אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן ע · סעיף י
ס"ק יד
ובא הבעל ואמר הנחתי לך מזונות בסוגיא שם ואם בא הבעל ואמר פסקתי לך מזונות נאמן פירש"י הבעל בשבועה ומחזרת מה שפסקו לה הב"ד ובתוס' כתבו דנאמן היינו להצריכה שבועה ובשבועה תגבה מה שלותה ואכלה דאל"ה לא תמצא מי שילוה לה שיראים להפסיד אבל עכשיו שהיא נשבעת אין יראים כלום שסומכים עלי' שתשבע ע"ש:
ובחידושי פני יושוע תמה על זה דמאי סברא היא זו דאם הם סוברים שהיא אומרת אמת מהיכי תיתי יחושו שהבעל ישבע לשקר ואם יראים שהבעל אומר אמת א"כ עכשיו יש להם לחוש יותר שאם יבא הבעל לא תרצה האשה לישבע לשקר עכ"ל ע"ש ואינו קושי' לענ"ד כיון דהיא נאמנת בשבועה א"כ גם אם לא תרצה לישבע אין המלוה מפסיד וגובה מבעל משום שיעבודא דר"נ דבשעבדר"נ אע"ג דאין הלוה הראשון רוצה לישבע ללוה שני גובה המלוה הראשון משום שעדר"נ וכמו שהעלה בש"ך ח"מ סימן מ"ז סק"ד דדוקא במוכר שט"ח כשאין המלוה רוצה לישבע מפסיד הלוקח דכל שאינו רוצה לישבע הוי כמודה דפרוע ונאמן במגו דאי בעי מחול אבל בשעדר"נ דליתי' במחילה א"כ אפי' מודה לא מהני א"כ כ"ש כשאינו רוצה לישבע ע"ש וה"נ כיון דדינא דאשה שיש לה מזונות בשבועה ה"ל כמו שטר וכשאינו רוצה לישבע יגבה המלוה מן הבעל בלא שבועה משא"כ לדעת רש"י דנאמן הבעל בשבועה ודאי יראים מלהפסיד עפ"י שבועת הבעל ומ"ש התו' אבל עכשיו שהיא נשבעת אין יראי' שסומכין שתשבע לאו דוקא שתשבע אלא כיון דנאמנת בשבועה אפי' תאמר בפי' כדברי הבעל אין חוששין לדברי' ודו"ק:
ובטור כתב ז"ל ורש"י פי' שנאמן בשבועתו אפי' להוציא מידה מה שפסקו לה כ"ש שלא יפרע מה שלותה והרמב"ם חלק בדבר וכתב אם פסקו לה ב"ד ומכרו ונתנו לה או שמכרה היא בעצמה נאמן להשביעה בנק"ח ואם לותה נאמן הוא בשבועת היסת ונשאר החוב עלי' כו' וא"א הסכים לדעת רש"י דכיון שהוא מוחזק וטוען ברי לי אין מוציאין מידו וכן נראה דעת רב אלפס בתשו' ששאלוהו באשה שהלך בעלה למדה"י ושיגר לה בעלה מזונות כו' ואם האשה אינה מודה בחשבון ששגר לה בעלה ישבע שבועת היסת ויפטר עכ"ל ולפענ"ד מדברי האלפסי אינו מוכיח אלא שחולק על שיטת התוס' דלשיטתם אפי' בלותה נאמנת בשבועה ומדברי רב אלפס מוכח דהבעל נאמן בשבועת היסת לפטור אבל לשיטת הרמב"ם אין מזה סתירה דהא גם לדעת הרמב"ם בלותה נאמן הוא בהיסת ונפטר ולכן לא יכולתי לעמוד על דברי הטור במ"ש וא"א הסכים לדעת רש"י כו' וכן יראה דעת רב אלפס. ולפנינו לא מוכח מדברי רב אלפס אלא לאפוקי מדעת התוס' ושפיר מצי סבר כדעת הרמב"ם דמודה בלותה שנאמן בהיסת:
והנה ז"ל הרא"ש פ' שני דייני גזירות ואם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות נאמן פירש"י נאמן אף להוציא מידה מה שנתנו לה ב"ד ובשבועה כו' ולא נהירא דא"כ לא תמצא לעולם מי שילוה לה הלכך נראה לפרש דנאמן להצריכה שבועה וקאי אחנן כו' ולא נהירא האי פירושא דמלתא דפשיטא היא מאחר שהוא מוחזק וטוען ברי שתהא צריכה שבועה ומאי קמ"ל ועוד לישנא דנאמן לא משמע הכי ועוד מאחר שהוא מוחזק וטוען ברי למה מוציאין ממנו ממון וכי משום תקנתא דידה שתמצא שילוה לה נוצי' ממון מחזקתו הלכך נראה כפירש"י וכן פי' רב אלפס ז"ל נאמן ובשבועה עכ"ל ולענ"ד נראה דהרא"ש לא השיג אלא על פי' תוס' דפירשו לישנא דנאמן להצריכה שבועה וקאי אחנן והשיג דלישנא דנאמן לא משמע הכי ועוד כיון דהוא מוחזק דהיינו בלותה ובא מלוה לגבות למה נוציא ממנו משום תקנתא דידה לזה כתב הלכך נראה כפירש"י והיינו דנאמן קאי על הבעל ולא קאי אחנן לחוד אלא גם לבני כה"ג ומשום שהוא מוחזק ולזה כתב וכן פי' רב אלפס נאמן ובשבועה והיינו כשהוא מוחזק וכגון בלותה שבא מלוה לגבות אז הבעל נאמן אבל אם מכרה או הב"ד הגבו' בזה אין הבעל נאמן להוציא מידה כיון שאין לנו שום הוכחה מדברי רב אלפס שיהי' הבעל נאמן להוציא מידה וכמ"ש וכן נראה מדברי הרה"מ דהרי"ף סובר כהרמב"ם ע"ש פ"ב מאישות וז"ל וכתב רבינו שהיא נשבעת בנק"ח כשמכרה קרקע ונראה שהוא מפרש למה שאמרו במשנה תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה כלומר תשבע בסוף כשיבא הבעל ויטעון דבר כנגדה כמו שנתבאר למעלה והברייתא שאמרה ואם אמר הבעל פסקתי לה מזונות נאמן הוא בשלותה ולא מכרו לה ולא מכרה היא אלא שלותה וה"ל כתובעת ולכך הוא נאמן ובשבועה וכנזכר בהלכות ופי' שבועות היסת כדין כופר הכל עכ"ל. הרי דמפרש דברי רב אלפס נאמן בשבועה היינו בלותה וא"כ אין כאן מחלוקת בין הרי"ף והרמב"ם ולכן נראה דגם הרא"ש לא אמר אלא בלותה דהוא מוחזק ומשום תקנתא דידה לא מפקינין ממונא אלא דבפסקי הרא"ש כתב הטור בפי' דמחזרת מה שמכרו לה ע"ש וקשה לי טובא כיון דלא מוכח מדברי הרי"ף אלא בלותה כמו שמפרש הרמב"ם וביותר תמי' מ"ש הטור וכן יראה דעת רב אלפס בתשו' כו' והא בתשו' מיירי בלותה ובהא גם הרמב"ם מודה ומאין לנו לומר שהרי"ף חולק על הרמב"ם ויותר מסתבר להשוותן כמ"ש הרה"מ וצ"ע:
ס"ק טו
והיא אומרת לא הנחת אלא לוותי מזה ונתפרנסתי נשבע שבועות היסת שהניח לה ונפטר והוא לשון הרמב"ם פי"ב מה' אשות. וקשה טובא בהא דאמרו בסוגיא שם ת"ש כיצד אמרו הממאנת אין לה מזונות כו' אלא כגון שהלך בעלה למדה"י ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינון לה ע"ש ולדברי הרמב"ם גם לרב נאמן הבעל לומר הנחתי לה מזונות בלותה ואכלה א"כ ממ"נ אם אין הבעל מודה גם לרב תקשה ואם הבעל מודה שלא הניח לה מזונות לשמואל נמי יהבינן לה:
והנראה לענ"ד בזה לפמ"ש לעיל בישוב קושית הרמ"ה לדעת הסוברים דקטן שלוה פטור מלשלם כשיגדיל א"כ אמאי חייב הבעל בקטנה כיון דאיהי לא מחייבא ליכא שעדר"נ וכתבנו משום דאשה שליחא דבעלה היא וכמו ארמלתא דזבין נכסי ואחריות איתמי וכמ"ש הר"ן בשם הרא"ה במשנתינו מי שהלך למהד"י ועמד א' ופרנס כו' וז"ל וכתב הרא"ה דעיקר חיובו של המלוה הבעל הוא שכך תיקנו חכמים שתהא האשה כשליח הבעל ללות עליו דומי' דאלמנה שיפה כחה שתהא מוכרת שלא בב"ד ויהא אחריות על היתומים אף באשת איש תיקנו שתוכל ללות על הבעל ע"ש וכבר כתבנו מזה באריכות לעיל סק"ח ועיין מ"ש לעיל סק"ב בשם הר"ן והריטב"א בהא דמודה שמואל בשמעו בו שמת משום דנכסי בחזקת אלמנה קיימי למזונות וקשי' לן בגוה כיון דעיקר טעמא דנכסי בחזקת אלמנה הוא משום דמוכרת שלא בב"ד וכיון דפסק הרמב"ם דגם בחיי בעלה מוכרת שלא בב"ד א"כ גם בחיי בעלה נכסי בחזקתה קיימי וניחא לן דהיינו דוקא למאי דקיי"ל כרב דפוסקין מזונת לא"א כמו בשמעו בו שמת ומה"ט הוא דאמרי' דהיא מוחזקת בנכסים ולכך מוכרת שלא בב"ד אבל שמואל דס"ל אין פוסקין מזונות אלא בשמעו בו שמת ע"כ ס"ל דבחיי הבעל אין הנכסים בחזקתה ועיין לעיל וא"כ לשמואל אינה יכולה למכור שלא בב"ד בחיי בעלה דהא בהא תלי' אם יכול למכור שלא בב"ד היו הנכסים בחזקתה למזונות וכמ"ש סק"ב ע"ש וא"כ לרב דס"ל פוסקין מזונות לא"א משום דנכסי בחזקתה למזונות אפי' בחיי הבעל וס"ל נמי דיכולה למכור שלא בב"ד וה"ה דיכולה לשעבד נכסי בעלה בעצמה שלא בב"ד ובתר הכין כי אחי בעל וטעין הנחתי לה מזונות ישבע ויפטר אבל לשמואל דס"ל אין פוסקין מזונות משום צררי וס"ל דוקא שמעו בו שמת פוסקין דהוה נכסים בחזקת' ויכולה למכור שלא בב"ד אבל בחיי בעל' אין לה רשות למכור שלא בב"ד וממילא לא הויא מוחזקת בנכסי וכל שאינה יכולה למכור שלא בב"ד ה"ה דאין כח בידה לשעבד נכסי בעלה שלא בב"ד וא"כ ע"כ הך דממאנת לשמואל מיירי בלותה עפ"י ב"ד וכיון דס"ל לשמואל אין פוסקים א"כ שפיר פריך האיך פסקו לה הב"ד בהך דממאנת כיון דס"ל דאין פוסקין מזונות לא"א. אבל לרב שפיר משכחת לה שבעצמה בלא ב"ד לותה ואכלה כיון דלדידי' יכולה למכור בלא רשות ב"ד ה"ה דיכולה לשעבד נכסי בעל בלא רשות ב"ד אפי' בחיי בעלה ולכך כשלא מיאנה צריך לשלם כשמודה שלא הניח לה מזונות אבל לשמואל קשי' אפי' כשמודה שלא הניח לה במאי משתעבד דשעדר"נ לא שייך בקטנה וכמ"ש דאיהו לא מיחייבא וכדעת רבינו יונה שם ברא"ש ואין לומר דנעשית שלוחו דזה לא שייך אלא כשלוה ברשות ב"ד עשאו' חז"ל כשליח הבעל אבל בלא רשות ב"ד אין לה כח לשעבד נכסי הבעל כמ"ש לשמואל דס"ל נכסים לאו בחזקתה בחיי הבעל א"כ אפי' מודה שלא הניח לה לא מחייב בקטנה ומשני לשמואל דקטנה לאו בת צררי ולא ספקה ולכך יש רשות לב"ד לפסוק לה מזונות וע"פ ב"ד לותה ויש לה כח לשעבד נכסי הבעל ולכך משלם כשמודה שלא הניח לה כשלא מיאנה ודוק:
ובמרדכי פ' שני דייני גזירות כתב ז"ל וכתב בס' המצות נוהגין להצריך שתלוה בפני ב"ד אבל במיימוני פי"ב מה' אישות לא משמע הכי עכ"ל ונראה טעם של ס' המצות דס"ל כדעת הר"ן דס"ל דבחיי הבעל אינה יכולה למכור שלא בב"ד ע"ש:
וס"ל נמי כשיטת הרא"ה שהבעל נשתעבד בהלואה שלה שעשאוה חז"ל כשליח הבעל וכל שאינה יכולה למכור בלא ב"ד כך אינה יכולה לשעבד נכסי הבעל בלא רשות ב"ד ולכך הצריך שתהא ההלואה בב"ד והרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל דמוכרח שלא בב"ד אפילו בחיי בעלה ולכך יכולה לשעבד נכסים ג"כ בלא ב"ד ודוק:
ס"ק טז
טען ואמר הי' לה להוציא מעשה ידיה במזונותיה. בח"מ כתב ז"ל זה הוא דעת הרא"ש כו' אבל המ"מ כתב שנראה מדברי הרמב"ם שאפילו בלותה בלא ב"ד אין מחשבין על מעשי ידיה אלא פורע הקפות כו' ומהתימא על הרב מהרמ"א שכאן העתיק דברי הרא"ש כאלו אין חולק עליו והנך רואה שאין דבריו מוסכמים עכ"ל ועי"ש ועיין ב"ש סקט"ז והנראה לענ"ד דיפה כיון מהרמ"א. וזה דגם לדעת הרמב"ם הא דאין מחשבין על מע"י ואם לא מצא הבעל הפסיד היינו דוקא במכרה מנכסיו או שמכרו הב"ד או שלותה ואכלה אבל אם מכרה מנכסי מלוג שלה ותובעת מה שהוציאה למזונותי' גם לדעת הרמב"ם מחשבין על מעשי ידי' וכמבואר בר"ן בסוגי' וז"ל אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר נראה שאפי' לותה ואכלה אין הבעל מחשב על מע"י אלא אם עשתה יטול ואם לא עשתה הפסיד ולפי' זה הך ברייתא דמי שהלך למדה"י ואשתו תובעת מזונות ואמר לה צאי מע"י במזונותיך רשאי ואי קדמו ב"ד ופסקו לה מה שפסקו פסקו לאו בלותה עסקינן אלא באשה שתובעת מזונות שהוציאה מנכסים שמכרה ואמר איני משלם כלים אלא מה שעשית יהא למזונותיך רשאי שכיון שנתפרנסה בלא הלואה אין לה עליו כלום עכ"ל וע"ש ועיין בחי' הרשב"א הרי דלא הפסיד הבעל מעשה ידי' שלא עשתה כל שהיא תובעות ממנו והטעם הוא משום דכשמכרה מנכסי הבעל כבר זכה הלוקח בנכסים ומאי אכפת לי' אם היא לא עשתה מע"י וכן אם לותה ס"ל להרמב"ם דהפסיד הבעל ומשום דכבר זכה המלוה בשעבוד נכסים של הבעל שנשתעבד ע"י אשתו דהוי' כשלוחו וכמ"ש בסק"ח וט"ו אמנם הרמ"א ס"ל דאין כח ביד האשה לשעבד נכסי הבעל אלא ס"ל טעמא דלותה גובה מן הבעל משום שעבודא דר"נ וכדעת רש"י והר"ן ומה"ט פסק סעיף ח' שאם מחלה לבעלה אינו גובה ממנה ע"ש וכיון דאין בידה לשעבד נכסי בעלה למלוה אלא דמלוה גבי משעדר"נ ומשום דהאשה חייבת לו והבעל חייב לאשה משום מזונות א"כ כיון דכשמוכרת נ"מ שלה אינה יכולה לגבות מן הבעל שמחשבין לה מע"י ה"ה בלותה כשבאה האשה מצד חוב שלה מחשב עמה על מע"י אבל הרמב"ם דס"ל שהאשה משעבדת נכסי הבעל כמו ארמלתא דזבין נכסי ואחריות איתמי וכמו שביארנו לעיל א"כ כבר זכה המלוה בשיעבוד נכסי הבעל ותו לא מחשב מע"י ואם לא עשתה הפסיד דהוי כמוכרת מנכסיו ואתי שפיר דברי' הרמ"א דלעיל בסעיף ה' מיירי במכרו למזונותי' מש"ה הפסיד מע"י כיון דכבר זכה לוקח בנכסי ולכך סתם כדעת הרמב"ם אבל כאן דאיירי בלותה והרמ"א ס"ל דלותה אינו אלא משעדר"נ והאשה באה לתבוע מבעלה במה שלותה דה"ל כמכרה מנכסי עצמה בזה מודה הרמב"ם דמחשבין על מע"י וכמ"ש והרמב"ם דס"ל דגם בלותה אין מחשבין על מע"י משום דס"ל גבי לותה לאו משום שעדר"נ אתינון עלה אלא משום דהוי' כשלוחו וכשיטת הרא"ה שכתבנו לעיל סק"ח וכבר זכה המלוה בשעבוד נכסי הבעל ואין לו דבר עם האשה והוי כמוכרת מנכסיו דאין מחשבין על מע"י ואם לא עשתה הפסיד הבעל וזה נכון ודוק היטב. (ולענ"ד נראה בטעם הדבר לפמ"ש מאר"ן ז"ל לעיל סק"ג ליישב קושית ס' כתובה במה שלא נתחייבה שבת לבעלה כמו חובו בא"א וזה לפי שלא עשתה מעשה בידים וכמו שפסקו טוש"ע ח"מ סימן ת"ך סעיף א' שאם הי' בחדר וסגר עליו הדלת פטור מדיני אדם ע"ש ומבואר דמ"מ חייבת לצאת י"ש דה"ל גרמא בנזקין לזה מבואר דלדעת הרמב"ם דלותה נעשית שלוחו א"כ אין לו משלם כלום וחייב לשלם למלוה כמ"ש מאר"ן משא"כ מכרה נ"מ שלה אמרי' מסתמא רוצה לצי"ש לכך אינה יכולה שוב לתבוע ממנו לפ"ז לדעת מהרמ"א דלותה הוי שעבודא דר"נ וה"ל כאילו הלותה היא לבעלה אמרי' שדעתה הי' לצי"ש שהרי היא לותה לעצמה ולא נתחייב הבעל כלל ודוק:)