אור ברסלב

אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן עח

סימן עז

סעיף א

ס"ק א

נשבית חייב לפדותה כתב בש"מ פ"ק דמציע' דף י"ב גבי מגורשת ואינה מגורשת בשם הרמ"ך וז"ל וקרוב לומר שאם נשבית אינו חייב לפדותה כיון שהיא ספק מגורשת ואין אני קורא בה ואהדרינך לי לאינתו וה"ה שאינו אוכל פירותיה כיון שנתן לה גט ואפשר לומר כיון שאינה מגורשת ודאי עדיין אשתו היא לכל דבר חוץ ממציאתה עכ"ל. והנה מדברי תוס' נראה דס"ל דכל שאינה מגורשת ודאי עדיין אשתו היא לכל דבר והוא אוכל פירות עיין בתוס' פ"ק דגיטין דף ג' ד"ה כתב בכ"י ואין עליו עדים ז"ל טעמ' דפסול משום שיכול לכתוב הזמן כמו שירצה והוי כאין בו זמן וא"ת בשלמ' למ"ד תקנו זמן בגיטין שלא יחפה על בת אחותו כו' אבל למ"ד משום פירי קשה לר"י מה חשש יש בכתב ידו ואם יש לחוש שמא יקדים הזמן לטובת האשה כו' א"כ לא נסמוך עליו לטרוף לקוחות מזמן הכתוב בו ויש לומר דודאי אינו נאמן ולכך פסלוהו דלפעמים תפסיד האשה שלא כדין כשיכתוב יום שעומד בו ולא יקדים הזמן ואז היה לה לטרוף לקוחות מזמן הכתוב בו והיא לא תוכל לטרוף לפי שאנו חוששין אותו שהקדים הזמן ולכך פסלוהו דהשת' בדין לא תטרוף האשה מזמן הכתו' בו דדוק' בגט כשר גובה מיום הכתיבה עכ"ל. וכיון דכתב בכ"י לא גרע ממגורשת ואינה מגורשת ואדרבה עדיפ' טפי דהא בהני ג' גיטין אם נשאת לא תצא ואלו בספק מגורשת אם נשאת תצא וכיון דאפי' היכא דאם ניסת לאחר לא תצא אפ"ה כל זמן שלא ניסת כיון דלכתחלה לא תנשא יש לבעל פירות א"כ כ"ש בספק מגורשת דיש לבעל פירות כיון דאפי' ניסת תצא והרי היא אשתו לכל דבר. אמנם לפי מה שמבואר שם בסוגיא דנכתב ביום דף י"ז בשטת התוס' שם ד"ה עד שעת נתינה ע"ש שכתבו דלמ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה לא הוצרכו לתקן זמן משום פירי דגם אם אין בו זמן תביא גיטה לב"ד או לעדים ויכתבו לה שמאותו יום נתגרש' ע"ש. וא"כ למ"ד תקנו זמן משום פירי ע"כ אין החשש אלא משום פירי דמשעת חתימה עד שעת נתינה וכמבואר שם בסוגי' ע"ש. לפ"ז יש לומר דאפילו את"ל דמגורשת ואינה מגורשת אין לבעל פירות היינו משעת נתינה אבל משעת חתימה לא דדוק' בגט כשר דראוי' לינשא בו לכתחלה אז הוא דמפסיד משעת חתימה וכמ"ש תוס' שם ד"ה ריש לקיש אמר משום פירי ע"ש אבל בהנך ג' גיטין דפסולין עכ"פ מדרבנן ואינן ראוין לגרש בו לכתחלה ודאי דאינו מפסיד פירי משעת חתימה א"כ שפיר כתבו התוס' דבדין לא תטרוף האשה משעת חתימ' וזהו מדוקדק בלשון התוס' שכתבו דדוק' בגט כשר גובה משעת כתיב' אבל לא בגט פסול אפילו אינו פסול אלא מדרבנן ולאחר נתינה י"ל דאפילו בהנך ג' גיטין אין לבעל פירות כיון דמן התורה גט כשר הוא ואם ניסת לא תצא ועדיף ממגורשת ואינה מגורשת דאמרינן דאין לבעל פירות. אמנם אחר העיון נראה דליתי' דהא מבואר שם בסוגי' ד"ה ריש לקיש אמר כו' טעמא למ"ד אין לבעל פירי משעת חתימה ולא מפסיד משעת כתיבה היינו משום דאע"ג דראוי לגרש בו מיד אחר הכתיבה ע"י עידי מסירה והיה ראוי להפסיד פירי משעת כתיבה מ"מ סבר רבנן דבעי נמי קול וקול לא הוי עד שעת חתימה ע"ש וא"כ בכתב ידו דאין לו קול דין הוא דיש לבעל פירי עד שעת נתינה א"כ מה שכתבו תוס' שחשו חכמים שלא תפסיד פירות ע"כ צ"ל פירי דמשעת נתינה הוא דחשו חז"ל שלא תפסיד האשה ואע"ג דאחר נתינה תוכל להביא גיטה לב"ד ע"כ צריכין אנו לומר דדוק' בגט שאין בו זמן הוא דאמרינן שתביא גיטה לב"ד בכדי להודיע הגירושין אבל בכת"י שיש בו זמן לא תיסק האשה אדעתה להביא גיטה לב"ד דסמכה דעתה אזמן שכתוב בו וסבורה שיאמינו לה כפי הכ"י שבידה א"כ מוכח מזה דאף אחר הנתינה כל שאינה מגורשת ודאי יש לבעל פירות וא"כ ה"ה בספק מגורשת דאגיד' גבי' יותר דאפי' אם ניסת תצא כ"ש שיש לו פירות וכיון דיש לבעל פירות עד שתתגרש בגט כשר שתנשא בו לכתחלה א"כ ה"ה דחייב בפרקונה, ודוק ועיין מ"ש בסימן קל"ט:

ס"ק ב

ואפילו יאמר איני פודך ואיני אוכל פירות בפ' נערה דף מ"ז ע"ב כתבו התו' ד"ה זמנין דלא מלו ופריק לה מדידיה וז"ל ואע"ג דעיקר התקנה בשביל דידה כדמשמע הכא כו' מ"מ אינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות כו' ויש ליתן טעם אע"ג דלרב הונ' יכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה התם משום דאינה מפקעת לגמרי התקנה כו' אבל אם אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות הרי מפקעת לגמרי תקנת פירות דהא פירות של כל ימי' הם תחת פרקונה כו' ואכתי י"ל דלא מצי אמרה איני נפדית שלא תטמא בין הנכרים אי נמי שאני פירות דידו כידה וזוכה בגוף הקרקע אבל מעשי ידיה אינן בעין דלא שייך לומר שיזכה בגוף הידים עכ"ל. ולפי הטעם האחרון משום דזוכה בגוף הקרקע א"כ כשהיא ארוסה תוכל לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות שהרי עדיין לא זכה בגוף הקרקע אבל לשני הטעמים הראשונים שלא תפקיע התקנה לגמרי ושלא תטמא בין הנכרים שייכי אפילו כשהיא עדיין ארוסה ואפי' באירוסין לא מצי למימר הכי. אמנם הר"ן כתב עוד טעם אחר וז"ל ומיהו אע"ג דפרקונה עיקר לא יכלה למימר איני נפדית ואיני נותנת פירות דנהי דלתקנת' דידה איתקן אפ"ה תקנה לדידיה נמי איכא בהכי כדי שתהא לו שפחה לשמשו ולא דמי למזונות דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה דהתם ליכ' פסיד' לבעל שהרי עומדת לפניו ומשמשתו אבל בפרקונה ליכא למימר הכי הלכך אין שומעין לה כו' ובקבורה שתחת כתובתה נמי אין אחד מהם יכול לומר איני רוצה בתקנת חכמים אלא קובר ויורש עכ"ל. ואפשר לומר הא דתו' לא נקטו טעמי' דהר"ן משו' דלטעמייהו אזלו דס"ל דכשאומרת איני ניזונת וא"ע פטורה מכל שבע מלאכות וכמו שהעלו בסוגי' דמורדת ד"ה רב הונא אמר מתשמיש ע"ש וא"כ באיני ניזונת וא"ע נמי אינה עומדת לפניו לשמשו ואפ"ה מהני א"כ ה"ה גבי פרקונה ולכך הוצרכו לטעמי' אחרים והר"ן לטעמי' אזיל דס"ל שם דבאומרת איני ניזונת וא"ע אינה פטור' אלא ממשקל ה' סלעים דצמר ובשאר מלאכות חייבת וא"כ שפיר מיתרץ ליה בהאי טעמא דבאיני ניזונת לא מפסיד בעל מידי שהרי עומדת לפניו ומשמשתו בכל שאר מלאכות משא"כ בפרקונה:

ולכאורה תקשי לפי מ"ש הר"ן דטעמ' הוא כדי שתהא משמשת לפניו א"כ אשת כהן תהא רשאה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות כיון דלית ליה פסידי לבעל דבלא"ה אסורה לחזור אליו וצריך הוא לגרשה מיהו נראה דגם באשת כהן משכחת לה שתהא מותרת לחזור לו כגון דאיכ' עד אחד ואפי' עבד או שפחה שמעיד שטהורה היא וכיון דמשכחת לה תקנת' דבעל נמי באשת כהן מש"ה אינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות כיון דאיכ' תקנת' דידיה אפילו באשת כהן:

ולשון הש"ע שכתב ואפי' אם יאמר איני פודך ואיני אוכל פירות אין שומעין לו אינו מובן לענ"ד דמאי רבותי' דהא לתקנת' דידה איתקן כדמשמע בש"ס פ' נערה שם ואיפכ' ה"ל למימר דאפי' היא אומרת איני נפדית ואיני נותנת פירות אין שומעין לה וכמ"ש תוס' והר"ן מיהו לעיל סימן ס"ט סעיף ס' כתב כבר דאם היא אומרת כו' אין שומעין לה. והנה לטעם האחרון שכתבו התוס' משום שזכה בגוף הקרקע באירוסין יכולה לומר איני נפדית כו' משא"כ לטעמי' הראשונים וכן לטעמי' דהר"ן דתקנת' דידי' נמי איכ' אפילו באירוסין נמי אינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות וזהו החילוק לדינ' בין הטעמים האלה ובח"מ כתב דאפי' אם בתחלת הנשואין אמרה כן ואפי' שניהם מסכימים בדבר הב"ד מוחין בהם כדי שלא תתערב בין הגוים ע"ש משמע דנקט עיקר טעמ' כדי שלא תטמא בין הגוים

סעיף ג

ס"ק ג

ונשבית פעם שנית ורצה לגרשה. וכתב בח"מ דדעת הרמב"ם דאף שאין כופין אותו לפדותה פעם שנית מכל מקום תוכל לומר או תפדני או תגרשני ותתן לי כתובתי ואפדה את עצמי ואחת משתי אלה צריך לקיים לה ע"ש:

וטעמא דהך מלת' דבפעם ראשון אינו יכול לומר הרי גיטה וכתובתה ותפדה א"ע ובפעם שני יכול לומר כן נלענ"ד לפי מה שכתבו תוס' דף נ"ב ד"ה אמר הרי גיטך וכתובתך תרפ' את עצמה רשאי וז"ל לפי שרפואה בכלל מזונות והרי קיבלה כנגד מעשי ידיה שעד עכשיו אבל אינו רשאי לומר תקבל את גיטה ותפדה את עצמה לפי שלא קיבלה תשלום הפירות שאכל עד עכשיו וע"ש ומש"ה בפעם ראשון הוא דאינו יכול לומר הרי גיטה כו' לפי שעדיין לא קיבלה תשלום פירות שאכל עד היום אבל בפעם שנית דכבר קיבלה תשלום פירות שאכל בפדיון ראשון מש"ה שפיר רשאי הבעל לומר הרי גיטה וכתובתה כמו ברפואה אבל כשאינו רוצה לגרשה חייב לפדותה אפי' פעם שנית דכך הוא דעת הרמב"ם דחיוב הפדיון אפי' כמה פעמים אמנם לשטת ר"ח שבתוס' בפעם שנית פודה אותה כדי דמי' ולא יותר מכדי כתובתה ע"ש:

ונסתפקתי באשת כהן שנשבית ופדאה ולא הספיק לגרשה עד שנשבית שנית אם חייב לפדותה כיון דנאסר' עליו ואע"ג דבכהנת התנאי כתובה הוא ואהדרינך למדינתך הני מילי הכי דאיסור שבי' זו גרם לה אבל הכא שכבר נאסרה עליו וחייב לגרשה שוב אין לבעל פירות וגם אין לה פדיון ממנו:

ולכאורה מוכח ממה שהקשו שם בתוס' לרש"י ז"ל דס"ל דפעם שנית אינו פודה כלל אפי' כדי דמיה וז"ל וקשה דלעיל מסקינן תקנו מצוי למצוי משמע דפרקונה מצויין יותר מכתובתה וקבורה לפי שאילו אינם אלא פעם אחד כל ימי חיי' אבל פירות ופרקון אפשר להיות כמה פעמים עכ"ל וע"ש:

וא"כ ע"כ צ"ל דגם באשת כהן אפשר להיות כמה פעמים דהא חדא תקנה היא פירות ופרקון מצוי למצוי ואי ס"ד דאשת כהן אינה חייב לפדותה שנית א"כ ה"ל באשת כהן אינו מצוי והיאך תקנו פירות תחת פרקונה באשת כהן אע"כ חייב לפדותה שנית וה"ל ג"כ מצוי מיהו זה אינו דשפיר משכחת לה גם באשת כהן פרקון כמה פעמים היכ' דאיכ' עד א' דטהורה היא וכמ"ש סק"ב אבל היכא דאסורה מחמת שבייתה הראשונה ועומדת להתגרש נהי דבפעם הראשון פודה אותה מ"מ כיון דלגירושין עומדת אינו חייב בפדיון שני וצ"ע:

סעיף ה

ס"ק ד

המדיר את אשתו נדר. בפרק נערה דף נ"ב אמר אביי אלמנה לכ"ג חייב לפדותה שאני קורא בה ובכהנת אהדרינך למדינתך כו' רבא אמר כל שאיסור שבוי' גורם לה חייב לפדותה איסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה לימא כתנאי המדיר את אשתו ונשבית ר' אליעזר אומר פודה ונותן לה כתובתה ר' יושוע אומר נותן לה כתובתה ואינו פודה אמר רבי נתן שאלתי את סומכוס כשאמר ר' יושוע נותן לה כתובתה ואינו פודה כשהדירה ולבסוף נשבית או בנשבית ולבסוף הדירה ואמר לי לא שמעתי. ונראין הדברים בהדירה ולבסוף נשבית דאי נשבית ולבסוף הדירה אתי לאערומי מאי לאו במדיר אשת כהן קא מיפלגי ואביי דאמר כר' אליעזר ורבא דאמר כר' יושוע לא הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה איהו ר"א סבר הוא נותן אצבע בין שיניה ור' יושוע סבר היא נתנה אצבע בין שיניו כו' אלא לעולם דאדרה איהו כו' ר"א סבר אזלינן בתר מעיקרא ור' יושוע אזל בתר בסוף ע"ש והסוגיא תמוה מאוד וכבר עמדו בה מהראנ"ח ומהרש"א בחדושיהם דבתחלת הסוגי' רצו לפרש במדיר הוא וזה ודאי אליבא דכ"ע הוא הגורם ואפ"ה הוי סביר' ליה לש"ס דלכ"ע אינו פודה ולא קמיפלגי אלא באשת כהן ומשום דס"ל לר"א כאביי ולבסוף מסיק דמיירי בנדרה היא וקיים לה הוא וסבר ר"א הוא נותן אצבע בין שיניה וקשה דמה בכך שהוא נותן אצבע בין שיני' וכי גרע ממדיר הוא וכן נמי מסיק במסקנ' דפליגי במדיר הוא ומוכח נמי דאע"ג דהבעל הוא הגורם אפ"ה אינו פודה וטעמ' דר"א דאמר פודה אינו אלא משום דס"ל דאזלינן בתר מעיקר' ומוהראנ"ח ומוהרש"א כתבו דזה נכלל בדברי התוס' ע"ש. ועדיין לא נתיישב סוגית הש"ס:

והנלענ"ד בזה לפמ"ש הרמב"ם פי"ד מאישות ז"ל המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובתה ונשבית אחר שהדירה אינו חייב לפדותה שמשעה שהדירה נתחייב לגרשה וליתן לה כתובתה ע"ש. ודברי הש"ע הם ג"כ לשון הרמב"ם ומש"ה כשהדירה הוא נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובתה אע"ג שהוא הגורם אינו חייב לפדותה שהרי אם היה מגרשה ונותן כתובתה תו לא חייב בפדיונה. וה"נ כשמדירה נדר שחייב לגרשה ה"ל כאילו גרשה והרי בידו לגרש' ולגרו' לה דבר שהוא כאילו מגרשה ותו לא מיחייב בפדיונה אבל בנדרה היא וקיים לה הוא דהוי נותן אצבע בין שיני' שיטת הרמב"ם דאינו חייב לגרשה אלא דאם מגרשה חייב ליתן לה כתובה משא"כ למ"ד היא נתנה אצבע בין שיניה דאינו נותן לה כתובה כשמגרשה כמבואר ברמב"ם פ"ב מהל' אישות שכתב שם האשה שנדרה בחיר ושמע בעלה ולא הפר לה הברירה בידו אה רצה שתשב תחתיו כו' ואם לאו יוציא ויתן כתובה ע"ש וא"כ בנדרה היא וקיים לה הוא דאינו חייב בגללו לגרשה מש"ה ס"ל לר"א דחייב לפדותה דס"ל הוא נותן אצבע בין שיניה והוא הגורם ולגרשה אינו חייב ולא ה"ל כאילו גירשה ומ"שה פודה ור' יושוע סבר היא נתנה אצבע בין ויניש ותצא שלא בכתובה לכך אבדה גם תנאי כתובה דפרקונה אבל במדיר הוא נדר שחייב בגללו לגרשה ה"ל כאילו גירשה ואע"ג דהוא גורם אין בכך כלום שהרי בידו לגרשה ורשאי להיות גורם בדבר זה קודם שנשבית וכיון דאילו הוי מגרשה קודם שנשבית לא היה חייב לפדותה ה"ה כשהדירה נדר שחייב לגרשה ה"ל כאילו גרשה ותו לא מיחייב בפדיון אם נשבית אח"כ ודו"ק היטב. והר"ן כתב בטעמי דהרי"ף שהשמיט ולא הביא פלוגת' דר"א ור"י במדיר את אשתו ונשבית משום דאמרינן בנדרה היא וקיים לה הוא דס"ל לר"א הוא נותן אצבע בין שיניה וקי"ל דהוא נותן אצבע בין שיני' וא"כ קי"ל כר"א ולא מטעמי' למאי דמסיק דס"ל לר"א דאזלינין בתר תחלה אלא משום דקי"ל הוא נותן כו' וע"ש ומשמע דס"ל להר"ן דכ"ש במדיר הוא דהבעל הוא הגורם דחייב לפדותה ומשום הכי השמיט הרי"ף ולא הביא גם במדיר הוא ומשום דשיטת הר"ן גבי הוא נותן אצבע בין שיניה דחייב לגרשה וליתן כתובתה ע"ש פרק המדיר שהשיג על הרמב"ם וס"ל דמגרשה בע"כ וא"כ לדידיה אין חילוק בין מדיר הוא או נדרה היא וקיים לה הוא דבשניהם חייב לגרשה אבל הרמב"ם לטעמיה אזיל דסבירא ליה דנותן אצבע בין שיני' אינו חייב לגרשה אם כן שפיר הביא הך דמדיר הוא שחייב לגרשה בגללו ומשום הכי אינו פודה ממילא מוכח דבנדר שאינו חייב לגרשה פודה והיינו בנדרה היא וקיים הוא כיון דלשיטתו אינו חייב לגרשה חייב לפדו' וזה נכון היטב בשיטת הרמב"ם ובסוגית הש"ס.

סעיף ו

ס"ק ה

כהן שנשבית אשתו כתב בח"מ ז"ל אשת כהן שזינתה ברצון אחר שנשבית מאחר שכבר נאסרה עליו בשעת שבי' ויכול לקיי' בה תנאי כתיבה ואהדרינך למדינתך חייב לפדותה ע"ש וב"ש השיגו מסוגי' שם דר' נתן מבעי' לי' התם במדיר אותה אחר שנשבית אי הוי לר' יושוע כאיסור דבר אחר ואינו חייב לפדותה וסומכוס השיבו כו' ומשום דחיישי' להערמה ומעיקרא ס"ד דפליגי באשת כהן דיכול לקיי' התנאי ואהדרינך למדינתך ומ"מ אי לאו דחיישי' להערמה הוי איסור דבר אחר כשמדירה אחר השבי' עכ"ל ואפשר ליישב דברי הח"מ דהתם פלוגתא דר"א ור"י מיירי בשבוי' שיש לה עד המעיד שלא נאסרה עדיין על בעלה וכמבואר בסימן זו ולכך אי לאו משום הערמה לא הי' פודה ומשום שעדיין לא נתחייב זה לפדותה אלא כדי להחזירה אליו וכיון שנאסרה עליו ע"י דבר אחר לא מיחייב בפרקונה ואביי פליג וס"ל דאפי' היכא דלא נאסרה משום שבי' וכגון שיש לה עד המעיד והיא אלמנה לכה"ג אפ"ה חייב לפדותה כיון דתנאי דכהן הוא ואהדרינך למדינתך אין חילוק אם האיסור בא מחמת שבי' או מחמת דבר אחר אבל רבא ס"ל דדוקא כשנאסרה מחמת שבי' פודה אבל אם עדיין מותרת מחמת שבי' ונאסרה מחמת דבר אחר אינו פודה ולכך בנשבית ולבסוף הדירה כיון שיש לה עד המעיד לא היו חייב לפדו' אח' שנאסרה מחמת ד"א אי לאו משום הערמה אבל בשבוי' דליכא עד המעיד דנאסרה לבעלה כהן ועומדת להתגרש ולקבל כתובתה ותו ליכא גבה תנאי פרקונה שהרי אם נשבית פעם שנית תו אינו פודה אפי' לשיטת אותן הפוסקי' דחייב לפדות שנית מ"מ היכא דנאסרה וחייב לגרשה תו ליכא תורת פרקונה כמ"ש לעיל סק"ג וא"כ תו לא אכפת לן כלום אחר שעומדת להתגרש לא מפסדא מה שנתחייב לה כבר בפדיונה וה"ה זינתה ברצון אח"כ לא הפסידה פדיונה וכאילו גרשה אחר שבי' שהרי כבר נאסרה ועומדת לגירושין וכבר זכתה מקודם בפדיונה בשעת שבי' והא דס"ל לרבא דכל שאיסור דבר אחר גורם אינו חייב בפדיונה הייני שעדיין לא נתחייב בפדיונה בתנאי שיגרשנה כגון באלמנה לכה"ג שעדיין לא נתחייב כלל ובשעה שאתה רוצה לחייבו כבר אסורה עליו משום ד"א וכן בנשבית ולבסוף הדירה עדיין לא נתחייב לפדותה ע"מ לגרשה שהרי הי' לה עד המעיד וכנ"ל ועתה אחר שהדירה אתה רוצה לחייבו בפדיון ע"מ לגרשה בהא שפיר אמרי' היכא דאיסור ד"א גורם לה לא מיחייב אבל היכא שכבר נאסרה ע"י שבי' ונתחייב בפדיון ע"מ לגרשה כבר זכתה בפדיונה ואף אם אח"כ נאסרה מחמת דבר אחר תו לא אכפת לן דהא בלא"ה משעה שנאסרה לית לה תו תנאי פרקונה שהרי אם נשבית שנית קודם שגרשה אינו חייב לפדות' כנ"ל ואפ"ה חייב בפדיון הראשון שכבר זכתה משעת שבי' ואפילו גירשה אח"כ לא פקע חיובי' א"כ ה"ה זינתה ברצון. וכן נראה דהא דפליגי ר"א ור"י אליבא דמסקנא דר"א ס"ל דאזלינן בתר מעיקרא היינו בתר תחלת נשואין ור' יושוע אזיל בתר בסוף היינו בתר שעת שבי' וא"כ דוקא בנאסרה קודם שנשבית א"נ נשבית ועדיין יש לה עד המעיד שאינה עומדת להתגרש ונאסרה מחמת דבר אחר אינה חייב לפדותה אבל בעומדת להתגרש כבר זכתה בפדיונה והרי היא כאלו גרשה אחר שנשבית.

סעיף ח

ס"ק ו

זקוקה ליבם בפ' החולץ תנן שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב"ש וב"ה שמוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשו בכתובתה כו' ובגמ' מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי אמר עולא רישא דנפלו כשהיא ארוסה סיפא שנפלו כשהיא נשואה וקסבר עולא זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה זיקת נשואה עושה ספק נשואה כו' דאי ס"ד ודאי נשואה ב"ש אמרי יחלוקו כו' והא תנן נפלו לה נכסים משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא מיד הלקוחות כו' א"ל רבה אדמיפלגי בגופה ולאחר מיתה ליפלגי בפירי בחיי' כו' אביי אמר רישא שנפלו לה כשהיא שומרת יבם סיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וקסבר אביי ידו כידה א"ל רבא אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע לא פליגי דידו עדיפא מידה אלא אידי ואידי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם כו' אמר רב פפא דוקא דמתני' כאביי ואע"ג דקשיא מתה דיוקא דמתניתין כותיה דאביי דקתני נכסים הנכנסים עמה כו' ואע"ג דקשי' מתה אדמיפלגי בגופה ולאחר מיתה ליפלגי בחיי' ולפירות ע"כ ומזה תמהו על הרמב"ם שכתב שאין ליבם פירות וכמ"ש הריב"ש סימן ק"ד אע"פ שהרמב"ם כתב שאין ליבם פירות כבר דחו דבריו ע"ש עוד שם בתשו' סימן ז"ל אין בכל הפוסקים שראיתי דבריהם דעתם שיהיה שאין לו פירות כלל זולתי הרמב"ם ונדחו דבריו מהאי דפ' החולץ אדמיפלגי בגופה ולאחר מיתה ליפלגי בחיי' ולפירות ואף הרב המ"מ המהפך בזכותו של הרמב"ם בכל מה שאפשר לא מצא לו זכות בנצ"ב כי אם בנ"מ ואמר כי הי' דעת הרמב"ם בנ"מ מפני שפרקונה תחת פירות

נ"מ וכיון שאין היבם חייב לפדותה אין לו פירות כו' ע"ש והובא בב"י סימן ק"ס ע"ש. וראיתי ביש"ש פ' החולץ שכתב ליישב דברי הרמב"ם דלא תקשי עלי' מהא דפ' החולץ וז"ל ותימה גדולה מאחר שרבה סתר דברי עולא משום הא קושי' א"כ ליפלגי בחיי' ולפירות והוכרח רבה לפרש בענין אחר וא"כ אביי תלמידו דאקשי לרבה ובא לפרש המשנה בענין אחר לא ישמור עצמו מזאת הקושיא א"כ ליפלגי בחיי' ולפירות גם תימה שהרמב"ם יכתוב אין ליבם פירות לא בנכסי מלוג ולא בנכסי צ"ב ובתלמוד משמע להדיא דאית לי' זכיי' בפירות מחיים כמו בגוף לאחר מיתה לכן נראה לפרש דודאי אין ליבם פירות בנכסי מלוג דהא לא תקני פירות אלא משום פרקונה וא"כ מאחר שאין היבם חייב לפדותה פשיטא דלית ליה פירי כו' והא דפריך רבה לעולא ליפלגי בחיי' ולפירות היינו שהוא היה מפרש שזיקת יבם עושה ספק נשואין ולכך יחלוקו ומש"ה איכא נמי ספק פדיון וחייב בחצי דמי פדיון דשמא נשואין עושה אבל אביי סבר דאין זיקת יבם עושה נשואין והא דקאמרי ב"ש יחלוקו בגוף הקרקע לאו משום ספק נשואין אלא משום דאיירי מתני' בנשיאה א"כ כבר יצאו הנכסים מידה ונכנסו לרשות הבעל דידו עדיפא מידה והשתא גבי יבם ידו כידה ויחלוקו אבל פרות התלוין בכח תקנת נשואין כדפרישית לא שייכא ביבם כלל אם לא שתהא כנשואה לו ומש"ה עלו דברי הרמב"ם יפה עכ"ל וע"ש. והדברים תמוהין דרוצה ליישב במה דאביי לא ישמור עצמו מזו הקושי' דא"כ ליפלגי בפירות משום דלאביי לא שייכי פירי גבי יבם כיון דתלויין בנשואין ולדידי' זיקא לא עבדא נשואין ולכך לא קשיא לאביי כלל הך קושי' דליפלגי בפירות ולפנינו בש"ס אמר רב פפא בהדי' דיוקא דמתני' כותי' דאביי אע"ג דקשיא מתה אדמיפלגי בגוף ולאח"מ ליפלגי בחיי' ולפירות הרי להדיא דגם לאביי קשי' קושיא זו והרמב"ן בס' המלחמות פ' החולץ כתב שם ז"ל מיהו ממאי דגרסי נוסחי דייקאני בש"ס כתובות אין היבמין חייבין לפדותה וגירסא דתוספתא נמי הכי הוא ומהא שמעינן דלא אכיל להו יבם לפירי כדקא מפרש התם רבינו הגדול ז"ל דכל דלא מיחייב בפרקונה לא תקינו לי' פירי אלא הא דאקשינן הכא ליפלגי בחיי' ולפירות הכי קאמר ליפלוג ולתנו בדידי' דומי' דרישא נפלו לה נכסים כשהיא תחתיו דבעל ב"ש אומרים יחלוקו מחצה שלה מוכרת ונותנת לכתחלה יקיים מחצה שלו לא תמכור כלום אלא ילקח בפירות קרקע והוא יאכל פירות לכשיכנוס ואם תמות יירשנה כדפרשינן וב"ה אומרים הכל בחזקת האשה הלכך לרבא אליבא דב"ה נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אין היבם אוכל פירות ולא היא רשאה למכור דהא ידו כיד הבעל ובעל אע"ג דלא פריק כגון דאתנו אהדדי אינה מוכרת ונותנת דלא גרע לדידי' פירי מקרנא דנפלו אלא ילקח בהם קרקע והוא יורש אף כאן ילקח בפירות אלו קרקע ולכשיכנוס יאכל פירות ואם תמות יירשנה עכ"ל וביאור הדברים ליפלגו בחיי' ולפירות היינו למכירת הפירות דלב"ש דחולקין הפירות א"כ המחצה שלה מוכרת ונותנת לכתחלה ומחצה שלו לא תמכור כלום אלא ילקח בהם קרקע והוא יאכל הפירות לכשיכנוס ומשום דלא גרע פירות מקרנא ולב"ה דאמרי הכל בחזקת האשה רשאה למכור כל הפירות לכתחלה. אמנם צריך להתבונן דא"כ למה אמרו בגמ' ליפלגי בפירות היינו למכור לב"ה כל הפירות ולב"ש לא תמכור אלא מחצה דהא כה"ג מצי לאפלוגי בגוף הקרקע בחיי' דלב"ש אינה מוכרת אלא חצי הקרקע ומחצה שלו לא תמכור כדי שיאכל פירות לכשיכנוס ולב"ה מוכרת הכל דבחזקת האשה הכל ואי נימא דגם לב"ה אינה מוכרת גוף הקרקע ומשום דלא גרע מארוסה שנפלו לה נכסים דלא תמכור לב"ה ר"פ האשה שנפלו בכדי שיהיה לבעל פירות לאחר נשואין וה"נ מש"ה לא, תמכור גוף הקרקע בכדי שיהיה לו הקרקע שיאכל פירות לכשיכנוס א"כ בפירות נמי אמאי מוכרה הכל הא היבם יצטרך לאכול פירות לכשיכנוס וכיון דעיקר טעמא הוא שיהא לו לאכול לכשיכנוס אין חילוק בין קרנא לפירי ונראה דהנה בעל המאור כתב שם ז"ל וכיון דקי"ל כרבא דבתרא הוא כו' והני מילי בגופה של קרקע ולאחר מיתה אבל בחיי' ולפירות נעשו הפירות כמי שנפלו לה כשהיא שומרת יבם ואין ליבם זכות בהם הואיל ולא זכה בהם הבעל בחייו שלא מצינו אכיל' פירות ליבם לעולם ע"ש והרמב"ן שם במלחמותיו כת' וז"ל נפלו לה נכסים כשהיא תחתיו דבעל לפי הסברא שכתבנו דידו עדיפא וקמו כלהו בחזקת יורשי הבעל בין בגופה של קרקע בין בפירות הלכך צאן ברזל לוקח ואוכל דמלוג כיון שאפילו אחיו מכחה הוא אוכל זה אינו אוכלן שלא תקנו חכמים ליבם פירות ואף הוא אינו פוד' אלא הרי הפירות כגוף הנכסים ולא תמכור ואם מכרה בטל ואם מתה יירשנה ולכשיכנוס יאכל פירות ואע"פ שהפירות הללו לא זכה בהם הבעל וכמי שנפלו עכשיו כשהיא שומרת יבם הוא כיון שזכה בגופה של קרקע זכה בפירות שהרי שדה שיש לו בה זכות עשתה פירות ולא כדברי בעל המאור שאמר נעשו הפירות כמי שנפלו לו כשהיא שומרת יבם ואין ליבם זכות בהם שהרי הקשינו בגמ' לאביי ליפלגו בחיי' ולפירות כו' וא"ת שהם כמי שנפלו לה כשהיא שומרת יבם הלא לדברי הכל אין לו בהם שום זכות בעולם אלא היא מוכרת ונותנת וקיים עכ"ל וע"ש. ומש"ה לב"ש דס"ל דיד היבם כידה הוי הפירות כמו גוף הקרקע שהרי שדה שיש לו זכות בה עשתה פירות הללו ומש"ה מחצית הפירות שלו לא תמכור דיאכל מהפירי פירו' והפירי הם כקרקע לאכול מהן פירות לכשיכנוס אבל לב"ה דידה עדיפא מיד יבם ולא זכה בשדה ה"ל הפירות כמי שנפלו לה כשהיא שומרת יבם ורשאה למכור דהכי קי"ל בנפלו לה כשהיא שומרת יבם דמוכרת ונותנת וקיים אבל גופה של קרקע גם לב"ה לא תמכור כיון דנפלו בעודה תחתיו של בעל אינם רשאה למכור כדי שיאכל ממנה פירות כשיכנוס רק הפירות יכולה למכור דה"ל כמי שנפלו עתה כשהיא שומרת יבם שהרי לא היה לו זכות בגוף הקרקע שנאמר קרקע שלו עשתה הפירות דמה שאינם רשאה למכור היינו כדי שיאכל פירות אבל מ"מ אין לו זכי' בגוף הקרקע משא"כ לב"ש דס"ל ידו עדיפא מידה ויד יבם כידה יש לו זכי' וכמ"ש ודו"ק היטב. אמנם לפי אוקימתא דעולא סיפא דנפלו כשהיא נשואה ס"ל דאין חילוק בין נפלו כשהיא שומרת יבם או תחתיו דבעל רק בין נפלו מן האירוסין או מן הנשואין וא"כ תו ליכא למימר דהא דמקשה רבה ליפלגי בחיי' ולפירות היינו למכירת מחצית שלו דהא לעולא אין חילוק בין נפלו תחתיו דבעל או כשהיא שומרת יבם וא"כ אפילו לב"ה דס"ל פירות כמי שנפלו כשהיא שומרת יבם הא דין אחד לפירות כמו בגופה של קרקע וא"כ ע"כ צ"ל דקושי' דרבה היא בפשיטות דליפלגי בחיי' לפירות שיה' חולקין בפירות לב"ש וכדי שלא תקשה הא יבם לית לי' פירי כלל יתכן כדברי יש"ש דכיון דלדידי' ספק נשואין הוא מיחיי' בחצי פרקונה משא"כ לאוקימתא דאביי דלאו משום ספיקא הוא צריכין אנו לפרש הקושי' דליפלגי בפירות כמו שפירש הרמב"ן ר"ל לענין מכירת הפירות נמצא דשפיר נשמר אביי מקושי' דרבה לעולא דהיינו ליפלגי בפירות ר"ל בחלוקת גוף הפירות שהוא משום ספק נשואה ולזה מוקי לה אביי בנפלו תחתיו דבעל ולאו משום ס' נשואה ותו לא קשה קושית רבה אלא דהדר מקשה ר"פ קושי' אחריתי דלפלגי בפירות לענין מכירת הפירות על דרך שמפרש הרמב"ן ודו"ק ולפי מ"ש בדברי הרמב"ן מבואר דבגופה של קרקע אפילו לב"ה אינה מוכרת לכתחלה דאי נימא דלב"ה גופה של קרקע נמי מוכרת לכתחלה א"כ כי מקשה ליפלגי בחיי' ולפירות דהיינו לב"ש מוכרת רק מחצה שלה ולב"ה מוכרת כולם לימא דליפלגי בגופא של קרקע דלב"ה מוכרת הכל ולב"ש אינה מוכרת אלא החצי אלא ע"כ דבגופה של קרקע אע"ג דלא זכה בה יבם אפ"ה לא תמכור ומשום דה"ל כארוסה דלכתחלה לא תמכור שעומדת לנשואין וה"ה הכא עומדת להתייבם ויאכל פירות כשיכנוס ויירשנה אם תמות. והר"ן פ' האשה שנפלו כתב וז"ל וכתב הרשב"א ז"ל דבנכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל דאמרי' בהו יחלוקו אם רצתה למכור מחציתן מוכרת ונותנת דהא אין ליבם במחצית כלום והרי זו במחציתן כמי שנפלו לה לאחר שנעשית שומרת יבם ע"ש וכן פסק בטור סימן ק"ס ע"ש ולפי מה שכתבנו דעת הרמב"ן שלא תמכור גופה של קרקע לכתחלה אפילו לב"ה כיון דנפלו כשהיא תחתיו דבעל ולאו בזכותה נפלו לא תמכור כדי שיהיה לו פירות לכשיכנוס וכמ"ש וצ"ע. ובעיקר הקושיא שהקשו על הרמב"ם ז"ל דס"ל דאין ליבם פירות מהא דמקשה ר"פ לאביי ליפלגי בחיי' ולפירות נראה לענ"ד לפמ"ש הרמב"ן בחידושיו וז"ל והרב ר' משה בר מיימון ז"ל כתב בחבורו שומרת יבם שמתה אפילו עשה בה אחד מן האחין מאמר משפח' בית אביה יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צ"ב כו' ונראה שהוא מפרש דהויא דאביי ורבא לפרוקי לב"ש קאתי והכי פירושא לעולם דנפלה לה כשהוא נשואה וזיקה עושה ספק נשואה ספק פנוי' לענין נכסים כדאמרי' לעיל הלכך רישא דנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם והוחזקו נכסים בחזקת בני משפחתה עליו להביא ראיה שיש לו בהם זכות של כלום לפיכך מוכרת ונותנת וקיים סיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל והוא וידו כידה זו באה לירש והללו באין לירש הלכך יחלוקו וב"ה פשיטא להו דזיקה לאו נשואין עושה הלכך נכסי מלוג בחזקת יורשי האב אבל בנכסי צ"ב מספקא להו אי ניתנו לגבות מחיים והואיל ושניהם באין לירש יחלוקו כבר קפרא פ' מי שמת ורבא אמר אי דנפלו לה תחתיו דבעל דכ"ע ידו עדיפא מידה דודאי סבירא לן בכל מקום דאיהו מוחזק טפי מדידה הלכך לב"ש דמספקא להו אי זיקה נשואין עושה נכסים בחזקת ירשי הבעל הן ומיהו לב"ה פשיטא להו דאפילו אירוסין ודאי אינו עושה הלכך ל"ש נפלו כשהיא שומרת יבם ל"ש כשהיא תחתיו דבעל לעולם נכסים בחזקת יורשי האב ואפילו לכתחלה תמכור וזה הפירוש נאה ומתקבל דכולי שמעתא מתחלה ועד סוף דב"ש קשי' ודב"ש מתרצי' ודב"ה לא קשי' מידי וכדאמרי' מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי לא קשי' להו אלא פלוגתא הא מתניתי' לב"ה אתי' שפיר עכ"ל הרמב"ן וכ"כ בס' המלחמות ע"ש ומבואר דאפילו לאביי נמי משום ספק זיקה נשואין עושה הוא דאמרי ב"ש יחלוקו וכן נראה מדברי הר"ן שם פ' האשה שנפלו ע"ש דגם לאביי משום זיקה ספק נשואה הוא ע"ש. וזה שלא כדברי מהרש"ל ביש"ש שכתב דלאביי לאו משום זיקה ספק נשואה היא. ולפ"ז יתיישב היטב דברי הרמב"ם דלדידן דקי"ל כב"ה דזיקה אינו עושה ספק נשואין ומש"ה אין ליבם פירות אלא לב"ש דלית להו זיקה עושה ס' נשואה אית לי' חצי פירות משום ספק נשואה דזיקה וכיון דספק נשואה היא שייך בה נמי ואותבינך לי לאנתו ומש"ה פריך שפיר וליפלגי בחיי' ולפירות דהיינו לב"ש יחלוקו בפירות ולב"ה אין לו פירות כלל כיון דלב"ה אין בזיקה שום ספק נשואין ואינו חייב בפדיונה כלל דלא קרינן ואותבינך לי לאנתו כיון דלאו אשתו היא כלל והא דס"ל לב"ה יחלוקו בנכסי צ"ב הוא משום טעם אחר מספק ניתנה לגבות מחיים וכמ"ש הרמב"ן. אמנם קשי' לי בהא דאמרו פ' החולץ בתחלת הסוגי' וקסבר עולא זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה דאי ס"ד ודאי ארוסה מודו ב"ה שמוכרת ונותנת וקיים והתנן נפלו לה נכסים משנתארסה ב"ש אומרים תמכור וב"ה אומרים לא תמכור אלא ש"מ זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה ואי נימא כדברי הרמב"ן דב"ש קשי' וב"ש מתרצי ודב"ה לא קשי' ולא מידי א"כ היכא מוכח דזיקה ספק ארוסה היא מדב"ה דהא לב"ה זיק' אינה עושה ספק כלל וא"כ יש לומר לעולם לב"ש זיקה ודאי ארוסה עושה דהא לב"ש אפילו ודאי ארוסה מוכרת לכתחלה ולב"ה זיקה אינה עושה כלום וצ"ע:

תוכן העניינים

אבני מילואים א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה