אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן עח · סעיף ה
ס"ק ד
המדיר את אשתו נדר. בפרק נערה דף נ"ב אמר אביי אלמנה לכ"ג חייב לפדותה שאני קורא בה ובכהנת אהדרינך למדינתך כו' רבא אמר כל שאיסור שבוי' גורם לה חייב לפדותה איסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה לימא כתנאי המדיר את אשתו ונשבית ר' אליעזר אומר פודה ונותן לה כתובתה ר' יושוע אומר נותן לה כתובתה ואינו פודה אמר רבי נתן שאלתי את סומכוס כשאמר ר' יושוע נותן לה כתובתה ואינו פודה כשהדירה ולבסוף נשבית או בנשבית ולבסוף הדירה ואמר לי לא שמעתי. ונראין הדברים בהדירה ולבסוף נשבית דאי נשבית ולבסוף הדירה אתי לאערומי מאי לאו במדיר אשת כהן קא מיפלגי ואביי דאמר כר' אליעזר ורבא דאמר כר' יושוע לא הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה איהו ר"א סבר הוא נותן אצבע בין שיניה ור' יושוע סבר היא נתנה אצבע בין שיניו כו' אלא לעולם דאדרה איהו כו' ר"א סבר אזלינן בתר מעיקרא ור' יושוע אזל בתר בסוף ע"ש והסוגיא תמוה מאוד וכבר עמדו בה מהראנ"ח ומהרש"א בחדושיהם דבתחלת הסוגי' רצו לפרש במדיר הוא וזה ודאי אליבא דכ"ע הוא הגורם ואפ"ה הוי סביר' ליה לש"ס דלכ"ע אינו פודה ולא קמיפלגי אלא באשת כהן ומשום דס"ל לר"א כאביי ולבסוף מסיק דמיירי בנדרה היא וקיים לה הוא וסבר ר"א הוא נותן אצבע בין שיניה וקשה דמה בכך שהוא נותן אצבע בין שיני' וכי גרע ממדיר הוא וכן נמי מסיק במסקנ' דפליגי במדיר הוא ומוכח נמי דאע"ג דהבעל הוא הגורם אפ"ה אינו פודה וטעמ' דר"א דאמר פודה אינו אלא משום דס"ל דאזלינן בתר מעיקר' ומוהראנ"ח ומוהרש"א כתבו דזה נכלל בדברי התוס' ע"ש. ועדיין לא נתיישב סוגית הש"ס:
והנלענ"ד בזה לפמ"ש הרמב"ם פי"ד מאישות ז"ל המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובתה ונשבית אחר שהדירה אינו חייב לפדותה שמשעה שהדירה נתחייב לגרשה וליתן לה כתובתה ע"ש. ודברי הש"ע הם ג"כ לשון הרמב"ם ומש"ה כשהדירה הוא נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובתה אע"ג שהוא הגורם אינו חייב לפדותה שהרי אם היה מגרשה ונותן כתובתה תו לא חייב בפדיונה. וה"נ כשמדירה נדר שחייב לגרשה ה"ל כאילו גרשה והרי בידו לגרש' ולגרו' לה דבר שהוא כאילו מגרשה ותו לא מיחייב בפדיונה אבל בנדרה היא וקיים לה הוא דהוי נותן אצבע בין שיני' שיטת הרמב"ם דאינו חייב לגרשה אלא דאם מגרשה חייב ליתן לה כתובה משא"כ למ"ד היא נתנה אצבע בין שיניה דאינו נותן לה כתובה כשמגרשה כמבואר ברמב"ם פ"ב מהל' אישות שכתב שם האשה שנדרה בחיר ושמע בעלה ולא הפר לה הברירה בידו אה רצה שתשב תחתיו כו' ואם לאו יוציא ויתן כתובה ע"ש וא"כ בנדרה היא וקיים לה הוא דאינו חייב בגללו לגרשה מש"ה ס"ל לר"א דחייב לפדותה דס"ל הוא נותן אצבע בין שיניה והוא הגורם ולגרשה אינו חייב ולא ה"ל כאילו גירשה ומ"שה פודה ור' יושוע סבר היא נתנה אצבע בין ויניש ותצא שלא בכתובה לכך אבדה גם תנאי כתובה דפרקונה אבל במדיר הוא נדר שחייב בגללו לגרשה ה"ל כאילו גירשה ואע"ג דהוא גורם אין בכך כלום שהרי בידו לגרשה ורשאי להיות גורם בדבר זה קודם שנשבית וכיון דאילו הוי מגרשה קודם שנשבית לא היה חייב לפדותה ה"ה כשהדירה נדר שחייב לגרשה ה"ל כאילו גרשה ותו לא מיחייב בפדיון אם נשבית אח"כ ודו"ק היטב. והר"ן כתב בטעמי דהרי"ף שהשמיט ולא הביא פלוגת' דר"א ור"י במדיר את אשתו ונשבית משום דאמרינן בנדרה היא וקיים לה הוא דס"ל לר"א הוא נותן אצבע בין שיניה וקי"ל דהוא נותן אצבע בין שיני' וא"כ קי"ל כר"א ולא מטעמי' למאי דמסיק דס"ל לר"א דאזלינין בתר תחלה אלא משום דקי"ל הוא נותן כו' וע"ש ומשמע דס"ל להר"ן דכ"ש במדיר הוא דהבעל הוא הגורם דחייב לפדותה ומשום הכי השמיט הרי"ף ולא הביא גם במדיר הוא ומשום דשיטת הר"ן גבי הוא נותן אצבע בין שיניה דחייב לגרשה וליתן כתובתה ע"ש פרק המדיר שהשיג על הרמב"ם וס"ל דמגרשה בע"כ וא"כ לדידיה אין חילוק בין מדיר הוא או נדרה היא וקיים לה הוא דבשניהם חייב לגרשה אבל הרמב"ם לטעמיה אזיל דסבירא ליה דנותן אצבע בין שיני' אינו חייב לגרשה אם כן שפיר הביא הך דמדיר הוא שחייב לגרשה בגללו ומשום הכי אינו פודה ממילא מוכח דבנדר שאינו חייב לגרשה פודה והיינו בנדרה היא וקיים הוא כיון דלשיטתו אינו חייב לגרשה חייב לפדו' וזה נכון היטב בשיטת הרמב"ם ובסוגית הש"ס.