כלוקח וידו עדיפא מידה פשיטא דלא חייל נדרה וה"ה בהעדפה שכבר עשתה זכה בהן בעל לפירות ולא חייל נדרה אלא בידים להעדפה לא אלמו כיון דאין לו בידים אלא שיעבוד להעדפה ובהעדפה גופה אין לו אלא פירות וקונם מפקיע וז"ב):
ס"ק ו
שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו. בנדרים דף פ"א תני נדרי' שיש בהם עינוי נפש יפר כו' שלא אכחל ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה שלא אציע לך המטה ושלא אמזוג לך הכום ושלא ארחוץ פניך ידיך ורגליך אין צריך להפר כו' אמר מר ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה הכי דמי אי דאמרה הנאת תשמישי עליך למה לה הפרה הא משעבדא לי' אלא באומרת הנאת תשמישך עלי כו' והקשה בפרישה ביו"ד סימן רל"ד בהא דפסק כן בטור שם באומרת הנאת תשמישי עליך אין צריך להפר משום דמשעבדא לי' ואמאי אינו מפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו וכן גבי שלא ארחץ ואציע מטתך דפסק ג"כ בטור דא"צ להפר ואמאי לא יפר שמא יגרשנה ועמ"ש בט"ז שם ליישב ועמ"ש בקצה"ח סימן קי"ז סק"ו על דברי הט"ז. ונלע"ד דודאי מה דאמר ר' יוחנן בן נורי יפר שמא יגרשנה צריך טעמא כיון דהשתא לא חייל דאלמו' רבנן לשיעבודיה היכי חייל לאחר זמן הא הוי דשלבל"ע ובשטה מקובצת כתב בשם הרמב"ן ז"ל אע"ג דאלמו' רבנן ולא חייל מכל מקום מתלא תלי וקאי וכי משכח דוכתא חייל ע"ש. והרשב"א בחידושיו כתב בשם ר"ת ז"ל וכיון דלא חיילא אלא בתר דנפקא משיעבודא דבעל לא חייל מהשתא אלא כמקדיש גוף הידים דמעשי ידי' אגידי בי' וחייל עלי' נדר ומפקע מידי שיעבוד כדרבא הלכך חייל נדרא אידים ומהשתא לא קדיש מעשי ידי' דאלמו' רבנן לשיעבודי' דבעל כל כך גבי מעשי ידי' ולא גבי ידים עצמן הלכך כיון דאיהי מיקדשה גוף הידים ודינא הוא דחייל עלי' הקדש כדרבא אע"ג דמהשתא לא קדשי דאלמו' רבנן לשיעבודא דבעל גבי מעשי ידי' גוף הידים מיהא קדיש כדינו כך מפרש ר"ת עכ"ל, גם בשטה הביא דברי ר"ת הנ"ל ומש"ה בקונם שאני עושה לפיך דאומרת יקדשו ידי לעושיהן סגי לן במאי דאלמו' רבנן לשיעבודי' דבעל גבי מעשה ידי' דלשתרי בהו אבל גבי ידים גופייהו אוקמו' אדינ' דחייל עלייהו נדרא דקונמת מפקיע מידי שיעבוד וכיון דידים מהשתא קדשי ולא אלמו' רבנן לשיעבודי' אלא גבי מעשה ידי' דנפקי מידי' א"כ לאחר שיגרשנה חייל גם על מע"י ולא הוי מקדיש דשלבל"ע כיון דאידים גופייהו אף מעיקרא חייל והוי כמו גוף מהיום ופירי לאחר זמן אבל באומרת קונם תשמישי עליך דכופה ומשמשתו משום דמשעבדא לי' ומיירי ג"כ באומרת קונם גופי לתשמישך דאל"כ לא הוי חייל דה"ל דבר שאין בו ממש וכמ"ש הרשב"א הביאו ב"י ביו"ד סימן רל"ד וכ"כ התוס' שם וכיון דאמרי' דאלמו' רבנן לשיעבודי' ע"כ אלמו' שלא יהי' חל על גופה כלל דאם הי' גופה נאסר ודאי אסור בתשמיש כיון שאין כאן דבר הפורש מן הגוף כמו במעשה ידי' שנוכל לומר דלא אלמו' אלא במה שיצא מגוף הנאסר אלא ודאי אלמו' לשיעבודי' שלא יחול הנדר על הגוף כלל וכיון שכן אף לאחר גירושין תו לא חייל משום דמי איכא מידי דהשתא לא חייל ולבתר הכי חייל דה"ל דשלבל"ע משא"כ במעשה ידי' די לנו לאלומי לשיעבודי' גבי מעשה ידי' היוצאין מן הידים ולא בידים עצמן וכיון דחייל נדרא בידים עצמן בעודה תחתיו ממילא לאחר שנתגרשה חל גם על המע"י:
ומה"ט נמי גבי שלא אציע מטתך ולא אמזוג כוס ולא ארחוץ פניך דכל הני מילי לא שייכי אלא בגופה ממש וכי אמרי' אלמו' רבנן לשיעבודיה שלא יהיה נדרה מועיל ע"כ אלמו' לשיעבודא דגופה ממש שלא יהיה חל על הגוף א"כ אף לאחר שיגרשנ' תו לא חייל דה"ל דשלב"ע דדוקא במע"י נפרד שהוא דבר ויוצא מן הידים סגי לן לאלומי לשיעבודיה במע"י היוצאי' מן הידים ובידים עצמן אוקמינן אדינא אבל בהנך נדרים דכולהו אינן אלא בגופה בלבד ואין כאן דבר היוצא מן הגוף כי אלמו' לשיעבודי' שלא יחול הנדר ודאי דעל גופה לא חייל וכיון דהשתא לא חייל לאחר גירושין נמי לא חיילא דה"ל דשלבל"ע ודו"ק היטב: