אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן ע · סעיף ח
ס"ק ח
הלך בעלה ולותה ואכלה כ' הרה"מ פמ"ב מה"ל אישות בשם הרשב"א הא דאמרי' הניח מעותי' על קרן צבי מסתברא לי דוקא בפורע שמפרש מחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכה"ג הוא דאינו חייב לשלם שלא אמר לו שיפרע בשבילו והיא נמי אינה חייבת שהרי לא לותה ממנו ולא אכלה ממנו אלא בתורת פרעון חוב בעלה אבל כשמפרנס סתם חוזר וגובה ממנו שכל שמפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה ע"ש ועיין בריב"ש סימן תפ"א שכתב שמצא תשו' הרשב"א במפרנס סתם אף שהי' חייב מעות לאשה שלא תקבל בחשבון חובה מה שהוציא על מזונותי' ומשום דהאשה אינה חייבת לו כלום ע"ש ובמשנה למלך כתב עלה וז"ל וכפי זה קשי' לי בדברי הרשב"א דלמה במפרנס ופירש בעד חוב שחייב לה בעלה במזונותי' הניח מעותיו על קרן הצבי ומה בין המפרנס סתם שגובה מן הבעל הא בשניהם אין האשה חייבת כלום לדעת הרב וא"כ בין בסתם בין במפרש ה"ל פרוע חובו של חבירו וצ"ע אחכ"ז ראיתי בתשו' הרשב"א המיוחסת סימן ד' וכנראה היא התשובה שרמז עלי' הריב"ש וכתב ז"ל מיהו במפרנס סתם לא הניח מעותיו על קרן הצבי אלא הבעל חייב לשלם דומה ליורד לשדה חבירו שלא ברשו' ונטעה כו' ומיהו עדיין לא יצאנו ידי שאלה שהקשינו מה בין סתם למפרש כיון שאין עלי' שום חיוב ונשאר חילוק הרב ז"ל דק כחוט השערה כו'. עוד כתב הרמב"ן שם ז"ל ומ"מ לענין תשלומי האשה פשוט הוא שאינה חייבת לו כלום כו' ודבר גדול דיבר הרב כאן דאפי' שיש בידו נכסי האשה ופרנסה סתם אין מנכין לה משלה כלום דלאו אדעתא שתשלם היא פרנסה דהא פירות שביד הזקן ה"ל לתפוס בהם בעד מזונות והוא פלא עכ"ל:
ונראה לפמ"ש הרשב"א בחידושיו לנדרי' דף מ"ז וז"ל וכשעמד אחד ופרנס את אשתו סתם אין זה כנותן מתנה אלא כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שחוזר ומשתלם מן הבעלים והלכך גם זה כשפרנס בתורת הלואה פרנס והיא גם היא כשנתפרנסה על ידו בתורת הלואה נתפרנסה ולא מתורת מתנה והלכך לכ"ע לא אבד את מעותיו ומיהו כיון שלא הלוה את האשה בפירוש והיא לא נשתעבד' לו בפירוש אינו יכול לחזור עליה אלא על הבעל כאילו לותה היא בתנאי שיהא הבעל חייב לו ושלא יגבה ממנה והיינו ברייתא דהאומר לאשתו קונם שאיני נהנית לי דשמעתין ע"ש:
מבואר כונת הרשב"א דכל שפרנסה בסתם אע"ג דלשם הלואה ולא לשם מתנה נתן לה מ"מ כיון שלא הלותה בפירוש ולא נשתעבדה בפירוש אינו יכול לתבוע האשה וכאלו לותה בתנאי שיהי' הבעל חייב לו וכיצד הבעל הוא מתחייב בקבלתה לכך אמר כאילו לותה היא וא"כ כיון שלקחה בתורת הלואה הרי היא חייבת והבעל מתחייב מכח שעבודא דר"נ והתנאי הי' שלא יהי' נפרע ממנה רק מבעל לכך הבעל חייב לשלם שהרי היא חייבת והבעל משתעבד מדר"נ והיינו דדייק הרשב"א וכתב בתנאי שלא יגבה ממנה ולא כתב שלא תהא היא חייבת דא"כ גם הבעל לא הי' מתחייב אלא אדרבה היא מתחייבת ג"כ וכיון שחל עלי' חיוב חל על הבעל שעבודא דר"נ אלא שהי' תנאי בענין הגביי' שלא יגבה רק מהבעל משא"כ כשהלותה בפירוש אין כאן תנאי וצריכה היא לשלם היכא דאית לה נכסי למאן דס"ל באית לי' נכסי לית בי' משום שעבודא דר"נ כמבוא' בח"מ סימן פ"ו ע"ש אבל כשמפרנס סתם כיון דה"ל תנאי שלא יגבה ממנה רק מהבעל א"כ אפי' אית לה נכסי גובה מהבעל משעבודא דר"נ כיון דלא מצי גבי מינה ה"ל כמאן דלית לה נכסי ודומה כמי שאין לו נכסים כאן ויש לו במדה"י כיון דלא מצי גבי מינייהו גובה משעדר"נ ומ"מ אף דלא מצי גבי מינה כיון דמ"מ היא חייבת רק התנאי מעכב שלא יגבה מנכסים שייך בי' שעדר"נ ושפיר גובה מהבעל וזה ברור בדעת הרשב"א ומש"ה אפי' יש בידו מנכסי האשה אינו מנכה לה כיון דפרנס סתם ה"ל כתנאי שלא יגבה מהאשה רק מבעלה ודו"ק היטב:
ובזה נתיישב מה שהק' הר"ן על הרשב"א והוא דאע"ג דמפרנ' סתם אין דעתו על מתנה מ"מ מסתמ' אדעתא דבעל יהיב וה"ל פורע חובו של חבירו ע"ש, והשת' ניחא דאע"ג דאדעת' דבעל יהבי' מ"מ דרך הלואה נתן היינו שהאשה מתחייבת בשעבוד הגוף ונכסי הבעל משתעבד מדר"נ והתנאי הי' שלא יגבה מנכסי' כלל וכאילו עשאה אפותיקי לשעבוד' דבעל. ודו"ק:
אמנם לענ"ד נראה כדעת הרא"ה הובא בר"ן במתני' דמי שהלך למדה"י ועמד א' כו' דס"ל דאשה שלותה ואכלה אפי' יש לה לשלם אין המלוה יכול לגבות ממנה כלום שאין אחריותו עלי' כלל כי היכא דאמרי' ארמלתא דזבין אחריות איתמי ה"ה באשה שלותה עשאוה חז"ל כשליח הבעל והחוב הוא על הבעל אלא אם אין לו לבעל גובה מן האשה ובר"ן כתב עלה כיון דאם אין לו לבעל צריכה לשלם תו אינו דומה לאלמנה שמוכרת ואחריו' איתמי ואפי' אין ליתומים אינו גובה מן האלמנה ע"ש (ואמנם דעת הרא"ה ז"ל לחלק דהתם אין הלוקח מלוה כלל אלא שהיא מקבלת אחריות מצד המכירה והקרקע היא של היתומי' מש"ה נגרר האחריו' על היתומים ע"י מכירה זו כיון שיש לה רשות למכור ואין על האלמנה כלום אבל הכא היא בעצמה היא הלוה דאל"כ יהי' פורע חובו של חבירו שלא מדעתו אלא שעשאוה חז"ל כשליח לאחריות לגבות מן הבעל מ"מ גם היא יש לה דין לוה וכל שאין לבעל צריכה לשלם משא"כ באלמנה אין לה דין לוה אלא דין מוכר והאחריו' נמשך בפ"ע למי שהקרקע שלו כן נלענ"ד לדעת הרא"ה ז"ל). ובנדרים פ' השותפין דף מ"ז. בעי רמי ב"ח קונם פירו' כו' מהו בחליפין כו' ת"ש האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובע"ח באין ונפרעי' ממנו מ"ט בע"ח באין ונפרעין ממנו לאו משו' דחליפין לאו כגידילון דמי אמר רבא דלמא לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד וכתב שם הר"ן מ"ט בע"ח באין ונפרעין כו' קס"ד כיון דבשעה שהיא לוה משתעבדי נכסי הבעל והרי היא כמחלפת נכסי הבעל בנכסים אחרים כו' ונראה דלהכי פשיט מהא בריית' ולא פשיט ממתני' דאומר לבנו קונם שאני נהנה לך כו' לוה ובע"ח באין ונפרעין משום דאיהו לאו כמחליף דהא מצי קני נכסי אבל אשה שאין לה קנין בלא בעלה סליק אדעתי דהוי כמחלפת נכסי הבעל ממש עכ"ל ע"ש:
ואכתי קשי' דמי לא משכחת לה גם באשה שיבואו לה נכסים דרך ירושה דמצי בע"ח להפרע מהן ע"י מכירה בטובת הנאה או שיבואו לה דרך מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן והרשב"א שם בחידושיו כתב ליישב הסוגי' כשיטתו שם ע"ש ולפמ"ש בשם הרא"ה דאפי' יש לה נכסים לאשה אינה חייבת לשלם שהבעל נשתעבד בחוב האשה א"כ ה"ל כמחלפת ממש משא"כ במדיר לבנו שאם יש לבנו נכסים אחרי' מחויב לשלם לא הוי כמחליף ממש:
ובאשר"י פ' ב' דייני גזירות בהא דאמרו הממאנת אין לה מזונות בלותה ואכלה כתב וז"ל וכתב הרמ"ה ממה שחייב הבעל לשלם מה שלותה, אשתו קטנה שמעינין דקטן שלוה בקטנותו משיגדיל חייב לשלם דאי ס"ד דקטן שלוה פטור אמאי משלם דכל היכא דאיהי פטורה בעל נמי לא מיחייב עכ"ל משמע דס"ל דלותה ואכלה דגובה מהבעל אינו אלא משעבודא דר"נ וכדעת הרשב"א או כדעת הר"ן ומש"ה כל שהיא פטורה לא מיחייב הבעל מדר"נ:
אמנם לפמ"ש לדעת הרא"ה ז"ל דהבעל משתעבד בחוב האשה כמו באר מלתא דזבין נכסי ואחריות איתמי א"כ לומר דהיא פטורה ואעפ"כ הבעל חייב לשלם דהא איהו שליח דידי' הוי ואע"ג דאין שליחות לקטן היינו היכא דעשאו שליח אבל אשתו שלוחו ממילא היא בכח ב"ד שתוכל לשעבד נכסי הבעל לחיוב מזונות וכיון שנתנו לה ב"ד כח ללות למזונות ה"ל כאילו שיעבדו הב"ד נכסי הבעל למזונותיו לבע"ח ועוד לפמ"ש הרא"ש פ"ק דקידושין גבי אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך דקטן וקטנה נעשי' שלוחי' לטובתן ע"ש וא"כ ה"נ ה"ל קטנה שליחא דבעל לטובתה ונשתעבד הבעל בהלואה שלה ודו"ק.
ס"ק ט
מיחו אם מחלה. עיין ח"מ שהקשה דהא קי"ל בשעבודא דר"נ לא מהני מחילה כו' ואין לחלק בין חוב דעלמא למזונות האשה שהיא מדרבנן כו' ועוד איך כתב בפשיטות מחילה מהני הי' לו לחלק ולומר אע"ג דבעלמא מחילה לא מהני הכא שאני אלא ודאי כמו שפרשתי דברי המרדכי עיקר עכ"ל וע"ש:
ועיין בהגה"ת אשר"י פ' שור שנגח ד"וה דשעבודא דר"נ שייך נמי בנפקד ומסור דמפקינין מנפקד של המוסר ויהבינין לנמסר ורבינו שמחה חולק במוסר וע"ש. וביש"ש כתב טעמא דרבינו שמחה משום דמוסר חייב מדיני דגרמי מדרבנן וע"ש. מבואר מדבריו דבחוב דרבנן לא שייך שיעבודא דר"נ והמרדכי שאינו מחלק בכך אפשר דס"ל כדעת א"ז דבחוב דרבנן נמי שייך שעבודא דר"נ:
(ולענ"ד יש לחלק דהגא"ש מיירי שהחוב הראשון הוא מדרבנן לכך ס"ל לרבינו שמחה דלא אמרי' בחוב דרבנן שיגבה מבע"ח של המוסר מדר"נ דלא מחמרינן בדרבנן כולי האי ויש קצת סמך לדבריו מהא דאמרי' פ' האשה שנפלה דף פ"ב לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא אי כר"מ אי כר"נ וע"ש בתו' ד"ה לא אשכחן שכתבו דהא דינתנו לכושל שבהן לית בי' משום דר"נ אלא משום גוביינא וע"ש בשטה מקובצת מ"ש בשם תוס' דבכורו' דאפי' דר"נ לחודיה לא מוכח מהא דינתנו לכושל שבהן וע"ש וזה כדעת ר"ש דכתובה דרבנן משא"כ בנ"ד שהחוב הראשון הוא דאוריית' שהיא לותה מעות והחוב השני שיש לה אצל הבעל הוא דרבנן בהא מודה ר"ש דשייך בי' שעדר"נ ודוק) ובנדרים פ' השותפין דף מ"ז האומר לאשתו קונם את נהנית לי לוה ובע"ח באין ונפרעין ממנו משמע משום שעבוד דר"נ אע"ג דמזונות דרבנן ואפשר לומר דהתם כיון שיש לה אצל הבעל גובה ממנו הבע"ח בתורת גוביינא כיון דשיעבודא דידה לא פקע אלא שנאסר עלי' מחמ' הנדר וכמו במדיר את בתו בחייו ובמותו דלוה ובע"ח באין ונפרעין אבל אם מחלה לבעלה תו לא מצי גבי אלא משום שעבוד דר"נ א"כ מצינו למימר דבחוב דרבנן לא שייך שעבוד דר"נ וכדעת רבינו שמחה:
איברא לפמ"ש בדעת הרא"ה דס"ל בלותה נשתעבד הבעל כמו בארמלתא דזבין נכסי ואחריות איתמי וכמ"ש בסק"ח א"כ אפי' לשיטת הפוסקים סימן פ"ו דהיכא דאית לי' נכסי לא הוי שעדר"נ הכא כיון שהבעל נשתעבד לבדו לא מהני מחילה דידה ולכן לדינא נלענ"ד כדברי הח"מ דלא מהני מחילה
ס"ק י
אין הבעל חייב לשלם וה"ז איבד מעותיו. כתב ב"ש ז"ל ועיין תוס' גיטין דף ס"ו והבאתי בסימן קמ"א ולכאור' דין זה תלי' בשני תירוצי' של תוס' לתי' א' שם אשר הר"ן מסכים נעש' שלוחו וחייב לשלם אלא לענין מדיר לא הוי שלוחו וכתב בעה"ת שער ס"ה האומר כל הזן אינו מפסיד ועמד אחד ופירנס אותה אבד מעותיו ומשום דהוא אינו שלוחו כדאי' פ' המדיר כשמדיר אותה יעמיד פרנס והיינו שיאמר כל הזן אינו מפסיד וע"כ לאו שלוחו הוא כן אם אמר לחנוני הרגיל אצלו פ' נדר הנאה ממני וא"י מה אעשה לו ונתן לו החנוני א"צ לשלם לו וביו"ד סימן רכ"א וסימן רל"ה אשתמיט להאחרונים דברי בעה"ת עכ"ל:
ומ"ש ב"ש ולכאורה דין זה תלוי כו' היינו הך דינא דבעה"ת שהביא אח"כ וטעות נפל בדפוס כי בתחלה הביא דברי הבעה"ת ואח"כ כתב עלה דלכאורה דין זה תלי' בשני תירוצי' של תו' כו' ובסימן קמ"א ס"ק כ"ז כתב וז"ל כל השומע קולי אז מיחד למי ששומע קולו הוא נעשה שלוחו. ואם אמר כל הרוצה לכתוב יכתוב כתבו תוס' כמ"ש דף ס"ו בתירוץ א' דלא מהני וכ"כ המרדכי והר"ן בשם הרמב"ן ובחד תירוצא כתבו תוס' דמהני אע"ג דאם מודר הנאה מחבירו מותר לומר כל הרוצה לתרום ולא חשיב שלוחו לענין הנאה שאני ולא חשיב כמהנה כיון דלא ציוה לו לעשות וכן הסכים הר"ן כו' ועל חילוק של תוס' הנ"ל קשה דהא ר"פ המדיר הקשה מהא דכל השומע קולי יכתוב גט דנעשה שלוחו ולמה במדיר יכול לומר כל הזן אינו מפסיד ולפי חילוק הנ"ל לא ק"מ דהא אע"פ שנעשה שלוחו לא הוי הנאה כיון שלא אמרו לו שיהי' שלוחו ונ"מ בין ב' התירוצ' עמ"ש בסימן ע' בשם בעה"ת עכ"ל. והנה מ"ש להקשות מהא דר"פ המדיר אינו קושי' כלל דהתם בתורם משל חבירו אינו מהנה משלו כלום אלא במה דעביד שליחותו הוא גופי' מקרי הנאה לזה כתבו תוס' דבאומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אע"ג דהוי שלוחו ותרומתו תרומה מ"מ הנאה לא מקרי מה דעביד שליחותי' כיון שלא ציוה לו בפירוש אבל התם ר"פ המדיר דמפרנס את אשתו שמודרת ממנו הנאה ואי עביד שליחותו ה"ל כאילו פירנס המדיר בעצמו את אשתו שהרי שלוחו של אדם כמותו וזה ודאי איסור גמור הוא ושפיר מקשי בש"ס וז"ב. ומ"ש ב"ש ונ"מ בין ב' התירוצ' עמ"ש בסימן ע' בשם בעה"ת הנה לפי מ"ש אינו ענין כלל לדברי תוס' דהיכא דהוא נותן למודר הנאה של המשלח. א"כ כל מקום שנעשה שלוחו אע"ג דמאי דעביד שליחותו לא מקרי הנאה כיון שלא ציוה לו בפי' והיינו שאין להמשלח הנאה מן השליח בעשיית השליחות כיון שלא אמר לו בפירוש. והתם אין השליח מודר הנאה מן המשלח ולא אכפת לו כלל בהנאה דידהו אבל האשה היא המודרת הנאה מהבעל א"כ ודאי דאסורה ליהנות מבעלה ע"י שלוחו ומש"ה אי אפשר לה להתפרנס אלא בענין שלא יהי' שלוחו כלל אבל בהא דתורם דשליח הוא מודר הנאה מהמדיר והוא תורם משל חבירו ואינו מהנהו אלא במה שנעש' שליחותו בזה שפיר אמרי' אע"ג דעביד לי' שליחותו לא מקרי הנאה כיון שלא ציוה לו בפירוש:
ועתה נפרש כונת הב"ש במ"ש דתלי' בשני תירוצי' שבתוס' גיטין דף ס"ו והיינו דלתי' הראשון דאע"ג דהוי שליח אפ"ה מותר במדיר הנאה א"כ מצינו למימר באומר כל הזן אינו מפסיד נמי הוי שלוחו וחייב לשלם ואפ"ה מותר במדיר הנאה אבל לפי תי' השני של תו' לא הוי שליחות אלא השומע קולי משום דיחודי מיחד למי ששומע קולו ובאומר כל הרוצה לתרום לא הוי שלוחו אסור גם במדיר הנאה א"כ לפי"ז גם באומר כל הזן אינו מפסיד לא הוי שלוחו כלל דאל"כ גם במדיר הי' אסור לומר כן וכיון דלא הוי שלוחו ממילא פטור מלשלם וכבר נחלקו בזה בפרישה ובט"ז ודעת הפריש' באומר כל הזן אינו מפסיד דחייב לשלם ואפ"ה מותר במדיר הנאה ודעת הט"ז דפטור ולפי מ"ש אינו ענין כלל לדברי התוס' פ' התקבל ומשום דאם הי' כל הזן אינו מפסיד בכלל שליחות ודאי הי' אסור במדיר הנא' כיון דנהנה המודר מן המדיר ע"י שלוחו שהוא כמותו אלא ודאי כל הזן אינו מפסיד אינו שלוחו כלל ובדעת הפרישה והט"ז כבר כתבנו מזה בסקצ"הח סימן קכ"ט ס"ק א' ע"ש (ועיין בלבוש וט"ז ביו"ד שם השיגו בטוב טעם על הפרישה דכל היכא דחייב לשלם ע"כ הוי שלוחי' והכריחו כן מן הש"ס וכל דבריהם חזקים וברורים וכן דעת כל הראשונים שכן כתב ב"ש בשם בעה"ת וכ"כ הרא"ש והר"ן בנדרי' דף מ"ג דאי הוי מדיר מיחייב לשלם משום שהוציא ממון על פיו הוי שלוחי' ואסור ליתן וכ"כ בש"מ כתובו' בשם הריטב"א שם פ' המדיר וז"ל ושמעינן מהכא דהנכנ' ערב לחבירו או המתחייב בשבילו בשום דבר שלא במאמרו אינו חייב לשלם לו כלום כו' וכ"כ הראב"ד ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל וכ"כ עוד שם בשם הרא"ה וז"ל וכי אמר הכי לאו שליחותי' קא עביד לומר שיהא כאלו ממנה אותו בפירוש ויהא חייב לשל' לו והתנן מי שהי' מושלך כו' ומפרקינן דלא דמיין דהכא לא קאמר אלא כל הזן וכיון דכן אינו חייב לשלם לו מן הדין ואינו יכול להוציא ממנו מן הדין הרא"ה ז"ל עכ"ל מבואר מדברי כל הראשונים דעיקר היתר דכל הזן אינו אלא משום דלא נתחייב מן הדין גם ראייתו של הט"ז מן הש"ס מכרחת דמוכח התם דכל הזן פשיטא לי' לש"ס דמותר יותר מן האומר לחנוני פ' מדר הימנו הנאה וא"י מה אעשה לו ע"ש והתם פשיטא דא"צ לשלם לו מן הדין וכ"ע מודו בהא וא"כ מוכח דגם באומר כל הזן א"צ לשלם מן הדין ולכן נלע"ד עיקר כדעת הט"ז דהאומר כל הזן אינו מפסיד פטור מלשלם מדינא וכמ"ש כל הראשוני' אמנם בהא צדקו דברי הפרישה גבי מדיר את אשתו מליהנות לו ואמר כל הזן כו' דצריך לשלם אבל לא מטעמי' לומר שנתחייב מחמת דיבורו שהוציא זה ממון על פיו דא"כ הי' אסור לומר כן וכמ"ש בשם הראשונים אלא דהכא חייב לשלם מכח שעבודא דר"נ כיון שהבעל משועבד לה והיא חייבת לזה ולא מבעי' לדעת הרשב"א דס"ל דאפי' בפרנס סתם לאו משום פרעון אלא לשם הלוואה נותן לה וכמבואר בב"י לעיל פשיטא דיכול הפרנס לתבעו אלא אפי' לדעת החולקים דס"ל דפרנס סתם אבד מעותיו מודו הכא כיון שאמר כל הזן אינו מפסיד וזה עמד ופרנסה ודאי אדעתא שלא להפסיד מעותיו פרנסה וכמו שאמר הבעל בעצמו ובודאי לשם הלואה נתן לה וחוזר וגובה ממנו מדר"נ וכן לדעת הרא"ה שהביא מר"ן לעיל פשיטא דלא גרע האי מפרנס שגילה הבעל דעתו שאינו רוצה בהפסדו משאר מלוה שחוזר וגובה ממנו כדאמרי' בנדרי' לוה בע"ח באין ונפרעין ע"ש אמנם זה שייך דוקא במדיר את אשתו שחייב לה מזונות בלא"ה ואם תלוה מעצמה חייב לשלם ולא אמרו יעמד פרנס אלא להקל עלי' שמא לא תמצא מי שילוה לה וע"ש בסוגי' דפ' המדיר אבל במדיר הנאה מחבירו שאינו חייב לו כלום נראה ברור שגם עתה אינו חייב לשלם מן הדין לזה שפירנסו שאם אתה אומר שנתחייב מכח דיבורו שאומר כל הזן אשתכח דשליחותי' קא עביד ואסור נמצא לפ"ז בסימן רכ"א הדין עם הט"ז ובסימן רל"ה הדין כדעת הפרישה והש"ך אבל לא מטעמייהו וכמ"ש וז"ב:
ועיין בש"ס ר"פ המדיר דפריך ופרנס לאו שליחותי' קא עביד ומשני רב הונא באומר כל הזן כו' ואיכא למידק מאי פריך בפשיטות הא קיי"ל דאין שליח לד"ע ולא הוה שלוחי' כלל ואין לומר דקי"ל כרבינא פ"ק דב"מ דהיכא דהשליח לאו בר חיובא הוי שליח והכא השליח לא אסר הנאתו עלי' ולא הוי ב"ח חדא דזה מקרי בר חיובא כיון ששייך לאותו איסור ולא דמי לכהן דאמר לישראל צא וקדש לי גרושה וכן איש דאמר לאשה אקפי לי קטן דאינהו לא שייכא בהאי איסורא כלל אבל הכא השליח שייך באיסור נדרי' אם הי' הוא המדיר:
ועוד דאכתי ק' היאך פריך בפשיטות כולי האי ועיין בש"מ שם שכתב דהמקשה מקשה בכח ע"ש דלמא אתי' כרב סמא דס"ל התם דכל היכא דא"ב עביד וא"ב לא עביד אין שליח לד"ע ויותר תמי' מתני' דנדרי' דף מ"ג המדיר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל כו' היו מהלכין בדרך נותן לאחר במתנה כו' וא"כ תקשי לרב סמא למה לי' כולי האי לימא לי' לחברי' דליתיב להאי ולא הוי שלוחי' דאין שלד"ע והנה הא פשיטא דאסור למדיר ליתן משלו לחבירו שיתן למודר דהא ממונא דידי' יהיב לי' ומהנהו ממש ואפי' לא יהא אותו אחר שליח אלא עושה מעשה קוף או אצטבא פשיטא דאסור אבל בכה"ג דידן שיאמר לו שיתן משלו והוא ישלם דאמרי' דאסור משום שליחות קשי' דהא אין שלד"ע:
וראיתי להגאון בט"ז יו"ד סימן ק"ס ס"ק י"א שעמד בזה והקשה כן על הא דמודר הנאה מחבירו וע"ש שהעלה דהא דאין שלד"ע היינו לענין עונש אבל איסורא מיהו איכא ומכח ראי' זו השיג שם על רמ"א שפסק כתשו' רש"י דמותר להלוות ברבית ע"י שליח וע"ש שהעלה לאיסור מהאי טעמא ולכאורה דבריו נכונים וכן מבואר להדי' בש"ס קידושין דף מ"ג דבדיני שמים חייב המשלח אפי' למ"ד אין שלד"ע ע"ש אמנם כל זה איננו שוה לי חדא דפשט לשון הש"ס משמע דשליחות גמורה הוא וחייב משום בל יחל ממש ועוד דפריך הכא מהא דכל השומע קולי יכתוב גט משמע דבעי למימר שיהי' שליח גמור:
ועוד נלע"ד דהא דמודר הנאה וכן בהא דרבית אי אמרי' אין שלד"ע אפי' בידי שמים לא יחייב ולא דמי כלל להא דקידושין דהתם בין שיהי' שלוחו או לא יהי' העבירה נעשית על ידו שנהרג הנפש או שנתבשל בשבת ע"י ישראל וכדומה בהא שפיר אמרי' דחייב בידי שמים כיון שעל פיו נשחטו קדשי' בחוץ או נהרג הנפש משא"כ הכא אי אמרי' אין שלד"ע לא יהי' שום איסור בדבר שהרי השליח לא אסר הנאתו על זה ואין כאן שום צד איסור ואדרבה הא חזינן דמהדרינין אהתירא שיוכל ליתן לו ולא יהנהו מידו לידו וכן בריבית כיון שאין זה שלוחו והוא לא הי' הלוה ונותן למלוה של איש אחר משל עצמו אין כאן צד איסור כלל ואפי' בידי שמים לא מיחייבי והחילוק זה נכון לענ"ד. אמנם לדעת החלושה והקלושה נראה דבודאי כל שאמר המדיר לשלוחו צא ותן לי למודר ואני אפרע לך עובר בבל יחל ולאו משום שליחות לחוד דהא אין שליח לד"ע אלא משום שהוציא זה ממון על פיו נתחייב מדין ערב לשלם לו הדמים שהוציא וכיון שנתחייב ע"י מעשה השליח בממון זה שנותן להמודר ה"ל כאלו הוא בעצמו עשה כן ועדיף משליחות לחוד דאנן לא ילפינן דאין שלד"ע אלא דומי' דשחוטי חוץ שאין השליח מוציא ממון על פיו ולא שייך בי' דין ערב משא"כ כשמוציא ממון על פיו דנכנס בדין ערב אז אפי' בדבר עבירה ה"ל שלוחו וכאלו עושה בעצמו:
וראיה לדברינו מהאי דכתבו תוס' ד"ה ופרנס וז"ל ול"ד להא דמסקינין ר"פ בתרא דע"ז ד' ס"ג אומר אדם לחנוני הרגיל אצלו חן פירות לחמרי ולפועלי ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום יי"נ דהתם לא קאמר דליתב לי' איסורא כו' ע"ש מוכח דאי אמר לי' דליתב להו אסורא הי' חושש משום יי"נ והא התם מיירי בחנוני ופועלים נכרים ואין שליחות לנכרי אלא ע"כ לאו מטעם שליחות אתינן עלה אלא מדין ערב כדמסיק התם בש"ס דמדין ערב נגעו בה ע"ש א"כ ה"ה הכא כיון שאומר לזה פרנסה ואני אפרע לך וכמ"ש תוס' א"כ נתחייב לשלם מדין ערב א"כ ע"כ שלוחו הוא וכאילו הוא בעצמו נותן לה וכן בנודר הנאה מחבירו לא התירו אלא שיאמר לו א"י מה אעשה לו אבל לא שיאמר תן ואני אפרע לך דאז הי' חייב מדין ערב וה"ל כאלו עושה בעצמו אמנם בהלואה דריבית ע"י שליח אין השליח מוציא ממון בשעת הלואה ע"פ דבורו של הלוה שפיר אמרי' אין שלד"ע אך מ"ש בט"ז דמ"מ בשעת פרעון ה"ל רבית מאוחרת נראין דבריו נכוני' אם הלוה אומר לו תן ואני אפרע לך כיון שהוציא ממון על פיו וכ"ש אם נותן לו ממון דידי' ואומר לו שימסור להמלוה דודאי הוי רבית מאוחרת וכמ"ש לעיל וצ"ע כעת ומזה ג"כ ראי' לדברי הט"ז סימן רכ"א דבאומר כל הזן כו' א"צ לשלם מדינא דלא כפרישה דעיקר איסור בשליחותו הוא משום דחייב לשלם דאל"כ אין שלד"ע וא"כ ע"כ דבאומר כל הזן א"צ לשלם מדינא ומש"ה מותר)
ס"ק יא
ואם אבי' עמד ופרנס בתו עם חתנו. בח"מ הביא מקור הדין מתה"ד וז"ל ולפ"ז בנ"ד אף אם נתחייב החתן לפרוע דמי מזונת שלו לא יתחייב לשלם מזונת אשתו ואפשר יש לסלק לסברת ר"ח ור"ת דמוקמי הא דפורע חובו דוקא במזונת אשתו כדאי' בהרא"ש פ' ב' דייני גזירות ע"ש עכ"ל התה"ד וע"ש בח"מ שמפרש דברי תה"ד במ"ש ואפשר לחלק דר"ל דפשיטא לדעת שאר הפוסקי' דס"ל דבכל פורע חוב איירי ה"ה הכא דפטור ממזונות אשתו אבל לדעת ר"ת דס"ל דבשאר חובות חייב לשלם רק במזונ' אשתו פטור שאם לא הי' מפרנסה היתה מצמצמת עצמה סברא זו שייכא דוק' היכא שמפרנס אותה לבדה אבל כשמפרנ' שניהם יחד והבעל לא אמר שתתפרנ' ממעשי ידי' ודאי רצונו הי' שתהי' כמוהו וכיון שמשלם בעד מזונותיו צריך לשלם גם בעד מזונותי' ולפי פי' זה ק' על מהר"פ כהן שפסק בח"מ בסימן קכ"ח כדעת ר"ת וממילא לפי פי' זה בתה"ד חייב לשלם גם עבור מזונות אשתו ובס"ס רמ"ו העתיק רמ"א ג"כ דין זה של תה"ד דאינו חייב לשלם מזונו' אשתו ולא הגי' עליו מוהר"פ כ"ץ כלום עכ"ל הח"מ וע"ש:
אמנם לענ"ד נראין דברי הסמ"ע והוא דאע"ג דנימא דהיכא דמפרנס בתו עם חתנו דומה לשאר חוב ובשאר חוב דעת ר"ת דחייב לשלם מ"מ הכא לכ"ע פטור דבטור יו"ד סימן רכ"א הביא בשם ר"ת גבי מודר הנאה מחבירו וז"ל ויכול לזון אשתו ובניו כו' ופי' ר"ת דוקא כשזן אותם לפניו והוא במדינה דכיון שזן אותם בפניו ואינו אומר כלום דרך מתנה הוא ואינו חייב לפרוע כו' ע"ש והיינו משום דר"ת מפרש למתני' דזן את אשתו אפי' לרבנן דפליגי אחנן וכמבואר שם בטור וב"י ע"ש וכיון דאפי' לרבנן דס"ל דמזונות אשתו דומה לשאר חוב וחייב לפרוע ואפ"ה מודו כשזן אותם לפניו דפטור א"כ ה"ה לדידן דקי"ל כחנן במזונת אשתו אע"ג דבשאר חוב חייב לפרוע לדעת ר"ת והיכא דזן בתו וחתנו הוי כמו שאר חוב לסברת התה"ד מ"מ פטור כיון שזן אותה לפניו ולא אמר לו כלום דהא לרבנן כל מזונות אשתו דומה לשאר חוב וחייב לשלם ואפ"ה ס"ל לר"ת דכשזן אותה לפניו ואינו אומר לו כלום ודאי דרך מתנה נתן ופטור אפי' לרבנן וא"כ ה"ה הכא דנהי דהוי כמו שאר חוב לחנן מ"מ לא גרע לחנן מלרבנן כיון שזן אותה לפניו ואין לחלק ולומר דהכא כיון שמפרנס גם חתנו ואיהו חייב לשלם חייב במזונות אשתו דהא חזינן דלפוסקים בשאר חוב פטור גם בזן בתו עם חתנו פטור כמ"ש תה"ד בעצמו אלא לדעת ר"ת הוא דכתב תה"ד שיש לחלק לפי שמפרנסה עם חתנו כיון שאין הבעל אומר לה שתתפרנס ממע"י אז הוא אפשר דומה לשאר חוב וכיון דלרבנן דס"ל דכל מזונות אשתו דומה לשאר חוב וחייב לשלם ולא אמרי' שהיתה יכולה לצמצם מע"י ואפ"ה מודו רבנן כשזן אותה לפניו אמרי' דרך מתנה נתן לה אע"ג דמזונות אשתו דומה לשאר חוב כ"ש לדידן דקי"ל כחנן דמזונות אשתו גרוע משאר חוב ואף אם נאמר כשזן בתו עם חתנו עדיף ודמי לשאר חוב מ"מ לא עדיף מלרבנן וא"כ לדינא נראין דברי הסמ"ע עיקר דאפי' במפרנס בתו עם חתנו פטור ממזונות' ואף שכתב בתה"ד שאפשר לחלק הנה לפמ"ש בטור סימן רכ"א בשם ר"ת מוכח דאין לחלק ופטור גם לדעת ר"ת ודו"ק ועיין בקצה"ח סימן רמ"ו סק"ה וסק"ו:
ס"ק יב
רק מזונות שלו כתב ב"ש והא דצריך לשלם מזונות שלו אע"ג דזן אותו בסתם כו' ועיין בח"מ סימן שס"ג שם פסק האומר דור עמי פטור מלשלם ובסימן רמ"ו פסק האומר אכול עמי חייב לשלם סותר לדין מ"ש בסימן שס"ג דפטור מלשלם וכ"כ הב"ח שם דהוי ספיקא דדינא ואין מוציאין מיד המוחזק עכ"ל ועמ"ש בספרי קצה"ח בסימן רמ"ו סק"ה וסימן שס"ג בק"ח: