אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן פא · סעיף א
ס"ק א
אמר לה יקדשו ידיך לעושיה פ' אע"פ דף נ"ח אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעל איני ניזונת ואיני עושה כו' ופליגא דריש לקיש דאמר ריש לקיש לא תימא טעמא דר' מאיר משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלבל"ע אלא טעמא דר' מאיר מתוך שיכול לכופה למעשי ידי' נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן:
ובשטה מקובצת כתב בשם הרשב"א וז"ל ולעיקר מאי דאמר בשמעתין יקדשו ידיך לעושיהן דלכ"ע מעשי ידי' קדושי' כדין מקדיש דקל לפירותיו תמי' לי דבשלמא אילן תפיס הקדש בגוף האילן להיות הפירות כפירות דקל של הקדש אבל בידי האשה אין ההקדש חל בהם חדא דאינן שלו להקדי' וכמקדיש דבר שאינו שלו ולא קרינן בי' כי יקדיש ביתו ומי עדיפא אשתו מעבדו ושפחתו העברים וכדתני' מאדם אילו עבדיו ושפחותיו הכנעניים אבל לא עבדיו ושפחותיו העברים ועוד שאין ההקדש חל בבן חורין דגופיה לא קדיש כלל ואפילו לר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה לא קדיש אלא לדמי כלומר שנותן דמים כאלו אמר דמי פלוני עלי או דמי עלי ואין מעשה ידיו הקדש אלא עושה ואוכל וכו' ועוד קשיא לי דהא לא דמו ידים לדקל לפירותיו דבדקל לפירותיו דינא הוא דבקניית דקל יקנה הפירות דעבידי דאתי מיני' דמגופו של דקל הן אבל מעשי ידי' דלאו מגופן של ידים קאתו אלא מעלמא קאתו בהקדש הידים היאך יקדשו מעשיהן. הא למה הדבר דומה למקדיש מצודתו למה שתעלה דלכאורה לא קנה הקדש ותדע לך דמה שתעלה מצודתי היום מכור לך דקנה הוצרכו לתקן משום כדי חיי יום ואם איתא דמצודתי למה שתעלה קנה כדין מוכר דקל לפירותיו אפילו מה שתעלה מצודתי היום לא לקני כו' הואיל ואפשר להקנות כדין שיאמר מצודתי למה שתעלה מכור לך וה"נ משמע לכאורה בפרק השולח במה דאיבעי' לן עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור תיבעי לר' מאיר תיבעי לרבנן. ואי מאי דאתי ממילא ולא מגופו של דבר קנוי כדין מוכר דקל לפירותיו מאי קא מיבעי' לי' הא לכ"ע מכור ובהא לא אפליגי ר' מאיר ורבנן וכן יש להוכיח ר"פ המפקיד דאמרינן נעשה כאומר לכשתגנב ותרצה ותשלימני הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו ודחקינין ומוקמינן נעשה כאומר חוץ מגיזותי' וולדותי' ולא אוקמונין באוקימת' רויחא דנעשה כאומר כשתגנב פרתי ותרצה ותשלימני הרי פרתי קנוי' לך לכפילא מעכשיו דאלמא דכל דאמר הכי לא קנה הואיל ומעלמ' אתו ולא מגופו כפירות מן הדקל ומיהו בירושלמי הוי משמע דקני דגרסינין פ' חזקת הבתים המוכר עובר פרתו לחבירו לא עשה ולא כלום כו' המוכר אויר חצירו לא עשה ולא כלום אבל מוכר הוא פרה ומשייר עוברה כו' מוכר הוא חורבה ומשייר אוירה דלומר דמשייר בעין יפה משייר כו' ועל דרך שאמרו פרק מי שמת בנותן דקל לאחר ומשייר פירות לעצמו כו' וכמו שמשייר דקל לפירות. אלמא משייר חצר לאוירה מהני וה"ה מוכר חצרו לאוירה דקנה האויר אף על פי שאין האויר יוצא מגוף הקרקע:
ואולי נאמר בזה דלקנות לשעה כדי לקנות בו דבר אחר כגון דקל לפירותיו וחצר לאוירה וידים למעשיהן דמ"מ אין הכונה ועיקר ההקנאה לגוף הדבר שהוא בעולם אלא לקנות על ידיהן דבר שאינו בעולם בקנין כל דהן סגי. ואע"פ שאינו יוצא מגופו לגמרי אלא כל שבאין ממנו קצת כגון המלאכה שהיא באה מן הידים בטורחן ותנועתן וכן האויר שנראה כאלו הוא בא מן החצר אבל מה שתעלה מצודתי אין הצידה בטורח המצודה אלא שהדגים נכנסים בתוכה וכן קנס ע"י נזקין אחרים שהזיקו את העבד או שגנבו את הפרה שאין מגופן כלל כו' אבל עדיין תבעי לי המקדיש ידי עצמו אי נמי מקדיש ידי אשתו למה מעשיהן קדושי' שהרי המקדיש עצמו שנינו הרי זה עושה ואוכל וכמ"ש וצ"ע עכ"ל ואחר העיון בקושיות הרשב"א נלענ"ד במה שהקשה דהיכי מצי מקדיש ידי אשתו דמי עדיפ' אשתו מעבדו ושפחתו העברים כו' נראה לפי מ"ש בכסף משנה פ"ב מהל' עבדים בשם הרלב"ג דאין אדם יכול למכור עבדו העברי לאחר כו' כיון דאינו עובד את היורשין אלא דוקא לבן ע"ש והיינו כיון דגלי קרא ועבדך שאינו עובד לאח ולאחות אלא דוקא לבן ומש"ה אינו יכול למוכרו לאחר דלא עדיף לוקח מיורשין דגלי קרא דאינו יכול להוריש זכותו רק לבן וא"כ ודאי דאינו יכול להחרים עבד עברי כיון שאינו יכול למכרו לאחר ה"ה דאינו יכול להחרים ולהקדיש אבל מעשי ידיה שתקנו נגד המזונות ה"ה דיכול למכרן ולהקדישן והא דאינו יכול להוריש מעשי ידי' ליורשין היינו היכ' דאין נותנין לה מזונות דבכה"ג גם הבעל אינו נוטל מעשי ידי' ובניזונת מן היורשין גם מעשי ידיה ליורשין משא"כ ע"ע שאינו ברשותו כלל למכירה וא"כ ה"ה להחרים ולהקדיש דבדידיה גלי לן קרא דאינו עובד ליורשין רק לבן וכמ"ש וזה נכון ומה שהקשה הרשב"א ועוד שאין הקדש חל בבן חורין דגופי' לא קדיש וכו' דהתם בגיטין שהקדיש את עצמו או הקדיש את עבדו שפיר אמרינן גופי' לא קדיש וכונתו לדמי עלי ע"ש. אבל הכא במתני' תנן המקדיש מעשי ידי אשתו ובפירוש הקדיש מעשי ידי' אלא משום דה"ל דבר שלבל"ע אמרינן נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן אע"ג דהוא בהדי' קאמר מעשי ידי' אמרינן הואיל ואין אדם מוציא דבריו לבטלה כונתו לומר ידים לעושיהן והוא לא קאמר בלישני' אלא מעשי ידי אשתי בזה ודאי ההקדש חל על מעשי ידי' ולא שייך הכא לומר לדמי קאמר כיון דלא אמר יקדשו ידיך רק אמר בפי' מעשה ידי אשתי אלא כדי שיועיל ההקדש ולא להוי דבר שלב"ל אמרינן כונתו ידים לעושיהן דה"ל כמו דקל לפירותיו והרי הוא כאומר בפירוש יקדשו ידיך למעשיהן דהא ודאי מעשי ידי' הוא דקדיש כמו שאר קדושת דמים וזה ברור:
(ועדיין צ"ע בהא דתנן קונם שאני עושה לפיך ומוקי לה רב הונא ברי' דר"י באומרת בפירוש יקדשו ידי לעושיהן דהתם לאו ר' מאיר קאמר לה דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא באומרת בהדי' וכ"פ הרמב"ם אפי' בהקדיש הוא מהני כשאמר בפירוש יקדשו ידיך והדרה קושית הרשב"א לדוכתה ואפשר דכונת מארן ז"ל דגם כשאומרת יקדשו ידי לעושיהן מוכח' מלתא דכונתה למעשי ידיה ולא לדמי ודו"ק):
ומה שהקשה הרשב"א דלא דמי ידים לדקל לפירותיו כיון דלאו מגופן של הידים נפקו והביא ראי' ממה שתעלה מצודתי דלא מהני מצודה למה שתעלה ומפ' השולח גבי מוכר עבדו לקנס ומפ' המפקיד דלא מהני פרה לכפילא הנה בתוס' פ' השולח דף מ"ג בעבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור כתבו שם דאיבעי' הוא לפי שמכר לקנס וה"ל כמו דקל לפירות או כיון דה"ל מי יימר טובא דהיינו מי יאמר דמנגח ואת"ל דמנגח אפשר דמודה ומפטר ומשו"ה לא מהני אע"ג דמכרו לקנס ע"ש וכ"כ תוס' ר"פ המפקיד במוכר פרה לכפילא דלא מהני מהאי טעמא אף על גב דמוכר דקל לפירות מהני ומשום דהכא איכא מי יימר טוב' ע"ש וא"כ לא ק"מ דהכא במעשי ידי' ה"ל שפיר כמו דקל לפירות כיון דליכ' בהו הנך מי יימר דאיכ' בקנס:
ובחידושי הרשב"א פ' השולח שם כתב בשם הרמב"ן דבעי' דמוכר עבדו לקנס משום דלא דמי לדקל לפירות משום דהכ' לאו פירות דגופ' קא מזכין וכן בר"פ המפקיד לא מצי למימר דמוכר פרה לכפל משום דלאו פירות דמגופה נינהו ולא דמי לפירות דקל דמגופו נינהו ע"ש והשיגו הרשב"א מהא דתני בירושלמי פ' חזקת המוכר אויר חורבתו לא עשה ולא כלום אלא מוכר חורבה ומשייר אוירה וטעמ' דלעצמו בעין יפה משייר חורבה לאוירה ואע"ג' דאוירה לאו מגופה דחורבה הוא וע"ש שהעלה כפי' התוס' דלא מיבעי' לי' בקנס' אלא משום דאיכ' מי יימר טובא הרי דעת הרשב"א כדברי התוס':
ועיין בספרי קצה"ח סימן ר"ט סק"ד דגם במצודה למה שתעלה מהני כמו בשובך לפירותיו דמהני כמ"ש בטור וש"ע ח"מ סימן רי"ג וכ"פ הרמב"ם ע"ש וקושית הרשב"א דהכא נראה שנמשך אחר פי' הרמב"ן אמנם לפי דברי התוס' והרשב"א בפרק השולח ניחא זה הנלענ"ד בקושיות הנ"ל ודו"ק
ס"ק ב
יקדשו ידיך לעושיהן. שם בסוגי' א"ר הונא א"ר יכולה אשה שתאמר לבעל' א"נ וא"ע כו' ופליג דר"ל דאמר ר"ל ל"ת טעמ' דר"מ משום דאדם מקדיש דבר שלבל"ע אלא טעמ' דר"מ מתוך שיכול לכופה למעשי ידי' נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן וכתב בחידושי הריטב"א ז"ל שהוא מקדיש אותן בדין חכמים ובדין תורה הוי כאלו אמר בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן וכמו המוכר פירות דקל לחבירו שזכה בתיקון חכמים ז"ל הא ודאי זכה כאילו אמר גוף לפירות עכ"ל וכבר הארכנו בזה בס"ק הקודם בישוב קושית הרשב"א ז"ל ע"ש ואכתי איכא למידק לפי מ"ש תוס' פ' נערה דף מ"ז ד"ה זמנין דלא מלו ע"ש שהקשו מ"ש שיכולה לומר איני ניזונת וא"ע ואינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות וי"ל דשאני פירות דידו כידה וזוכה בגוף הקרקע אבל מעשי ידיה אינן בעין דלא שייך לומר שיזכה בגוף הידים עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם ז"ל א"נ שאני פירות שהבעל זוכה בתקנת חכמים בגוף השדה לפירות אבל במעשי ידיה לא שייך לומר שיזכה בגוף הידים עכ"ל וע"ש וכיון דמוכח דלא זכה הבעל בגוף הידים למעשי ידי' דאי הוי זכי בגוף הידים לא היתה יכולה לומר איני ניזונת וא"ע כיון דכבר זכה בגוף הידים למעשי' כמו בגוף הקרקע לפירות וא"כ קשה היכי מצי מקדיש ידים למעשי ידי' כיון שאין לבעל שום זכות בגוף הידים רק במעשה ידי':
ונראה לי דלרב הונא דס"ל דיכולה אשה שתאמר איני ניזונת וא"ע הוא דס"ל דאין לבעל שום זכי' בגוף הידים ומש"ה יכולה לומר איני ניזונת כיון שלא זכה עדיין בכלום שלא תקנו לו קנין בגוף הידים אבל ריש לקיש ס"ל דזוכה הבעל בגוף הידים ומש"ה ס"ל דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן כיון שזוכה בגוף הידים הוי כמו דקל לפירותיו לכך אמרינן ופליגא דריש לקיש דכיון דס"ל לר"ל דבעל מצי מקדיש לידי' א"כ ס"ל דזוכה בגוף הידים למעשי ידיה א"כ תו לא מצי איהי למימר איני ניזונת כמו שאינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות מאחר שכבר זכה הבעל בגוף השדה לפירות ודו"ק:
ובטור כתב ז"ל המקדיש מעשי ידי אשתו אין ההקדש חל לא מיבעי' על עיקר מעשה ידי' שאינו חל שהרי אינו ברשותו שאם תרצה לא תעשה ולא תיזן אלא אפי' על המותר שהוא שלו דעל כרחך כדפרישית אינו חל שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואם היא אסרה מעשי ידי' עליו כגון שאמרה קונם מה שאני עושה על פיך וכגון שאמרה יקדשו ידי לעושיהן עכ"ל. וזה נמי דעת הר"ן דלדידן דיכולה לומר איני ניזונת וא"ע לא מהני אפילו אומר יקדשו ידיך לעושיהן וע"ש שכתב בטעמ' דריש לקיש ז"ל משום דלדידן דאינו יכול לכופה כיון שיכולה היא להפקיע שתאמר איני ניזונת לא מהני הקדש ואף על גב דתנן קונם שאני עושה על פיך אין צריך להפר ואע"ג דמצי היא למימר איני ניזונת היינו טעמ' כיון שניזונת משל בעל משעבד' ליה כל זמן שלא אמרה בפירוש איני ניזונת ואפ"ה מעשי ידי' הוי דבר שלבל"ע ולא מצי אמר יקדשו ידיך לעושיהן כיון שיכולה להפקיע עכ"ל ואכתי לא נתברר דאמאי לא יוכל הבעל נמי להקדיש ידים לעושיהן כל זמן שניזונת ולא אמרה בפירוש איני ניזונת כיון דכל זמן שלא אמרה בפירוש משעבד' לי' דמהאי טעמ' אין האשה יכולה לאוסרן על בעלה כל זמן שלא אמרה איני ניזונת ומשעבדא ליה ולפי מ"ש ניחא דודאי כל זמן שלא אמרה איני ניזונת מישעבד' ליה לבעל אלא כיון דס"ל לרב הונא דיכולה למימר א"נ ע"כ מוכח דאין לבעל בגוף הידים כלום ומשום הכי לא מצי למימר יקדשו ידיך לעושיהן וכמ"ש. וריש לקיש נמי ס"ל דמזונות לטובתה נתקנו אלא דס"ל דבעל זוכה בגוף הידים כמו שזוכה בגוף השדה לפירות ומשום הכי לא מצי אמרה איני ניזונת כמו שאינה יכולה לומר איני נותנת פירות וזה שאומר ר"ל מתוך שיכול לכופה למעשי' ידי' ולא מצי אמרה א"נ וע"כ משום דזוכה בגוף הידים וכיון שכן נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן ובתוס' פ' נערה שם ד"ה תקנו מזונות תחת מעשי ידי' כתבו ז"ל והשתא ריש לקיש דפליג עלי' התם ואמר מעשי ידי' עיקר אינו מגי' הברייתא דהכא אלא שונה תקנו מזונות תחת מעשי ידי' ולכאורה לדידי' יכול הבעל לומר לאשתו צאי מעשי ידיך במזונותיך ואע"ג דלא ספקה אבל אי אפשר לומר כן כו' וע"ש. ולפמ"ש גם ריש לקיש סובר דעיקר התקנה הי' מזונות ואפ"ה ס"ל דאינה יכולה לומר א"נ ומשום דחכמי' תקנו לו זכי' בגוף הידים כמו שתקנו זכי' בשדה לפירות ומש"ה אינו מגי' הברייתא ושונה תקנו מזונות תחת מע"י כדי לאשמעינן שאינה יכולה לומר איני ניזונית אע"ג דלטובתה תקנו וכמ"ש תוס' שם ד"ה זמנין דלא מלו ז"ל ואע"ג דעיקר תקנה בשביל דידה כדמשמע הכא כו' מ"מ אינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות דהא תני בברייתא ופרקונה תחת פירותי' משמע דאינה יכולה לומר כי היכי דדייק לקמן דאין האשה יכולה לומר איני ניזונית מברייתא דלעיל דתני תקנו מזונות תחת מע"י אלמא דאינה יכולה והוצרך להגי' הברייתא בשביל כך ע"ש ומבואר דאע"ג דעיקר התקנה לטובתה אפ"ה כל היכא דלא מצי למימ' אי אפשי תני התקנה להיפך ומש"ה לריש לקיש נמי כיון דאינה יכולה לומר איני ניזונת כו' תקנו מזונות תחת מעשי ידי' שונה כמו ששונה תקנו פרקונה תחת פירותי' אע"ג דתקנה לטובתה. ויש בזה ליישב דברי הטור שכתב אפי' על המותר שהוא שלו על כרחה אינו חל שאין אדם מקדיש דבר שלבל"ע וקשי' לן מ"ש לריש לקיש דס"ל כיון דיכול לכופה מהני באומר יקדשו ידיך לעושיהן גם למותר ואע"ג דאין הבעל יכול לכופה לעשות המותר מכל מקום כיון דנעשה המות' דבעל הוא ומשעבד' לי' ידי' למותר וחשיב יכול לכופה וכמ"ש בשטה מקובצת ולשיטת הטור דמותר הוא שלו על כרחה אמאי לא מהני בי' יקדשו ידיך. ולפמ"ש ניחא ומשום דלדידן דלא ס"ל כריש לקיש אלא כרב הונא א"כ לא תקנו חז"ל קנין בגוף הידים למע"י וא"כ במותר נמי אע"ג דאינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר מ"מ בידים אין לבעל קנין אלא שכך תירצו שלא תפקיע המותר וכיון דלית לי' זכי' בגוף הידים ה"ל דשלבל"ע ודו"ק. אמנם אכתי לא נתבררו לענ"ד דברי הריטב"א במ"ש דיקדשו ידיך לעושיהן וכאלו מוכר פירות דקל באומר גוף לפירות כי עם מה שהארכנו בס"ק הקודם ליישב מה שהקשה הרשב"א ז"ל אהא דגוף הידי' למעשי ידי' עדיין קשי' לי אחריתי וזה דכיון דאפי' בעבד עברי משמע דאין לו קנין הגוף אלא שעבוד בעלמא למעשי ידיו מדפריך פ"ק דקידושין גבי עבד עברי שחרור למה לימא לי' באפי תרי זיל ומשני רבא קסבר עבד עברי גופו קנוי ע"ש ולא אמרו עבד עברי גופו קנוי אלא בזמן שהיובל נוהג דנהוג דין ע"ע ומותר בשפח' ואית לי' בי' קנין הגוף אבל בזמן הזה דאין דין ע"ע נהוג אין לו בו אלא שיעבוד למעשי ידיו ומשום דאין קנין הגוף גבי בן חורין וסגי לי' במחילה בעלמא ועמ"ש בס' קצה"ח סימן של"ג סק"ו וא"כ מכ"ש באשה דלא שייך לומר שיש קנין הגוף בידים למעשי ידי' אלא שיעבוד בעלמא הוא דאית לי' ומש"ה כתבו תוס' פ' נערה אבל מעשי ידי' אינו בעין דלא שייך למימר שיזכה בגוף הידים והיינו משום דאין קנין הגוף שייך בבן חורין ליכא אלא שעבוד' בעלמא. ולכן נראה לפענ"ד דידים אינן אלא בתורת שיעבוד לבעל וכדמשמע לישנא דש"ס והא משעבדא ידי' לבעל ויקדשו ידיך היינו השיעבוד שעליהן ואע"ג דאקדיש מלוה או זבין מלוה לא מהני דקי"ל בע"ח מכאן ולהבא גובה היינו שדה המשועבד אינו יכול למכור ולהקדיש אבל משכון שפיר איתי' בהקדש ובמכירה וה"ל ידים בתורת משכון לבעל וכדאמרי' בקדושין דף י"ט המקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת מדר' יוסי ב"ר יהוד' לאו מי אמר ר"י ב"ר יהודה מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו האי הלואה הוא והיא גופה משכון וה"נ ה"ל הידים כדין משכון וכן בשור תם שהזיק אמרו בפ' המניח דף ל"ג עד שלא עמד בדין מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש משעמ' בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש וע"ש דמוקי לה כר' ישמעאל דמצי לסלוקי בזוזי דלר' עקיבא דאמר שותפי נינהו אפיל קודם שעמד בדין מכרו מכור וע"ש בתוס' ולר' ישמעאל דאחר העמדה בדין נמי מצי לסלוקי בזוזי ואפ"ה אחר העמד' הקדשו מוקדש ומכרו מכור אלא כיון שהוא אפותקי מפורש דאין לה פרעון אלא מזה ה"ל תורת משכון ואיתי' במכירה ובהקדש דמשכון נקנה במסירה וכמבואר בח"מ סימן ע"ב והקדש כמסירה להדיוט והרמב"ם פ"ו מערכין כתב וז"ל וכן המקדיש מעשי יד אשתו הרי זו עושה ואוכלת והמותר חולין אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשי ידי' קדוש הא למה זה דומה לאומר אילן זה קודש שכל הפירות שנעשה להבא קדוש וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ומדבריו נראה דאינו מפרש יקדשו ידיך בתורת ידים למעשי ידי' כמו אילן לפירות דהא כתב הואיל והן משועבדין לו אלמא דאינו אלא שיעבוד גם מדכתב הא למה זה דומה כו' שכל הפירות שנעשה להבא ואי באומר ידים לפירות דהיינו למעשי ידי' הרי אומר בפירוש ידים לפירות ופשיטא דפירות קדשי אלא דמפרש על דרך שכתבנו דידים אינן אלא שיעבוד ואפ"ה יכול להקדיש דה"ל כמו משכון כמו שאמרו באמה העברי' והבעל לא הקדיש אלא הידים המשועבדי' לו וכל פירות שנעשו להבא קודש כיון דהידי' קדיש ובאפותקי מפרש דעת התוס' והרא"ש פ"ק דמציעא אפי' בקרק' דשבח היוצא גובה המלו' ומשו' דאומ' ארעאי הוא דאשבח וכן הוא דעת הטור בח"מ סימן קט"ו ע"ש וכ"ש משכון דה"ל קנין בגוה ומצי מקדיש וממילא כל היוצא מהקדש הרי הוא הקדש אבל זכי' בגוף הידים לקנין הגוף לא אמרינן וכמ"ש דאפי' בע"ע אין לו עכשיו בזמן הזה קנין הגוף כלל ודו"ק ועיין פירש"י בסוגיין בהא דאמרו מאי לאו בניזונת ודחי לא בשאינה ניזונת וכתב רש"י ז"ל שהוא עני ואין לו במה לזונה ע"ש ולכאורה גם בעשיר משכחת לה שאינו רוצה לזונה ויש לו ואינו רוצה דאין לו במעשי ידי' ונראה דלמ"ד דהיא אינה יכולה לומר א"נ וא"ע וס"ל דמזונות תקנו תחת מעשי ידי' וכמ"ש תוס' פ' נערה ע"ש א"כ אפי' אינו נותן לה מזונות מעשי ידי' לבעלה אלא שמעשי ידי' כמו אפותקי לאשה בעד מזונותי' וע"כ אינו אלא כאפותקי סתם דבאפותקי מפורש שאומר לא יהא לך פרעון אלא מזו וכמבואר בטוש"ע ח"מ סימן קי"ז היכא דשטפה נהר אינו גובה משאר נכסים וגבי אשה אם חלתה או שאינה בת מלאכה נמי חייב לזונה אלא ע"כ דמעשי ידי' לא הוי למזונותי' אלא כסתם אפותקי ומבואר בטוש"ע ח"מ דבאפותקי סתם אם יש לו בני חורין אינו טורף מאפותקי סתם כשמכרה לאחר וא"כ כשהקדיש הבעל הידי' ויש לו נכסים אחרים לזונה לא מצי' איהי למיגבי מעשי ידי' דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים דין משעבדי יש להן ואינה גובה כשנמצא בני חורין לכך פירש"י שאין לה במה לזונה וכל שאין כאן בני חורין טורף מן ההקדש ומן הלקוחות ובשטה מקובצת ראיתי שכתב ג"כ דלמ"ד אינה יכולה לומר איני ניזונת דמעשי ידי' לבעל אפי' כשאינו נותן לה מזונות אלא שמעשי ידי' הוי כמו אפותקי מפורש ומש"ה טרפה מן ההקדש אפילו יש לו נכסים בני חורין ע"ש ומסתבר כפירש"י דמיירי באין לו במה לזונה דע"כ אינו כאפותקי מפורש דהא במפורש אם שטפה נהר אינו גובה מנכסים אחרי' במזונות אם אין לה מעשי ידי' צריך הבעל להספיקה משלו אלא ע"כ דאינו אלא אפותקי סתם וא"כ צריכין אנו לפרש שאין לו במה אינה ודו"ק. ואין להקשות דא"כ דמשום טירפא קאתה דטורפת האשה מהקדש כמו דטריף בע"ח מהקדש דמים א"כ ליתני פודה ואוכלת כמו ששנינו בערכין פודה את הנכסים ע"ש דכבר כתב בשט' מקובצת משום דהכא אגופייהו דידים לא שייכא פדיון ועל מעשי ידי' נמי לא משום שאינן מסוימין ותו לית בי' משום מראית עין ע"ש. ולענ"ד נראה לפ"מ דאמרו שם בגמ' פ' שום היתומי' מתני' דלא כרשב"ג דתניא רשב"ג אומר אם הי' חובו כנגד הקדישו פודה ואם לאו אינו פודה ורבנן עד פלגא ע"ש וכתבו שם טעמא דעד פלגא משו' דפדיון שאמרו אינו אלא משו' גזירה שיאמרו שהקרקע שוה יותר מחובו ולכך צריך פדיון אבל כל שהחוב כפל מהקרקע שהקדיש כולי האי לא יטעו לומר שהקרקע שוה יותר מכפולו ע"ש וכיון דכל היכא שאינו רוצה לזונה רשאה ליקח המעשי ידי' לעצמה ואפי' במה ששוה יותר מחוב מזונותי' וכמ"ש בשטה בשם הר"ר יהונתן דלא הוי מותר עד לאחר מותה אבל מחיים לא שמא תכלה שנה או חדש ולא תוכל לעשות מלאכה ולא יהי' בידה ממה שתתפרנס לכך לא קרוי מותר עד שתמות ע"ש א"כ ה"ל כאילו מזונותי' שוה כפלים במעשי ידי' ויותר כיון שהוא דבר שאין לו קצבה מאחר שתופסת על מזונות דלהבא וכל ששוה יותר מכפלים אין צריך פדיון ודו"ק. אמנם יש מקום עיון לפי פירש"י דמיירי באין לו במה לזונה א"כ לדעת הרמב"ם פי"ב מה"ל אישות כופין אותו להוציא וכן פסק בש"ע לעיל סימן ע' דכל שהוא עני ואין לו במה לזונה כופין אותו להוציא ולפי מ"ש בהגהת מרדכי פ' אע"פ דמורד או מדיר שכופין אותו להוציא אם מתה לא יירשנה ע"ש א"כ מותר דקדיש לאחר מיתה היכי משכחת לה כיון דאינו יורשה, מיהו לפמ"ש בד"מ לקמן סימן צ' דסבר' הגה"מר אינו אלא לדע' רשב"ם דס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה איני יורשה אבל לדעת החולקי' לא וכן דעת הרי"ף והראשוני' דירושה לא מפקעה אלא בגט ממש א"כ לדידן דלא ס"ל כדעת רשב"ם אפי' במורד ומדיר הבעל יורש אותה וכ"ש הכא עוד כתב שם בד"מ דגם דעת הגהמ"ר אינו אלא במורד ומדיר שאינו נוהג עמה מנהג אישות אבל כל שנוהג עמה מנהג אישות שפיר יורש אותה ע"ש. א"כ הכא שפיר יירשנה לכשתמות אע"ג שהוא עני וכופין אותו להוציא מ"מ מנהג אישות הוא נוהג. ועוד נראה לפי שיטת הרא"ה הא דמותר לאחר מיתה קדוש אינו מתורת ירושה אלא דמדינא גם מחיים קדוש מעכשיו ואפי' אינו רוצה לזונה ואין לה במעשי ידי' אלא שיעבוד ואפותק לפרעון מזונותי' ומש"ה עושה ואוכלת דטורפת מהקדש דמים וכיון דקי"ל בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה לא נפקי לחולין מה שטורפת מההקדש אלא להבא ומה שנותר לאחר מיתה ממילא נשאר קדיש כיון דבע"ח מכאן ולהבא גובה ולאחר מיתה דליכא טורף נשאר בהקדשו שהקדיש הידים מעכשיו ע"ש לפי"ז אפי' אי נימא דכל שכופין אותו להוציא אינו יורש אותה מותר לאחר מיתה קדוש דלאו מתורת ירושה אתינן עלה אלא דממילא קדיש כיון שלא טרפה וכמ"ש. ויתיישב לנו בזה קושית התוס' שהקשו דהיכי קדיש לאחר מיתה הא אין אדם מקדיש דשלבל"ע אלא היכא דעבידי דאתו והא לא עבידי דאתו ועוד הקשו הא לא אמר לאחר מיתה ולשיטת הרא"ה הכל ניחא דממילא קדיש לאחר מיתה כיון דליכא טירפא ואיהו אקדיש ידי' מעכשיו אמנם כל זה לריש לקיש דס"ל מזונות תחת מעשי ידי' ויכול לכופה ואינה יכולה לומר א"נ וא"ע ואפי' אינו רוצה לזונה מעשי ידי' דידי' הוי ואינה גובה מהם אלא בתורת טירפא כמו באפותקי וכמ"ש ושפיר הוי הקדש מחיים דבע"ח מכאן להבא גובה ולאחר מיתה דליכא טריפת בע"ח ממילא נשאר בהקדשו וכמ"ש אבל לרב הונא דס"ל יכולה שתאמר איני ניזונת כו' ואינו יכול לכופה ותקנו מעשי ידי' תחת מזונות א"כ ודאי כל שאינה ניזונת מעשי ידי' דידה הוי ואינו קדוש כלל באינה ניזונת וגם לאחר מיתה אינו קדוש דלא עבידי דאתו ועוד דהא לא אמר לאחר מיתה וכמו שהקש' בתוס' ומש"ה ריש לקיש הוצרך לומר דמותר מחיים קדיש מתוך שיכול לכופה משום דבמתני' תני הרי זו עושה ואוכלת ע"כ מיירי לדידי' באינה ניזונת וא"כ מחיים לא קדיש ולאחר מיתה לא אמר ועוד דלא עבידי דאתו מש"ה קאמר מתוך שיכול לכופה א"כ הוי מזונות תחת מעשי ידי' וה"ל מע"י לבעל אפי' היכא דאינה ניזונת אלא דמחיים עושה ואוכלת מטעם גוביינא ולאחר מיתה דליכא גוביינא ממילא קדוש דבע"ח מכאן ולהבא גובה אבל למ"ד מעשי ידי' תחת מזונות א"כ כל שאינה ניזונת אין לבעל במעשי ידי' כלום וא"כ לאחר מיתה נמי לא קדש דהא לא אמר לאחר מיתה גם לאו עבידי דאתו הוא לכך אמר ריש לקיש מתוך שיכול לכופה וכמ"ש. ובהכי ניחא לן ליישב דברי הרמב"ם פ"ו מהל' ערכין במ"ש דאם אמר יקדשו ידיך לעושיהן מהני והקשה עליו הר"ן פ' אע"פ מהא דאמר ריש לקיש מתוך שיכול לכופה מוכח דלדידן דאינו יכול לכופה אינו קדוש ואנן קי"ל כרב הונא ע"ש. ולפמ"ש ניחא דריש לקיש מפרש למשנתנו באינה ניזונת משו' דס"ל מעשי ידי' עיקר ואם היתה ניזונת לא היתה עושה ואוכלת וע"כ מיירי באינה ניזונת לכך הוצרך לומר מתוך שיכול לכופה לכך המותר קדוש לאחר מיתה דאל"כ לא הי' יכול להקדיש מחיים כיון שאינה ניזונת ולאחר מיתה נמי לא הוי קדיש דהא לא אמר לאחר מיתה ולא עבידי דאתו לכך הוצרך לומר מתוך שיכול לכופה וא"כ אפי' אינו מעלה לה מזונות מע"י דידי' הוי ויכול להקדישן מחיים אלא שהיא עושה ואוכלת מדין גוביינא ולאחר מיתה שאין שם גוביינא המותר בקדושתו אבל הרמב"ם ס"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע אלא כל זמן שלא אמרה כן יש לו שיעבוד בידי' וכמ"ש לעיל וא"כ איירי בניזונת דאי אינה ניזונת אין לבעל כלום לדידן דקי"ל מזוני עיקר וכיון דמיירי בניזונת מש"ה יכול להקדיש ידי' דמשעבדי לי' וכמ"ש לעיל ואע"ג דיכולה להפקיע מ"מ כל זמן שלא אמרה א"נ ולא הפקיעה משעבדי לי' ידי' ושפיר אקדיש משא"כ ריש לקיש דמוקי לה באינה ניזונת מש"ה צריך לטעמא דיכול לכופה וזה נכון ודו"ק:
ס"ק ג
ויש אומרים דאינו קדושי' כתב הב"ש ז"ל כן הוא דעת הר"ן אפי' אם אמר יקדשו ידיך לא מהני ומפרש הסוגי' מאי לאו בניזונת ניזונת ממש ומ"מ אליבא דר' מאיר אינו קדו' אע"ג דס"ל אדם מקדיש דבשלבל"ע היינו ע"כ משום דכל שעה יכולה לומר א"נ וא"ע א"כ לדידן נמי אפי' אם נותן לה מזונות ואומר יקדשו ידיך נמי אינו קדוש עכ"ל. ואינו מדוקדק דודאי לר' מאיר כל זמן שלא אמרה איני ניזונת ודאי קדוש מה שנעשה וזכה בהם הבעל אע"ג דבשעת הקדש עדיין לא נעשה הא ס"ל לר"מ אדם מקדיש דשלבל"ע א"כ כל שהקדיש המעשי ידי' עצמן הרי הן קדושי' לאחר שבאו לידו כיון דס"ל אדם מקדיש דשלבל"ע אלא דאם לא הקדיש המע"י אלא הידים עצמן דאמר יקדשו ידיך בזה לא מהני אפי' לר' מאיר כיון דלדידן יכולה שתאמר א"נ וא"ע אינו יכול להקדיש גוף הידים כיון דיכולה היא להפקיע עצמה כל שעה ולומר א"נ וא"ע אין לו כח להקדיש גוף הידים אבל באומר יקדשו מעשי ידי אשתי ועשתה אח"כ כבר זכה בהן הקדש לר"מ. אבל לפי מה דקי"ל דאין אדם מקדיש דשלבל"ע אפי' הקדיש מעשי ידי אשתו לא זוכה הקדש אפי' לא אמרה איני ניזונת וא"ע כיון דאין אדם מקדיש דבר שלבל"ע וז"ל הר"ן המקדיש מעשי ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת מפרשינין לה בגמ' אליבא דרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת וקי"ל כותי' דהמקדיש מעשי ידי אשתו אע"פ שהוא רוצה להעלות לה מזונות אם רצתה מפקעת הקדישו שתאמר לו איני ניזונת והרי זו עושה ואוכלת כו' וכ"ת אמאי נקט תנא פלוגתייהו במותר ולא נקטה במעשי ידי' עצמן כו' איכא למימר דתנא קמא הכי קאמר דמחיים לא מצי מקדיש מעשי ידי' אע"ג דשכיחי ואע"פ שהוא רוצה להעלות לה מזונות כל שהיא אינה רוצה לפי שיכולה היא שתאמר איני נזונת וא"ע אבל לאחר מיתה אפי' מותר אע"ג דלא עביד דאתו ואע"פ שאינו מעלה לה מה שהוא כנגדו קדוש דאדם מקדיש דשלבל"ע וכ"ש מזונות עצמן עכ"ל והיינו דוקא אם אינה רוצה אבל כל שהיא רוצה במזונות ודאי קדוש לר' מאיר כיון דס"ל אדם מקדיש דבר שלבל"ע וכשנעשה עכ"פ הוי קדוש וכן מוכח מהא דפריך אי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכי' מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש ואי נימא כיון דיכולה לומר א"נ אפי' מה שנעשה כבר לא הוי קדוש לא הוי מקשה מידי אלא ודאי לר' מאיר כל שלא אמרה א"נ וא"ע וכבר נעשה הוי קדוש כיון דס"ל אדם מקדיש דשלבל"ע ולדידן אפי' כבר נעשה ולא אמרה אינו קל משום דאין אדם מקדיש דשלבל"ע וידים לעושיהן לא מצי מקדיש לדידן דס"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע ואינו יכול לכופה א"כ אין הידים ברשותו להקדישן: